תרופות עם מרכיבים של חמץ בפסח

תרופות עם מרכיבים של חמץ בפסח

שבועיים לפני חג הפסח [תשע"ד], הראו לי דברים שכתב רבי ירמיה הכהן, אב"ד פאריס, בשו"ת והרים הכהן (ח"ד סימן כב) "פה בפאריס יוצאים לפסח רשימות של מוצרים שונים לאכילה ולשימוש עם סוג הכשרות שלו, חלקם קטניות חלקם מותרים לכל. ובמוצרי הקוסמטיקה מקובל להתיר הכל על פי פסק שהיה נהוג כאן, שהיות ואינם מוצרי מאכל, וכן נפסדו מאכילת כלב, הרי הם מותרים לפסח. כשהגעתי לעיר הוצאתי חוברת עם ידיעות כשרות לפסח, ובה כתבתי המקובל במקומות שונים, להתיר רק מוצרי קוסמטיקה שעשויים עם אלכוהול וכיוצא בזה כשר לפסח. ועל כך באו אלי רבנים חשובים בטענה, זאת מנא לן, והרי המוצר נפסד מאכילת כלב, ומה איסור יש בו".

למקרא הדברים התעוררתי לברר את הנושא עם בני החבורה, בפרט לאור זכרונותַי משנים עברו, שמוצרי קוסמטיקה ונקיון עם "כשרות" מיוחדת לפסח כלל לא היו בנמצא, וביקשנו ללמוד האם הצורך בכשרות זו הוא חיוב מעיקר הדין, או חומרא הנובעת מהרצון להדר ולהתרחק מחשש איסור חמץ.

פרק א

כשרות על מוצרי קוסמטיקה בפסח

חמץ שנפסל מאכילת כלב – מותר בהנאה ואסור באכילה 

א. במסכת פסחים (כא, ב) אמר רבא: "חרכו קודם זמנו, מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו". ופירשו התוספות (ד"ה חרכו) "וכגון שנפסל מלאכול לכלב, דבענין אחר לא הוי שרי, דומיא דפת שעיפשה". וכוונתם לדברי הגמרא (שם טו, ב) "הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה, מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח". ופירש רש"י (ד"ה מטמאה) "דכל זמן שהיא ראויה לכלב, לא פקע תורת אוכל מינה". ומבואר כי רק חמץ הראוי לאכילת כלב אסור בהנאה, אך כשכבר אינו ראוי לאכילת כלב, אינו נחשב "אוכל", ואין בו איסור הנאה [אפילו לאחר זמן איסור אכילת חמץ].

כמו כן, בחמץ שאינו ראוי לאכילה אין איסור בל יראה, כדברי רבנו תם בביאור דברי המשנה בפסחים (פ"ג מ"א) "ואלו עוברין בפסח, כותח הבבלי, ושכר המדי", ופירש רבנו תם: "היינו עוברין מעל השולחן דלאו בני מיכל נינהו, אבל בל יראה ליכא". ומבואר בדברי התוספות במיני חמץ שאינם ראויים לאכילה אין איסור בל יראה.

יחד עם זאת, למרות שחמץ שאינו ראוי לאכילת כלב מותר בהנאה, והביא הרא"ש (פסחים פ"ב סי' א) "יש שרוצים לומר לאו דוקא הנאה, דהוא הדין נמי אכילה [מותר], דעפרא בעלמא הוא", דחה הרא"ש את דבריהם: "ולא מסתבר, דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם, מכל מקום כיון דאיהו קאכיל ליה, אסיר". כלומר, כאשר אדם מחליט לאכול חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב, היות ובאכילתו "אחשביה" – הוא "מחשיב" את החמץ כדבר הראוי לאכילה, נאסר עליו לאוכלו, אע"פ שבטלה דעתו אצל דעת כל בני אדם שאינם מכניסים לפיהם אוכל מסוג זה.

וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סימן תמב ס"ב) "הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמא שנסרחה, אינו חייב לבער". וביאר במשנה ברורה (ס"ק י) "דאז אינו חייב בביעור, דהוי כעפרא בעלמא. אבל אם לא נפסל מאכילת כלב, אף שלאדם נתקלקל ואינו ראוי, מכל מקום עדיין חייב לבער כחמץ גמור, מפני שראוי לחמע [להחמיץ] בה עיסות אחרות".

ושם (הלכה ט) נפסק: "חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש (קודם זמנו) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח". וכתב הט"ז שם (ס"ק ח) לדקדק מלשון השו"ע שכתב: "מותר לקיימו" כדברי הרא"ש: "אבל באכילה אסור, אע"ג דאינו ראוי לאכילה, מכל מקום איהו אחשביה ליה לאכילה". והוסיף הט"ז: "ונראה לדידיה דוודאי אין חיוב דאורייתא בזה, דהא ביום הכיפורים כי אכל אכילה שאינה ראויה, פטור". ודבריו הובאו להלכה במשנה ברורה (שם ס"ק מג) שכתב: מותר לקיימו בפסח, והוא הדין דמותר בהנאה, אבל באכילה אסור מדרבנן עד אחר הפסח. ואע"ג דאכילה שאינה ראויה היא, דהא נפסל לכל, מכל מקום כיון שהוא רוצה לאכול אסור, דהא אחשביה".

ולמעשה דין זה מפורש במקום אחר בשו"ע (או"ח סי' תמב סע' ד) "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק"ה וכיוצא בו, אף על פי שמותר לקיימו, אסור לאכלו עד אחר הפסח. ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאכלו". וביאר במשנה ברורה (ס"ק כא) "ואף שאינו ראוי לאכילה, מכל מקום כיון דהוא אכלו, אחשביה". אולם אוכל זה אינו נאסר בהנאה, כדבריו (שם ס"ק כב) "מכל מקום בהנאה מותר כשנעשה התערובת קודם הפסח, וכמו בפת שעפשה".

דין "אחשביה" כאשר רוצה ליהנות מהחמץ

ב. הנה כי כן, בדברי הרא"ש והשו"ע נתבאר כי חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב מותר בהנאה ואין איסור 'בל יראה' בהשהייתו, אך אסור באכילה, היות ובאכילתו "מחשיב" את החמץ כדבר הראוי לאכילה. 

ומעתה יש לדון האם דין "אחשביה" נאמר רק באכילה – כאשר מחשיב את החמץ כראוי לאכילה, או גם בהנאה – כאשר משתמש בחמץ שאינו ראוי למאכל במטרה ליהנות ממנו, הרי הוא "מחשיבו" כתוצאה מהשימוש בו. ובשל כך יש לאסור הנאה גם מחמץ שנפסל מאכילת כלב, כאשר משתמש בו בכוונה תחילה כדי ליהנות ממנו.

והנה בתרומת הדשן (סימן קכט) כתב כי "דיו המבושל בסממנים, שהן מרים יותר מראש ולענה, ודאי נפסל משתיית כלב קודם הפסח, והוי כחרכו קודם זמנו המותר בהנאה לאחר זמנו", ודבריו הובאו להלכה בשו"ע (או"ח סי' תמב סע' י) "דיו שהוא מבושל בשכר שעורים, מותר לכתוב בו". ומבואר בדבריהם כי דין "אחשביה" נאמר רק באכילה, שהרי בשימוש בדיו של חמץ שאינו ראוי למאכל הוא "מחשיבו" כתוצאה מהשימוש בו, ואף על פי כן אין איסור להשתמש בדיו בפסח שהרי נפסל משתיית כלב קודם הפסח.

ג. אולם בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' קמא) נשאל מה דין שמן למאור המיוצר מדגן שמעורב בו רעל הגורם לכך שאינו ראוי לאכילה ושתיה אלא למאור בלבד, האם מותר להשתמש בשמן זה בפסח למאור, וכתב: "דבשלמא כשרוצה ליהנות בו על ידי שאוכל ושותה, שייך לפגם. אבל מה שנהנה מן האור, מה בכך שהוא לפגם, מכל מקום הוא נהנה מהאור, וזה ברור לפענ"ד. ועל כן נראה אם היה מדגן, איני מוצא טעם להיתר". ומבואר בדבריו כי דין "אחשביה" נאמר גם בהנאה כשמשתמש בחמץ שאינו ראוי למאכל במטרה ליהנות ממנו, ולכן אסור להשתמש בשמן למאור המיוצר מדגן, למרות שאינו ראוי לאכילה, כי "מחשיבו" כשמשתמש בו.

ואמנם בספר שערים מצוינים בהלכה (סי' קיב ס"ק ז) הביא את דברי השואל ומשיב שאסר להשתמש בשמן למאור המיוצר מדגן ואינו ראוי לאכילה, וכתב: "ובשו"ת מנחת משה (סימן טו דין נב), מתיר בפשיטות, מטעם שנפגם קודם פסח וכמו דיו שמותר גם כן מהאי טעמא, וכמש"כ בשו"ע (סי' תמב ס"י)". והיינו שדברי השואל ומשיב נסתרים מפסק השו"ע שהתיר להשתמש בדיו שמעורב בו חמץ, ולכאורה הוא הדין שמן למאור שמעורב בו חמץ, שצריך להיות מותר. והוסיף: "ותמהני על השואל ומשיב דהוא עצמו כתב (מהדו"ג ח"ב סי' קמח) להתיר בורית [סבון] שיש בו תערובת חמץ, מפני שכבר נפגם ונפסל מאכילת כלב. והא גם בורית אין הנאתו לאכילה או שתיה, אלא להעביר הלכלוך והזוהמה, ולדבר זה ראוי גם כשנפגם".

ובהגדה של פסח מנחת אשר (סימן כב) כתב על דברי השואל ומשיב: "ולכאורה דבריו תמוהים עד למאד, דעיקר גדר החמץ תלוי במה שהוא ראוי לאכילה, וכמו בכל מאכלות אסורות, ופשוט אם כן דכל שנפסל מאכילת כלב כיון שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, ומה לן אם ייחדו למאור או לדבר אחר. והלא כופת שאור שייחדו לישיבה, פקע מיניה דין חמץ, ולא אמרינן שהוא חמץ לישיבה". וכוונתו להקשות על השואל ומשיב מדברי הגמרא בפסחים (מה, ב) "כופת שאור [גוש בצק שהחמיץ] שייחדה לישיבה, בטלה". ופירש רש"י (חולין קכט, א ד"ה שיחדה) "בטלה מתורת חמץ, ואינו עובר עליו בפסח משום שאור לא ימצא בבתיכם, אלמא לאו אוכל הוא ונעשית כלי ומטמאה מושב הזב". דין כופת שאור נפסק בשו"ע (או"ח סי' תמב סע' ט) "חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש (קודם זמנו) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח". ומה איפוא ההבדל בין שמן למאור המופק מחמץ שאינו ראוי לאכילה שנתייחד לשימוש למאור [ולא לאכילה], לכופת שאור שייחדה לישיבה, שמותר לקיימה בפסח.

אולם לענ"ד יש לתרץ את התמיהה על השואל ומשיב, ולחלק בין שמן למאור וכופת שאור. יעודו של שמן למאור, להנאה מהאור, וכל ההנאה מהשמן היא למאור בלבד. ולכן השואל ומשיב אסר ליהנות משמן המופק מחמץ, מכיון שבפועל נהנים מייעודו של החמץ. לעומת זאת, בכופת שאור שייחדוה לישיבה, וההנאה היא מהישיבה עליה, זהו כבר שלב שני בהנאה, קודם הוא יושב ואחר כך נהנה, ואולי במקרה זה ההנאה רחוקה יותר, ולכן אין בזה איסור.

עישון טבק 

ד. ונראה כי השאלה האם דין "אחשביה" נאמר רק באכילה או גם בהנאה, תלויה במחלוקת הפוסקים האם מותר לשאוף טבק בפסח.

המגן אברהם (סימן תסז ס"ק י; הובא במשנ"ב שם ס"ק לג) כתב: "טבא"ק, דרך לשרותו בשיכר וצריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו". ומבואר בדבריו שאסור להשתמש בטבק בפסח, למרות שאינו ראוי לאכילה, ולכאורה הטעם הוא משום שבשימוש בחמץ כדי ליהנות ממנו הוא "מחשיבו", ועל כן יש לאסור את ההנאה ממנו [ומכל מקום לא צריך לבערו, אלא די לעשות מחיצה לפניו].

אולם רבי שלמה קלוגר כתב בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סימן רה) "בנדון הטאבאק בפסח, הנה זה ג' שנים בא לפה קול ערעור כזה וצחקתי, דלו יהא אם היינו רואין בעינינו אשר היו נותנים בו יי"ש קודם פסח, הרי נפסל מאכילת כלב קודם זמנו ומותר עכ"פ בהנאה אחר זמנו, ובפרט כיון דהוי שלא כדרך הנאתן, דאטו יי"ש וכדומה עומד להריח בו, הרי נעשה רק לאכילה, והוי שלא כדרך הנאתו, ואם כן מחמץ ממש אין בו איסור רק דרבנן, ובודאי יש להקל בזה אם נפסל מאכילת כלב קודם זמנו. ואחר כך הביאו לפני ספר עקרי הד"ט הביא בשם שאילת יעב"ץ בשם אביו הגאון חכם צבי ששחק על האוסרים ונהניתי, ומאז והלאה שקטה פה הקול וכולם מריחים טאבאק בלי שום חשש כלל".

ומהר"י אסאד הביא בשו"ת יהודה יעלה (סימן קנ) את דברי הפרי מגדים (או"ח סימן רי ס"ק ט) כי "אבק ששואפים אותו" מותר בהנאה בפסח כי "השיכר הבלוע בטובא"ק נפסל מאכילת כלב הוא, עכ"פ שנפרק ונעשה לאבק, והוי ליה כפת שחרכו קודם זמנו, שמותר בהנאה ובאכילה נמי כהאי גוונא שאינו מחשיבו להחמץ, כמו בדיו בשו"ע (סי' תמב ובמג"א ס"ק טו)". ומדבריהם משמע שאף שכל מהותו של הטבק אינו אלא להנאה, אין איסור ליהנות ממנו בפסח היות ונפסל מאכילת כלב – כי דין "אחשביה" נאמר רק באכילה ולא בהנאה, ולכן כשמשתמש בטבק העשוי מחמץ שאינו ראוי למאכל במטרה ליהנות ממנו, אין לומר ש"מחשיבו" כתוצאה מהשימוש בו, ומשום כך מותר ליהנות ממנו אפילו אם משתמש בו בכוונה תחילה כדי ליהנות מהחמץ.

ה. רבי משה פיינשטיין התיר הנאה ממוצרים שמעורב בהם חמץ שנפסל מאכילת כלב, כמבואר בכמה מתשובותיו:

• שימוש בסבון לניקוי כלים – באגרות משה (יו"ד ח"ב סימן ל) התיר להשתמש בפסח בסבון לניקוי כלים העשוי מאלכוהול חמץ שאינו ראוי לאכילה: "דרק לאכול דבר איסור שנפסל מלאכול לכלב אוסר הרא"ש בפסחים דף כ"א, מהטעם דכיון דאיהו קאכיל ליה אסור, והוא מטעם אחשביה, כדאיתא במג"א סימן תמ"ב ס"ק ט"ו מתרומת הדשן סימן קכ"ט, דמהאי טעמא מתיר לכתוב בחוה"מ פסח בדיו שמבושל בשכר שעורים. ואם כן כל שכן שליכא אחשביה לאוכל בזה שמנקה הכלים, דאדרבה כשהוא אוכל אינו ראוי לנקות הכלים. ולכן לענ"ד אין לאסור לנקות בבורית שנעשה מאלקאהאל זה את הכלים".
• תרופות בפסח – כתב האגרות משה (או"ח ח"ב סי' צב) "בדבר הרפואה שאתה צריך ליקח גם בפסח ואתה חושש אולי יש שם איזה חשש חמץ. הנה מכיון שהוא לרפאות הניתוח שעשו באיבר פנימי, פשוט שצריך ליקח אף אם היה ודאי חמץ. ובעצם אף בלא סכנה אין חשש, דכבר נבטל קודם הפסח משם אוכל, ואחשביה לא שייך בדבר שלוקח לרפואה, דאף דברים מרים ומאוסים נוטלים לרפואה. ולכן אין לך מה לחשוש ותיקח הרפואה כפי שאמר לך הרופא" [וראה להלן פרק ב בהרחבה].
• מריחת משחה שמעורב בה חמץ לרפא פצעים – באגרות משה (או"ח ח"ג סימן סב) התיר "לסוך על חטטין בגופו כשאין בו סכנה רק צער בעלמא, משחה שנתן לו הרופא שמעורב שם אלכוהול של חמץ בפסח", וכתב בתוך דבריו כי "מצד איסור הנאה כיון שאינו מאכל אדם, מותר בהנאה". 

ומבואר איפוא בכל התשובות הנ"ל, כי לדעת האגרות משה, דין "אחשביה", נאמר רק באכילה ולא בהנאה. ולכן מותר ליהנות מחמץ שנפסל מאכילת כלב, אפילו בשימוש שנעשה בכוונה תחילה כדי ליהנות מהחמץ.

וכן נקט לדינא רבי נסים קרליץ (הובא בספרו חוט שני, פסח פ"ז עמ' צה) בנדון שימוש בסבון לרחיצה או לרחיצת כלים "אף אם היה מעורב בהם חמץ, הרי כבר נפסל מאכילת כלב קודם הפסח, וגם בטל קודם הפסח. ואף אם אחשביה לחומרים העשויים מחמץ, מכל מקום לא אסרינן מטעם אחשביה אלא אם אחשביה לאכילה, אבל אחשביה להנאה ונפסל בודאי מאכילת כלב קודם הפסח, אין בזה איסור וכמבואר בגמרא, ומותר להחזיקם בפסח, ואף להשתמש בהם".

תערובת חמץ שניתן להפריד את רכיביה 

ו. בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סימן כב אות ו) כתב לחדש, כי בתערובת שניתן להפריד ולהוציא מתוכה את רכיבי החמץ, ואז ניתן יהיה לאוכלו, אין היתר מדין "נפסל מאכילת כלב", ומשום כך אסר את השימוש בבושם שיש בו אלכוהול חמץ: "דהא דקיימא לן שאם נפסל מאכילת כלב לא מיקרי אוכל, היינו רק כשנפסל מצד שנתקלקל. אבל אם הוא מצד שאין דרך הכלב לאוכלו, ואפשר להפרידו או לערב במים ויוכלו לאוכלו, מיקרי אוכל". 

וכן נקט גם רבי צבי פסח פרנק (מקראי קודש פסח סימן נד) בנדון "ספירט של חמץ שיש מכס רק על המיוחד לשתיה, אבל המיוחד לשריפה אין עליו תשלום מכס, וכדי להבטיח שלא ישתמשו בו רק לשריפה, מערבים שלוחי הממשלה הטורקית סם שמקלקל את הטעם וגם יש לו ריח רע, באופן שאי אפשר לשתותו כלל, והשאלה היא אם מותר להשתמש בו לשריפה ולבישול בפסח". ולאחר שהביא את דברי השו"ע [לעיל אות ב] "חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש (קודם זמנו) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, מותר לקיימו בפסח", כתב הגרצ"פ: "שוב התבוננתי דעל ידי כימיקאלים אפשר להפריד את הדבר הפוגם המעורב, והשפירטוס יחזור ויהא נקי כבראשונה, ויהא ראוי לשתיה, א"כ יש לדון דאסור בהנאה וגם מחויב לבערו ואולי יעבור גם בבל יראה". וציין לדברי החוות דעת (יו"ד סימן קג ס"ק א) "לענין נסרח וחזר ונשבח, שמחלק בזה בין אם גוף האיסור נסרח, שאז פקע שם האיסור, ואפילו חזר ותיקנו בדברים המתבלים, שרי, דכבר פרח האיסור מיניה, לבין נפגם משום שעירב בה דבר מר, דאז אם מתקו בדבר הממתק, חוזר לאיסורו, דלא נתבטל שם האיסור מיניה במה שנתן לתוכו דבר המר, רק כשאוכלו כך בלא תיקון אינו לוקה, משום דאכלו שלא כדרך הנאתו". 

אולם בשו"ת חזון נחום (ח"א סי' מז אות ד) כתב: "בתערובת חמץ שאינו ראוי לשתיה, אע"ג דאיכא אפשרות להוציא את הרעל שבתוכן, מכל מקום כיון דהשתא אין ראויים, לא מהני הואיל שיחול עליהן איסור בל יראה, מאחר שכבר נעשו אין ראויים לשתיה עוד קודם הפסח, ולא חל עליהן איסור מעיקרא". 

והנה הדברי מלכיאל הביא ראיה לדבריו שבתערובת שניתן להפריד את החמץ מתוכה אין היתר מדין "נפסל מאכילת כלב", מהאיסור לשתות יין חריף ביותר שאינו ראוי לשתיית כלב: "ואטו יי"ש חזק שאין הכלב אוכלו וגם אדם לא יוכל לשתותו בלי מזיגה, נימא דלא הוי אוכל". כלומר, אם אי אפשר לשתות בפועל את תערובת החמץ מחמת סיבה כלשהי, כגון חריפותה, אין זה מפקיע ממנה את איסור החמץ, והוא הדין תערובת שניתן להפריד מתוכה את החמץ, "שם חמץ" לא בטל ממנה. אולם ידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי תורה, דחה את דבריו (הגדה של פסח מנחת אשר, סימן כב אות ה) "נראה ברור דשאני יי"ש שעומד לכך ולא נחשב נפסל, והרי זה כתמצית אוכל, וכבשר נבילה שאינו ראוי לאכילה בשעה שמתבשל, וכי פקע מיניה איסורו, וכבר הבאתי לעיל מהחוות דעת [הובא לעיל בדברי המקראי קודש] דכל שמיועד לאכילה אינו מותר ע"י שנפסל לשעה, משא"כ בבושם, דהוי אינו ראוי לגר ופקע איסורו". 

•   •   •

דין "אחשביה" נאמר רק במה שהיה עליו פעם שֵׁם אוכל 

ז. רבי אליהו שלזינגר, רבה של שכונת גילה בירושלים, חידש בספרו אלה הם מועדי (ח"ג סימן טז) מדוע אין לאסור את השימוש במוצרי קוסמטיקה ותמרוקים שמעורב בהם חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב מדין "אחשביה", כי דין זה "נתחדש רק במקום שהיה עליו פעם שֵׁם אוכל, ועכשיו נתקלקל או נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב, דבזה שייך לומר דאחשביה. והיינו דמאחר שהוא אוכלו, הוא מחזיר את המצב לקדמותו, וכפי שהיה במקורו ושורשו, שהיה עליו שם של אוכל, כן הוא עכשיו עבורו על ידי שאוכלו, הרי הוא 'אחשביה' ומחזיר את המאכל למצבו הראשוני שהיה ראוי לאכילה. אבל במקום שמעולם לא היה עליו שם 'אוכל', ומעולם לא היה ראוי לאכילה, בענין זה לא שייך לומר ד'אחשביה', משום שע"י שהוא אוכלו אינו יכול להפוך אותו לדבר שמעולם הוא לא היה, שהרי מעולם לא היה עליו שם 'אוכל', וגם אם הוא עצמו אוכל את זה, זה לא מעלה את הדבר לשם 'אוכל' שמעולם לא היה לו".

על פי זה ביאר הרב שלזינגר, מדוע לא נאסר להשתמש בדיו שנעשה משיכר [לעיל אות ב] מדין "אחשביה", משום "שדיו שמעולם לא היה עליו שם של אוכלין, לא שייך לומר בו דינא דאחשביה. דאף שהוא אמנם אוכל את הדיו הזה, אך הוא אינו יכול לעשותו בכך לאוכל ולהביאו למצב שמעולם לא היה לו קודם שנתבשל בשכר שעורים או בסתם יינם, ובזה כאמור לא שייך כלל ועיקר הדין של אחשביה. ולכן פסק המחבר דדיו שהוא מבושל בשיכר שעורים, מותר לכתוב בו, ולא חיישינן שיאכל אותו, משום דאפילו אם יאכלנו, לא יעבור על שום איסור, דבזה לא שייך כלל ועיקר הדין דאחשביה". 

ומכאן מסקנתו: "כל המוצרים שנפסלו מאכילת כלב, כגון מוצרי נקיון סבונים חומרי כביסה אודם לנשים, אינו צריך כלל ועיקר הכשר לפסח, משום דבכהאי גוונא לא שייך לומר דינא דאחשביה, שהרי מעולם לא היו הדברים האלה ראויים לאכילה".

בטל מהחמץ "שֵׁם אוכל" 

ח. רבי יצחק מרדכי הכהן רובין העלה במאמרו בנדון דידן בקובץ מוריה (ניסן תש"ע, שנה ל גליון ה-ז) נימוק נוסף להתיר את השימוש במוצרי קוסמטיקה ותמרוקים שמעורב בהם חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב, על פי דברי הגמרא בפסחים (מה, ב; [הובא לעיל אות ג) "כופת שאור [גוש בצק שהחמיץ] שייחדה לישיבה, בטלה". ופירש רש"י (שם) "ואינו עובר עליו בפסח משום שאור לא ימצא בבתיכם, אלמא לאו אוכל הוא ונעשית כלי ומטמאה מושב הזב". ודין זה נפסק בשו"ע (או"ח סי' תמב סע' ט) "חמץ שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט מותר לקיימו בפסח". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מב) "והטעם, משום דבטלה על ידי זה משם אוכל". ואע"פ שעדיין ראויה לאכילה, וכמו שכתב שם בשער הציון (ס"ק סח) "הלא לא מפסל כלל באכילה".

ובביאור הדברים כתב הרב רובין: "יש אפשרות שחמץ שראוי לאכילה, יהיה מותר ליהנות ממנו בפסח, והוא ע"י שייחד אותו ויעשה מעשה שיבטל ממנו שם אוכל. ובפשטות ההבנה בזה, שכמו שיש ענין של ביטול חמץ – שאדם על ידי מחשבתו יכול לבטל חמץ גמור, הוא הדין שעל ידי מחשבה ומעשה יכול לבטל את החמץ ולתת לו שם של דבר אחר, כגון הכא שם של כסא, אלא שבכל ביטול עדיין חששו חכמים שמא יבוא לאוכלו, אבל בכופת שאור שיחדה לישיבה וגם טח פניה בטיט, תו אין לחשוש שמא יבוא לאוכלו".

והסיק מכך לנדון דידן: "אף אי נימא שהם ראויים לאכילת כלב ולא נפסלו מתורת חמץ, ואם כן אסורים מחמת זה בהנאה בפסח, מכל מקום יש לדון להתירם בהנאה מדין כופת שאור שייחדה, והכי נמי כיון שעירב בהם חומרים זרים, וכן ייחדם לשימוש אחר, יש בזה תרתי לטיבותא, ומסתבר שהכנסת החומרים הפוגמים לא גרע מטח פניה בטיט". 

אולם בשו"ת שלחן הלוי (פרק יב סימן ט) דחה את ההשוואה בין תמרוקים לכופת שאור: "יש שרצו לדמות לכופת שאור שייחדה לישיבה שבטלה ומותר להשתמש בה בפסח, ורצו ללמוד מהלכה זו, שכל דבר המיועד לשימוש שאינו של מזון, הרי הוא בטל ואינו חמץ יותר. וטעות גמורה, החמץ בכופת שאור בטל מפני שהחלק החמצי שבו אינו פועל כלום. אבל בדאודורנט, האלכוהול החמצי מסייע לפעולת הדאודורנט, ואין נפק"מ אם הוא מיועד לאכילה או לאו". 

"כל דפריש מרובא פריש" 

ט. הרב רובין הוסיף עוד נימוק להיתר, על פי דברי השו"ע (או"ח סי' תלט ס"א) "תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, אם פרש הכיכר ממקום קביעתו ונטלו העכבר משם, אין צריך לחזור ולבדוק, דכל דפריש מרובא פריש". כלומר בכל ספק על "כיכר" אם הוא הגיע ממקום שבו חמץ או ממקום שנמצא בו מצה – "הולכים אחר הרוב", והכיכר "פרש מהרוב". 

לאור הלכה זו הסיק: "ולפי מה שביררנו בשנים האחרונות, האלכוהול שממנו מייצרים את הבשמים והתמרוקים, אין מקורו בחמץ. אם כן כל היכא שאנו מסופקים אם המוצר מכיל חמץ, יש לומר בו שבא מהרוב, ולהתירו בשימוש. ויש לברר בכל שנה אם הרוב קיים".

•   •   •

דין "סיכה כשתיה" 

י. הפוסקים נחלקו האם "סיכה" נחשבת כ"שתיה", ואסור לסוך את הגוף בדברים שאסור לשתותם.

הבית יוסף (יו"ד סימן קיז סע' א) הביא את הארחות חיים (הלכות איסורי מאכלות אות מה ד"ה כל) שאסר לסוך את הגוף בשומן בשר חזיר "משום דבכלל שתיה הוא". והט"ז (שם ס"ק ג) הוסיף: "באיסור והיתר (סוף כלל לט) ראיתי שכתב דאין היתר סיכה בחלב או בחזיר אלא היכא דאיכא צערא, אבל אדם בריא משום תענוג לא".

אולם למעשה הכריע הט"ז כדברי הראשונים שסברו להלכה כי סיכה לאו כשתיה: "ונראה דלא קיימא לן כן, דבהדיא כתבו התוספות פרק בתרא דיומא (דף עז, א ד"ה דתנן) דמותר לאדם לסוך בחֵלֶב, דלא אשכחן סיכה כשתיה אלא ביום כיפור ואיסורי הנאה משום דאיכא אסמכתא, אבל חֵלֶב דהיתירא הנאה מותר. וכן כתב בית יוסף (יו"ד סי' קכג) בשם רשב"א בתשובה שמותר לסוך בחלב חזיר אפילו שלא במקום סכנה. ומבואר איפוא בדברי התוספות והרשב"א, כי "סיכה" אינה נחשבת "שתיה". וכן מבואר בדברי המרדכי (שבת רמז שלח) שכתב: "הא דסכין לאדם, היינו דוקא בשמן, אבל בחֵלֶב ושמן אסור לסוך בשבת, משום שנמחה והוה ליה נולד ואסור, אבל בחול מותר לסוך חטטין שבידו ושבגופו אפילו בחֵלֶב". 

וכדבריהם נקט הרמ"א (או"ח סי' שכו סעיף י) "ואסור לרחוץ ידיו במלח, וכל שכן בבורית שקורין זיי"ף בלשון אשכנז או בשאר חֵלֶב, שנמוח על ידיו והוי נולד". ומשמע שאין איסור בעצם הרחיצה בחֵלֶב, והחשש מפניו הוא רק בשבת משום איסור "נולד", אך מצד עצם הסיכה בחֵלֶב אין איסור. ובביאור הלכה (ד"ה בשאר חלב) כתב שכן "מנהג העולם", כדבריו: "עיין בביאור הגר"א שדעתו בדעת הרבה מגדולי הפוסקים דאף בחול אסור – דסיכה כשתיה, ועל כל פנים מדרבנן אסור, ודלא כרבנו תם וסיעתו שהתירו בזה לגמרי. מיהו, מנהג העולם לרחוץ בבורית שלנו הנעשים מחֵלֶב, ורק איזה מדקדקים זהירים בזה". אולם הביאור הלכה מציין בסוף דבריו: "ואם מצו להשיג בורית שנעשים שלא מחֵלֶב, בודאי נכון לחוש לדעת המחמירים בזה".

לאור האמור לעיל כתב בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן שמח) "על דבר שאלתו בחמץ שנפסל מאכילת כלב, אם מותר לסוך בו בפסח אם שייך בזה אחשביה. מה שהביא בשם שער המלך (מאכלות אסורות פי"א) שלא כדרך הנאתו אפילו חמץ בפסח שרי, ואם כן לכאורה סיכה היא שלא כדרך הנאתו וגם נפסל מאכילת כלב. אמנם כנראה לא הקילו בו, וצ"ל דסיכה ס"ל נמי דמקרי נמי כדרך הנאתן כיון דסך גופו".

אולם באגרות משה (או"ח ח"ג סי' סב) התיר "לסוך על חטטין [פצעים] בגופו כשאין בו סכנה, רק צער בעלמא, משחה שנתן לו הרופא שמקודם שם אלכוהול של חמץ בפסח, דמצד איסור סיכה באיסורים הרי לרבנו תם במסכת נדה ד"ף ל"ב לא שייך כלל סיכה כשתיה שלא בשמן, ואף בשמן הוא מדרבנן. ולדינא סברי התוספות דליכא איסור סיכה כשתיה בחלב ושאר איסורים. ואף להסוברים דסיכה כשתיה הוא בכל איסורין ובכל מינים, יפה כתב כתר"ה ממחנה אפרים דהוא דוקא סיכה של תענוג. ומצד איסור הנאה, כיון שאינו מאכל אדם – מותר בהנאה".

וכן נקט להלכה האור לציון (ח"ג פ"ח אות ו) שהוסיף כי גם לחומרת הביאור הלכה הנ"ל "לחוש לדעת המחמירים שלא לרחוץ בסבון הנעשה מחֵלֶב" [מדין סיכה כשתיה], אולם "מלבד שאף בסבון הנעשה מחֵלֶב נראה עיקר שאין בו איסור, משום שאין לומר סיכה כשתיה אלא בדבר הראוי לאכילה ולא בדבר פגום. ואף שהסכימו הפוסקים לחידושו של הרא"ש [לעיל אות א] שלענין אכילה אמרינן מדאכליה אחשביה, אם כן לענין סיכה שכל דין סיכה כשתיה הוא מדרבנן, כמבואר בדברי התוספות בנדה (לב, א ד"ה וכשמן), לא נוסיף לומר מדסך ביה אחשביה, אלא כל שנפסל מאכילת כלב קודם זמנו, מותר ליהנות ממנו בכל צורה, ואף דרך סיכה". 

•   •   •

שימוש בסבון ובתכשירי קוסמטיקה שמעורב בהם חמץ 

יא. ממוצא הדברים שנתבארו לעיל דנו הפוסקים להתיר להשתמש בפסח בסבון ובתכשירי קוסמטיקה שמעורב בהם חמץ, מכיון שנפסלו מאכילת כלב, אפילו בשימוש שנעשה בכוונה תחילה כדי ליהנות מהחמץ, היות ודין "אחשביה", נאמר רק באכילה ולא בהנאה.

וכפי שהובא בשם הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה, ניסן פ"ד סע' יא) "סבון רחצה שיש בו תערובת חמץ עם דברים חריפים, מותר להשהותו ולהשתמש בו בפסח, משום "דבזמננו יש בו ודאי דברים חריפים הפוסלים מאכילת כלב. אמנם בשאר מיני תמרוקים שיתכן שיש מהם שאינם פסולים מאכילת כלב, יש לבדוק הדבר כראוי, וכל שיש בו חשש חמץ הראוי לאכילת כלב, יכללנו עם החמץ הנמכר לגוי". ובהערות (אחרות הלכה הערה 63) הוסברה הוראת הגרש"ז: "דהצד להחמיר הוא רק דשמא לא נפסל מאכילת כלב, אבל בנפסל דשרי להשהותו אין להחמיר כלל. והיינו דלא חיישינן בזה אף משום דסיכה כשתיה. דאף לפי מאי דנקטינן כהמחמירים שגם בנפסל מאכילת כלב אסור לאוכלו מטעם אחשביה, כמ"ש הט"ז (סי' תמב סק"ח; ועי"ש במשנ"ב סק"ג דהיינו מדרבנן), מכל מקום עיין רמ"א (סי' שכו ס"י) דסתם דלא אמרינן סיכה כשתיה בשאר איסורים (מלבד תרומה ויום הכיפורים) ועי"ש בביאור הלכה שכן מנהג העולם, ורק איזה מדקדקים נזהרים בזה. והתם מיירי בחלב דמסתמא ראוי לאכילה, ולכאורה כל שכן בנדון דידן דנפסל מאכילת כלב. ועיין בחזון איש (דמאי סימן ד ס"ק יג) שכתב לענין טבל, דאפשר דלא אמרינן סיכה כשתיה בדבר שנפסל מאכילת כלב" [אמנם, הגם שהגרש"ז הורה להיתר בזה, אך "לעצמו השתמש בסבון הכשר לפסח" (שם, הערה 63)]. 

וכן פסק להלכה רבי נסים קרליץ (חוט שני, ענייני פסח, פ"ז עמ' צה) "סבון לרחיצה או לרחיצת כלים, אף אם היה מעורב בהם חמץ הרי כבר נפסל מאכילת כלב קודם הפסח וגם בטל קודם הפסח, ואף אם אחשביה לחומרים העשויים מחמץ, מכל מקום לא אסרינן מטעם אחשביה אלא אם אחשביה לאכילה, אבל אחשביה להנאה ונפסל בוודאי מאכילת כלב קודם הפסח, אין בזה איסור וכמבואר בגמרא, ומותר להחזיקם בפסח, ואף להשתמש בהם. ואין לומר בזה סיכה כשתיה, דאחשביה שייך באכילה, שע"י שאוכל מאכל פגום הרי הוא מחשיבו. אבל אם סך הרי הוא לא נתן לזה חשיבות של אכילה, אלא שימוש של סיכה, דע"י אחשביה מחזיר לו שם "אוכל", אבל ע"י סיכה אינו מקבל שם אוכל. ופשוט הוא דמשקין הראוין רק לסיכה, אין עליהם תורת אוכל לענין חמץ". ומסיים: "והוא הדין לענין תמרוקי נשים, או חומר שמנקה עדשות וכיוצא בזה, אף שיש בהם חשש שמעורב בזה ספירט, יש להקל, אם ידוע שבודאי נפסל מאכילת כלב מלפני הפסח". 

וכדבריהם פסק האור לציון (ח"ג פ"ח סימן ו) "סבונים, משחות שיניים, משחות כלים וחומרי ניקוי, בשמים ותמרוקים, אינם ראויים לאכילה כלל, ואין בהם חשש חמץ בפסח, ומותרים בשימוש בפסח ואינם צריכים הכשר".

יב. והנה בפתיחת הדברים, הבאנו את דברי רבי ירמיה הכהן, אב"ד פאריס, שהתיר לבני קהילתו רק מוצרי קוסמטיקה שעשויים עם אלכוהול וכיוצא בזה כשר לפסח, ואסר את השימוש במוצרים אלו ללא "הכשר", ואף שאינם ראויים לאכילת כלב, בנימוק "כיון שהוא נעשה לכתחילה שלא לשם אכילה אלא לשימוש הנאה אחר, מי יאמר לן שהוא נמדד בו כלל". כלומר, ההיתר של "נפסל מאכילת כלב", הוא רק באוכל שנפסל מאכילת כלב ולא במוצר שנעשה מלכתחילה לתכלית של הנאה ולא נועד מעיקרו לאוכל ו"אלכוהול זה יש לו אופן שימוש הנאה מיוחד לו, ולכן יש לנו לאסרו אף אם נפסל מאכילת כלב". 

הרב ירמיה הכהן חיזק את דבריו ממה שכתב השואל ומשיב [לעיל אות ג] לאסור להשתמש בשמן למאור המיוצר מדגן ואינו ראוי לאכילה, כי דין "אחשביה" נאמר גם בהנאה כשמשתמש בחמץ שאינו ראוי למאכל במטרה ליהנות ממנו, והסיק מדבריו: "ומבואר על פי דבריו דהדין של דיו המבושל ע"י שכר שעורים דמותר לכתוב בו [כפי שנפסק בשו"ע, הובא לעיל אות ב] הוא משום שנפסל לפני זמנו לגמרי מאכילת כלב, וגם הוה רק זה וזה גורם, שהרי הוא בתערובות, ואין אנו רואים עיקר את השכר, רק את השחור שבדיו, והוא מעורב כידוע עם דברים מאד חריפים שאינו מאכל כלל, רק חלק קטן ממנו הוא השכר. משא"כ אלכוהול שהוא עצמו חלק חשוב מהחומר שגורם הנאת המאור הוה כדבר שהוא עיקר שימושו בכך ואופן הנאתו. והוא לא נמדד עם הדין של נפסל מאכילת כלב אלא הוא איסור לעצמו מחמת אופן הנאתו זו. ומתוך כך הסיק: "לפי כל המובא יוצא לדינא שהאלכוהול הנעשה לתמרוקים, ומכניסים בו גם כן מיני ריח, אבל הוא עיקר גדול בצורת שימוש זאת. אם כן יש בה כמה דינים לחומרא: גם דין אחשביה, שהרי הוא צריך לו בשימושו באופן זה, ממילא נאסר ע"פ הראב"ד והרא"ש ודעימיה. וגם שהוא עיקר שימושו, ונאסר לשיטת הרשב"א ודעימיה. ואינו בטל קודם זמנו, כי הוא לפעמים רוב בחומר זה, ולכן אם הוא מחמץ וודאי לכתחילה לכו"ע אסור, ולפי הרבה פוסקים אפילו בדיעבד אסור".

והנה הוראה זו אינה עולה בקנה אחד עם דברי הפוסקים שהובאו לעיל [הגר"מ פיינשטיין, הגרש"ז אויערבך, הגרב"צ שאול, הגר"נ קרליץ] שהתירו את השימוש בתמרוקים בפסח ללא צורך בהכשר, ולדעתם דין "אחשביה" נאמר רק באכילה ולא בהנאה. ואמנם רבי יחיאל ברנד, ראש הכולל בסרסייל, פריז, לא הסכים עם הרב ירמיה הכהן שהשיב על דבריו בתשובה הסמוכה בשו"ת והרים הכהן (סימן כג) "במה שכבודו השיג עלי דאחשביה הוא רק שייך אם מחשיבו לאכילה ולא אם מחשיבו להנאה, כלל זה שנכתב שם בהלכה אינו לכל דבר. ונראה דיש אחשביה גם באיסור שאינו שייך לאכילה, כגון בשבת (צ, ב) במשנה המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת, חייב בכל שהוא, וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו. ופירש רש"י הטעם דהא אחשביה. ושם לא מדבר דווקא בענייני אכילה. וכן אפשר לדייק מרש"י ביצה (כז, ב ד"ה חלה) שכתב שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט, דרחמנא אחשביה להבערתן, דכתיב באש ישרף, הלכך מלאכה היא [ומבואר כי דין "אחשביה" לא נאמר רק בענייני אכילה]. עכ"פ בכל אלו תמצא שיש סברא דאחשביה לא רק על ענייני אכילה, אלא גם על ענייני הנאה ושאר איסורים".

אולם לאמתו של דבר, יש לדחות ראיות אלו, שהרי בהלכות שבת ויום טוב הכלל הוא ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה" (ביצה יג, ב), ולכן בהחלט מובן מדוע דין "אחשביה" מועיל בשבת וביו"ט במלאכות ולא רק לענין אכילה. אבל בלאו הכי ודאי צדקו הפוסקים במה שכתבו כי דין "אחשביה" נאמר רק באכילה ולא בהנאה, ובשל כך אין לאסור את השימוש בדברי קוסמטיקה ותמרוקים בפסח מדין "אחשביה".

שימוש במשחת שיניים "אודם" וב"שפתונים" – "אחשביה" ללא כוונה 

יג. בדברי תרומת הדשן [הובא לעיל אות ב] מבואר, כי דין "אחשביה" באכילה נאמר רק כאשר אוכלו בכוונה: "אבל במה שנותן הקולמוס בפיו כדי להחזיקה, ואגב זה טועם מן הדיו בלא כוונה, לא מחשבינן בהא מידי". ודבריו הובאו להלכה במג"א (ס"ק טו) ובמשנה ברורה (ס"ק מה) "ולא חיישינן שיתן קולמוסו לתוך פיו וחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה, דכיון שנותן שלא בכוונה ליכא קפידא, דדווקא לאוכלו בכוונה אסור דאחשביה".

ומדבריהם למד רבי בן ציון אבא שאול בספרו אור לציון (ח"ג פ"ח סימן ו) כי "אף משחת שיניים שפסולה מאכילת כלב, מותר להשתמש בה בפסח. ואין לחוש שמא יבלע ממנה, שכיון שלא מכוין לאכילה, לא שייך למימר מדאכליה אחשביה, כמבואר בדברי תרומת הדשן, הובא במג"א, והוא הדין הכא, שאינו מכוין לאכילה. והוא הדין לענין שפתון [אודם] שנפסל מאכילת כלב, ונותנים אותו על השפתיים, שאין לחוש בו משום חמץ בפסח, שאף שלפעמים נבלע עם האוכל, כיון שאין מכוונים לאכילה שרי, וכמו שנתבאר, ואין צריך לחזר שיהא עם הכשר לפסח דווקא. וכל שכן שמותר להשהות אותו, ואין צריך לזורקו או למוכרו לנכרי". 

וכן הסיק להלכה הרב רובין [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ז] ללמוד מדברי תרומת הדשן "לגבי מיני אדום שהנשים שמות על שפתיהן, שאם האודם נפסל מאכילת כלב, אזי אין לחוש שמא יכנס מעט מהאודם לתוך פיה, דכיון שהדבר נעשה בלי כוונה, אין לחוש בו, דומיא דדיו הנ"ל". 

בשעת מסירת השיעור [אדר ב' תשע"ד] שהה בביתי בלוס אנג'לס, ידידי רבי יוסף אפרתי, וכאשר שוחחנו בנושא זה, הראה לי את הכרעתו של הגרי"ש אלישיב המובאת בשם נכדו בספר אשרי האיש (פסח עמ' שפג) "מעיקר הדין מותר להשתמש בימי הפסח בסבוני רחצה, בשמים וקרמים למיניהם, דאפילו אם יש בהם חשש חמץ, כבר נפסלו מאכילת כלב וכנ"ל. אך מאחר שסכין בהם את הגוף, או שמורחים בהם את הידים והפנים – יש לחשוש לנגיעה במשהו במידי דאכילה. לכן מן הראוי משום חומרא דפסח להשתמש במוצרים אלו רק עם כשרות לפסח". והבנתי מתוך הדברים, כי לדעת הגרי"ש אלישיב ראוי להחמיר ולא להשתמש בפסח במוצרים שמעורב בהם חמץ שנפסל מאכילת כלב, כאשר הם באים במגע עם הגוף ויש חשש שיאכלם.

ותמהתי על כך, מדברים שכתב הגרי"ש בעצמו (קובץ תשובות ח"א סימן מט) להתיר שימוש בשמן העשוי מנבט של חיטה, מאחר ו"הנבט של החיטה שממנו עושים את השמן לא נתחמץ כלל ואין בו כח להתחמץ, ומכיון שזה נעשה מלפני הפסח ונפסל מקודם לאכילת כלב, יש מקום להתיר להשתמש בהם בפסח", ומדוע לא כתב הגרי"ש כי "משום חומרא דפסח" יש להחמיר ולא להשתמש בשמן זה מחשש שיגע בו, וצ"ע.

סוף דבר: רוב מנין ובנין של הפוסקים הכריעו כי ניתן להתיר להשתמש בפסח בחומרי ניקוי, מוצרי קוסמטיקה ותמרוקי נשים, שמעורב בהם חמץ שנפסל מאכילת כלב. ואף שאין לאכול חמץ שנפסל מאכילת כלב, מדין "אחשביה" – שבאכילתו "מחשיב" את החמץ כדבר הראוי לאכילה, הכריעו הפוסקים כי דין "אחשביה" נאמר רק באכילה ולא בהנאה, ולפיכך אין איסור הנאה מחמץ שנפסל מאכילת כלב, כאשר משתמש בו בכוונה תחילה כדי ליהנות ממנו.

ונתבארו לעיל נימוקים נוספים להתיר את השימוש במוצרים אלו:

• דין "אחשביה" נאמר רק במה שהיה עליו פעם שֵׁם אוכל, ולא מה שמיוצר מלכתחילה בלתי ראוי למאכל כלב. 
• כל דבר המיועד לשימוש שאינו של מזון, הרי הוא בטל ואינו חמץ יותר, כדין "כופת שאור שייחדה לישיבה".
• רוב האלכוהול שממנו מייצרים את הבשמים והתמרוקים, אין מקורו בחמץ, ועל כן "כל דפריש מרובא פריש", ובכל ספק אם המוצר מכיל חמץ, יש לומר שבא מהרוב שאין בו חשש חמץ.

ואף מותר לסוך את הגוף בחומרים שמעורב בהם חמץ שנפסל מאכילת כלב, על פי הכרעת הרמ"א והמנהג שאין איסור רחיצה בדברים האסורים כי "סיכה לאו כשתיה". ואפילו לדעת "המחמירים" ש"סיכה כשתיה", כתב האגרות משה שנאסרה רק "סיכה של תענוג". 

וכמו כן מותר להתאפר ולהשתמש באודם ושפתון שמעורבים בהם חמץ, ואין לחשוש לאכילת החמץ המעורב, כי דין "אחשביה" באכילה לא נאמר באכילה ללא כוונה.

פרק ב

כשרות תרופות בפסח

בפרק א' נתבאר כי חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב ומותר בהנאה, אסור באכילה, היות ובאכילתו "מחשיב" את החמץ כדבר הראוי לאכילה. ודנו הפוסקים האם מותר בפסח לבלוע כמוסות או למרוח משחות שמעורב בהם חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב.

חצי שיעור 

יד. בדרך כלל, כמות החמץ המעורבת בתרופות היא פחות משיעור כזית, ומאחר ונפסק להלכה כדעת רבי יוחנן ש"חצי שיעור אסור מהתורה" (רמב"ם שביתת עשור פ"א ה"ג), לכאורה אסור מהתורה לאכול בפסח תרופות שמעורב בהם חמץ.

והנה הריטב"א (פסחים מג, א) הביא מחלוקת הפוסקים האם חצי שיעור אסור מהתורה גם בתערובת: "אע"ג דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה, הני מילי בעיניה, אבל ע"י תערובת לא, ואיכא מאן דאמר דאיסורא דאורייתא קאמר, והרי הוא בכלל חצי שיעור דאסור מן התורה".

ואמנם הרדב"ז (ח"ה סימן אלף תקטז) נקט, כי מהתורה אין איסור חצי שיעור בתערובת, והאיסור מדרבנן שעונשו מכת מרדות: "שאע"פ שלא אכל אלא פחות מכשיעור, בין אכלו בעיניה בין ע"י תערובת מכין אותו מכת מרדות, דהא עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה". ובביאור דבריו כתב ידידי רבי אשר וייס (הגדה של פסח מנחת אשר, סימן כב) "על פי דברי החכם צבי (סימן פו) בטעם דחצי שיעור אסור מן התורה, משום ד"אחשביה", ובתערובת אין "אחשביה" – כיון שלא החשיב את האיסור בעין אלא את התערובת". 

אולם למעשה כתב הגר"א וייס: "אין שיטה זו עיקר להלכה, וסתימת הפוסקים הוא דאם אין האיסור בטל ברוב, יש בו איסור חצי שיעור אף מהתורה, כמבואר בתוספות בחולין (לד, ב), בר"ש טבול יום (פ"ב מ"ג), בריטב"א (שם), ובר"ן (פסחים מה, א). וגם סברת החכם צבי מחודשת ואין לה שום מקור בגמרא ובראשונים". והוסיף: "ומלבד כל זה, הלא שאני כלשהו חמץ מחצי שיעור בשאר מאכלות אסורות, דכבר כתב הרמב"ם (פ"א מחמץ ומצה ה"ז) דאסור לאכול משהו חמץ, דכתיב "לא יאכל חמץ", הרי דאין איסור כל שהוא חמץ בפסח משום האיסור הכללי דחצי שיעור כלל, אלא איסור מסוים שחידשה תורה, ואין מקום לחדש בו קולא משום סברת אחשביה וחזי לאצטרופי". כלומר, הנדון האם חצי שיעור חמץ אסור מהתורה, אינו שייך כלל לנדון חצי שיעור בשאר איסורי התורה. ולכן גם הסברות שניתן היה לומר ולהתיר חצי שיעור בתערובת בשאר איסורי התורה, אינן שייכות בנדון חצי שיעור חמץ שנאסר מאחר ונאמר בתורה "לא יאכל חמץ", וחמץ בפסח נאסר אפילו "במשהו". וכן מבואר בדברי שו"ת להורות נתן (ח"ה יו"ד סי' נ אות ה) שכתב: "ואף דאוכל רק חצי שיעור, מכל מקום נראה דחצי שיעור דחמץ חמור טפי מחצי שיעור בכל איסורים. דמה שהבאנו משו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סימן רב) להתיר לאכול חצי שיעור איסור לחולה שאין בו סכנה, ומשום דדווקא איסור דרבנן אסרו לאכול לחולה משום דאיכא לאו דלא תסור, אבל חצי שיעור דילפינן מריבוי ד"כל חלב" וליכא לאו מפורש, קיל טפי – הנה נראה דבחמץ לא שייך היתר זה, דהרי כתב הרמב"ם (פ"א מחמץ ה"ז) האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא, הרי זה אסור מן התורה, שנאמר "לא יאכל". ומשמע דלאו מריבוי ילפינן לאסור חצי שיעור דחמץ, אלא מפשטא דקרא דלא יאכל, וכמ"ש בשו"ת זקיני חתם סופר (ח"ו סימן סה) דלשון לא ייאכל, משמע דקאי אהמאכל ולא על הגברא האוכל מיניה, וע"כ גם חצי שיעור אסור, דהקפידא היא שמאכל זה לא ייאכל אפילו ע"י כמה אנשים זה מעט וזה מעט". 

נמצא איפוא, כי גם אכילת חמץ בתערובת בשיעור "משהו", אסורה. וצ"ב מהו ההיתר לחולה שאין בו סכנה לצרוך בפסח תרופות שמעורב בהם חמץ. 

זאת ועוד, אפילו אם החמץ שמעורב בתרופות נפסל מאכילת כלב, הרי נתבאר לעיל [אות א] כי חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב ומותר בהנאה, אסור באכילה, היות ובאכילתו "מחשיב" את החמץ כדבר הראוי לאכילה, ואם כן מדוע רשאי ליטול את התרופה, וצ"ע. 

דין "אחשביה" בתרופות שמעורב בהם חמץ שנפסל מאכילת כלב 

טו. ואמנם האגרות משה (או"ח ח"ב סימן צב) התיר את נטילת התרופות ולא חשש לדין "אחשביה", כדבריו לתלמידו, ידידי רבי אפרים גרינבלט, מחבר שו"ת רבבות אפרים: "ובדבר הרפואה שאתה צריך ליקח גם בפסח ואתה חושש אולי יש שם איזה חשש חמץ, הנה מכיון שהוא לרפאות הניתוח שעשו באבר פנימי, פשוט שצריך ליקח, אף אם היה ודאי חמץ. ובעצם אף בלא סכנה אין חשש, דכבר נבטל קודם הפסח משם אוכל. ואחשביה לא שייך בדבר שלוקח לרפואה, דאף דברים מרים ומאוסים נוטלים לרפואה. ולכן אין לך מה לחשוש ותקח הרפואה כפי שאמר לך הרופא והשי"ת יתן שיהיה זה לרפואה". 

וסברא זו מבוארת בדברי החזון איש (או"ח סי' קטז ס"ק ח) שאין דין "אחשביה" לחמץ המעורב בתרופות, כי אין דעתו להחשיב את החמץ כלל אלא דעתו על סמי המרפא הנצרכים לרפואתו: "טבלאות רפואה שמעורב בהן קמח, אם הן מעורבין בדברים שאינן ראוין לאכילת אדם, אין בהם משום חמץ – כדין נפסל מאכילת אדם, כיון דאי אפשר להפריד הקמח וגם אינו ראוי לחמע בו, ומותר לבולען בפסח לרפואה. ואף למאי דמשמע מהאחרונים ז"ל דלאכול לכתחילה אסור אף חמץ שנפסל מאכילת כלב, מכל מקום על ידי תערובות שאר דברים מותר, דלא שייך כאן אחשביה דדעתו על הסמים". וכן הובא בספר ארחות רבנו הקהילות יעקב (ח"ב עמ' פא) "מרן [הקהילות יעקב] הורה שכל תרופה שטעמה כטעם עפר בעלמא, ואף שאינה מרה, מקרי נפסלה מאכילת כלב, ומותר לקחתה בפסח".

ובהגדה של פסח מנחת אשר (סימן כב אות ד) הוסיף על דברי החזון איש: "דבתרופות לא שייך כלל סברת אחשביה, כיון שאינו אוכלם להנאת אכילה, אלא לפקח ולהבריא נפשו. ואף שהחזון איש כתב דאין איסור בתרופות שיש בהם חמץ, משום שאינו מחשיב את החמץ אלא את המרכיבים שהרפואה תלויה בהם, ומשמע מדבריו דאם יש חשש חמץ במרכיב החיוני לרפואה, יש בו איסור, אפשר דכתב כן לרווחא דמילתא, דאם אין דעתו על החמץ ודאי לא שייך אחשביה, אבל אפשר שגם בשדעתו על החמץ, לא שייך בתרופות אחשביה, כיון שאין בהם הנאת אכילה".

וכדבריהם פסק בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א או"ח סי' רצו) "ובחולה שהרופא טוען שזקוק לבלוע אותם, בולע ואינו חושש, ואם כי יש מהדרין לכרוך בנייר וכדומה דכרכו בסיב לדעתם קיל טפי, מדינא נראה שבחולה יש להתיר, וכבר הורה זקן רבינו החזון איש להתיר". ובשו"ת ודברת בם (סימן קכו) הביא בשם רבי דוד פיינשטיין שאף "מותר [ליהודי] למכור בחנותו כל דברים כאלו בפסח, וליכא חשש ממה שנהנה מהמכירה – כיון דלא חשוב כחמץ".

תרופות שיש להם טעם 

טז. לאור האמור לעיל כתב הגר"א וייס בהמשך דבריו: "אמנם בסוגי הסירופ וכדורי מציצה ולעיסה וכדומה, וכן בהרבה תרופות הומופטיות הממותקים כדי שיהיה ערבים לחיך, לכאורה לא פקע איסור מהן, ובאיסורן עומדים לפי המבואר. אך החזון איש [לעיל אות טו] נטה לומר דאם עצם האיסור נפסל מאכילה, אלא שממתקים את התרופה להכשירו לאכילה עדיין הוי בכלל נפסל מאכילה ומותר, עי"ש. וצ"ע למעשה".

ובספר ימי הפסח [בהמשך דבריו המובאים להלן אות יז] כתב שיש לחלק בין סוגי כדורי מציצה או סירופים מתוקים, לפי צורת הכנתם, על פי דברי הנתיבות (יו"ד סי' קג ס"ק א) "שחילק בזה דאם האיסור מצד עצמו ראוי לאכילה, אלא שעירב בו דבר מר עד שאין ראוי לאוכלו, דבזה ההיתר הוא רק מצד הגברא שאוכלו שלא כדרך אכילה, ואם כן כשממתקו ונעשה שוב ראוי לאכילה, חוזר לאיסורו מהתורה. אבל אם האיסור עצמו כבר נפסד מאכילה מחמת עצמו, בזה כבר פקע האיסור מעצם החפצא, ולכן אפילו חוזר וממתקו נשאר בהיתרו מהתורה".

וכיוצא בזה פסק בתשובות והנהגות (ח"ג סימן קכד) לאסור "מיצים ועוד מאכלים שמעורב בהם ויטמין C מגלוקוזה מחטים דחמץ", ואף שכמות החמץ המעורבת בהם מעטה מאד "אין כאן ביטול ברוב, ביטול היינו כמשמעו, שבטל ומבוטל, שאין שם מקומו ורוצה היה להפרידו, רק כיון שאי אפשר להפרידו כיון שאינו ידוע, דין תורה הוא דבטל להרוב. אבל כאן אין רצונו להפרידו, אלא אדרבה בכוונה נמצא עם הרוב, ורצון בני אדם שיהא עמו בדווקא שמוסיף לרוב, כהאי גוונא לא אמרינן שבטל לרוב". ודבריו מבוארים על פי האמור לעיל, שההיתר להשתמש בתרופות שמעורב בהם חמץ, נובע מכך שאין דין "אחשביה" לחמץ, כי אינו מתכוין באכילתו לחמץ אלא לסמי המרפא. ובשל כך, כאשר אמנם מתכוין ליהנות מהחמץ, אין להתיר זאת בשום פנים ואופן.

וכן הורה למעשה הגר"ע יוסף (חזון עובדיה, פסח, הלכות מצרכי מזון הכשרים לפסח עמ' קכ) "וטבליות שמוצצים אותם וטעמם טוב, אסור למצוץ מהם בפסח לרפואת דלקת גרון וכיוצא בזה, אלא אם כן נתברר שנעשו בעמילן של תירס או של תפוחי אדמה".

אכילת חמץ שלא כדרך אכילה 

יז. רבי שלמה זלמן אויערבך (מנחת שלמה חלק א סימן יז) נימק את ההיתר לצרוך תרופות חמץ בפסח, כי אין זו "דרך אכילה", ולחולה שאין בו סכנה מותר לאכול דבר אסור "שלא כדרך אכילה" כדי להתרפא: "דדוקא באוכל גמור שרגילים ללעוס ולאכול רק אז אמרינן שגם בליעה חשיב כדרך אכילה, משא"כ בדבר דלא חזי כלל לאכילה ועומד רק לבלוע וגם רק לחולים כמו גלולות דנדון דידן, שפיר חשיב לכו"ע שלא כדרך אכילה ושרי לחולה שאין בו סכנה". וכוונתו לדין "כרכו בסיב", המבואר בסוגיית הגמרא (פסחים קטו, ב) "כרכן [מצה ומרור] בסיב [הגדל סביב הדקל, רש"י] ובלען, אף ידי מצה נמי לא יצא", ופירש רש"י (ד"ה כרכן) "שהרי לא היה ממש בפיו, לא זה ולא זה". וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן תעה ס"ג) "לפי שאין דרך אכילה בכך". וכפי שביאר רבי בן ציון פלמן (ימי הפסח, עמ' נד) "אפילו אם הסמים עצמם שבתוך הקפסולות הם בחשש חמץ שנפסל מאכילת כלב, דדעתו עליהם, מכל מקום יש לומר דמותר, דהא הוי ככרכו בסיב שאינו אוכל, והוי שלא כדרך אכילה. ומבואר בפסחים (כה, א תוד"ה מה) דבחמץ אין איסור מהתורה בשלא כדרך הנאה, וכן כתב במשנה למלך (הלכות יסודי התורה פ"ה) דמותר לחולה שאין בו סכנה לאכול איסור בשלא כדרך אכילה, כגון בעירב בו דבר מר".

אולם רבי משה הרשלר (קובץ רפואה והלכה) הסתפק האם בזמנינו שהדרך הרגילה של נטילת תרופות היא בבליעת גלולות, יש להגדיר זאת "שלא כדרך אכילה", כדבריו: "בתורת חיים (חולין קכ, א) חידש דאכילה על ידי בליעה חשוב שלא כדרך הנאתה, והאחרונים דנו בזה מהא דבלע מצה יצא. ואפשר דכיון דרוב התרופות הם על ידי בליעה, אין בזה שינוי מדרך אכילתם, מיהו כיון דבולעים אותם מפני שהם קשים לאכילה אפשר דגריעא".

ובשו"ת להורות נתן (ח"ה יו"ד סימן נ אות ו) כתב שאין היתר "שלא כדרך אכילה" בשימוש בתרופות, משום שאיסור חמץ שונה מכל שאר האיסורים, ומאחר וחמץ אסור "במשהו", פירוש הדבר שהמאכל נאסר בגלל שהוא חמץ ואין זה משנה כלל מהי דרך אכילה: "מה שיש להתיר חצי שיעור איסור לחולה שאין בו סכנה הואיל דהוי כמו שלא כדרך אכילתם, וכמ"ש מהרש"ל (שבועות כג, ב) דחצי שיעור הוי שלא כדרך הנאתן וכנ"ל. הנה בחמץ נראה דלא שייך היתר זה, דכיון דאסרה תורה בהדיא אף כל שהוא, ומשום ד"לא יאכל" פירושו שהמאכל לא ייאכל, ואין הקפידא על האוכל אלא על המאכל, אם כן אף כשאכלו בפחות מכשיעור, אסור, כיון דעכ"פ המאכל נאכל, והתורה אסרה לאכילה כזו. וגם עיין בספר מקור חיים (סי' תמב ס"ק ב) דחמץ אסור אף שלא כדרך אכילתו".

אולם ידידי רבי משה שטרנבוך, כתב כי "הפוסקים הסכימו למעשה שאין איסור שלא כדרך אכילה בחמץ, שרק לרבי שמעון שאוסר כל שהוא, אף שאכילה בדרך כלל בכזית, מפני אחשביה, הוא הדין גם בשלא כדרך אכילה אחשביה. אבל לרמב"ם דאסרינן כל שהוא מקרא דכל לרבויי כל שהוא, היינו דווקא כדרך אכילה, ואין לאסור שלא כדרך אכילה, כיון דאינו דרך אכילה". רק אם נאמר שהטעם שחמץ בפסח אסור "במשהו" נובע מדין "אחשביה", שבאכילת "משהו" הוא מחשיב את החמץ, יש לומר שנאסר גם "שלא כדרך אכילה". אבל אם טעם איסור חמץ בפסח "במשהו" מגזירת הכתוב, יש לומר שרק אכילה נאסרה ולא "שלא כדרך אכילה".

שימוש בתרופות להקלת "מיחוש"

יח. בדיני חולה בשבת, יש הבדל בין "חולה שאין בו סכנה", לחולה הסובל מ"מיחוש" המוגדר כ"מקצת חולי".

חולה שאין בו סכנה הוא, מי שנפל למשכב מחמת חוליו, או שסובל מחום למעלה מהרגיל אצלו, ואפילו אם לא נפל למשכב, אבל כרגיל לא יוצאים מפתח הבית מחמת מחלה זו. וכן מי שסובל מכאב עד שנחלש כל גופו, ואפילו לא נפל למשכב, כגון הסובל ממגרנה (ע"פ שמירת שבת כהלכתה פרק לג סע' א). לעומת זאת, בדין "מקצת חולי" נכללו "כל הכאבים הקלים, כגון כאב שיניים, כאב גרון, כאב ראש, וכן נזלת ושיעול".

והנה המנחת שלמה [לעיל אות יז] שהתיר לצרוך תרופות שמעורב בהן חמץ, כתב בסוף דבריו: "לא ברור אצלי מהו הגדר של חולה לענין נדון דידן, שהרי מצינן דאסרי רבנן רפואה בשבת ולא התירו אלא לחולה שאין בו סכנה שנפל למשכב, או כאיב לי טובא, אבל לא עבור כאב ראש רגיל או כדור שינה וכדומה. ואם כן אפשר שגם בנדון דידן [תרופות בפסח] לא שרי אלא בחולים כאלה. אך גם אפשר דשאני שבת שעיקר איסור רפואה הוא עבור חולה, ולכן אמרינן שרק בכהאי גוונא הוא דשרי, משא"כ בנדון דידן הרי יש גם שכתבו בדעת התוספות שמותר אפילו לבריא, ואם כן אפשר דבכל ענין של חולי קצת שרי, וצ"ע".

ולמעשה הורה הגר"ע יוסף (חזון עובדיה, פסח, הלכות מצרכי מזון הכשרים לפסח עמ' קכ) כי חולה שאין בו סכנה שחלה בכל גופו "טבליות וכדורי הרגעה נגד מיחושי ראש וכאב שיניים, מותר להשתמש בהם בפסח, אפילו יש בהם תערובת חמץ (עמילן של חיטה), כל שטעמם פגום וכבר נפסלו מאכילת כלב קודם הפסח, ובולעים אותם כמות שהם. ואם נזקק לתרופות אלו בפסח עצמו, מותר לקנות מבית מרקחת של גוי תרופות שיש בהם חמץ ונפסלו מאכילת הכלב. "אבל אם הוא רק מיחוש בעלמא, אין להתיר". וכן פסק הגרב"צ אבא שאול (אור לציון ח"ג פרק ח סע' ב) "כל תרופה שאינה ראויה [למאכל] מחמת מרירותה או מחמת חריפותה או מחמת חמימותה, מותרת לחולה שאין בו סכנה. ואולם אין זה אלא לחולה שנפל למשכב, שלו התירו דבר איסור שלא כדרך הנאה, אבל אדם בריא שסובל ממיחוש כלשהו, וכגון כאבי ראש, אין לו לאכול תרופות אלו. שלא התירו לבריא איסורים שלא כדרך הנאתן, וישתמש בתרופות שאין בהם חשש חמץ".

סוף דבר: לדעת רוב הפוסקים מותר לחולה שאין בו סכנה להשתמש בתרופות שמעורב בהם חמץ, בתנאי שאינו נהנה מהתרופה.

אך לצורך הרגעת כאבים המוגדרים "מיחוש", וכמו כן מציצת טבליות או שתיית סירופ שנהנה מהתרופה, אין היתר להשתמש בתרופות שמעורב בהם חמץ.

• • •

בערב פסח תשע"ז, העביר ידידי רבי ברוך אובערלנדר, אב"ד בודאפסט, את המאמר לרבי ירמיה כהן, אב"ד פאריס, שכתב:

לידידי חזק וברוך תהיה.

נהניתי מאד מכל המובא ברץ כצבי, אף שציטט רק חלק, ולא הראיות החזקות על פי הראב"ד והרשב"א. אבל בעיקר כתב יפה מכל המובא. 

והנני על משמרתי אעמודה, אף שקבלתי קצת ידיים רפות מגדולי פוסקי דורינו שמתירים. אבל היות צרפת אתרא דמר ר"ל ועיר מגוריו של גדול הדורות הראב"ד, הרי יש להם להחמיר כדעתו. 

פסח כשר ושמח

ירמיה מנחם כהן

• • •

לאחר פרסום הדברים בקובץ 'אבקת רוכל', ניו יורק, גליון א (ניסן תשע"ח), בגליון הבא (תמוז תשע"ח עמ' שיב) הרב יעקב יהושע סעמיאטיצקי, כתב:

א. בענין השימוש באיפור נוזלי בפסח, עיין מחנה אפרים הל' מאכלות אסורות בענין סיכה כשתיה, ויש לעיין אם עיקר המטרה היא בשביל הצבע, אם גם בזה יש לומר דאין זה נקרא סיכה של תענוג, וצ"ע.

ב. בענין סיכה כשתיה, צריך עיון למה לא יחשב מחמת זה ראוי לשתיית אדם.

ג. עי' בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' קמא) לענין שמן למאור המיוצר מדגן, שאסור להשתמש בו בפסח על אף שהאוכל בו אינו ראוי לאכילה, ותמהו עליו כל האחרונים מהנפסק בשו"ע (סי' תמב סע' י) שמותר להשתמש בדיו שמעורב בו חמץ כיון שהחמץ אינו ראוי לאכילה, ולא איכפת לן ששייך מציאות של הנאה, כל עוד אין השמן ראוי לאכילה. ובאמת שלדעת הר"ן (הובאו דבריו במשנ"ב שם ס"ק י), שהטעם שצריך שלא יהיה ראוי לאכילת כלב הוא רק מצד, שאם הוא עדיין ראוי לאכילת כלב בידו לחמץ עיסות אחרות, באמת צ"ע. אבל לדעות החולקות על הר"ן, וכדוגמת הראב"ד, ושלדעתם אף באינו ראוי לחמץ עיסות אחרות צריך שיהיה נפסל מאכילת כלב, ובהכרח שהשיעור שנפסל מאכילת כלב הוא שיעור המחשיב את הדבר שיצא מכלל שימושו, ולא שייך בזה אחשביה. יש לומר שחלוק שמן, שעיקר ייעודו הוא גם למאור, וא"כ כל זמן שלא בטל עיקר שימושו שיועד לו מתחילה, עדיין אחשביה לחמץ. משא"כ בדיו העשוי מדגן, שהוא יצירה חדשה ואינו עיקר יעודו של הדגן, רק דהוא מיוצר מדגן כיצירה חדשה. הרי שמצד השם "חמץ" שבו, יש לומר שכשהגיע למציאות שנפסל מאכילת כלב, בטל שם חמץ שבו. ומה שיש לייצר ממנו דברים אח"כ הוא כדבר חדש, שאין בזה בכדי לומר שבמציאות של החמץ באותו הזמן היה בו את אותו היעוד, שיהיה שייך לומר בזה שאחשביה. מה שאין כן בשמן שמעולם לא בטל מה יעודו מתחילה, וצ"ע. ועוד חזון למועד.

וכמובן שאפשר לתלות את זה גם בעיקר איסור חמץ, אם הוא רק מצד האכילה, ואכמ"ל.

• •  •

על מכתב זה השבתי, בגליון הבא (תשרי תשע"ט עמ' קעג), בדברים הבאים:

בס"ד, כ"ח מנחם אב תשע"ח

כבוד ידידי

הרב יהודה אריאל עובדיה שליט"א

עורך הקובץ הנכבד "אבקת רוכל"

שלום וברכה

ראשית כל, הנני להכיר טובה ותודה על פרסום מאמרי "בדין תרופות וקוסמטיקה בפסח" בקובץ "אבקת רוכל" בגליון הראשון, ולהשיב על תגובתו של הרב יעקב יהושע סעמיאטיצקי שליט"א, שהתפרסמה בגליון הבא.

א. בענין 'איפור נוזלי' – הכותב הנכבד ציין לדברי המחנה אפרים בהלכות מאכלות אסורות (סי' ח) הנזכר במאמרי (אות י' בתוך ציטוט דברי האגרות משה). ורצה לדון במקרה שעיקר המטרה היא בשביל הצבע, האם גם בזה יש לומר דאין זה נקרא סיכה של תענוג.

ובכן, המחנה אפרים ושאר הפוסקים המובאים במאמרי נמשכו אחר שיטת התוספות (יומא ע"ז ע"א ד"ה דתנן מניין) בנדון סיכת הגוף בחלב או בשאר איסורים, וזה לשונם: "מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ואי הוי דאורייתא, היה אסור בכל ענין, אלא מדרבנן. ומותר אדם לסוך בחֵלב, דלא אשכחן דאתסר סיכה כשתיה אלא ביוה"כ ובתרומה ובאיסורי הנאה, כי ההיא דפרק כל שעה (פסחים כה ע"ב) רבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה" וכו' ובתרומה אסור משום דאיכא אסמכתא דולא יחללו, וביוה"כ אסרו משום תענוג, אבל משום רפואה שרי או ידיו מלוכלכות. כללא דמילתא, היכא דאינו בשביל תענוג, שרי".

מדברי תוספות למדנו: 

[א] סיכה כשתיה נאמרה רק ביום הכיפורים ובתרומה. 

[ב] איסור סיכה שייך רק בסיכה לתענוג, אבל כל סיכה לצורך אחר – מותרת. ויש ללמוד מחטטין, שאע"ג שייתכן שגם נהנה בסיכה זו – אעפ"כ, מכיוון שמטרתו אינה להנאה – מותר. 

וכשיטה זו נקטו הראשונים [הובאו במאמרי שם], הרשב"א המרדכי ועוד, ואחר שיטה זו נמשך גם בעל המחנה אפרים הנזכר בדברי הכותב, וכפי שנקטו להלכה הט"ז, הב"ח, הרמ"א (או"ח סי' שכו סעי' י) ועוד.

ומעתה לאחר שנתבאר הכלל "היכא דאינו בשביל תענוג שרי", נפשט הספק, שהרי בכל תערובת חמץ של מוצרי איפור וצביעה יהיה מותר גם אם עיקר המטרה היא בשביל הצבע, מהטעם שאין זו סיכה, שאין בנתינתה שום הנאה כלל.

ב. בהערה השניה כתב: "בעניין סיכה כשתייה, צ"ע למה לא ייחשב מחמת זה ראוי לשתיית אדם". ולא הבנתי איך תהפוך הגדרה הלכתית את המציאות.

ג. בהערה השלישית, הובאו דברי השואל ומשיב בנדון שמן למאור המיוצר מדגן שאסור להשתמש בו בפסח על אף שהאוכל בו אינו ראוי לאכילה, והקשו האחרונים מהנפסק בשו"ע שמותר להשתמש בדיו שמעורב בו חמץ כיון שהחמץ אינו ראוי לאכילה, ולא אכפת לן ששייך מציאות של הנאה, כל עוד אין השמן ראוי לאכילה. והכותב חילק בין שמן שעיקר ייעודו הוא גם למאור, ואם כן כל זמן שלא בטל עיקר שימושו שיועד לו מתחילה עדיין אחשביה לחמץ, משא"כ בדיו העשוי מדגן שהוא יצירה חדשה ואינו עיקר ייעודו של הדגן, רק דהוא מיוצר מדגן כיצירה חדשה.

ואמנם החילוק לא נתבאר כל צורכו, מה קובע את עיקר היעוד של כל דבר, ובשמן עיקר היעוד הוא גם למאור, ולא מובן מדוע בדגן לא נוכל לומר גם כן שעיקר היעוד הוא גם לדיו.

ונראה לענ"ד על פי המבואר במאמרי ליישב קושיא אחרת של המנחת אשר, מכופת שאור [גוש בצק] שייחדו לישיבה, שפקע ממנו שם חמץ ולא אומרים שהוא חמץ לישיבה, ולכאורה מאי שנא משמן למאור שאסר בעל השואל ומשיב. וכתבתי לחלק, שיעודו של השמן למאור הוא להנאה מהאור, וכל ההנאה מהשמן היא למאור בלבד, ולכן אסר השואל ומשיב ליהנות משמן שמופק מחמץ, מכיוון שבפועל נהנים מיעודו של החמץ, לעומת זאת בקופת שאור שיחדוה לישיבה, וההנאה היא מהישיבה עליה, זהו כבר שלב שני בהנאה, קודם הוא יושב ואחר כך הוא נהנה, ואולי במקרה כזה ההנאה רחוקה יותר, ולכן אין בזה איסור.

ועל דרך זה נוכל לומר גם, שהשמן הזה כמות שהוא ראוי רק למאור, ואין כאן איזה פעולה שהופכת את השמן להיות ראוי רק למאור, משא"כ בדיו העשוי מדגן, הדגן מצד עצמו אינו ראוי לדיו, וצריך לעשות בו עוד פעולה חשובה כדי להפכו להיות ראוי לדיו, ולכן ההנאה רחוקה יותר ואין בזה איסור.

ואסיים בברכה שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה

בברכה ובידידות

צבי רייזמן

• •  •

הרב מרדכי הלוי פטרפרוינד, כתב:

בעזהשי"ת 

לכבוד מע"כ הרה"ג המופלג בתורתו ובחכמתו רבי צבי רייזמן שליט"א

שלום רב.

רוב תודות על המאמר בענין תרופות וקוסמטיקה בפסח, ורציתי רק להעיר בקצרה.

א. בעיקר הדבר רציתי להעיר בנקודה אחת יסודית לכל המאמר, ששמעתי מכמה ת"ח שבכלל לא ברור שכל המוצרים הללו עונים להגדרה של נפסל מאכילת כלב. וכן שמעתי כמה פעמים ממו"ר הג"ר נתן קופשיץ שליט"א, דמי יימר שהכל נפגם מאכילת כלב, והשיעור של פגום מאכילת כלב אינו ידוע לנו, והרי אנשים לא חוששים לבעיות בריאותיות כששוטפים כלים עם סבון. ועל כרחך שזה לא רעיל. והרב סיפר שראה פעם כלב שאכל משחת נעליים. [ואמר שבזמנו לפני שהיו סבונים עם הכשר לפסח, לא היו משתמשים בפסח כלל בסבון. והיו בירושלים הרבה משפחות שהתרחצו בפסח עם אבקת כביסה, שבודאי אינה ראויה כלל].

גם הגריש"א בתשובתו בקובץ תשובות הדגיש בסו"ד שכל הקולא בשמן תמרוקים העשוי מנבט חיטה היא רק באופן שנתברר ללא כל ספק שתערובתה פוגמת מאכילת כלב, וכמדומה שאצלנו לא זאת המציאות, ועדיין יש מקום לחשוש.

ואולי זו התשובה לתמיהה של מע"כ באות י"ג על ההוראה שהובאה מהגריש"א שדברים שסכין בהם את הגוף או שמורחים על הפנים והידיים יש לחשוש לנגיעה במשהו במידי דאכילה ולכן משום חומרא ראוי להשתמש רק עם כשרות לפסח, ולכאורה צ"ע ממש"כ הגריש"א בקובץ תשובות (ח"א סי' מ"ט) להתיר שימוש בשמן העשוי מנבט חיטה כיון שנפסל מאכילת כלב, וקשה מדוע לא כתב הגריש"א שמשום חומרא דפסח יש להחמיר שלא להשתמש בשמן זה מחשש שיגע בו. ולהנ"ל י"ל שלמעשה הגריש"א חשש וכתב שלא ברור לגמרי ללא כל ספק שהדברים הם פגומים מאכילת כלב.

ב. באות י"ז בענין בליעת תרופה אי מקרי שלא כדרך אכילה, ובסברת הגר"מ הרשלר דאפשר דכיון דרוב תרופות הם ע"י בליעה אין בזה שינוי מדרך אכילתם.

יעויין בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' צ"ז) שדן במי שצריך ליטול סמי מרפא שעשויין כעיגולים קטנים, והמה בעצם מרים, ועל גבם מפוזר כמו אבק ושוקולד כדי להפיג המרירות, האם מותר לבלוע את העיגולין הללו כיוון שהשוקולד הוא של נכרים ויש בהם כמה חששות של שמנונית דאיסורא וכן חלב אסור. ותחילה רצה להתיר מטעם שזה מעורב עם דבר מר וממילא זה שלכד"א ובאיסור דרבנן ובפחות מכשיעור ולכן שרי, ע"ש כ"ד. אמנם לאחמ"כ כתב דכיון שגלולות אלה נועדות שיבלעו אותן, א"כ י"ל שיהיה אסור, כיוון ששלכד"א שייך בלועס ומרגיש המרירות, אך כאן שבולען, ולגבי בליעה ליכא הרגשה של הדבר המר, שוב לא יהא חשיב שלא כדרך הנאתן. 

ולאחר מכן כתב ההר צבי בתו"ד דיש סברא לומר שאפילו להתו"ח וסייעתו שבליעה נחשבת שלכד"א, מ"מ היינו דווקא בדבר שדרך אכילתו הוא ע"י לעיסה, אבל בדבר המעורב בדברים מרים שא"א לאכלו ע"י לעיסה, ועומד לאכילה רק ע"י בליעה, בכה"ג האכילה ע"י בליעה היא דרך אכילתן, דאזלינן בתר השתא ועכשיו הדרך לאכול ע"י בליעה כדי להרגיש המרירות. וע"ש כל דבריו.

ג. ומיהו עיקר סברא זו של ההר צבי והגר"מ הרשלר, שגם להתו"ח מ"מ בדבר שאין דרך ללועסו אלא לבלעו זה יחשב כדרך אכילה, לכאורה יש לתמוה ע"ז קצת, שהרי אליבא דהתו"ח בליעה כלל אינה נחשבת כמעשה רגיל של אכילה, וא"כ מאי נפק"מ שמאכל זה רגילים לבלעו, סו"ס בליעה אינה צורה של אכילה, ומה שאנשים רגילים לבלוע את המאכל המסוים הזה מ"מ אין הדבר מחשיב זאת לדרך אכילה, כיוון שבליעה בעצם אינה צורה רגילה של אכילה.

וכן מוכח שהבין הנוב"י בכוונת התו"ח, שהרי הנוב"י תמה עליו מהדין של גרומיתא זעירא, ולכאורה לפי ההר צבי והגר"מ הרשלר לא קשיא מידי, די"ל שגרומיתא זעירא אנשים רגילים לבלוע ולא לאכול, ומבואר שעכ"פ הנוב"י הבין בדברי התו"ח דס"ל שבליעה בעצם אינה יכולה להיות מוגדרת כאכילה, וגם אם אנשים רגילים לבלוע זאת מ"מ זה יכול להחשב רק כדרך בליעה אך לא כדרך אכילה.

בברכה מרובה

מרדכי הלוי פטרפרוינד

• •  •

הרב מרדכי אריה יאמניק, חצור הגלילית, כתב:

לכבוד ידיד בית אבא

הרב צבי רייזמן שליט"א מחבר הספרים החשובים רץ כצבי

אחרי מבוא השלום והברכה

א] בענין מוצרי קוסמטיקה, נהניתי ביותר מהמאמר, לגופו של דין, הוכח מדיו שאין 'אחשביה' ע"י הנאה, ומאידך הובא מהשו"מ שיש אחשביה בשמן המיוצר מדגנים, והוקשה על כך מכופת שייחדה לישיבה. ונראה דכל אלו חלוקים זה מזה. כופת המיוחדת לישיבה, אף שבפועל נהנה מחמץ, מ"מ רחוק הוא לגמרי מדרך הנאתו של זה החמץ, שאין נהנים מחמץ במה שיושבים עליו, וכל הנאתו הוא רק משום שכבר נפסל מאכילה דעלמא, וקיבל תואר כלי, ולכך אין בזה איסור הנאה מחמץ. משא"כ שמן העשוי מדגן שאסר השו"מ, הרבה מהדגנים עומדים להפיק מהם שמן, וא"כ אף אם פסלו לאכילה, מ"מ להנאה לא פסלו, וכיון שלכך עומד, אסור הוא, דחמץ אסור גם בהנאה. משא"כ דיו שמעורב בו שיכר וסממנים, ההנאה העיקרית היא מהדיו, ולכך אין לבוא כאן מצד 'אחשביה', שכן אין כאן אחשביה לשיכר, אלא לדיו, והדיו עצמו אינו חמץ, ולכך אין הנאת הכתיבה גורמת שיהיה 'אחשביה' לגבי השיכר, שאף שמסייע לכתיבה, מ"מ כותבים בדיו ולא בשיכר.

מטעם זה גם מובן היתר הפוסקים לגבי הטבק, שאין האחשביה על השיכר שבו שרו את עלי הטבק, אלא האחשביה על הטבק. אם לא שעיקר הריח והעשן נעשה ע"י השיכר יותר ממה שנעשה ע"י העלים. ועכ"פ מבקש דוקא טעם מסוים, שהוא נוצר ע"י השיכר שבו שרו את העלים.

ב] בסברא זו שאין ה'אחשביה' אוסר, אלא א"כ החשיב את החמץ, ואילו אם החשיב את המאכל או החפץ בכללותו, אינו נחשב כ'אחשביה' דאין כאן אחשביה לגבי החמץ. יצא גם שגם אם מכניס המוצר לפיו, מ"מ אם החמץ שבו אינו ראוי למאכל, ורק המוצר בכללותו ראוי למאכל, א"כ לא יהא כאן אחשביה על החמץ עצמו, ולעולם החמץ עצמו בהיתרו יעמוד. וע"ע סי' תמב סע"ד בדברי הרמ"א שאם נתבטל קודם הפסח יהא מותר אם נפסל, ומשמע שם לכאו' שאף באכילה יהיה מותר, והוא כסברא זו, שכל שנתבטל אין כאן 'אחשביה' דלא החשיב את החמץ שבו, אלא את כללות הדבר. והוא נוגע לרוב המוצרים, שאין החמץ שבהם עיקר המוצר, אלא תוספת, וממילא אין כאן אחשביה על החמץ.

ונראה דהורגשו הדברים בדברי הרב ירמיה הכהן, ולכך הדגיש בסברתו שמוצרים שעיקרם ה'אלכוהול' שבהם, וכאשר משתמש בהם מחשיב אותו לדבר שניתן להנות ממנו, אזי אסור להשתמש בו גם אם בעצמיותו פסול מאכילת כלב, דסוף סוף נהנה ממנו. והוא דומה במאוד לשמן למאור המיוצר מדגן. 

ואף שהערתם עליו מגדולי הפוסקים שלא חששו לזה, יל"ע אם אכן מדברים באותה מציאות ממש, שכן רוב הדברים כמו משחת שינים / סבון / חומרי ניקוי / אין האלכוהול או עכ"פ החמץ שבו עיקר הדבר עד שנאמר שאחשביה לחמץ שבו. ואף במיני בשמים שעיקרו האלכוהול, מ"מ יש לדון אם אחשביה לאלכוהול או לריח הנעים שעירב בו, ואינו כשמן שודאי האחשביה הוא על השמן, ולא על הרעל שעירב בו.

ג] בראיית הדברי מלכיאל מיי"ש חזק, שאינו ראוי אלא ע"י עירוב מים, יש לתמוה הרבה, וכעין שהובא מהמנחת אשר, ונראה שיש לחדד הדברים טפי, דהנה בב"ק טו: מצינו שאין דרך כלב לאכול דבר גדול ככבש, והוא בגדר 'משונה', וכי יעלה על הדעת שישנה מידי לענין חמץ? ואף אם שם הוא רק משונה, אך הלא אם יהיה גדול טפי שאינו נאכל מחמת גודלו, וכי יעלה על הדעת שישתנה דינו לגבי חמץ? הלא ודאי כל הענין של פסול מאכילת כלב, הוא שעי"ז אין על כך שם מאכל, אך יי"ש שדרכו להיות חריף, והיא עיקר מעלתו, מה איכפת לן שהכלב אינו אוכלו, וכפי שאם נמצא איזה מאכלים שאינם חביבים על הכלב (יעויין ב"ק יט:) וכי יהיו מותרים משום חמץ? כך גם היי"ש מה שאין הכלב אוכלו מחמת חריפותו אין בו היתר לגבי חמץ כלל.

ואגב יש לציין דבר נחמד מהרב אלישיב זצ"ל שהראוהו על איזה סבון שהכלב לקקו, וביקשו להביא ראיה מזה, שאינו פסול מאכילת כלב, והפטיר הרב אלישיב: הוא כלב שוטה… כלומר החוש יעיד שדבר זה איננו מאכל, ואין עליו תואר מאכל לענין חמץ, ומה שפעמים נמצא שהכלב מלקקו, הוא שטות של הכלב. ויש להרחיב זאת ולומר שפעמים שיש בו איזה ריח, או איזה טעם, שמגרה את חושיו, אך החמץ שבו נפסל.

בכל חותמי ברכה

מרדכי ארי' יאמניק

חצור הגלילית