א. בתוך דבריו בביאור טעם מצות התפילין, כתב הרמב"ן שבגוף האדם ישנם שני איברים עיקריים שהם משכנות המחשבה:
ספר שמות פרק יג
(ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם: (טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם:
רמב"ן שם
והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש, כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה.
ולכאורה דברי הרמב"ן אינם מובנים, הרי אין כל ספק כי משכן המחשבה בגוף האדם נמצא במוח, וכיצד כתב איפוא הרמב"ן, שהלב הוא משכן המחשבה, וצ"ע.
והנה בפשטות מובן מדברי הרמב"ן זה כי קיים הבדל בין תפקידו של ה"לב" לתפקידו של ה"מח", ובשל כך יש להניח את "כתב יציאת מצרים" על כל אחד מהם הנפרד.
ויש להבין את פשר הדברים, ראשית, מה ההבדל בין תפקידי המח והלב. ושנית, כיצד הדבר מתקשר למצות התפילין.
ב. בדברי השו"ע מצאנו דבר יוצא דופן. כידוע, השו"ע הוא ספר הלכה וכמעט שלא הוזכרו בו טעמי המצוות והכוונה בעת עשייתם. אך בהלכות תפילין חרג מרן השו"ע ממנהגו, וכתב את הכוונה הנצרכת בשעת הנחת התפילין:
שו"ע או"ח סימן כה, סע' ה
יכוון בהנחתם שציוונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו.
וגם בדבריו מבואר כי הלב הוא המקום שבו עיקר התאוות והמחשבות, וצ"ב.
ג. ואמנם כבר נחלקו התנאים היכן מקומה של ה"חכמה" בגופו של האדם:
ילקוט שמעוני תחילת ספר משלי
החכמה מאין תמצא, מלמד שהיה שלמה מחפש ואומר היכן היא החכמה מצויה. ר' אליעזר אומר בראש, ר' יהושע אומר בלב. ואתיא כדעתיה דר' יהושע דאמר החכמה היא בלב, דכתיב (תהלים ד, ט) נתתה שמחה בלבי, ואין שמחה אלא חכמה שנאמר (משלי כג, טו) חכם בני ושמח לבי… מפני מה נתנה חכמה בלב, לפי שכל האיברים תלוים בלב.
ואף שבמושכל ראשון נראים דעותיהם חלוקות מן הקצה אל הקצה, אולם בדברי הרמב"ן מתבאר כי ניתן לפשר ביניהם:
דרשות הרמב"ן, דרשה לחתונה
זה שאמר שלמה הט אזנך ושמע דברי חכמים וגו', בא להכריע בין ר' אליעזר ובין ר' יהושע, ובא לומר שדברי שניהם קיימים, שר"א אומר חכמה בראש, ודוד תפס כדבריו ופתח באשרי, שהאל"ף היא החכמה, כדכתיב ואאלפך חכמה. ור' יהושע אומר חכמה בלב, ושלמה תפס כדבריו, ופתח ספר משלי במ"ם, שהמ"ם באמצע אותיות כמו הלב, לומר שהחכמה בלב. ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, לומר שהחכמה בראש ומשם מתפשטת בלב, וזהו שכתוב הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי, מלמד שהחכמה באזן שהיא בראש, ומשם מתפשטת בלב.
לדעת ר' אליעזר משכן החכמה בראש, ואילו לדעת ר' יהושע החכמה מצויה בלב. אולם לאמיתו של דבר אין מחלוקת ביניהם, משום "שהחכמה בראש ומשם מתפשטת בלב". אך עדיין זקוקים אנו להסבר, מה פשר "התפשטות החכמה מהראש אל הלב".
ד. עוד מצאנו על תכונת ה"לב", בדברי הרמב"ן בפירושו לספר איוב:
איוב ט, ד; כתבי הרמב"ן ח"א, עמ' מח
דרך הכתוב לייחס החכמה ללב – כי הוא מקום הכוחות כולם, ככתוב (שמות לא, ו) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, ונביא לבב חכמה (תהלים צ, יב), חכם לב יקח מצות (משלי י, ח), וכתב בשלמה (מלכים א ג, יב) נתתי לך לב חכמה, וכן בכל מקום.
ומבואר בדבריו, שהלב הוא "מקום כל הכוחות", ולכן מייחס הכתוב את החכמה ללב, כי החכמה, כמו יתר הכוחות, מקומה בלב.
וגם דברים אלו צריכים ביאור, הרי כוחות רבים לאדם, ולכאורה מקומם באיברים אחרים. השמיעה – מקומה באוזן. כח הראיה – בעיניים. וכיצד יתכן לומר שהלב הוא "מקום כל הכוחות", ובפרט על החכמה, שמסתבר כי מקומה בראש, ולא בלב, וצ"ב.
• • •
ה. וביאור כל הדברים, כי חוק הטבע בכוחות נפש האדם הוא שהרצון משפיע על השכל, ואפילו הרצון קטן ביותר "משכנע" את הדעת להטות את כל הכוחות לפעול כפי רצונותיו.
והאיבר השולט על הרצונות ומשפיע על הכוחות – הוא הלב.
דברים אלו נכתבו בהרחבה והטעמה במאמרו של רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, המעלה ג' קושיות בהבנת מהות מצות ה"אמונה".
קובץ מאמרים, מאמר על אמונה
[א] צריך להבין איך שייך מצוה להאמין. בשלמא בחובת האיברים שייך מצוה לעשות או שלא לעשות, שזה ביד האדם ותלוי ברצונו אם לעשות או לחדול. אבל האמונה בהשי"ת ובתורתו, ממה נפשך, אם יש לו אמונה זאת אין צורך לצוותו שיאמין, ואם ח"ו נכרתה האמונה מלבו לכאורה אנוס גמור הוא בזה דליביה אונסיה.
[ב] ועוד, כיון שהאמונה היא מכלל המצוות אשר כל ישראל חייבין בה בגיל מצוות, בן י"ג או בת י"ב, והנה ידוע כי בענין האמונה נכשלו הפילוסופים היותר גדולים כמו אריסטו אשר הרמב"ם העיד עליו ששכלו הוא למטה מנבואה [רצונו לומר שלבד הנבואה ורוח הקודש לא היה חכם גדול כמותו בעולם], ומכל מקום לא עמדה לו חכמתו להשיג האמונה האמתית, ואם כן איך אפשר שהתורה תחייב את כל התינוקות בהגיעם למצוות שישיגו בדעתם הפעוטה יותר מאריסטו, וידוע שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו.
[ג] ועוד, כתיב ולא תתורו אחרי לבבכם, אמרו חז"ל זו המינות. ולכאורה סיבת המינות היא מקלקול הדעת והשכל, ומקום משכן הדעת באדם הוא בראש ולא בלב, ואם כן היה ראוי להזהיר ולא תתורו אחרי דעתכם וראשכם. ובאמת מצינו במקראות פעמים הרבה יחוס החכמה ללב, כמו "לבי ראה הרבה חכמה", חכם לב יקח מצוות". וצריך ביאור איזה שייכות יש לחכמה אל הלב.
וביאר רבי אלחנן, כי יסודי האמונה מצד עצמם הם פשוטים ומוכרחים לכל אדם, אמנם רק בתנאי שלא יהא האדם משוחד מתאוות העולם הזה ורצונותיו, ולא יתן לרצון להשפיע על השכל:
קובץ מאמרים המשך שם
כאשר נתבונן בזה נמצא כי האמונה שהקב"ה ברא את העולם היא מוכרחת לכל בן דעת, אם רק יצא מכלל שוטה, ואין צורך לכל פילוסופיה להשיג את הידיעה ההיא… ואם כן תמוה ונפלא מאד איך נואלו הפילוסופים הגדולים לומר שהעולם נעשה במקרה. ופתרון החידה מצינו בתורה הקדושה, והוא הכתוב "לא תקח שוחד כי השוחד מעוור עיני חכמים"… חוק הטבע בכוחות נפש האדם כי הרצון ישפיע על השכל, וגם הרצון היותר קטן יוכל להטות איזה נטיה… ואם חז"ל שהיו כמלאכים ברוחב דעתם ובמידותיהם הקדושות פעלה עליהם קבלת הנאה כל שהוא להטות שכלם, כל שכן אנשים המשוקעים בעולם הזה אשר היצר הרע משחד אותם ואומר להם הרי לפניך עולם של הפקר, עשה מה שלבך חפץ, עד כמה יש כח בנגיעה הגסה הזאת לעוור עיני שכלם. ומעתה אין תימה שהפילוסופים כפרו בחידוש העולם, כי כפי גודל שכלם עוד גדלו יותר ויותר תאוותיהם להנאות העולם הזה, ושוחד כזה יש בכוחו להטות דעת האדם לומר כי שתי פעמים שנים אינם ארבע אלא חמש.
היוצא מזה, כי יסודי האמונה מצד עצמם הם פשוטים ומוכרחים לכל אדם, אמנם רק בתנאי שלא יהא האדם משוחד מתאוות העולם הזה ורצונותיו. ומעתה מובן היטב מה שהזהירה התורה ולא תתורו אחרי לבבכם, זו מינות, היינו שהאדם מוזהר להכניע ולשעבד את רצונותיו כדי שיהיה השכל חופשי מנטיות הרצון וממילא יכיר את האמת המוכרחת לכל בן דעת שהקב"ה ברא את העולם. והמצוה להאמין היינו שלא יגביר תאוותיו על שכלו וממילא תבוא האמונה בהכרח.
ומתוך דבריו למדים אנו שהחכמה אכן תלויה דווקא בלב, משום שהלב הוא המטה את שכלו של האדם לדרך עקלתון, וכפי שמפורש בדברי השו"ע הנ"ל, שבהנחת תפילין "ישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות". כלומר, הלב שבו עיקר התאוות והמחשבות הוא המנווט את החכמה אל מקומה, ואם לא ידע האדם לשעבד את לבו לעבודת המקום, עלול לבו להימשך אחר התאוות ולהסיט את החכמה והדעת בשוחד המטה את דעת האדם לומר כי שתי פעמים שנים אינם ארבע אלא חמש.
ו. יסודות הדברים כבר מפורשים וערוכים בדברי רבותינו הראשונים.
"רצונו" של האדם נקרא בלשון הכתוב "לב", כדברי הרמב"ן:
בראשית כז, מא
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי
רמב"ן שם
כי ההסכמה בדבר אשר ימלך אדם עם לבו תקרא אמירה עם הלב, אף על פי שיהיה בה דיבור בשפתים, וכן בלב ולב ידברו (תהלים יב, ג), כי הרצון יקרא "לב", וכל ישראל לב אחד להמליך את דוד (דהי"א יב לח), שהיו כלם על אותה ההסכמה והיו מדברים בה, וכן ויאמר ירבעם בלבו (מ"א יב, כו).
הרי לנו כי "רצונו" של האדם נקרא בלשון הכתוב "לב", ולכן החלטתו של עשו להרוג את יעקב נקראה "אמירה אל לבו", כי הסכים ברצונו להורגו.
וכן מבואר בפירוש המיוחס לרמב"ן על ספר היצירה:
ספר יצירה, פ"א מ"א
בל"ב נתיבות פליאות חכמה ברא הקב"ה את עולמו, הן עשר ספירות וכ"ב אותיות וכו'. וכוונת החשבון הזה ללב, ולב הוא רצון, כענין שנאמר (מ"ב י, טו) היש את לבבך ישר עם לבבי כאשר לבבי עם לבבך, כי קיום כל דבר הוא בעוד הרצון בו.
הדברים עמוקים ואין כאן המקום לבארם, ומכל מתבאר בזה שה"רצון" לקיים דבר, נקרא "לב". והיינו כמבואר, כי הלב הוא מקום ההשפעה על הרצונות.
ז. ולכן הדרך לקיום מצות האמונה ולקיום כל התורה והמצוות עוברת בלבו של האדם, כדברי רבותינו הראשונים:
רבנו בחיי, כד הקמח, ערך אמונה
עיקר התורה והמצוה היא האמונה כי מי שאין לו אמונה נוח לו שלא נברא, והיא מצוה תלויה בלב.
דרשות הר"ן, דרוש החמישי
האמונה במציאות השי"ת ושהוא משגיח, ואמונת גמול ועונש, וכל מה שהוא ממין אלו המצוות, אין ספק שהלב התחלה להם ושורשם.
רבנו בחיי, ויקרא ה, ו
שהכתוב קורא לחכמה לב, מפני שהלב סיבת החכמה, כי המחשבה והחכמה בלב". והיינו כמבואר.
מכל הדברים האמורים לעיל מתברר, כי הלב הוא הקובע את רצונותיו של האדם לטוב או למוטב, ושולט להטות את דעתו וחכמתו של האדם לבחור בטוב, וכמאמר חז"ל (סנהדרין קו, א) "רחמנא לבא בעי". וכן איתא בחז"ל:
בראשית רבה לד, י
הרשעים הם ברשות לבם – אמר נבל בלבו, ויאמר עשו בלבו, ויאמר ירבעם בלבו, ויאמר המן בלבו. אבל הצדיקים לבם ברשותם – שנאמר וחנה היא מדברת על לבה, ויאמר דוד אל לבו, וישם דניאל אל לבו, דומים לבוראם ויאמר ה' אל לבו".
ובשל כך ה"מפתח" ליראת שמים, נמצא דווקא בלב ולא במח:
רמב"ן, פירוש לספר איוב א, א
והכיר איוב את בוראו ועבד אותו במצוות השכליות מן התום ומן היושר וסור מהרע לבני אדם, ובעבודת הלב שהיא שורש הכל, שהיה ירא אלקים.
ח. מעתה מבוארים היטב דברי הרמב"ן בפירושו לאיוב במש"כ ש"דרך הכתוב לייחס החכמה ללב, כי הוא מקום הכוחות כולם". ואף שהחכמה משכנה בראש, אולם ללא הלב, החכמה אינה שלימה ואמיתית. ואף יתרה מכך, בכוחו של הרצון השלילי לעוות ולעקל את יושר החכמה אל עברי פי הפחת.
ולפיכך, הסיבה שמייחס הכתוב את החכמה ללב נעוצה בכך שמקום כל הכוחות בלב, דהיינו השלטון על הרצונות נמצא בלב האדם, ולכן השגת החכמה אפשרית רק אם הלב ראוי ונכון, וכלשון הכתובים שהובאו לעיל "ולבי ראה הרבה חכמה", "חכם לב יקח מצוות", אשר מפורש בהם שמשכן החכמה הוא בלב, וכמבואר.
והיינו דברי הרמב"ן בדרשה לחתונה, ששלמה המלך הכריע כדעת ר' אליעזר ור' יהושע גם יחד "ובא לומר שדברי שניהם קיימים, שהחכמה בראש ומשם מתפשטת בלב". התפשטות החכמה מהראש אל הלב פירושה, שהחכמה מקומה הן בראש והן בלב, כי הלב הוא משפיע על הרצון וקובע בזה להיכן תהיה נוטה החכמה.
ואף רמז נאה יש ליסוד זה, שעיקר התורה תלויה בלב:
חיד"א, מדבר קדמות, מערכת ל' ערך לב
לכן מצינו שהתורה מתחילה ונגמרת באותיות ל"ב [לעיני כל ישראל – בראשית ברא], דהכל תלוי בלב.
ט. אחת הדרכים ל"שיעבוד" התאוות והמחשבות היא באמצעות זכרון נסי יציאת מצרים, שהם כלשון השו"ע המובא לעיל "מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו", וכמבואר בדברי הרמב"ן:
רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה
הנסים המפורסמים שהיו ביציאת מצרים מורים על החידוש ועל הידיעה ועל ההשגחה, ועל כן נצטווינו לעשות להם זכרון על האבנים, במזוזות הפתחים ביציאה ובביאה, ובתפילין בראש ובזרוע, ובקריאת שמע בוקר וערב בסוכה ובפסח, וכן כיוצא בזה.
ומעתה מבוארים היטב דברי הרמב"ן בביאור טעם מצות התפילין, במה שכתב ש"הלב והמוח הם משכנות המחשבה".
ושאלנו, שלכאורה משכן המחשבה במוח, ומדוע כתב הרמב"ן, שהלב הוא משכן המחשבה. ולפי האמור דבריו מבוארים, דאמת ונכון הדבר שגם הלב הוא "משכן המחשבה", שהרי "החכמה בראש ומשם מתפשטת בלב", וככל מבואר לעיל, שהלב הוא "מקום כל הכוחות" כי הוא משפיע על הרצון ומכווין את המחשבה והחכמה אל האמת, ובשל כך עבודת הלב היא "שורש הכל", וכדברי רבנו בחיי והר"ן [הובאו לעיל אות ז] שהלב הוא "שורש האמונה".
וכדברי מרן השו"ע בדבריו מהי הכוונה הנצרכת בשעת הנחת התפילין: "וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו". והם הם דברי הרמב"ן בעניינא דתפילין שהלב הוא "משכן המחשבה", שהרי באמת הלב הוא המשפיע על הרצון בהיותו "עיקר התאוות והמחשבות", ומכוחו נקבע הלך המחשבה
י. סדר הנחת התפילין וחליצתם מפורש בשו"ע:
שו"ע או"ח סימן כה סע' ה
ויניח של יד תחילה ויברך… ואחר כך יניח של ראש
משנה ברורה שם ס"ק יז
דכתיב וקשרתם וכו' והדר והיו לטוטפות וגו'.
שו"ע או"ח סימן כח סע' ב
תפילין של ראש חולץ תחלה, משום דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך, כל זמן שבין עיניך יהיו שתים.
מתוך ההבנה שתפילין של יד המונחים כנגד הלב הם דרך לשעבד את מרכז התאוות והמחשבות לעבודת ה', מתבאר עומק הדברים, מדוע מניחים תחילה תפילין של יד, ובשעת החליצה מקדימים את חליצת תפילין של ראש:
מכתב מאליהו, חלק ה' עמ' 430
תפילין של יד – כנגד מעשה, התלוי בלב. תפילין של ראש – כנגד השכל. מקדימים של יד ופושטים של ראש תחילה ללמד שצריכים להיות מעשיו מרובים מחכמתו (אבות פ"ג מ"ט), דהיינו שצריך להיות יותר בלב מאשר בשכל, כי שורש המעשים בלב.
סדר הנחת וחליצת תפילין נועד ללמדנו כי שורש המעשים בלב. ולכן העיקר הוא שהלב יהיה משועבד לעבודתו ית', ובשל כך שוהים התפילין של יד שהם כנגד הלב כל זמן שהתפילין של ראש נמצאים על הגוף, ואין מצב שהתפילין של ראש נמצאים ללא תפילין של יד.
יא. סוף דבר: התפילין משמשים "תזכורת" יום יומית למאבק השליטה על המח והלב. מאבק שתוצאותיו קובעות את סדר יומו ודרגתו הרוחנית של האדם.
לכן, בעת הנחת התפילין נזכור את נפלאות יציאת מצרים כדי לשעבד את המח והלב לעבודת השי"ת.
סדר הנחת תפילין (מתוך התפילה)
הִנְנִי מְכַוֵּן בַּהֲנָחַת תְּפִלִּין לְקַיֵּם מִצְוַת בּוֹרְאִי. שֶׁצִּוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ. וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וְהֵם אַרְבַּע פַּרְשִׁיּוֹת אֵלּוּ. שְׁמַע. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ. קַדֶּשׁ. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ. שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִחוּדוֹ וְאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ בָּעוֹלָם. וְשֶׁנִּזְכֹּר נִסִּים וְנִפְלָאוֹת. שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ בְּהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. וַאֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחַ וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנוֹ:
וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ עַל הַיָּד לְזִכְרוֹן זְרוֹעַ הַנְּטוּיָה. וְשֶׁהִיא נֶגֶד הַלֵּב לְשַׁעְבֵּד בָּזֶה תַּאֲוַת וּמַחְשְׁבוֹת לִבֵּנוּ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. וְעַל הָרֹאשׁ נֶגֶד הַמֹּחַ. שֶׁהַנְּשָׁמָה שֶׁבְּמֹחִי עִם שְׁאָר חוּשַׁי וְכֹחוֹתַי כֻּלָּם יִהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ:
