מלחמת חרבות ברזל שפרצה בשמיני עצרת-שמחת תורה תשפ"ד, השיבה לסדר היום את שאלת פדיון השבויים בזמן הזה, בעקבות חטיפת מאות אזרחים וחיילים, לתוככי רצועת עזה.
עד שהוקמה מדינת ישראל, התמורה שנדרשה בעד שבויים היתה ממונית בלבד, ובדברי הפוסקים נדונה השאלה האם "פודים שבויים יותר מכדי דמיהם". אלא שמאז קום המדינה, השתנו פני הדברים, ופדיון השבויים כבר אינו מותנה בתשלום כופר כספי, אלא בשחרור מחבלים רוצחים הכלואים בישראל, אשר הנסיון המר מלמד, שרובם ככולם, שבים לעסוק ברצח לאחר שחרורם מבתי הכלא.
מבצע חילוץ בני הערובה במטוס שנחטף לאנטבה באוגנדה, בשנת תשל"ו, וחוטפיו דרשו שחרור מחבלים תמורת שחרורם של בני הערובה. ולאחר מכן, בשנת תשע"ב, עסקת שחרור המחבלים תמורת החייל גלעד שליט – העלו על שולחנם של הפוסקים את השאלה, האם על פי ההלכה ראוי לפדות את השבויים ב"מחיר" שחרור מחבלים, או לסרב לדרישה זו, בגלל סכנת הנפשות הוודאית שתיגרם כתוצאה מכך.
עתה, כאשר לצערנו הרב הדיון בשאלה זו, חזר להיות אקטואלי, עסקתי בסוגיא זו עם בני החבורה הי"ו, לזכותם ולישועתם של השבויים והחטופים, העומדים בצרה ובשביה, ה' ישלח דברו וירפאם, יוציאם מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה, השתא בעגלא ובזמן קריב.
א. פדיון שבויים היא "מצוה רבה", כדברי הגמרא (בבא בתרא ח, ב), כי "חרב קשה ממוות, ורעב קשה מחרב, ושבי קשה מכולם דכולהו איתנהו ביה". ופירש רש"י כי השׁוֹבֶה "יכול לעשות בו [בשבוי] כל חפצו, אם למוות אם לחרב ואם לרעב". ואכן בשו"ע (יו"ד סי' רנב סע' ג) נפסק: "כל רגע שמאחר לפדות שבויים כשאפשר להקדים ולפדותם, נחשב כאילו שופך דמים".
עם זאת, במשנה במסכת גיטין (פ"ד מ"ו) מצאנו תקנת חז"ל להגביל מצוה זו, כאמור שם: "אין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם משום תיקון העולם". בסוגיית הגמרא (שם מה, א) הסתפקו מה טעם הלכה זו – משום "דוחקא דציבורא", ופירש רש"י: "אין לנו לדחוק הצבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו". דהיינו, אין לדחוק את הציבור לשלם עבור פדיון השבויים מחיר מופקע, כי כתוצאה מכך הציבור יתרושש מכספו וזהו "תיקון העולם". או משום "דלא ליגרבו ולייתו" – שאם נכנע לדרישותיהם המופרזות של השובים הם "יקבלו תיאבון" וימשיכו בפעולותיהם הנלוזות ביתר שאת, ולכן "תיקון העולם" הוא לא להיכנע לסחטנותם.
נפקא מינה בין הטעמים, פירש רש"י (שם ד"ה או דלמא) – אם יש לשבוי קרוב או ידיד עשיר שמעוניין לפדותו: הטעם משום "דוחקא דציבורא" לא שייך במקרה זה, כי הציבור לא משלם את הכסף. אך הטעם משום "דלא לגרבו ולייתו", שייך גם שייך כשקרובי השבוי יפדוהו יותר מכדי דמיו, כי זה יעודד את השובים להמשיך במעשיהם.
ומעתה נשאלת השאלה, האם סוגיא זו שבה הנדון הוא אם "פודים שבויים יותר מכדי דמיהם", אכן נוגעת למציאות החדשה שבה פדיון השבויים אינו מותנה בתשלום כופר כספי, אלא בשחרור מחבלים רוצחים הכלואים בישראל, וצ"ע.
פדיון עצמו או אשתו יותר מכדי דמיו
ב. בגמרא בגיטין לא נפשט הספק מה הטעם שאין פודים שבויים יותר מכדי דמיהן. אולם במסכת כתובות (נב, א) נדונה חובת הבעל לפדות את אשתו: "נשבית והיו מבקשים ממנו עד עשרה בדמיה, פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם". והקשו התוספות (שם ד"ה והיו) כי לכאורה ניתן לפשוט מדברי תנא קמא את הספק: "דמשום דוחקא דציבורא דקתני דפודה עד עשרה בדמיה". כי נראה מדבריו, שרק לפי טעם זה מובן מדוע הבעל פודה את אשתו יותר מכדי דמיה, כי "עול" הפדיון לא מוטל על הציבור, ולכן אין מונעים ממנו לפדותה גם ביותר מכדי דמיה. מה שאין כן לפי הטעם משום "ליגרבו", גם אם הבעל פודה, עדיין יש לאסור זאת, מחשש שפדיון ביותר מכדי הדמים יעודד את השובים להמשיך בפעולותיהם הנלוזות.
תוספות תירצו: "ויש לומר דאפילו לטעמא דלא ליגרבו ולייתו טפי, לא תקינו שלא יוכל לפדות אדם את עצמו יותר מכדי דמיו, שהרי עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ (איוב ב, ד), והכא אשתו כגופו". כלומר, גם לדעת תנא קמא [בכתובות] ניתן לפרש את הטעם שאין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם משום "ליגרבו", אלא שכאשר בעל פודה את אשתו, מותר לפדות גם יותר מכדי דמיה, מכיון שלפדות את עצמו מותר גם יותר מכדי דמיו, וכלשון הפסוק שאדם נותן את כל אשר לו בעד נפשו. ומאחר ו"אשתו כגופו", הרי שלפדות את אשתו זה כמו לפדות את עצמו, שמותר גם ביותר מכדי הדמים.
הנה כי כן, מדברי הגמרא והתוספות בכתובות התחדש, כי לתקנה שאין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם, יש יוצאים מן הכלל – כאשר האדם פודה את עצמו או את אשתו. ודין זה עולה בקנה אחד לפי שני הטעמים המבוארים בגמרא מדוע אין פודים יותר מכדי דמיהם.
להלכה פסק מרן השלחן ערוך (יו"ד סי' רנב סע' ד) "אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה, ואם אשתו כאחר או לא, עיין באבן העזר". ושם (סי' עח סע' ב) פסק מרן כדעת רשב"ג: "אין מחייבים את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה, אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות". והרמ"א כתב: "ויש אומרים דאשתו כגופו דמי, ויכול לפדות בכל אשר לו".
אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם – הטעם שנקבע להלכה
ג. הר"ן (גיטין כב, ב מדפי הרי"ף) רצה להוכיח מדברי רשב"ג, כי הוכרע להלכה שאין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם משום שלא ליגרבו טפי: "אלמא לרבן שמעון בן גמליאל, אף על גב דליכא דוחקא דצבורא כי התם, דבעל חייב לפדותה, אין פודים כי היכי דלא ניגרי בהו, ופסק שם הרי"ף כרשב"ג". הר"ן למד, כי כשהבעל פודה את אשתו, אין "דוחקא דציבורא", ואם בכל זאת אמר רשב"ג שאין לבעל לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה, הרי שסבר שהטעם הוא "שלא ליגרבו טפי", ומכיון שהלכה כרשב"ג, יש להכריע כטעם זה.
אולם בהמשך דבריו כתב הר"ן: "ולי נראה דבעיין מהתם לא מפשטא, דכיון דחיישינן לדוחקא דצבורא, כל שכן דאיכא למיחש לדוחקא דבעל, שלא לחייבו בתקנת חכמים לפדותה יותר מכדי דמיה". כלומר, יתכן שגם לדעת רשב"ג הטעם הוא משום "דוחקא דציבורא", ולפי טעם זה "כל שכן" שיש לחשוש גם ל"דוחקא" של הבעל, ולכן לא חייבוהו לפדותה "יותר מכדי דמיה" [הר"ן הוסיף: "ואם איתא דהוה מיפשטא מההיא ברייתא, הוה להו בגמרא לאיתויי הכא". כלומר, אם אכן יש ראיה מהברייתא שבה הובאו דברי רשב"ג, להכריע את הספק מהו הטעם שאין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם – מדוע ראיה זו לא הובאה בסוגיא בגיטין, שם הסתפקו בענין זה].
מתוך כך הסיק הר"ן, כיוון שלא נפשט הספק, אין לפדות ביותר מכדי דמיהם בכל אופן, מחמת חשש "לגרבו ולייתו", מכיוון "דלא מיפשטא ואיכא למיחש לתקלה, אין פודים, דשב ואל תעשה שאני".
- הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ח הלכה יב) כתב במפורש, כי הטעם שנקבע להלכה הוא משום "ליגרבו", כדבריו: "אין פודים את השבויים ביתר על דמיהם מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם מפני תיקון העולם".
- מאידך, המהרש"ל כתב בספרו ים של שלמה (גיטין, פ"ד סימן סו): "וכל מה שכתב הר"ן הוא לפי שיטתו דפסק התם הלכה כרשב"ג, אכן לפי מה שכתבתי דהלכה כתנא קמא [שבעל פודה את אשתו יותר מכדי דמיה], אם כן נפשוט מיניה דטעמא משום דוחקא דצבורא הוא, ושרי בודאי לפדות משלו מי שירצה מאחר דליכא דוחקא דצבורא". ומפורש בדבריו, שהכריע להלכה שהטעם העיקרי הוא משום "דוחקא דציבורא", ולכן מותר לקרובים לפדות מכספם את מי שירצו, ואף ביותר מכדי דמיהם, כי אין "דוחק" לציבור.
לאור זאת, כתב המהרש"ל: "והאידנא אנשי גומלי חסדים בארץ תוגרמא והסמוכים להם, פודים השבויים יותר ויותר מכדי דמיהם, והיינו דמוותרים על דוחקייהו דציבורא שלהם, ה' יוסף על שכרם, ופעולתם לפני ה' צפון בעולם הבא".
- מרן השלחן ערוך (יו"ד סי' רנב סע' ד) הכריע כדעת הרמב"ם, שהטעם הוא משום ליגרבו טפי: "אין פודים השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם". וכתב הש"ך (ס"ק ד) כי משמע מדברי השו"ע שרק את עצמו יכול לפדות יותר מכדי דמיו, אבל קרובו לא יכול לפדותו ביותר מדמיו, וכמבואר בטעם משום "ליגרבו ולייתו".
- בהמשך דבריו הביא הש"ך את דברי הב"ח שהכריע כדעת המהרש"ל "דרשאי לפדות יותר מכדי דמיו בין לבתו וקרוביו וכל אדם, ואין מוחים כיון דליכא דוחקא דצבורא. וכל שכן דאין מוחים כשבא לפדות את אשתו, אלא דאין מחייבים לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה, וכן עמא דבר". וכן נראה שנקט להלכה הגר"ח קנייבסקי בספרו דרך אמונה (הלכות מתנות עניים פ"ח ס"ק עח) "והאחרונים פסקו, דגם את שאר קרוביו ואפילו כל אדם, אם רוצה יכול לפדות בכמה שירצה, אלא שאין מחייבים אותו, דעיקר הטעם משום דוחק הציבור. ולכן אם אחד רוצה לפדות, מותר, וכן המנהג" [עוד סיכם בדרך אמונה (שם ס"ק עז) את דברי הפוסקים, מהו שיעור "כדי דמיהם" בפדיון שבויים: "כעבד הנמכר בשוק, ויש אומרים דמשערים לפי עושרו וממונו וחשיבותו, ויש אומרים דמשערים כמו שפודים שבויי נכרים"].
פדיון שבויים של תלמיד חכם מופלג או בשעת מלחמה
ד. במסכת גיטין (נח, ב) מסופר על רבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, ופדה מהשבי תינוק "בממון הרבה, ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל, ומנו רבי ישמעאל בן אלישע".
תוספות (שם ד"ה כל, וכן בגיטין מה, א ד"ה דלא) הקשו, מי התיר לרבי יהושע לעבור על התקנה שאין פודים שבויים יתר על כדי דמיהם. בדברי תוספות נתבארו ג' תירוצים לקושיא זו, וכפי שיבואר לקמן, מכל אחד מג' תירוצים אלו יש נפקא מינא לדינא בשאלת פדיון שבויים בזמן הזה.
- לפי שהכיר בתינוק שעתיד להיות תלמיד חכם מופלג בחכמה. תירוץ זה נפסק להלכה בשלחן ערוך (יו"ד סי' רנב סע' ד) "אדם יכול לפדות עצמו בכל מה שירצה, וכן לתלמיד חכם או אפילו אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול".
מכאן תמה המהרש"ל (בהמשך דבריו המובאים לעיל) על מהר"ם מרוטנבורג שהיה שבוי כמה שנים ולא הניח לקהילות לפדותו בסכום המופקע שדרש השר, ולבסוף נפטר בכלאו – מדוע לא רצה שיפדוהו מדין זה, שתלמיד חכם מופלג, פודים אותו ביותר מכדי דמיו. וכתב המהרש"ל: "ואם מרוב ענוותנותו לא רצה להחזיק עצמו כתלמיד חכם מופלג, מכל מקום היה לו לחוש על ביטול תורה, כאשר כתב בעצמו, שהוא היה יושב בחושך וצלמות, בלי תורה ואורה, והיה מקונן שלא היו אצלו ספרי הפוסקים והתוספות. ואיך לא היה חש לעון ביטול התורה, מאחר שרבים צריכים לו. ובוודאי דעתו היה, שאם יפדו אותו, אם כן יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לתלמיד חכם המופלג שבדור, בעבור רוב הממון, עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם, ותשתכח התורה מישראל. כי גם שמעתי שהיה בדעת אותו הצורר לתפוס גם הרא"ש תלמידו, ונודע לו, וברח לטוליטילא, ונצול ברחמיו וברב חסדיו. ומשום הכי אמר החסיד [מהר"ם מרוטנבורג], מוטב שתאבד מעט חכמה היתרת מישראל, ממה שתאבד חכמת התורה עיקר. וזה האות שאז פסקה אותו הדבר והשמד לתפוס חכמי הגולה".
- עוד תירצו תוספות: "בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו". מעשה זה היה בשעת חורבן הבית, ובזמן זה לא שייך טעם תיקון העולם משום "דלא ליגרבו". כי טעם זה שייך ב"עת שלום", שאז יש לחשוש שפדיון השבויים במחיר מופקע יעודד את השובים להמשיך במעשיהם. מה שאין כן בזמן של מלחמה ורדיפות, שבכל מקרה האוייבים יעשו כל שביכולתם להרוג ולשבות מישראל, הרי שלא פדיון השבויים יותר מכדי דמיהם הוא זה שיגרום לחטיפות נוספות. משום כך, בזמן זה אין מניעה לפדות את השבויים גם ביותר מכדי דמיהם.
פדיון שבויים ביותר מכדי דמיהם במקום סכנות נפשות
ה. עוד תירצו תוספות, כי במקום שיש סכנת נפשות פודים שבויים אף ביותר מכדי דמיהם. וכתב בפסקי התוספות (גיטין סימן רטז) "כשיש סכנת נפשות, פודים שבויים יותר מכדי דמיהם, או במופלג בחכמה". ונראה כי אין מחלוקת בין שני תירוצי התוספות, וניתן לסמוך על כל אחד מהם כסיבה להתיר פדיון שבויים ביותר מכדי דמיהם.
על תירוץ זה של תוספות, הקשה הרמב"ן (גיטין מה, א) מדברי הגמרא בבא בתרא (ח, ב) כי בשבי "כולהו איתנהו ביה", ומוכח איפוא, שבכל שבי יש תמיד סכנת נפשות, ובוודאי גם על שבי שכזה תיקנו שאין לפדות יותר מכדי דמיו.
תמיהה זו יישב המאירי (גיטין שם) בדבריו: "ואע"פ שאמרו דרך כלל שבי כולהו אינהו ביה, מכל מקום שבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה".
להלכה, נחלקו הפוסקים, האם מותר לפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם, כאשר נשקפת סכנת נפשות מיידית לשבויים, כמובא בפתחי תשובה (סי' רנב ס"ק ד), בשו"ת נחלה ליהושע כתב "דבמקום דאיכא למיחש לקטלא, פודים". מנגד, לדעת תשובת יד אליהו (סימן מג) "אפילו בעומד להריגה, אין פודים יותר מכדי דמיו". וכיוצא בזה כתב בשו"ת מהר"ם לובלין (סימן טו) שמעיקר הדין אין פודים את השבויים ביותר מכדי דמיהם, ואף במקום סכנת נפשות אין לפדותו יתר מדמיו. ורק משום חילול השם ורשעות הצוררים שימשיכו להעליל עלילות על היהודים יש על קרוביו לפדותו. בשו"ת כנסת יחזקאל (יו"ד סימן לח), כתב כי דברי תוספות שפודים שבויים יותר מכדי דמיהם בסכנת נפשות נאמרו רק לפי הטעם של דוחקא דציבורא, אבל לפי הטעם משום דלא ליגרבו "הסברא להיפך, דאם בסכנת נפשות יפדו, ירצו להרוג את השבויים כדי שיפדו יותר מכדי דמיהם, וגם יגרבו וירצו להרוג. ואם כן לפי מה שכתבו הרמב"ם והשו"ע [להלכה] טעמא דלגרבו [כמבואר לעיל אות ג], שפיר כתב מהר"ם לובלין, שאין הקהל צריכים לפדות את השבויים אף בסכנת נפשות יותר מכדי דמיהם".
אולם בשדי חמד (ח"א מערכת א אות כט) כתב, כי "רובא דרובא נקטי כסברת תוספות, דבסכנת נפשות פודים יותר מכדי דמיו". וכן כתב בספר דרך אמונה (שם, ס"ק עח בסופו) "במקום שיש חשש שיהרגוהו, נחלקו האחרונים, וכתבו שבזמנינו לכולי עלמא חייבים לפדותו במקום סכנת נפשות".
- • •
שחרור בני ערובה תמורת מחבלים – אין ספק פקוח נפש מוציא מידי ודאי פקוח נפש
ו. ממוצא הדברים נבוא לדון בשאלה שהתעוררה מאז הקמת מדינת ישראל, כיצד דנים בהלכות פדיון שבויים, כאשר התמורה הנדרשת לשחרור שבויים או חטופים היא לא ממון אלא מחבלים רוצחים.
בנדון חדש זה, מלבד השאלה העקרונית האם דין "פדיון שבויים יותר מכדי דמיהם" שייך גם כשנדרשים לשחרר מחבלים, יש שאלה נוספת – האם הסכנה העתידית העלולה להיגרם כתוצאה משחרור מחבלים אלו, היא סיבה לא לפדות שבויים בתמורה לשחרורם, כפי שכתב הגר"ע יוסף, בפתח תשובתו בשו"ת יביע אומר (ח"י חו"מ סימן ו) בנדון מבצע אנטבה בהלכה: "ביום כ"ט סיון תשל"ו, נחטף מטוס של חברת אייר פראנס שהיה בדרכו מפריז לישראל, על ידי מחבלים. במטוס החטוף היו הרבה נוסעים, ובתוכם מאה וארבע יהודים שהיו בדרכם לישראל. המטוס הונחת באוגנדה שהוא מרוחק ארבעת אלפים ק"מ מישראל. החוטפים הציגו אולטימטום, שבו דרשו כי בתוך ארבעים ושמונה שעות ישוחררו חבריהם, ארבעים מחבלים הכלואים בישראל, ואם לאו הם יפגעו בבני הערובה הנמצאים בידם. והועלתה השאלה, האם על פי ההלכה יש לשחרר את המחבלים הכלואים בישראל כדרישת החוטפים, על מנת להציל את חייהם של החטופים היהודים, או שמא יש לומר שמלבד שע"י כך פותחים פתח לחטיפות נוספות כדי לסחוט שחרור מחבלים נוספים לאחר שיצליחו במזימתם זו, עוד יש לחוש שקרוב לוודאי שהמחבלים אשר ישוחררו מכלאם, ינסו לחדור שנית למדינת ישראל להרוג ולרצוח אנשים נשים וטף, ונמצא שבכדי להציל את היהודים החטופים מודאי סכנה, מעמידים את היישוב, בפרט בערי הספר, על כל פנים בספק סכנה ממש".
נדון זה יסודו בדברי התוספתא (תרומות פ"ז הכ"ג) "סיעת בני אדם שאמרו להם נכרים תנו לנו אחד ונהרגנו, ואם לאו הרינו הורגים את כולכם, יהרגו כולם ואל יימסרו להם". וכתב הגר"ע: "בנדון דידן היה נראה לכאורה לומר שמכיון שעל ידי פעולת שחרור המחבלים הכלואים בידינו, על מנת למוסרם בידי חבריהם החוטפים, מכניסים בספק סכנה לכמה מן התושבים בישראל, אין לעשות מעשה בידיים פעולה כזאת, אף על פי שיש בה מאידך גיסא הצלת מאה יהודים החטופים, וכדין התוספתא יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".
אלא שבהמשך דבריו כתב לחלק בין דין התוספתא לנדון דידן: "שם עצם מסירת נפש מישראל להריגה היא פעולה אכזרית, למוסרו בידי שופכי דם נקי על מנת להציל עצמם בדמו של זה, לכן יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש מישראל, אבל כאן במעשה של שחרור המחבלים הכלואים, לא נעשתה פעולה המכוונת במישרים לרצח, אלא הכוונה להציל את מאת היהודים החטופים מידי שוביהם, תמורת שחרורם של אלה. ורק במקרה יש לחוש שנוסף גם הוא על צרינו, ויכניסו את היישוב לספק סכנה. באופן שכזה יש לומר אין ספק מוציא מידי ודאי, שהיהודים החטופים עומדים בסכנה ודאית של הוצאתם להורג אם לא נשחרר את המחבלים, דטבא להו עבדינן להו, ועושים כל מה שניתן לעשות על מנת להצילם ולשחררם".
בהקשר זה יש לציין למסופר בספר שיח יצחק (גיטין מה, א) כי כשנשאל הגר"ע יוסף, האם לשחרר מחבלים תמורת החייל גלעד שליט "לן בעומקה של הסוגיה, והעלה כי יש לפדותו ולשחרר לשם כך את המחבלים כדרישת החוטפים, ואף ביקש שבעיסקה זו ישחררו בין השאר גם את אותו מחבל שביקש לפגוע בו עצמו בשנת תשס"ד". מחבר הספר הוסיף על כך: "אך העיר דודי הגאון הרב עזרא בצרי, כי אחר שנודע שאותם המחבלים שהשתחררו רצחו עוד בני אדם, אם כן מעתה מבורר שלא ניתן לסמוך על הבטחותיהם, ובידוע ששיחרורם של מחבלים גורם לשפיכת דם ישראל. ואם כן יש לשקול בעתיד כל מקרה לגופו, ולדון האם עסקאות מעין אלו מוצדקות".
ברור איפוא, כי בימים אלו של מלחמת 'חרבות ברזל', שחלק גדול מהרוצחים שהשתתפו במעשי הטבח והזוועה, הם אסירים ששוחררו מבית הכלא בישראל בתמורה לחייל גלעד שליט, כבר אי אפשר לומר ששיחרור מחבלים מבתי הכלא הוא ספק סכנה אלא ודאי סכנה. ובהתאם לכך, יש לדון האם פדיון השבויים מסכנה גובר על הסכנה הצפויה כתוצאה משחרור רוצחים.
מבצע אנטבה לאור ההלכה
ז. כאמור, הגר"ע יוסף כתב תשובה מקיפה בשאלה זו, ובראשית דבריו קבע, כי הצלת החטופים מסכנת מיתה היא ודאית ודוחה את ספק הסכנה שתיגרם משחרור המחבלים. לאחר מכן דן בהרחבה במחלוקת הפוסקים, האם פודים שבויים יותר מכדי דמיהם במקום סכנת נפשות [לעיל אות ו], והכריע "כדעת רוב הפוסקים שבמקום סכנה פודים שבויים יותר מכדי דמיהם". ולכן "אף בנדון דידן יש לומר שאפילו אם תמצי לומר דחשיב בכהאי גוונא כיותר מכדי דמיהם, מטעם דלא לגרו ולייתו טפי, מכל מקום כשיש סכנה ממשית בדבר, כבנדון דידן, לא חיישינן להאי טעמא דדילמא מגרו בהו ומייתו טפי".
בסיום התשובה נכתב: "והנה בהתאסף ראשי עם גדולי התורה לדון בנושא הזה מבחינת ההלכה, ובתוך כדי הדיונים שהתעוררו בצדדי ההלכה, כנ"ל, הגיע ראש הממשלה מר יצחק רבין אלינו, ובישר לנו את הבשורה המרנינה, שכבר הצליחו אנשי צה"ל לחסל את המחבלים הרשעים, ואת עוזריהם באוגנדה, ולשחרר את מאת החטופים היהודים הי"ו, והם בדרכם לארץ ישראל. תהלות לאל יתברך, אשר הגדיל חסדו ונפלאותיו עמנו ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו".
במהדורה החדשה של שו"ת יביע אומר, נדפסו ההערות שרשם הגר"ע יוסף בכתב ידו בשולי הספר, ושם כתב מי היו "ראשי עם גדולי התורה", הלוא הם: הגרי"ש אלישיב, הגרש"ז אויערבך, הגר"ב ז'ולטי, הגר"א גולדשמידט, הגר"ש ישראלי והגרב"צ אבא שאול. ומה היתה החלטתם: "אמנם ברור הדבר ששחרור המחבלים הנדרשים טומן בחובו סכנות רבות, אולם בהיות והיהודים החטופים נתונים בסכנת נפשות ממש באופן מיידי, לפי ההלכה, סכנה זו של החטופים מכרעת את הסכנות שבשחרור המחבלים. לפיכך על ממשלת ישראל להיכנס במשא ומתן עם המחבלים ולעשות הכל בכדי להציל את השבויים החטופים מהסכנה המרחפת על ראשם".
בספר ארחות רבנו הקהלות יעקב (ח"א עמ' שסז) הביא כי הסטייפלר סבר כי השאלה האם להיכנע לדרישות החוטפים של המטוס באנטבה ולשחרר את המחבלים, תלויה בב' הטעמים בגמרא לא לפדות שבויים יתר על כדי דמיהם משום תיקון העולם: "לפי הטעם של "דוחקא דצבורא", צריך לשחרר את המחבלים, כי אין כאן דוחקא דצבורא, שהרי מדובר במדינה. אבל לפי הטעם של "גרבי", אין לשחרר את המחבלים כיון שיחטפו עוד מטוסים. ולמעשה מחוייבים לשחרר מחבלים תמורת החטופים משום דהוי פיקוח נפש, אך אם הממשלה מסרבת, יש לזה צד בהלכה מאחר ויש פוסקים המצדדים להלכה כטעם דגרבי".
פדיון שבויים בזמן מלחמה – דין מלחמה אינו דין פקוח נפש
ח. בספר שיעורי תורה לרופאים (ח"ב סימן קלח) הביא את דברי הגרי"ש אלישיב בנדון שחרור חטופי המטוס באנטבה, כי חייבים בפיקוח נפש לשחרר מחבלים "ואין כאן צד של ליגרבו, מאחר והמחבלים בין כך עושים מה שיכולים, וכמבואר בתוספות בגיטין, דבשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו". ומבואר בדבריו כי בזמן מלחמה יש סברא להתיר לשחרר מחבלים על מנת להציל את בני הערובה, לאור המבואר לעיל [אות ג] כי החשש "דלא ליגרבו ולייתו", שאם נכנע לדרישות השובים הם "יקבלו תיאבון" וימשיכו לשבות יהודים, שייך רק ב"עת שלום" ולא בזמן של מלחמה ורדיפות, שבכל מקרה האוייבים עושים כל שביכולתם להרוג ולשבות מישראל, ולא פדיון השבויים "יותר מכדי דמיהם" הוא זה שיגרום לחטיפות נוספות.
סברא זו הוזכרה גם בשו"ת יביע אומר (שם) שכתב: "כשיש סכנה ממשית בדבר, לא חיישינן להאי טעמא דדילמא מגרו בהו ומייתו טפי, ובלאו הכי הם עושים כל מה שביכלתם לחטוף ולהרוג ולרצוח כדי לשבש מהלך החיים הרגילים במדינת ישראל". כלומר, בלאו הכי הערבים המרצחים עושים כל שביכולתם בכדי לחטוף ולרצוח ולשבש את מהלך החיים הרגילים בארצנו, ועל כן יש להניח כי שחרורם של מחבלים בתמורה לחטופים לא יגביר במידה משמעותית את מידת להיטותם לפגוע ביהודים, ולא יגביר משמעותית את פעילותם הרצחנית. לפיכך, בצירוף השיקול של פיקוח נפש, יש להתיר את שחרור המחבלים בכדי לשחררם.
מאידך גיסא, יתכן שאדרבה, השוני בין דין פדיון שבויים בזמן מלחמה לפדיון שבויים בימי שגרה, גורם לכך שאסור להיכנע לדרישות המחבלים בשום פנים ואופן. היסוד לכך נמצא בדברי ספר החינוך (מצוה תכה) שכתב בביאור מצות הריגת שבעת עממין: "והעובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה". ותמה המנחת חינוך (שם) מדוע חיוב המצוה הוא רק כשאינו מסתכן, והרי "ידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה. אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה, אם כן דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן, וצ"ע". מתבאר בדבריו, כי למלחמה יש "כללי הלכה" שונים, ואף שבכל התורה סכנת "פקוח נפש" דוחה את קיום המצוות, שונה הדין בשעת מלחמה – שגזרה התורה להסתכן ביציאה למלחמה. והדברים פשוטים מסברא, שהרי אילו היינו אומרים "פקוח נפש דוחה את כל התורה כולה", היאך היה מותר לצאת להלחם.
יסוד הדברים מפורש גם בדברי הנצי"ב (מרומי השדה, עירובין מה, א) שכתב: "ובאמת מותר למלך להילחם אפילו מלחמת הרשות, ואינו חושש לסכנת נפשות, דשאני סכנת מלחמה משארי סכנות. תדע דביבמות (עט, א) שקיל וטרי הש"ס בהא שהעמיד דוד שבעה איש מבני שאול, וכי משוא פנים יש בדבר, והרי בכל המלחמות מעמיד שר הצבא לפי רצונו במקום סכנה יותר מהראשון, וכן יעקב אבינו העמיד בני השפחות ראשונים, ולא קשה כלל. אלא שאני מלחמה דאין בו איסור סכנת נפשות כלל". וכן כתב הגרי"ז מבריסק (פרשת בשלח ד"ה זבולון) "זה שאין משגיחים במלחמה על סכנת נפשות זהו מדיני מלחמה. דהרי יוצאים גם למלחמת הרשות, אף שאין שם מצוה כלל, אבל המצוה היא ככל מצוות התורה שנדחות מפני סכנת נפשות" – ומוכח כי במלחמה לא נאמרו כלל דיני "פיקוח נפש" [וראה לעיל [סימן ב] שנתבארו בהרחבה חילוקי הדינים בין ההיתר לחלל שבת מהלכות 'פיקוח נפש' להיתר 'מדין מלחמה'].
ואמנם בספר בעקבי הצאן (סימן לב) מסופר כי בסוף קיץ תש"ל, כשנחטף לירדן מטוס ובו היה רבי יצחק הוטנר עם בני משפחתו, רצו תלמידיו העשירים לפדותו בסכום של כמה מליוני דולר, ודנו הרבנים האם ראוי לעשות כן, על פי המבואר בתוספות בגיטין [לעיל אות ג] כי תלמיד חכם מופלג פודים ביתר מכדי דמיו. ואז טען רבי יעקב קמינצקי, ראש ישיבת תורה ודעת: "דין חשבון זה צודק כלל, דכל הך דינא דפדיון שבויים ליתא אלא בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחוייבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי על ידי כן נמצינו מסייעים לאוייב באמצע המלחמה, כי על ידי מתן הכספים הגדולים לאוייב הלוא יוכלו לחזק עוד יותר את מצבם במלחמה. והמשיך לומר, כי על פי ההלכה מדינת ישראל היא במצב של מלחמה עם הערבים, ולכן אסור היה למסור כספים לטרוריסטים".
לפי דברים אלו, ברור כי במצב הנוכחי של המלחמה העקובה מדם עם המחבלים המרצחים, אין לשקול את השיקולים בעד או נגד שחרור השבויים, רק במשקל של "פקוח נפש" ו"סכנה" של השבויים, אלא בדיני "מלחמה", ובשיקולים מבצעיים הנכללים בתכנית הכללית של המלחמה.
אחריות וחובת מדינת ישראל לשחרר חיילים ואזרחים
ט. הרב שאול ישראלי, ראש ישיבת מרכז הרב, וחבר בית הדין הגדול, חידש בספרו חוות בנימין (ח"א סימן טז) כי חובתה של מדינת ישראל לפדות את חייליה השבויים, נובעת מחיוב הבעל לפדות את אשתו, והאפשרות של האדם לפדות את עצמו [לעיל אות ב]. ולאחר שנשא ונתן בסוגיות הגמרא בגיטין ובכתובות ובדברי הראשונים והפוסקים, אשר הובאו לעיל, כתב: "ועולה מהדברים האמורים, שאם למשל יבטח אדם את עצמו בחברת ביטוח תמורת תשלום שמשלם לה, שבמקרה של שבי יפדוהו בדמים מרובים, מאחר שבכגון דא החיוב של החברה הוא כלפי האדם שהבטיח את עצמו בה, והם אינם אלא עושים שליחותו, רשאים הם ואף חייבים, לפדותו בכל ממון שהוא, כפי שחייבו את עצמם כלפיו תמורת התשלום ששילם להם עבור התחייבותם. ואין תקנת חכמים שאין פודים את השבויים אלא בכדי דמיהם מונעת זאת, שהרי באדם הפודה את עצמו אין שום הגבלות. ואין זה תלוי גם במחלוקת רשב"ג ותנא קמא, שכל עיקר לא נחלק רשב"ג אלא במהות התקנה של תנאי הכתובה בחיוב שהטילו על הבעל לפדותה. אבל גם הוא מודה, אילו היתה התקנה של פדיון לחייבו בממון מרובה, שלא היתה תקנת חכמים לענין פדיון שבויים שאין פודים אותם יותר על כדי דמיהם מתנגשת עם תקנה זו. כי זה כפודה את עצמה, ובכגון דא לא תקנו".
ומכאן מסקנתו: "על פי זה נראה, שמנקודת מבט זו, יש לראות את חובת המדינה בפדיון שבויי המלחמה. שכיון שאלה יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה, להגנת העם היושב בציון, הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה, שכל טצדקי שיש בידי המדינה לעשות (בגבולות סבירים שאינם פוגעים בבטחונה הכללי) כדי לפדותם במקרה שיפלו בשבי. וכשם שקיימת התחייבות מעין זו לדאוג לרפואתם והבראתם במקרה של פציעה ונכות, וכן לדאוג למשפחותיהם במקרה של הפגעם ח"ו במלחמה, כן לא נופל מזה החיוב לנקוט כל פעולה שהיא לשם הוצאתם מן השבי "דכולהו איתנהו בה". וכיון שמה שהמדינה יכולה לעשות בזה הוא מכוח החיוב שקבלה על עצמה, תמורת השירות שלהם, הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם, שבזה כמבואר לעיל לא קיימת שום הגבלה, ולא שייך בזה התקנה שאין פודים את השבויים יותר על דמיהם".
הרב ישראלי כתב במקום אחר (חוות בנימין סימן יד אות ד) "כי במלחמה, תוכן הדברים, שכלל ישראל נהפך לגוף אחד, ולא בתור פרטים אנו מסתכלים עליהם, כי טובת הכלל היא באותה שעה לנגד העיניים, ולא ישגיחו על הפרט. וזהו החידוש של היתר המלחמה, שה"וחי בהם", נבחן במקרה זה מצד כלל ישראל ותועלתו, היינו שכלל ישראל ינצח ותרום ידו על אוייביו, כלומר, "וחי בהם" הכללי. מה שאין כן שלא במלחמה, קיים ועומד הצו האישי של כל אחד ואחד, והוא צריך לשקול זאת מבחינת "וחי בהם" הפרטי שלו". ובדברים אלו יש תוספת הטעמה, כי בזמן מלחמה יש חובת פדיון שבויים "יותר מכדי דמיהם", הנובעת מכך שכלל ישראל הם גוף אחד – והרי זה כאילו הם פודים את עצמם.
אולם הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, השיג בשו"ת באהלה של תורה (ח"ה סימן ז) על דברים אלו, וכתב כי כאשר בעל התחייב לאשה לפדותה, אנו מחשיבים את הכסף כאילו הוא ברשות האשה השבויה, ובדומה יתכן להחשיב את הכסף כאילו הוא ברשות החייל השבוי. אך לא ניתן לומר שהמחבלים שבידי מדינת ישראל הם ברשות החייל השבוי, וכאילו הוא פודה את עצמו במחבלים שברשותו. הם לא ברשותו, ואין לו סמכות לשחרר עצמו תמורתם.
כשעסקתי בסוגיא זו עם בני החבורה, היתה בינינו תמימות דעים, כי "פדיון" השבויים אינו שאלה ממונית, ונדון שיש לדמות לכסף הנמצא ברשות השבויים, אלא זהו ענין של אחריות ברורה מצדה של מדינת ישראל כלפי חייליה ואזרחיה, היות וכלל ישראל הם "גוף אחד", המחייבת חובה הדדית כלפי פדיון השני.
חשש לפגיעה במוטיבציה של החיילים להילחם
י. מחותני, הרב מאיר גולדוויכט, מראשי ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק (אור המזרח, חלק מ עמ' 212) העלה שיקול נוסף בעד שחרור מחבלים תמורת חיילי צה"ל או אזרחים שנפלו בשבי. כל חייל יודע בשעת הליכתו לקרב שבבוא העת יעשו הכל כדי לשחררו משביו, ואם יתברר שאין הדבר כן יטיל הדבר מורך בלבבות הלוחמים, ויסכן את כלל ישראל: "ניתן להוסיף כי עצם הידיעה שכל חייל יודה בזמן הליכתו לקרב שאיננו בודד אלא כל העם מאחוריו, וכל העם יוצא במיוחד לשחררו, דבר זה מגביר את המוטיבציה להילחם. אך אם יתברר שאין הדבר כן, יכולה לרדת המוטיבציה [באופן מסויים] להילחם. ויש להכניס שיקול זה בגורמי ההכרעה ההלכתית בנדון".
שיקול זה הובא גם בדברי הרב חיים דוד הלוי, רבה הראשי של תל אביב, בשו"ת עשה לך רב (ח"ז סי' נג) שכתב: "נקודה חשובה נוספת והיא המורל של חיילי צה"ל. כאשר חייל יודע שאם יפול בשבי, מדינת ישראל כולה ניצבת מאחריו לשחררו, ימסור נפשו בשעת קרב ללא פחד ומורא. אך אם יופעל הדין ש"אין פודין שבויים יתר על כדי דמיהן", גם במקרה זה, כאשר חיילים נשלחים בשליחות האומה למלחמה, אז מן הסתם יאמר כל חייל בלבו מוטב לסגת ולא ליפול בשבי. ומי הוא זה אשר ימדוד עתה מה הנזק הביטחוני הגדול יותר, חיזוק כוחם של המחבלים ע"י שחרור חבריהם, או חיזוק המורל של חיילי צה"ל במלחמות עתידות אם תקראנה ח"ו".
גם הרב יעקב אריאל [בהמשך דבריו המובאים לעיל] קבע כי ה'מורל' הוא שיקול משמעותי לענייננו: "עובדה היא שהתורה מינתה כהן גדול מיוחד, משוח מלחמה, שכל תפקידו לדבר עם הלוחמים שלא ייבהלו מפני האויב. לכן חייל היוצא למלחמה צריך להרגיש שהעורף כולו מאחוריו ויעשה הכל להצילו אם ייפגע או ייפול בשבי".
על דברים אלו העיר הרב זולדן (תחומין, כרך לג, עמ' 326) כי "לכאורה מכהן משוח מלחמה ניתן להביא דווקא ראיה הפוכה. הכהן משוח המלחמה מדבר בפני הלוחמים גם על מצבים קשים בעת המלחמה: "על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם" (משנה סוטה ח, א). חוסר הרחמנות והאכזריות יכולים לבוא לידי ביטוי גם בשבי ארוך, קשה ונצחי. העובדה שנעשים מאמצים גדולים לשחרורו לא תשכנע חייל החושש ליפול בשבי ולהיות בחזקת נעדר, כפי שלצערנו קרה בעבר לחיילים שנפלו בשבי (רון ארד, נעדרי קרב סולטן יעקב ועוד)".
- • •
פדיון שבויים דין בהלכות צדקה – ואינו נוגע לשחרור בני ערובה תמורת מחבלים
יא. ידידי הרב ישראל רוזן, דן בהרחבה (תחומין, כרך ל עמ' 95) בשחרור שבויים 'במחיר מופקע' שאיננו כספי.
טענתו המרכזית היא "כי כל הדיונים הללו 'בטעות יסודם', מבחינת השיוך ההלכתי לסוגית "אין פודין יתר על כדי דמיהן". לדעתי, המשנה, הגמרא וכל הראשונים והאחרונים עוסקים בהלכות צדקה בלבד ובעדיפות בהקצאת משאבים ציבוריים. הנושא איננו סביב חובת הצלה, הסתכנות או איזון זכויות אנושיות של הפרט מול הכלל. הכל מתחיל ונגמר בשאלה הכספית המוטלת מכח הלכות צדקה על היחיד ועל הציבור, ותו לא".
הרב רוזן הוכיח את טענתו מכך "שהלכה זו שנויה ברמב"ם בהלכות מתנות עניים, במסגרת פרק העוסק בהלכות צדקה כספית. כיוצא בזה, בשולחן ערוך הלכה זו מופיעה בהלכות צדקה בחלק יורה דעה, ולא בענייני הסתכנות וכיוצא בזה, שמקומם בחלק חושן המשפט". והוסיף: "מצינו בספרות השו"ת תשובות הלכה למעשה בענין פדיון 'יתר מכדי דמיהן', ודומה שכולן עוסקות סביב שאלת הממון והיכולת הציבורית להעמיד משאבים לשם כך. לא מצאתי בתשובות שלא מתקופת מדינת ישראל דיון של 'פדיון שבויים' בתמורה לויתור קהילתי או לאומי כלשהו מסוג אחר, שאיננו כספי. גם המונח 'פדיון' לקוח מעולם הממון והקנין. רק במציאות של מדינת ישראל עלו שאלות של הצלת שבוי או חילוצו, בתמורה לשחרור מחבלים או החזרת שטחים וכיו"ב. כאמור, לדעתי השימוש בהקשר זה במינוח 'פדיון' איננו נכון. לענ"ד, חלק ניכר מן הדיונים ההלכתיים בראשונים ובאחרונים בסוגיא זו מובנים אך ורק אם הכל נפתח ונגמר בהלכות צדקה והקצאת משאבים. מאידך גיסא, קשה יותר להבינם אם הדגש בסוגיא הוא סביב הלכות הצלה מול חשש להסתכנות עתידית".
ומסקנתו: "לפיכך, אין ללמוד שחז"ל הורונו הלכה שלפיה חשש עתידי מפני 'הגברת התיאבון הסחטני' של השבאים גובר על הצורך המיידי לשחרר חטוף או לחלצו מספק סכנה. המסר של הסוגיא עוסק בהלכות צדקה בלבד, עד כמה אדם, ובעיקר הציבור, נדרשים לשלם מחיר מופרז למצוות פדיון שבויים. אין ללמוד מכאן איסור הלכתי לשלם תמורה לא כספית כבדה, בשל החשש העתידי ל'הגברת התיאבון' לשבות שוב ושוב. אכן, אם תעמוד על הפרק, חלילה, שאלת מחוייבות משפחתית או ציבורית לשלם כופר עתק לכנופיית פושעים שחטפו אדם או ילד, וה'פדיון' אכן מתמצה בתשלום כספי – אזי הדיון מכח סוגיא זו יהיה רלבנטי. מאידך גיסא, בשאלה הניצבת במדינת ישראל על אודות שחרור שבויים במחיר שחרור מחבלים רבים – לדעתי ההלכה ניטראלית, ומשאירה את השיקול הטקטי למנהיגות השלטונית, הממלכתית".
דברים דומים כתב גם הרב זולדן [בהמשך דבריו המובאים לעיל]: "החלפת שבויים, חיילים או אזרחים שנחטפו על רקע לאומי, היא חלק מהמלחמה. את כלליה קובעת הרשות המדינית והצבאית, ועליה מוטלת החובה לשקול את השיקולים לכאן ולכאן ולהכריע. השיקולים הם מורכבים ומסובכים, וכרוכים בעניינים צבאיים, מדיניים, כלכליים וחברתיים-פנימיים. סוגיות כמו: אי-כניעה לטרור, יחסי ישראל ומדינות העולם ומורל החיילים ובני משפחתם – גם הם חלק חשוב ומשמעותי מהשיקולים ששוקלים מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות. ייתכן שהמסקנה הסופית תהיה שהסיכון הצבאי, המדיני או החברתי גבוה מדי, ולא ניתן לבצע פעולת חילוץ או עסקת חילופי שבויים. מאידך, ייתכן שהמסקנה הסופית תהיה שיתרונות העסקה גדולים מסיכוניה, ושעל המדינה ליטול את הסיכון ולבצעה. מצד אחד, מובן הרצון הפנימי העז של כולם להשיב את השבוי הביתה. המחשבות על מה שעובר עליו בכל שנייה ושנייה בהיותו בשבי יכולות להטריף את הדעת ואת הנפש. צערם הגדול והקשה מנשוא של בני משפחתו הקרובים ביותר – אביו, אמו, אשתו, ילדיו, אחיו ואחיותיו – ושל חבריו צריך להיות נר לרגלי כל העוסקים בדבר. אך על המנהיגים וקובעי המדיניות מוטלת המשימה לשקלל בעת המשא ומתן על פדיון השבויים שיקולים צבאיים, ביטחוניים, מדיניים, חברתיים ועוד. בסופו של דבר, כל הכרעה צריכה להיות מושתתת על הקביעה שהיא ההכרעה הנכונה והטובה ביותר לטובת כלל הציבור ולטובת המדינה. יש להתפלל על הנמצאים בצרה ובשביה, לגיטימי לשמר את התודעה ואת הזיכרון של היות החייל בשבי, אך אסור ליצור לחץ שמעלה את המחיר שדורשים השובים".
עם זאת, על פי עדותו של הגר"ע יוסף [אות ז] "ראשי עם גדולי התורה", אשר התאספו ודנו בשאלת שחרורם של בני הערובה שנחטפו לאנטבה, מסוגיות הגמרא ודיני פדיון שבויים יותר מכדי דמיהם, לא סברו כי דינים אלו שייכים אך ורק להלכות צדקה, אלא אכן יש ללמוד מהם הלכה למעשה גם בשאלה כמה ומתי "משלמים" בשחרור מחבלים תמורת בני ערובה וחטופים.
- • •
ברם לענ"ד נראה כי שאלה עקרונית זו, האם דברי הגמרא והפוסקים בנדון "פודים שבויים יותר מכדי דמיהם", נוגעת לפדיון השבויים שאינו מותנה בתשלום כופר כספי, אלא בשחרור מחבלים רוצחים, תלויה ועומדת בטעם ההלכה מדוע אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם. משום "דוחקא דציבורא" – שאין לדחוק את הציבור לשלם עבור פדיון השבויים מחיר מופקע, כי כתוצאה מכך הציבור יתרושש מכספו וזהו "תיקון העולם". או משום "דלא ליגרבו ולייתו" – אם נכנע לדרישותיהם המופרזות של השובים הם ימשיכו בפעולותיהם השפלות ביתר שאת, ולכן אין להיכנע לסחטנותם.
ברור כי לפי הטעם משום "דוחקא דציבורא", נדון זה הוא ממוני, ואינו שייך כלל לפדיון השבויים שאינו מותנה בתשלום כופר כספי אלא בשחרור מחבלים רוצחים. אולם הטעם משום "דלא ליגרבו ולייתו", ודאי שייך גם בפדיון שבויים תמורת מחבלים, שאין לפדותם "יותר מכדי דמיהם", כי אם נכנע לדרישות החוטפים הרוצחים, הם ימשיכו בפעולותיהם השפלות.
אם כנים הדברים, הרי נתבאר [אות ג] כי נחלקו הפוסקים, מהו הטעם שנקבע להלכה מדוע אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם. ואף שדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך (יו"ד סי' רנב סע' ד), שהטעם הוא משום "ליגרבו". אולם הש"ך הביא את דברי הב"ח שהכריע כדעת המהרש"ל, שהטעם שנקבע להלכה הוא משום "דוחקא דצבורא", וכן נראה שנקט להלכה הגר"ח קנייבסקי בספרו דרך אמונה. נמצא כי לפי שיטתם, מדברי הגמרא והפוסקים בנדון "אין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם", לא נוכל ללמוד כלל לנדון דידן – פדיון השבויים שאינו מותנה בתשלום כופר כספי, אלא בשחרור מחבלים רוצחים. ונצטרך איפוא לדון רק בגדרי חובת הצלת החטופים ודיני מלחמה, ככל המבואר לעיל.