תשובה

תקציר השיעור

א. במסכת אבות מובא מאמרו של רבי אליעזר "וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ", אשר ביאר את דבריו "ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה". ויש לברר מהו שורש החיוב שלא להתמהמה רגע אחד מלחזור בתשובה.

ב. בעיקר מצות התשובה צ"ע, האם יש מצות עשה בעשיית התשובה [וביטול מ"ע אם אינו שב בתשובה], או שהמצוה היא וידוי, וכדברי הרמב"ם "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות"

ג. מצות התשובה "חיובית" או "קיומית" [וביאור חיוב התשובה ביום הכיפורים].

ד. גם בעיקר גדר מצות הוידוי צ"ב, האם עניינו חרטה על העבר וקבלה על העתיד, וצריך שיאמר בפיו גם את החרטה וגם את הקבלה. או שגדר הוידוי הוא בקשת סליחה ומחילה על עוונות שחטא.

ה. רס"ג מנה ארבעה עיקרים לתשובה: עזיבת החטא, חרטה, בקשת כפרה וקבלה לעתיד. ויש לעיין היכן מצינו בדברי הרמב"ם לעיקרים אלו.

ו. מחלוקת הראשונים בביאור הכתוב (דברים ל, יא) "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" – האם "המצוה הזאת" היא מצות התשובה.

ז. ביאור ה"מום" בנפש האדם אשר נגרם ממעשה עבירה, וענין "עֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה", כסיבה המחייבת למהר בעשיית התשובה.

ח. ביאור דברי הרמב"ן שהמתנה הגדולה שנתן הקב"ה – התשובה, היא  חסד גדול מצד אחד, אך מצד שני, אם מתנה זו לא מנוצלת כראוי, נהפך הדבר לרועץ והיא עונש גדול.

ט. חיוב התשובה המיוחד המוטל על יושבי ארץ ישראל.

תשובה

א. במסכת שבת (1) מובא מאמרו של רבי אליעזר במסכת אבות "וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ", אשר ביאר את דבריו "ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה". והרמב"ן הוסיף וכתב באגרתו המפורסמת (1) "ותפשפש במעשיך בבקר ובערב, ובזה יהיה כל ימיך בתשובה. ומבואר בדבריו שיש חיוב "פשפוש" תמידי לחזור בתשובה, בכל יום וכמה פעמים ביום, ואין די ב"תזכורת יומית".

ויש להתחקות אחר שורשי החיוב לחזור בתשובה באופן מתמיד, ולברר מה עשוי לדרבן את האדם לבל יתמהמה רגע אחד מלחזור בתשובה. להלן נציע כמה הסברים בענין זה.

ב. ההסבר הראשון יבואר בהקדם מחלוקת שיטת הראשונים האם מצות התשובה נמנית כמצות עשה.

דהנה צ"ע בעיקר מצות התשובה, האם יש מצות עשה בעשיית התשובה, וביטול מ"ע אם אינו שב בתשובה, או שהמצוה היא וידוי, וכפי שיבואר שכן מורה פשטות דברי הרמב"ם והחינוך.

וגם בעיקר גדר מצות הוידוי צ"ב, האם עניינו חרטה על העבר וקבלה על העתיד, וצריך שיאמר בפיו גם את החרטה וגם את הקבלה. או שגדר הוידוי הוא בקשת סליחה ומחילה על עוונות שחטא.

הרמב"ם כתב בתחילת הלכות תשובה (2) "כל מצות שבתורה, בין עשה, בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר (4) איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה". ולכאורה מפורש בדבריו, שעצם התשובה אינה מצות עשה, אלא הוידוי, והיינו שאם עשה תשובה חייב להתוודות. וכן משמעות לשון הרמב"ם בספר המצוות (2) "היא שצונו להתודות על העוונות והחטאים שחטאנו לפני הא-ל ולאמר אותם עם התשובה, וזהו הוידוי". וכן דעת ספר החינוך (4) שכתב בכותרת למצוה שס"ד: "מצות וידוי על חטא", ואחר כך כתב: "שנצטוינו להתוודות לפני השי"ת על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהם, וזהו ענין הוידוי שיאמר אדם בעת התשובה, אנא ה' חטאתי". ומתבאר בדבריהם שעצם ה"תשובה" איננה מצות עשה, אלא המצוה היא הוידוי, שאם עשה תשובה חייב להתוודות. וכן נקט המנחת חינוך (4) שהוסיף כי לפי שיטה זו, אם לא עשה תשובה אין לו עונש כלל על מה שלא עשה תשובה, רק על העבירה שעבר.

ואמנם מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, דייק מלשון הרמב"ם בכותרת להלכות תשובה (2), כפי שהופיעה בכל מהדורות הרמב"ם שנדפסו: "מצות עשה אחת והוא שישוב", ולכאורה לפי כללי הדקדוק היה צריך לומר והיא בלשון נקבה, מאחר ומצוה היא לשון נקבה [וכדבריו בכותרת להלכות קריאת שמע: "מצות עשה אחת והיא לקרות קריאת שמע פעמים ביום"] ואם כן מהלשון "והוא" משמע שהמצוה תלויה בתנאי זה שיעשה תשובה, ואז יתחייב להתודות, והיינו כדבריו בהלכות. אולם ברמב"ם מהדורת שבתי פרנקל הגירסא היא "מצות עשה אחת והיא שישוב" [ובילקוט שינויי נוסחאות כתבו שכן היא הגירסא ברוב כתבי היד]. ולפי נוסחא זו משמע שהמצוה היא התשובה עצמה, ויוצא שדבריו שבכותרת סותרים למשמעות דבריו בהלכות תשובה ובספר המצוות, שאין מצות עשה בעצם עשיית התשובה. וכן העיר בספרו לתשובת השנה (7) רבי יוסף רפפורט [ראש כולל מרכז תורני בני ברק]. ועי"ש  שהביא את דברי המשך חכמה שנקט כי ודאי אי אפשר להחשיב את מצות עשיית התשובה כמצוה עשה מיוחדת, שהרי לשוב ולעזוב חטאו הוא מצווה ועומד גם בלי מצוה מיוחדת, ועל כרחך שהמצוה היא להתוודות ולבקש כפרה].

ג. וביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא בספרו שם דרך (8) שהוידוי הוא מעצמות התשובה "דכך הוא השיעור והמידה דהתשובה, שיקבל השב בהחלטה גמורה שלא יחטא עוד, וזה דוקא בקבלה בפה שיש בה משנה חוזק, ודברים שבלב אינם דברים המספיקים לתשובה". ועוד כתב הרמב"ם (3) הלכות תשובה פ"ב ה"ב) "ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו". ומשמע מדבריו ש"גדר הוידוי הוא חרטה על העבר וקבלה על העתיד, ובעינן שיאמר בפיו גם את החרטה וגם את הקבלה, דלא סגי בלב אלא שיוציא בשפתיו, כי בזה יש יותר נחמה וחרטה ויותר קבלה לעתיד. ונמצא דלדעת הרמב"ם התשובה והוידוי חד הם".

וכן ביאר בספר לתשובת השנה (7) על פי מש"כ הקרית ספר (2) "התשובה והוידוי מצוה אחת היא, שאין וידוי בלי תשובה, כי מי שמתודה ואינו גומר בלבו לשוב מחטאתו הוא כטובל ושרץ בידו, והוידוי הוא גמר התשובה, אע"ג דכשמהרהר תשובה בלבו נקרא צדיק גמור, אפילו הכי לא הוי תשובה מצוה בפני עצמה אלא עם וידוי שהוא גמר התשובה". אלא שלפי צ"ע מדוע כתב הרמב"ם בלשון "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו", דמשמע שאין התשובה מצוה חיובית.  ועי"ש בספר לתשובת השנה שביאר על פי דברי הרס"ג מנה ארבעה עיקרים לתשובה: עזיבת החטא, חרטה, בקשת כפרה וקבלה לעתיד. וצריך לומר שבדבריו "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו", כיוון הרמב"ם לעיקר זה של עזיבת החטא, שהוא המוקדם לחלקי עשיית התשובה.

ד. ואילו בדברי רבינו יונה והרמב"ן מפורש כי החזרה בתשובה היא קיום מצות עשה.

יעו' בדברי רבינו יונה בשערי תשובה (3) "והוזהרנו על התשובה בכמה מקומות בתורה". וכן נקט הרמב"ן בביאור הכתוב (1) דברים ל, יא)  "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא", בפירושו השני  ש"המצוה הזאת" היינו "על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (1) דברים ל, א) ושבת עד ה' אלקיך (שם פסוק ב), מצוה שיצוה אותנו לעשות כן, ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן".

ועי' בדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא שביאר בספרו שם דרך (7) כי לשיטת הרמב"ם והחינוך שאין מ"ע בעשיית התשובה, צריך לומר שהפסוק "כי המצוה הזאת", קאי על כל התורה כולה, וכפירוש הראשון ברמב"ן. ואף אם נאמר שהתשובה והווידוי הם מצוה אחת, וכמבואר לעיל, מוכרח שכן פירש הרמב"ם את הפסוק, שהרי הפסוק מסיים "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", ופירש הרמב"ן (1) ש"בפיך" היינו הוידוי על העוונות בפה, ו"בלבבך" היינו הקבלה בלב. ולפי הרמב"ם שגדר הוידוי הוא החרטה והקבלה להבא להוציא בפיו את מה שגמר בלבו, לכאורה היה צריך לומר קודם "לבבך", ורק אחר כך "בפיך", שהרי בפיו מוציא את מה שגמר מקודם בלבו, יעו"ש בדבריו.

על כל פנים, מאחר ולדעת רבנו יונה והרמב"ן החזרה בתשובה היא קיום מצות עשה, ביאר בספר עקבי דרך (8)-(9) הרב יעקב זילברליכט, מאמרים בענייני מועדי השנה) מדוע אין להתמהמה ולהתעכב מלחזור בתשובה אפילו לרגע אחד, כי בכל רגע שנמנע מחזרה בתשובה הוא מבטל מצות עשה.

ה. הסבר נוסף בגודל החיוב למהר בעשיית התשובה ביאר בספר עקבי דרך (9) בהקדם דברי הרמב"ן בפרשת הקרבנות (5) שהעבירה היא "מום" בנפש האדם. ו"מום" זה הינו מציאות של טומאה ולכלוך בנפש האדם, הנגרמת כתוצאה מהחטא והיינו "רוח הטומאה" המתלווה לחטא, וגורמת לכך ש"עבירה גוררת עבירה", כמפורש בדברי הגר"א בביאורו לספר משלי (6), וכפי שהוסיף וביאר גם תלמידו, הגר"ח מוולוז'ין, בנפש החיים (6).

לאור זאת נמצאנו למדים שעיכוב התשובה כשלעצמו טומן בחובו חטא, מכיון שהישארות במצב של חטא מובילה את האדם במדרון תלול שאחריתו מי ישורנו, שהרי "עבירה גוררת עבירה". ורק בידיו של האדם הכח והיכולת להפסיק התדרדרות זו. ויסוד זה גילה הקב"ה לקין בדבריו אליו לאחר שהרג את הבל, כדברי הרמב"ן שם (6) "הורהו על התשובה, שהיא נתונה בידו לשוב בכל עת שירצה ויסלח לו", ולנתק ממנו את רוח הטומאה של העבירה.

ו. מהלך נוסף להבהרת התביעה הגדולה המתעוררת על מי שאינו שב בתשובה, מבואר על פי דברי רבינו יונה (3) שכאשר הקב"ה ממציא לפני בריותיו את האפשרות לחתור "מחתרת" ולחזור בתשובה, והם לא מנצלים זאת,  אין לך מרד גדול מזה.  ויסוד זה שאי החזרה בתשובה נחשב ל"מרד", מתבאר גם בדברי הרמב"ן בדרשתו לראש השנה (5) שהמתנה הגדולה שנתן הקב"ה – התשובה, היא  חסד גדול מצד אחד, אך מצד שני, אם מתנה זו לא מנוצלת כראוי, נהפך הדבר לרועץ והיא עונש גדול. כי לאחר שניתנה האפשרות לחזור בתשובה והאדם נשאר בחטאו, ההשארות במצב זה היא עמידה במרד ולא רק חטא חד פעמי – ולכן בכך מוסיף החוטא על חטאתו כעס וחרון אף ה' [ועי' בדברי הרמב"ן במה שכתב בענין חיוב התשובה המיוחד המוטל על יושבי ארץ ישראל].

ולפי זה ביאר בעקבי דרך (9) את דברי הרמב"ן באיגרתו "ותפשפש במעשיך בבקר ובערב, ובזה יהיה כל ימיך בתשובה", כי העמידה במצב של חטא "מרד גדול הוא ומוסיף על חטאתו כעס וחרון אף ה'".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

סחורה בפירות שביעית

א. סחורה בפירות שביעית – מקור הדין חז"ל למדו מן הפסוק "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", כי יש איסור סחורה בפירות

קרא עוד

ברכת התורה

א. מהפסוק "כִּי שֵׁם השם אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ", נלמד החיוב לברך לפני לימוד התורה, וצ"ב האם החיוב "ברכת התורה" מהתורה או מדרבנן. ב. עוד יש לעיין

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

מצוות צריכות כוונה

מצוות צריכות כוונה בגמרא בראש השנה (כח, א) איתא: "שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא. כפאו מאן וכו' אמר רב אשי שכפאוהו פרסיים.

קרא עוד

תקיעה בעת צרה בזמן הזה

תקיעה בעת צרה בזמן הזה א. כתב הרמב"ם (פ"א מהלכות תעניות ה"א) וז"ל: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הציבור, שנאמר

קרא עוד

תקנות חז"ל זכר למקדש

תקנות חז"ל "זכר למקדש" ודיני מצות "כורך" א. בשו"ע או"ח (סימן תעה סע' א) בהלכות ליל הסדר, כתב המחבר: "ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה,

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.