א. חובת עשיית תשובה על מידות ודעות רעות

הרמב"ם (1א) פתח את הלכות תשובה וקבע כי "כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן וכו', כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות". לאחר כמה פרקים – בפרק ז', כתב הרמב"ם (1ב) כי מצות התשובה אינה רק לענין חטאים ועוונות שיש בהם מעשה, אלא גם על דעות רעות ומידות רעות הקיימות באדם [בספר לדופקי בתשובה (1ג) דקדק מלשונו של הרמב"ם כי "צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מהן", משום שהיצר הרע מעוור את עיני האדם במיוחד בענייני המידות, אך לאחר החיפוש, מובטח לו לאדם שיגלה כי הוא נגוע במידה רעה זו או אחרת. על דבריו אלו כתב הגר"ח קניבסקי בהגהותיו שבצד הספר "בדוק ומנוסה"].

רבי יצחק הוטנר (1ד) עמד על מה שכתב הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות "הטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים היא. ואף על פי כן רמז יש בדבר, כשם שהמכוון לבו לטהר, כיון שטבל טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר. כך המכוון לבו לטהר מטומאת הנפשות שהן מחשבות האון ודעות רעות, והביא נפשו במי הדעת הטהור". ויש להעיר, מדוע דימה הרמב"ם את הטבילה לתשובה על דעות ומידות רעות, ולא דימה זאת לתשובה היסודית ממעשי חטא ועוון. וביאר, כי בתשובה על מידות רעות התחדש, שאף על פי שלא אירע שינוי ניכר בגוף, מכל מקום האדם שב בתשובה. כך גם הטובל במי המקווה נטהר, על אף שלא אירע שום שינוי בגופו [בשונה מתשובה על חטאים ועוונות, בה אירעו שינויים ניכרים במעשיו של האדם].

אמנם בעיקר דברי הרמב"ם בנדון תשובה על מידות רעות (1ב), יש לתמוה, כדלהלן:

• בספר לתשובת השנה (2א) הקשה, מדוע כתב הרמב"ם הלכה זו בפרק ז' מהלכות תשובה, ולא בפרק א' (1א), שם מפרט הרמב"ם מאילו חטאים ועוונות צריך האדם לשוב בתשובה.
• עוד הקשה, כי מצות "והלכת בדרכיו" מחייבת לנהוג במידות טובות. ואם כן העוון של מידות רעות כבר נכלל במה שנכתב בפרק א', שחובה לשוב מכל המצוות כולם [וראה במה שהקשה שם עוד, והציע תירוץ, ודחה אותו].
• בספר ירח למועדים (2ב) הקשה אף הוא על דברי הרמב"ם, לשם מה כתב כי קשה לשוב מהעוונות בענין המידות, וכי יעלה על דעתנו שמאחר וקשה לשוב מעוונות אלו אין צורך לשוב מהן.

ונראה לבאר את דברי הרמב"ם הללו, וליישב את התמיהות הנזכרות.

ב. מקורות מצות "והלכת בדרכיו"

על מנת לבאר את דברי הרמב"ם, יש להקדים ולעיין במקורות המצוה לנהוג במידות טובות.

חובה זו הוזכרה כמה פעמים בתורה (3א, 3ב, 3ג, 3ד), וכן בדברי חז"ל במקומות שונים (3ה, 3ו, 3ז).

במסכת סוטה (3ו) נלמד מהפסוק "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" (3ד) כי חובה "להלך אחר מידותיו של הקב"ה", ולפיכך יש להלביש ערומים, לבקר חולים, לנחם אבלים ולקבור מתים. לעומת זאת, במסכת שבת (3ז) נלמד מהפסוק "זה א-לי ואנוהו" כי "ללכת בדרכיו" פירושו "מה הוא חנון ורחום, אף אתה חנון ורחום".

הרמב"ם (3ח) ובספר החרדים (3ט) פסקו מצוה זו להלכה.

ג. גדר מצות "והלכת בדרכיו"

יש לחקור האם מצות "והלכת בדרכיו" מחייב לנהוג במידות טובות [בפעולות], או שמא המצוה היא שהאדם יהפוך את טבעו להיות בעל מידות טובות [בנפשו ובמידותיו].

רבי יצחק בלאזר [מראשי תנועת המוסר] כתב בספרו כוכבי אור (4א), כי כשם שפעולות האדם [כגון הליכה] נובעות מאבריו [רגלים], כך גם ברוחניות, פעולותיו הטובות והרעות של האדם נובעות ממידותיו ומכוחות נפשו. וכשם שאין איברי האדם מכריחים את האדם לפעול בהם, כך גם מידותיו של האדם אינן מכריחות אותו לפעול לפיהם, אלא נשאר ביד האדם בעל המידות הטובות בחירה חופשית, האם לעשות מעשים טובים כמתבקש מאדם שאלו מידותיו, או שמא לעשות מעשים רעים, על אף שמידותיו הן טובות. ולפי זה מתבאר ההבדל בין דברי הגמרא בסוטה (3ו) לדברי הגמרא בשבת (3ז). בעוד שבמסכת סוטה מדובר על החובה לנהוג במעשים טובים [לבקר חולים, לנחם אבלים וכדומה], הרי שבמסכת שבת מדובר על החובה להיות בעל מידות טובות, ולתקן את המידות ללא כל קשר למעשים.

רבי אריה אברהם קצבורג (4ב) כתב כי רבותינו הראשונים נחלקו בגדר מצות "והלכת בדרכיו". דעת הסמ"ג וסיעתו, כי מצוה זו מחייבת לעשות מעשים טובים. ואילו הרמב"ם וסיעתו סברו, כי מצוה זו מחייבת לתקן את מידותיו, וכפי שנראה בבירור מדברי ספר החרדים (3ט) שמנה מצוה זו בפרק ט' "מצוות התלויות בלב" [וראה בסוף דברי הרב קצבורג שהביא נפק"מ בין ב' דעות אלו, כגון מעשה טוב שנעשה רק מחמת אי נעימות או בשביל שיתפרסם שמו].

בספר מנחת אשר (5א) הבחין בין ב' החובות הללו, וכתב כי לא די לאדם בכך שיהא בעל מעשים טובים, ואף אין די בכך שיהא בעל מידות טובות, אלא עליו להיות גם בעל מעשים טובים וגם בעל מידות טובות.

ממוצא הדברים יישב בספר לתשובת השנה (5ב) את דברי הרמב"ם בנדון תשובה על מידות רעות: תשובה ממעשים רעים אכן נכללה כבר בדבריו בתחילת הלכות תשובה, והיינו לשוב מכל העבירות שעבר. ואדם שעשה מעשים רעים עבר על מצות "והלכת בדרכיו". אך בפרק ז' חידש הרמב"ם כי אין די בתשובה על המעשים הרעים, אלא חובה אף לעקור את המידות הרעות משורשם,  ואף שלא עובר על מצות עשה של "והלכת בדרכיו" ולא עשה מעשים לא טובים, צריך לעשות תשובה על מידותיו הרעות [גם אם לא באו לידי ביטוי בפועל].

אמנם בהמשך דבריו כתב הרב רפפורט לדחות תירוץ זה, מאחר והרמב"ם כינה אדם זה [שמעשיו טובים אך מידותיו אינן מתוקנות] כרשע, וכן כתב שחובה עליו לשוב מעוונותיו. ולפי הנ"ל הדבר צ"ע – וכי אדם העושה מעשים טובים נקרא רשע ויש לו עוונות רק בשל כך שלא עקר מנפשו את רוע המידות.

ד. גדר התיקון שבתשובה

ונראה ליישב את דברי הרמב"ם בדרך אחרת, בהקדם קושיית המסילת ישרים (6ב) על מצות ה"תשובה". לכאורה ה"תשובה" סותרת את הצדק. כיצד יתכן שאדם שרצח את חברו יוכל לתקן את הרצח – וכי בידו לבטל את הרצח למפרע. נמצא איפוא, שאין מקום למושג "תשובה". ומחמת קושיה זו הסיק כי "תשובה" הקובעת כי עקירת רצון העבירה כעקירת מעשה העבירה, היא חסד גמור לפנים משורת הדין [בהמשך דבריו ביאר מדוע אין חסד זה סותר את הדין לגמרי]. ולכאורה, דבריו צריכים עיון מהמבואר בגמרא בקידושין (6ג) כי ה"תוהא" [מתחרט] על המצוות שקיים, איבד את מצוותיו למפרע. ומפורש איפוא, שאף לעניין מצוות נאמר כי עקירת רצון המצוה כעקירת מעשה המצוה, ונמצא שאין כל חסד במצות ה"תשובה".

קושיה זו הקשה רבי אלחנן וסרמן (7א) לרבו, החפץ חיים, וראה בדבריו את תשובתו של החפץ חיים [לחלק בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה], ומה שהעיר על כך ר' אלחנן מלשון המסילת ישרים.

לצורך יישוב תמיהתו, ביאר רבי אלחנן [על פי דברי הרמח"ל בספרו דרך השם], כי בכל מעשה מצוה ישנם שני דברים: [א]  תועלת ותיקון הנעשה מגוף המצוה. [ב] קיום רצון השי"ת שציוונו לעשות מעשה זה. וכנגד שני עניינים אלו במעשה המצווה, ישנם שני דברים במעשה העבירה: [א] קלקול ופגם הנעשה מגוף העבירה. [ב] המראת [אי ציות] ציווי השי"ת שציוונו להימנע ממעשה זה.

על פי זה יישב רבי אלחנן את דברי המסילת ישרים. דברי הגמרא בקידושין כי המתחרט על מצוות שקיים איבד אותם למפרע, עוסקים רק בענין השני שיש במעשה המצוה – קיום רצון השם [כיוון שמתחרט על כך שקיים רצון ה' בעבר, הרי שביטל מעצמו את הציות והשמיעה לקול ה' ומעין "אתי מחשבה ומבטלת מחשבה"]. אך את הענין הראשון במעשה מצווה – התועלת והתיקון שנעשה בעולם – אין המתחרט יכול לבטל זאת בשום אופן [כעין "לא אתי מחשבה ומבטלת מעשה", ואף יקבל על כך שכר כאדם שאינו מצווה ועושה].

לעומת זאת ב"תשובה" התחדש, כי לא זו בלבד שאדם השב על חטאיו, אינו נחשב כממרה ציווי ה' [ואף שורת הדין נותנת שלא ייחשב כן, כיוון שכיום רצונו לשמוע בקול ה', וכמוכח מהגמרא בקידושין], אלא אף הקלקול והפגם הנעשה על ידי עבירה, אף הוא נמחק לגמרי על ידי התשובה [ומחשבת התשובה תבטל כליל את מעשה החטא]. וזו היתה כוונת המסילת ישרים, כי התשובה הינה חסד גמור לפנים משורת הדין.

על פי האמור, מתיישבת תמיהה נוספת בדברי המסילת ישרים (6ב). בספר חובות הלבבות (7ב) מבואר שאף בין בני אדם מוצאים מעין "תשובה" – כאשר הנפגע מחברו רואה כי חברו מתחרט על שפגע בו ועזב את מעשיו, אזי הוא מוחל לו על הפגיעה. ואם כן, דבריו סותרים לכאורה את מה שכתב המסילת ישרים, כי התשובה היא חסד גמור לפנים משורת הדין.

בספר משנת רבי אהרן (8א) תירץ תמיהה זו, בהקדם הגדרת שני העניינים הקיימים בחטא, והחסד הגדול הקיים ב"תשובה" [וכתב כי חסד זה, שהקלקול יימחק לגמרי למפרע, ניתן רק בתשובה מאהבה, אך בתשובה מיראה הקלקול נמחק רק מכאן ולהבא]. וביאר כי אף שמוצאים מחילה וסליחה בין בני אדם [כמבואר בחובות הלבבות], אך מחיקת גוף המעשה לגמרי קיימת רק אצל השי"ת, ע"י תשובה [סיכום דברי הקובץ מאמרים ומשנת רבי אהרן, והבנת החילוק בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה על פי דבריהם – ראה בספר ירח למועדים (8ב)].

ה. תשובה על מידות רעות – חידוש במעלת מצות התשובה

ממוצא הדברים ביאר בספר ירח למועדים (9) את דברי הרמב"ם (1ב) בנדון תשובה על מידות רעות, שעיקר החסרון במידות רעות אינו מה שממרה את רצון ה', אלא מה שיוצר קלקול בנפשו. ונמצא כי הענין העיקרי בתשובה על מידות רעות הוא, מחיקת הקלקול שנוצר מהמידות הללו.

מעתה מיושבים דברי הרמב"ם באר היטב. בחובה לשוב ממידות אין חידוש בחיוב מצוות התשובה, אלא עיקר חידושם הוא במעלת התשובה, שבכוחה לתקן את הקלקול שנוצר ע"י המידות הרעות. ולכן כתב הרמב"ם "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו וכו', ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה". וכוונתו להוציא מידי מחשבה ש"תשובה" מועילה רק לתקן את המראת ציווי ה' [הקיימת בעיקר בחטאים שיש בהם מעשה נגד ציווי ה'], אלא אף בדעות ובמידות רעות שיש לאדם [שעיקר חסרונן בקלקול שגרמו בעולם, כאמור], אף עליהן מועילה התשובה. ולא זו בלבד, אלא התשובה אף מתקנת את המידות הרעות המושרשות בנפש, אע"פ שקשה מאד לשוב ממידות אלו.

כמו כן מבואר מדוע הרמב"ם כתב הלכה זו בפרק ז' ולא בפרק א', כי לא בא לחדש מאלו חטאים ועוונות צריך לשוב בתשובה, אלא לחדש במעלת התשובה, ולכך מקומו בפרק ז' העוסק ברום מעלתה של התשובה, ובכוחה הגדול.

וראה גם בספר לתשובת השנה (10ב) שיישב באופן דומה את דברי הרמב"ם, ובמה שהוסיף לבאר את דברי הרמב"ם בסוף הלכות מקואות [השווה את דבריו לביאורו של הפחד יצחק (1ד) המובא לעיל].

ו. תשובה על מידות רעות – דברי קירוב ושכנוע אל המתלבט אם לשוב

בספר שאלתי מעמו (11ב) יישב באופן נוסף את התמיהות דלעיל, ולאחר שהקשה קושיות נוספות, והביא את הסברו של רבי ברוך מרדכי אזרחי, כי יש לחלק בין מעשה עבירה שהינו חטא מסוים מקומי, לבין חטא בענין המידות המורה על דרך חטאים, והקשה אף על הסבר זה [ראה דבריו]. וביאר שדברי הרמב"ם בנדון תשובה ממידות רעות, לא נאמרו כפסק הלכה, אלא כדברי קירוב לאדם המתלבט אם אכן יצליח לעמוד במשימת התשובה, וכמאמצי שכנוע כי אכן, אף הוא יזכה לחולל בנפשו ובטבעו את השינוי הדרוש. לצורך כך השתמש הרמב"ם בלשונו, וכיוון את דבריו כאילו הוא מדבר עם המתלבט האם לשוב בתשובה, ובאופן זה ניסה הרמב"ם לנסוך בבעל התשובה כוחות לפתוח בדרך חדשה, ולהוציא מלבו את הדברים העלולים לייאשו מלעשות תשובה שלימה.

ז. כוחה של תשובה על מידות רעות ודרך קיומה

בספר מנוחת שלום (13א) חקר האם התשובה רק מעבירה את החטא של המידות הרעות, או שמא יש בכוחה אף לתקן ולרפא את המידה עצמה. ופשט ספקו מדברי השערי תשובה ורבי יעקב מליסא, כי בכח התשובה אף לתקן את המידות הרעות שבאדם.

וראה בספר פותח שער (13ב), שכתב, כי חובה לשוב אף ממידות רעות שלא באו לידי מעשה כלל [השווה דבריו למה שנתבאר לעיל בגדר מצות "והלכת בדרכיו"]. ועוד כתב כי מי שמידותיו הרעות באו לידי מעשה, לא די בכך שיתקן את מעשיו אלא עליו לתקן גם את מידותיו, שהן שורש החטא [וראה בהערה שהביא מדברי רבי אריה לייב מאלין, כי מצוי אנשים שבימי הרחמים והסליחות מרבים בתשובה ווידוי, אך לאחר יום הכיפורים הם מוצאים עצמם באותו מצב שהיו קודם התשובה. והסביר, שזאת משום שהם שבו רק מעצם העבירות אך הם לא עקרו את שורש החטא, והרי הם דומים לאדם המקננת מחלה בקרבו ל"ע, ואין מרפאים אותו משורש וסיבת המחלה אלא רק מהמחלה עצמה, דבר העלול לגרום שהמחלה תחזור לאחר זמן רח"ל].