וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה.
א. מקור דברי הרמב"ן במאמר רבי אליעזר במשנה (אבות פ"ב מ"י) "ושוב יום אחד לפני מיתתך", ונתבארו דבריו בגמרא (שבת קנג, א) "שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי אדם יודע איזהו יום ימות, אמר להן וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה". ופרש"י שם: "וכל שכן, שמפני שאינו יודע איזה יום ימות, וטובה תשובה יום אחד לפני מיתתו, נמצא כל ימיו בתשובה יהיו".
כשנדקדק בלשון הרמב"ן, הרי שהוסיף על מאמר הגמרא "נמצא כל ימיך בתשובה", שעל האדם לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה לא רק בכל יום אלא בוקר וערב. ו"בוקר וערב" פירושו ענין תמידי. ויתכן שרצה הרמב"ן להשמיענו שעל האדם רובץ חיוב בלתי פוסק לחזור בתשובה, וכביכול אין די בהתבוננות חד פעמית בכל יום לחזור בתשובה שמא יום זה הוא יום אחד לפני מיתתו, אלא יש צורך בפשפוש תמידי אחר המעשים "בוקר וערב", ולא להתאחר בחזרה בתשובה.
ונראה לבאר מדברי הרמב"ן, מדוע עיכוב התשובה כשלעצמו טומן בחובו חטא.
החטא – מום וטומאה בנפש
ב. בדברי הרמב"ן מבואר שכל חטא, אפילו בשגגה הינו מציאות של מום ופגם בנפש, כדבריו בביאור הפסוק (ויקרא ד, ב) "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה", וז"ל:
נפש כי תחטא בשגגה, בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן נפש. וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה. ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העולם זוכים לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלקים אשר נתנה. ובעבור זה גם כן הזכיר נפש.
כעין דברים אלו, כתב הרמב"ן בשער הגמול (מהדורת חזון יואל סימן מ) וז"ל:
שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב (ויקרא יא, מג) ונטמתם בם, ולפיכך נקרא שוגג חוטא.
וביאור הדברים, שבכח המצוות והעבירות נקבעת בבריאה – מציאות של טוב ושלמות בקיום המצוות, ולהבדיל, מציאות של חסרון ורע בעולם במעשי העברות. ולכן גם כאשר נעשה החטא בשוגג נעשה מציאות של "מום" על ידו. כאדם שרחמנא ליצלן נקטעה ידו בשוגג, שאין השגגה משנה כלל את המציאות הנוראה שידו קטועה, כך בנפש האדם נולד מום בגלל עצם מציאות החטא ואפילו כשהחטא היה בשוגג גמור.
ובחינת ה"מום" הנקבע בנפש כתוצאה מהחטא, היא רוח הטומאה המלפפת את האדם בעקבות החטא, כדברי הרמב"ן בשער הגמול "שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא", וכמאמר חז"ל (יומא לט, א) אליו רמז הרמב"ן: "עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם, ופרש"י (שם ד"ה מטמטמת) "אוטמת וסותמת מכל חכמה", וכפי שהאריך בביאור ענין זה בספר נפש החיים (שער א).
לכן יש צורך בקרבן לתקן ולזכך את הנפש לקרבה אל האלקים, כי החטא יצר מציאות של ריחוק וטומאה "ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא". ורק בהבאת הקרבן [שעיקרו הווידוי והחזרה בתשובה, כמובן] זוכה הנפש להגיע לתיקונה ולקירבת אלקים.
החטא – פגם הדבוק בנפש המביא עליו קללה
ג. מציאות המום והפגם שנגרמו לאדם לאחר שחטא, נשארת דבוקה בנפשו, וכפי שביאר הרמב"ן (במדבר טו, לא) את עונש הכריתות:
הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, וראיתי בפרקי דרך ארץ, מהו עונה בה מלמד שהנפש נכרתה ועונה עמה כלומר שהעוון דבק בה אחרי הכרת להיות נדונת ביסורין לעולם, כענין כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה.
מבואר בדבריו שהחטא נרשם בעצמות החוטא ואינו נמחק לנצח, ולכן אין לחייבי הכריתות חלק לעולם הבא, כי החטא הדבוק והקשור בנפש אינו מאפשר להיות בן עולם הבא.
כענין זה כתב דברי רבנו יונה (שערי תשובה שער ג סי' קסב) בדין הנותנים חיתתם בארץ החיים שאין להם חלק לעולם הבא, ונלמד מהכתוב (יחזקאל לב, כד) "אשר נתנו חיתתם בארץ החיים וגו' ותהי עוונותם על עצמותם", וז"ל:
ולמדנו מזה כי לא יכפר עליהם המוות, ועד עולם עוונותם על עצמותם.
עוד מבואר בדברי הרמב"ן (ויקרא כ, ט) בענין עונש כרת האמור בבא על אחותו, וז"ל:
טעם עונו ישא, שיהיה החטא ההוא דבק בו, מן העת ההיא, מעשיו לא יצליחו ורבצה בו האלה, כי יכהו השם בתחלואים רעים עד השמידו בכרת, כענין שאמרו (שבת לג, א) סימן לעבירה הדרוקן.
לפנינו, כי החטא קובע מציאות נוראה באדם, הן בנפשו – שם נוצרו מום וטומאה, ובעונשים שחיובם כרת, נשאר החטא דבוק באדם לדראון עולם, ולא עוד, אלא שהחטא הדבוק באדם מביא עליו קללה.
לפתח חטאת רובץ – החטא מדרדר את האדם ומכשילו
ד. כאשר האדם חוטא, החטא הדבוק בנפשו גורם לו להמשיך ולהתדרדר לעברי פי פחת.
יסוד זה לימדנו הרמב"ן בביאור דברי הקב"ה לקין (בראשית ד, ו-ז), לאחר שהרג את הבל: "ויאמר ה' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך, הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו". וביאר הרמב"ן:
הלא אם תיטיב – יהיה לך יתר שאת על אחיך, ואם לא תיטיב – לא עמו בלבד תבואך רעה, כי לפתח ביתך חטאתך רובץ – להכשילך בכל דרכיך. ואליך תשוקתו – שהוא ישתוקק להיות דבק בך כל הימים. אבל אתה תמשול בו אם תחפוץ, כי תיטיב דרכיך ותסירנו מעליך, הורהו על התשובה, שהיא נתונה בידו לשוב בכל עת שירצה ויסלח לו.
מבואר בדבריו, כי "לפתח ביתך חטאתך רובץ", פירושו, שהחטא גורם לאדם כשלון בכל דרכיו מאחר – "ואליך תשוקתו", שהחטא "ישתוקק להיות דבק בך כל הימים". כלומר, החטא המשתוקק להיות דבוק בקביעות בנפש האדם, מביא לידי מצב מתמיד של רצון לדרדר את האדם לכשלון בכל מעשיו.
יחד עם זאת, הקב"ה הודיע לקין את סוד התשובה וכוחה: "הורהו על התשובה, שהיא נתונה בידו לשוב בכל עת שירצה ויסלח לו", והיינו מאמר השי"ת לקין: "אבל אתה תמשול בו אם תחפוץ, כי תיטיב דרכיך ותסירנו מעליך". כלומר, בידי האדם נמסר הכח לשלוט ולמשול בחטא אם יחפוץ, ולהסירו מעליו על ידי שיחזור בתשובה.
וכח זה נמסר לאדם "בכל עת שירצה" ואל לו לחשוב כי ההתנתקות מהחטא הדבוק בנפשו ומבקש להחטיאו קשה ורחוקה, וכפי שביאר הרמב"ן (דברים ל, יא) את הכתוב "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחקה היא" [שהרמב"ן ביארו על מצות התשובה – כפי שיובא להלן אות ח], וז"ל:
וטעם כי המצוה הזאת, על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (דברים ל, א) ושבת עד ה' אלהיך (שם פסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן, ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך, אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום.
נפלא מאד, גודל הבחירה המסורה לאדם – מחד גיסא "לפתח חטאת רובץ", ובתוך כדי דיבור "בכל עת ובכל מקום" ביכולתו למשול בחטא ולהסירו מעליו.
עבירה גוררת עבירה
ה. בעומק הדברים, שני העניינים שביאר הרמב"ן: המום שקובע החטא בנפש האדם, ודבקות החטא באדם הגורמת להכשילו בכל דרכיו – שורש אחד להם.
נתבאר לעיל כי בחינת ה"מום" הנקבע בנפש כתוצאה מהחטא היא רוח הטומאה המלפפת את האדם בעקבות החטא, כדברי הרמב"ן בשער הגמול. ורוח הטומאה היא זו שמדרדרת את האדם להוסיף ולחטוא ולהיכשל בכל דרכיו, וכמאמר חז"ל (אבות פ"ד מ"ב) "עבירה גוררת עבירה".
והדברים מוטעמים על פי מש"כ הגר"א בביאורו לספר משלי (א, כב) וז"ל בתוך דבריו:
בכל דבר שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום והוא המסייע אותו לעשות עוד דברי כאלה, וזה רוח אינו נח ושקט עד שעושה עוד דברים כאלה והוא נהנה מהם, ומזה יש לו נחת רוח, הן בדבר מצוה והן בדבר עברה. וזהו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב). וכל דבר עבירה שהיא גדולה גם הרוח הבאה ממנה היא גדולה ומתאוה עוד יותר לעבירה. וכן בדבר מצוה גדולה בא רוח ממקום קדוש מאד ומתאוה מאד למצוה ונהנה מאד מחמת זה מהמצוה.
תלמידו, הגר"ח מוולוז'ין, הוסיף בביאור הדברים בספרו נפש החיים (שער א פרק ו בהגה) וז"ל:
וזה שתיקנו נוסח ברכות המצוות "אשר קידשנו במצוותיו", וכן "וקדשתנו במצוותיך", כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה, תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שורשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו… גם מושכת וגוררת את לבו מזה לסגל עוד כמה מצוות, אחר שהוא יושב עתה בגן עדן ממש חוסה בצל כנפי הקדושה בסתר עליון אין מקום ליצר הרע לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצוות, זה שאמרו שמצוה גוררת מצוה… וכן להיפך ח"ו בעת עוברו על אחת ממצוות ה', אמרו גם כן במאמרם ז"ל כל המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, פירוש גם כן כנ"ל, שמשורש אותו העוון למעלה בכוחות הטומאה, הוא ממשיך רחמנא ליצלן רוח הטומאה על עצמו, וחופפת עליו וסובבתו… ועל זה אמר הכתוב (ויקרא יא, מג) ונטמתם בם, היינו בתוכם ממש ח"ו, כשהוא קשור ומסובב אז ברוח טומאה.
והיינו דברי הרמב"ן בשער הגמול "שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא". ורוח הטומאה משתוקקת להיות דבוקה וקבועה בנפש החוטא, ועל ידי כך גוררת את האדם לעבור עברות נוספות.
אולם כאמור בדברי הרמב"ן, הודיע הקב"ה את סוד התשובה לקין: "אבל אתה תמשול בו אם תחפוץ, כי תיטיב דרכיך ותסירנו מעליך". שבידי האדם נמסר הכח לשלוט ולמשול בחטא אם יחפוץ, ולהסירו מעליו על ידי שיחזור בתשובה.
עומק ענין "הסרת החטא" על ידי התשובה, מבואר על פי מש"כ הגר"ח מוואלוז'ין (רוח חיים ריש אבות) בביאור הכתוב (ויקרא לג, יט) "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה", וביאר הגר"ח:
וזהו עליהם הוא יחיה, ולא בהם, כי על ידי התשובה יתבטל מה שעשה בחטאו למטה ולא ישאר למעלה עליהם קטרוג.
והיינו המבואר לעיל, שהחטא קובע מום ומטמא את נפש האדם בשורשה העליון, ולכן רק התשובה מסירה את החטא – כלומר מתקנת את הפגם במקורו העליון ומבערת את הטומאה משורשה.
ואכן, כאשר האדם משתמש בכח שנמסר בידו לפתוח פתח של טהרה, הקב"ה מערה עליו רוח טהרה המסייעת לו להמשיך בדרכו הטהורה – בבחינה המבוארת לעיל ד"מצוה גוררת מצוה". וביאר הרמב"ן יסוד זה בהבטחה האמורה בדברי הכתוב בסוף פרשת ניצבים (דברים כט, ב-ו) "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו… ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלקיך", וז"ל:
ומל ה' אלהיך את לבבך, זהו שאמרו (שבת קד, א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך, והוא יעזור אותך.
בכח החטא – למען ספות הרווה את הצמאה
ו. פרשה מפורשת בתורה, כיצד חטא אחד שלא הופקו ממנו הלקחים לקחת מוסר ולשוב בתשובה, גרר בעקבותיו חטאים נוספים והתדרדרות נוראה.
כתיב בפרשת בהעלתך: "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (במדבר יא, א). וביאר הרמב"ן:
ואמר כמתאוננים, כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על עניינם.
תחילת החטא היה ההתאוננות מתוך דאגה ופחד מהבלתי ידוע בעת כניסתם למדבר הגדול והנורא – נחשב להם כחטא, כי "היה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם". ואמנם חטא זה היה דק עד אין נבדק, וכלשון הכתוב "כמתאוננים", כדברי חז"ל (ילקוט שמעוני רמז תשלב) "ויהי העם כמתאוננים, מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה".
אולם כפי שנתבאר לעיל, החטא הפוגם בנפש האדם מערה עליו רוח טומאה בבחינת "לפתח חטאת רובץ", וכפי שאכן היה בהמשך השתלשלות הדברים, כמבואר בדברי הרמב"ן שם:
ולכך אמר בשניה (שם פסוק ד) וישובו ויבכו גם בני ישראל, כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כענין ההוא, ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם".
מאחר והחטא המשתוקק להיות קבוע ודבוק בנפש האדם מדרדר את האדם לכשלון בכל מעשיו, משעה שחטא בהתאוננות והתרעמות על מצבם, ולא לקחו מוסר לחזור בתשובה – רוח הטומאה הוסיפה בהם תאווה על תאוותם, וכפי שמוסיף הרמב"ן ומבאר (שם פסוק ד) וז"ל:
וטעם והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, שלא היה להם חסרון במדבר, כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר, אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאווים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים… וטעם נפשנו יבשה, שנתחמם טבעם מרוב התאוות ויבשה לה כדברי אונקלוס.
מבהיל למתבונן, עומק המדרון אליו יכול האדם להדרדר אם לא יקח מוסר וישלוט במעשיו, אלא ישוב וישנה בחטאו ולא יחזור בו מדרכו הרעה. והדברים מבוארים לפי האמור לעיל שהחטא מלכלך את נפש האדם ברוח טומאה, ורוח הטומאה משתוקקת לגרור אותו לפי התהום. ופוק חזי מה רב כוחה של רוח הטומאה עד כדי מניעת כושר השיפוט הפשוט להתאוות "לאכול הפחמים והעפר ומאכלים הנבאשים".
ונראה כי בדברים אלו יבואר מה שכתב הרמב"ן עה"פ (דברים כט, יח) "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה", שכתב וז"ל:
התאווה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות, כלשון חכמים (בבא בתרא קס, ב) שריר וקיים, וכן בשרירי בטנו (איוב מ, טז). ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה, להוסיף השבעה עם המתאווה, כי נפש שבעה תקרא רוה וכו'. והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאווה לדברים הרעים לה, כאשר תבוא בלבו קצת התאווה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאווה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאווה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאווה להם מתחלה וכו'. וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב, ב) משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו. ולפי שהזכיר "שרש פורה" אמר בלשון הזה, כי יוסיף השורש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות.
ובאופן נוסף פירש הרמב"ן:
גם יתכן לפרש, שהוא שב אל שרש פורה וראש ולענה, יאמר כי יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי למען שיוסיף פארתו הרוה אשר תגדל ותצמיח הלענה וראש על הצמאה אשר לא היתה צומחת. או יהיה "הרוה" כנוי ללענה הנזכרת, שיוסיף הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאד על הצמאה אשר לא היתה גדלה רק מעט, ותהיינה שתיהן צומחות. והכונה בזה לומר, כי כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו, סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה. וגם זה פירוש נכון.
מבואר בדברי הרמב"ן כי דרכו של האדם המתחזק בשרירות לבו לשוב ולחטוא ולהצמיח פשעים יותר מבראשונה. ולפי האמור לעיל, הדברים מבוארים ומוטעמים, שהחטא שנקבע בנפש אדם, הוא הגורם להתחזקות בשרירות הלב, על ידי השראת רוח הטומאה הגוררת בעקבות העברה הראשונה עברה נוספת. ואז כשאיננו לוקח מוסר לחזור בתשובה ולהסיר מעצמו את טומאת החטא, סופו להצמיח פשעים יותר מבראשונה. וכפי שידוע שה"פשע" חמור יותר מה"חטא", כך היא דרכו של האדם המתחזק בשרירות לבו, שהחטא מוביל לפשע.
- • •
ממוצא הדברים מבוארים דברי הרמב"ן באיגרתו, שאין די בהתבוננות חד פעמית בכל יום לחזור בתשובה שמא יום זה הוא יום אחד לפני מיתתו, אלא יש חיוב תמידי לחזור בתשובה, בפשפוש במעשים בוקר וערב. שהרי כמבואר בדברי הרמב"ן, על ידי החטא נקבעה בנפש האדם מציאות של מום שהוא רוח טומאה הדבוקה בנפש האדם ומשתוקקת להיות קבועה בו, בבחינת "עבירה גוררת עבירה". לפיכך, בכל רגע ורגע שהאדם מתעכב מלשוב בתשובה ולהסיר מעליו את טומאת החטא, המצב שבו הוא נמצא טומן בחובו סכנה נוראה של "לפתח חטאת רובץ" – רצון רוח הטומאה לדרדר את האדם לכשלון בכל מעשיו וחיזוק שרירות לבו "לחטוא ולהצמיח פשעים יותר מבראשונה".
והעצה האחת והיחידה לכך היא "סוד התשובה" שהודיע הקב"ה לקין, ש"אתה תמשול בו". הכח שנמסר לאדם לשלוט ולמשול בחטא ולהסירו מעליו על ידי שיחזור בתשובה.
עיכוב התשובה כשלעצמו טומן בחובו חטא, שהרי הישארותו במצב של החטא מובילה אותו במדרון תלול שאחריתו מי ישורנה. ומכאן החיוב הבלתי פוסק לחזור בתשובה ולפשפש במעשיו בבוקר ובערב.
קירובם של ישראל גורם לריחוקם – מתן האפשרות לתשובה ואי ניצולו לחטא יחשב
ז. נראה לבאר באופן נוסף מדוע עיכוב התשובה כשלעצמו טומן בחובו חטא.
הדברים מפורשים בהרחבה בדרשת הרמב"ן לראש השנה, בסוף הדרשה, וז"ל:
כיון שאמרנו שראש השנה יום דין לכל אדם וכולן נדונין בו, צריכין הכל לשום הדבר על לבם ולשוב בתשובה, ולהתחרט על עונותיהם ועל פשעיהם, ולהרבות תפילה ותחנונים לפני הקב"ה שימחול על לא הודע שלהם, שאין יום הכיפורים מכפר אלא על השבים בתשובה. והתשובה חסד גדול על הבריות אבל עונש גדול הוא להם. שבזמן שאדם חוטא לא עבר על רצון בוראו אלא שעה אחת בשעת החטא, וכשהוא עומד במרדו ואינו שב בתשובה נמצא כל ימיו מכעיס לה' ואינו חושש לעשות רצון בוראו כלל. וכל שכן ישראל שמתפללין ומתלחשין ומתודין בפיהם ואומרים חטאנו עוינו וכו' ואינם מניחים העבירות כלל, שזה בודאי מרד גדול הוא ומוסיף על חטאתו כעס וחרון אף ה'. משל לליסטים ששולל את הדרכים ומלסטם את הבריות והוא בא לפני המלך מעצמו ואומר לו אדוני מחול לי שהרגתי אנשיך ושללתי מדינותיך, ולמחר חוזר לרעות שעשה, שזה בודאי כל פיוסים שהיה מפייס למלך נאצות גדולות ומיעוט כבודו ומוראו של מלך.
מבואר בדברי הרמב"ן כי המתנה הגדולה שנתן הקב"ה – התשובה, היא חסד גדול מצד אחד, אך מצד שני, אם מתנה זו לא מנוצלת כראוי, נהפך הדבר לרועץ. כי לאחר שניתנה האפשרות לחזור בתשובה והאדם נשאר בחטאו, מראה הוא לקב"ה כי מצב החטא עדיף בעיניו על מצב הטהרה, וההשארות במצב זה היא עמידה במרד ולא רק חטא חד פעמי – ולכן בכך מוסיף החוטא על חטאתו כעס וחרון אף ה'.
הרמב"ן הוסיף:
ולכך אמר הכתוב (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם. אמר הקב"ה גיליתי לכם דינו של יום ודין יום הכיפורים והודעתי לכם שאני מכפר בו לשבים וסיפרתי לכם כל טכסיסין של יום בתענית ובתפילה וקרבנות ותשובה על העבירות, ולא חששתם לדברי לשוב כלל, הלא זה מרד גדול הוא.
ויעויין גם בדברי הרמב"ן בפרשת יתרו (שמות כ, יז) וז"ל:
ואמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם (עמוס ג, ב), כי העמים אינם חייבים לי ככם אשר ידעתי אתכם פנים בפנים.
מבואר בדבריו, שמציאות הקירבה של כנסת ישראל לבורא עולם, קירבה מופלאה ששיאה בידיעה פנים אל פנים במעמד הר סיני ונתינת התורה, ובזאת נבדלו כלל ישראל מכל משפחות האדמה – גורמת לציפיות אחרות מעם ישראל. העם שנבחר מכל אומות העולם וקיבל תורת ה' תמימה חייב לנהוג בצורה מתאימה. ולכן דווקא מעלת הקירבה ש"רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה" מסבבת הנהגה ש"על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם". וכנוהג שבעולם, שפגיעת אדם קרוב שעשה עוול אנושה שבעתיים מפגיעת אדם רחוק, כי מאדם קרוב מצפים להתנהגות אחרת.
הרמב"ן (דרשה לראש השנה, שם) סיכם את יסוד דבריו במשפט חד וקולע:
נמצא קרובן של ישראל אצל הקב"ה הוא הגורם להם ריחוק וגלות וכל עונש.
יסוד מוסד זה, שדווקא הקירבה, היא זאת הגורמת לריחוק – הוא העומד בשורש המרד הגדול שיש בעיכוב התשובה.
נמצא מעתה שעיכוב התשובה כשלעצמו נחשב חטא ומרד, כאמור בדברי הרמב"ן שהסוד הכמוס שהמתיק הקב"ה לבניו שיש מציאות של כפרה לשבים בתשובה, הופכת ל"מרד גדול" כאשר "לא חששתם לדברי לשוב כלל".
הרי לנו ביאור נוסף מדוע מתריע הרמב"ן באיגרתו "ותפשפש במעשיך בבקר ובערב, ובזה יהיה כל ימיך בתשובה", כי העמידה במצב של חטא "מרד גדול הוא ומוסיף על חטאתו כעס וחרון אף ה'".
התשובה – מצות עשה, אי החזרה בתשובה – ביטול מצות עשה
ח. מלבד כל האמור לעיל, בל נשכח כי לשיטת הרמב"ן יש לומר כי העיכוב בחזרה בתשובה מהווה חטא כשלעצמו, מאחר והחזרה בתשובה מצות היא עשה לשיטתו, וממילא בכל רגע ורגע שהאדם נמנע מהחזרה בתשובה הרי הוא מבטל מצות עשה.
בביאור הדברים נקדים את דברי הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה (פ"א ה"א) וז"ל:
כל מצות שבתורה, בין עשה, בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה.
ומדוייק בדבריו שעצם התשובה איננה מצות עשה, אלא הוידוי, שאם עשה תשובה חייב להתוודות. ועל דרך זה כתב בספר המצוות (עשה עג) "היא שצונו להתוודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולומר אותם עם התשובה, וזהו הוידוי". וכן היא דעת החינוך (מצוה שסד) שכתב בכותרת: "מצוה שס"ד והתוודו את חטאתם", ואחר כך כתב: "שנצטוינו להתוודות לפני השי"ת על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהם, וזהו ענין הוידוי שיאמר אדם בעת התשובה, אנא ה' חטאתי".
ודייק המנחת חינוך: "לכאורה נלע"ד מדברי הרב המחבר דהמצות עשה דכאן, אינו התשובה, רק הוידוי בפה, דגזירת הכתוב היא דאם מתנחם מהחטא, צריך להתוודות בפיו ככל מ"ע שתלוי בדיבור, כגון ק"ש ודומיהם". ובהמשך דבריו כתב המנחת חינוך:
אך זה אינו, דוודאי תשובה היא מצוה מחוייבת, דהתורה ציוותה אם עבר עבירה דמחוייב לעשות תשובה וגם וידוי כמו תפילין ומצה ודומיהם, אם כן אם לא עשה תשובה כהוגן עובר בכל רגע על מצות עשה, ואם מת בלא תשובה, כמו שנפרעין ממנו על העבירה שלא אכל מצה, הכי נמי נפרעין ממנו דהיה חייב בעשה דתשובה ולא עשה. אך מדברי הרמב"ם שכתב כאן בתחילת פ"א כל המצוות כו' אם עבר כו' כשיעשה תשובה וישוב מחטאתו חייב להתוודות וכו' וידוי זו מצות עשה וכו', מבואר בדבריו דאין התשובה מצות עשה, דלא כתב מצות עשה שיעשה תשובה, רק אם בא לעשות, מצות עשה שיתוודה בפיו, וכן נראה מלשון הרב המחבר. אם כן אם לא עשה תשובה אין לו עונש כלל על מה שלא עשה תשובה, רק על העבירה שעבר.
אמנם נחלקו הראשונים על הרמב"ם וספר החינוך. רבינו יונה כתב (בתחילת ספרו שערי תשובה) וז"ל:
והזהרנו על התשובה בכמה מקומות בתורה [ובהמשך דבריו כתב רבנו יונה שם: "ולא ימצא אחור התשובה, זולתי בעמי הארץ"].
ואף דעת הרמב"ן כי החזרה בתשובה היא מצות עשה, וכמו שכתב בביאור הכתוב בפרשת ניצבים (דברים ל, יא) "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחקה היא", וז"ל:
וטעם כי המצוה הזאת, על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (דברים ח, א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (דברים ל, א) ושבת עד ה' אלקיך (שם פסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן, ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן".
נמצא איפוא, כי מלבד כל האמור לעיל, שהעיכוב בחזרה בתשובה מהווה חטא כשלעצמו בגלל רוח הטומאה המלפפת את האדם וגוררת אותו להוסיף פשע על חטאתו, וכמו כן העיכוב בתשובה הוא מרד בהקב"ה מאחר וההימצאות בקרבת אלוקים עלולה לגרום לריחוק – הרי שיש חטא בעיכוב התשובה מאחר והחזרה בתשובה היא מצות עשה, וממילא בכל רגע שהאדם נמנע מהחזרה בתשובה הוא מבטל מצות עשה.
יתכן שלכך התכוון הרמב"ן בדבריו הנ"ל בדרשה לראש השנה, במש"כ "וכשהוא עומד במרדו ואינו שב בתשובה נמצא כל ימיו מכעיס לה' ואינו חושש לעשות רצון בוראו כלל". וביאור דבריו, שאי החזרה בתשובה מהווה מרד תמידי מאחר ובכל רגע הוא מבטל מ"ע דתשובה, ונמצא כל ימיו מכעיס לה'.
ומעתה, דברי הרמב"ן המזרז באיגרתו "ותפשפש במעשיך בבקר ובערב, ובזה יהיה כל ימיך בתשובה", נובעים גם מהסיבה שבמצב של אי החזרה בתשובה יש חטא תמידי של ביטול מצות עשה.
