א. התאריך בשנה והשלבים השונים בירק ובפרי [לקיטה או חנטה] הקובעים את שנת השביעית

במשנה במסכת ראש השנה (1א) מבואר כי אחד בתשרי הוא "ראש השנה לשנים [מנין השנים למלכות מלכי אומות העולם] ולשמיטין" [בגמרא (1ב) נלמד דין זה מגזירה שווה]. ואילו ט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילנות" [לדעת בית הלל] לענין קביעות שנות המעשר [אבד"ה – מעשר עני; ג"ו – מעשר עני].

בנוסף, נתבאר בסוגיית הגמרא (1ג) כי חלוקים סוגי הגידולים בענין השלב של גידול הפרי או הירק הקובע את התחלת השביעית: "אמור רבנן אילן בתר חנטה, תבואה וזיתים בתר שליש, ירק בתר לקיטה" [בספר חוט שני (1ד) הביא מחלוקת ראשונים מהי "לקיטה" – לקיטה ממש או גמר הפרי, והחזון איש הביא להלכה את ב' הדעות].

והנה במשנה בראש השנה (1א) נתבאר כי הזמן הקובע את שנות המעשר בפירות האילן הוא ט"ו בשבט [משום שאז יצאו רוב גשמי שנה]. בתורת כהנים (2א) משמע כי גם קביעות שנת השביעית באילנות היא בט"ו בשבט: "פירותיו אסורים עד ט"ו בשבט". וכתב בפירוש הר"ש (שם) שכל מה שחנט לאחר השביעית עד ט"ו בשבט, קדוש כדין פירות שביעית. אמנם לקולא אין אומרים כן, ומה שחנט מתחילת השביעית עד ט"ו בשבט ודאי קדוש בקדושת שביעית.

אולם הרמב"ם (2ב) כתב: "באחד בתשרי ראש השנה לשמיטין וליובלות, פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה הרי אלו מותרים", ולכאורה נראה מסתימת מדבריו כי גם התאריך הקובע קדושת שביעית בפירות הוא אחד תשרי, וכן פירש בדרך אמונה (1ב; ס"ק סו). וביאר החזון איש (2ד) שכשם שאיסור חרישה וזריעה נקבע לפי ראש השנה, כך קדושת הפירות נקבעת.

אולם השל"ה הקדוש (2ג) כתב "להודיע להציל מטעות להמעיין ברמב"ם", כי האמת היא שלדעת הרמב"ם "ראש השנה" הקובע לקדושת שביעית בפירות הוא ט"ו בשבט שהוא "ראש השנה לאילנות", ולא רק למעשרות אלא גם לשביעית. בספר השמיטה (2ה) הביא את הערת רבי חיים ברלין, שיש לנהוג כדעת השל"ה לחומרא בפירות שחנטו בשמינית קודם ט"ו בשבט, שכן מבואר כדבריו בתורת כהנים ופירוש הר"ש (2א). אמנם בספר חוט שני (3א) הביא כי לגר"א היתה גירסא אחרת בתורת כהנים, ומכל מקום "למעשה אינו מצוי חנטה בפירות האילן, בין ראש השנה לט"ו בשבט [ולכן אין נפקא מינא במחלוקת זו] חוץ משסק, שמצוי בו חנטה אף לפני ט"ו בשבט".

ב. קדושת שביעית באתרוג – "בתר חנטה" כאילן או "בתר לקיטה" כירק

במשנה במסכת ביכורים (3ב) מבואר כי לדעת חכמים, אתרוג שווה לאילן בכך שקדושת שביעית נקבעת לפי החנטה, ושווה לירק בכך ש"בשעת לקיטתו עישורו", וטעמם נתפרש בגמרא במסכת קידושין (3ג) כי האתרוג דומה לירק כי "דרכו ליגדל על כל מים" [רש"י: "משקין אותו במי שאובים כירק"]. אולם במסכת ראש השנה (3ד) הובאה דעה החולקת על חכמים "ורבותינו באושא נמנו ואמרו [אתרוג] אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית".

הרמב"ם (4א) פסק כי האתרוג "הרי הוא כירק והולכים אחר לקיטתו, בין למעשר בין לשביעית. כיצד, אם נלקט בשלישית אחר ט"ו בשבט, מפרישין ממנו מעשר עני אע"פ שנגמרה בשניה". והוסיף: "ואף על פי שהולכים אחר לקיטתו, אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, אפילו היתה כזית ונעשית ככד, חייבת במעשרות".

בחוט שני (4ב) הביא כי לדעת הכסף משנה, הרמב"ם הסתפק האם לפסוק באתרוג לקיטה קובעת או חנטה. אבל החזון איש פירש כי הרמב"ם סבר שמעיקר הדין החנטה קובעת כשאר אילנות, וחכמים החמירו באתרוג שחנט בשישית ונלקט בשביעית לילך גם בתר לקיטה, ויש בו קדושת שביעית. ולעניין דינא סבר החזון איש שביעית באתרוג שחנט בששת ונכנס לשביעית להקל "דאזלינן בתר חנטה, ומכל מקום נהגו להחמיר כהרמב"ם, לנהוג קדושת שביעית בנלקט בשביעית, ומכל מקום צריך לעשר כיוון שנחנט בשישית".

ג. השימוש באתרוגים הקדושים בקדושת שביעית – חשש "שמור" ו"נעבד"

כאשר קוטפים אתרוגים משדה בשביעית, רבותינו הראשונים חלקו האם באופן שבעל השדה עבד בשדה או שלא הפקירה נאסרו הפירות באכילה [וראה בהרחבה בשיעור עולמות תקס"ו]. לדעת האוסרים, לא ניתן לצאת בהם ידי חובת מצות ארבעת המינים. נחזור על עיקרי הדינים בזה בקצרה, בהדגשה על המסתעף בנדון דידן – אתרוג.

על הפסוק (5א) "את ענבי נזירך לא תבצור", פירש רש"י "אותם אינך בוצר אלא מן המופקר". וביאר הרמב"ן כי לדעת רש"י, השומר שדהו בשביעית אין הפירות נאסרים, כמו שפירש רש"י במסכת יבמות (5ב). אולם תוספות (יבמות שם) נקטו כי פירות שמורים אסורים. להלכה, מצאנו סתירות בדברי החזון איש (5ג,5ד), ובדרך אמונה (5ה; ציון הלכה ס"ק שיח) כתב שהחזון איש כתב כן בכוונה, כי אמנם הלכה שמותר, אבל המחמיר תבוא עליו ברכה.

איסור נוסף בשביעית הוא "נעבד" – גידולים שגדלו במלאכות האסורות בשביעית, כמשמעות המשנה בשביעית (6א) "שדה שנטייבה או שנדיירה בשביעית אסורה בזריעה במוצאי שביעית, על מנת שלא יהנה מהמלאכות שעשה בשביעית", שיש לאסור פירות שגדלו מחמת מלאכות האסורות בשנת שמיטה. אמנם בהמשך המשנה נחלקו בית שמאי ובית הלל, האם שדה "שנטייבה בשביעית", פירותיה מותרים באכילה, או לא.

הרמב"ן (6ב) סבר שאכן פירות שגדלו בשנת השמיטה על ידי מלאכות האסורות בה, אסורים באכילה. וביאר לפי זה את דברי הגמרא במסכת יבמות (5ב) "פירות של עזיקה" – פירות שנעשתה בהם עבודה באיסור.

בספר משנת השמיטה (6ג) סיכם את הטעמים לאיסור "נעבד": [א] איסור דרבנן משום קנס [ב] איסור הנלמד בתורת כהנים מהפסוק "מן השבות אתה אוכל" – שלא נעבדה הארץ. [ג] איסור הנלמד מהפסוק "לא תאכל כל תועבה" – כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.

באור לציון (6ד,7א) הסיק בדין "שמור ונעבד" שניתן להקל באכילתם, אך לצורך מצוה כגון אתרוג של מצוה, טוב להימנע מלצאת ידי חובה בפירות אלו. ובילקוט יוסף (7ב) כתב כי רוב הראשונים התירו פירות אלו באכילה, ואפילו האוסרים באכילה התירו בהנאה, ומאחר ודבר שאסור רק באכילה נחשב "לכם", יוצאים בו ידי חובה.

ד. קניית אתרוגים הקדושים בקדושת שביעית – איסור סחורה

חז"ל דרשו את הפסוק (8א) "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" – ולא לסחורה. ובמשנה בשביעית (8ב) מובא: "קליפי רימון והנץ שלו, יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. ולא יצבע בשכר, שאין עושין סחורה בפירות שביעית". ובתוספתא (8ג) מבואר חומר האיסור "תגרי שמיטה, אינם רואים סימן ברכה לעולם".

בערוך השולחן (8ד) הביא את דברי הרמב"ן (השגות על ספר המצוות), שמנה איסור הסחורה כמצות עשה. וגם לדעת הרמב"ם שלא מנאה, איסורו עשה מדאורייתא, אלא שמנה רק מצוות שאמרו חז"ל שהם מצוות עשה.

בספר משפטי ארץ (8ה) סיכם את השיטות מה נכלל באיסור סחורה בפירות שביעית: דעת ר"ש ותוספות בסוכה שהאיסור הוא ללקוט על מנת למכור, ואם ליקט לעצמו ונותר, רשאי למוכרו. וכן מותר ללקוט ולמכור על ידי אחר [והחזון איש אסר שיהיה שלוחו]. וכן אסור לקנות בזול כדי למכור ביוקר. דעת רבינו יצחק בתוספות בעבודה זרה שאסור ללקוט או לקנות בזול הרבה על מנת למכור, אבל מותר ללקט ולקנות מעט על מנת למכור. דעת הגר"א שאסור לקנות על מנת למכור אבל מותר ללקט על מנת למכור. דעת הרמב"ם שמותר רק ללקוט מעט ולמכור, אך אסור לקנות אפילו מעט על מנת למכור, וכן פסק החזון איש [וראה עוד במשפטי ארץ (9א) מחלוקת האחרונים, האם איסור סחורה הוא גם על הקונה, או שהקונה עובר רק משום לפני עיוור].

ה. אתרוגי אוצר בית דין

בתוספתא (9ב) מבואר סדר מכירת פירות שביעית על ידי מסירת השדה לבית דין – "אוצר בית דין". בהסדר זה, בית דין גובים תשלום רק על הוצאות העבודה [ראה בהרחבה בשיעור עולמות תקנ"ד]. השימוש באוצר בית דין פוטר את איסור סחורה בפירות כי התשלום הוא על הוצאות הטיפול בלבד.

הרמב"ם השמיט את תקנת "אוצר בית דין", ולדעת הרדב"ז, היינו משום שסבר כי תקנה זו לא נקבעה להלכה, או שזו תקנה לשעתה, ולא נהגו כן בזמננו. וראה בספר שמיטה (9ג) סיכום הטעמים להשמטת התקנה לדעת הרמב"ם.

למרות שהתשלום ל"אוצר בית דין" אינו על הפירות עצמם, כתב בספר חוט שני (10א) כי אסור לקחת הפירות ללא רשות הבית דין, אך מי שלקח ולא שילם הפרי נחשב שלו. ואם לקח אתרוג אין לו דין אתרוג הגזול, היות והתשלום אינו עבור הפרי "ויש כאן כעין גזילה כלפי שליחי ושכירי הבית דין שבית דין שוכרם לטפל בכל ענייני הפירות".

וראה עוד בחוט שני (10ב) בנדון "אוצר בית דין" לאתרוגים, כי אין היתר לבית דין למנוע מלקטוף פירות מהשדה, כי גם להם אסור לשמר הפירות. עם זאת, מותר לקבוע 2-3 סוגי מחירים, ואף שאין חילוק בהוצאות "כי דמי ההוצאות נקבעים לפי ההשתמשות וההנאה והתועלת שיש לצבור". כמו כן, אין ליקח יותר מב' אתרוגים.

ו. קטיפת אתרוגים בשביעית בשינוי

בדברי התוספתא (9ב) מובא כי שלוחי בית דין היו "עודרים" את התאנים ו"בוצרים" את הענבים. וצריך עיון מדוע אין בכך "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר" המפורש בתורה (11א). אמנם בתורת כהנים (11ב) מפורש: "לא תבצור כדרך הבוצרים". ונחלקו רבותינו הראשונים בעיקר החובה לקצור בשינוי. לדעת תוספות (11ג) איסור זה נאמר על פירות שהפקירם, ולמרות זאת אין לקצרם כדרכו. אבל בפירוש הר"ש (11ד) כתב: "וכל מה דאסרינן היינו מן המשומר, אבל מן המופקר שרי כי אורחיה". סיכום השיטות – בספר שמיטה (12א), ובמה שכתב מהו השינוי הנדרש.

על כל פנים, בדברי תוספתא מפורש כי שלוחי בית דין בוצרים כדרכם. והנה כתב החזון איש (12ב) כי איסור קצירה כדרכו אינו אלא בקוצר שדהו [שנראה כדרך בעלות] אבל בקוצר שדה אחרים מדין הפקר אינו בכלל האזהרה. לפי זה מובן מדוע הותרה הקצירה על ידי שלוחי בית דין, כפי שביאר בספר חות בנימין (12ג) "שאין המלאכות אסורות מצד עצמן, אלא מה שיש בביצוען בדרך הרגיל משמעות הסותרת את הבלטת היותן פירות הפקר. ואשר על כן, בית דין שעושים המלאכה עבור הציבור כולו, הרי בזה יש הבלטה דווקא על היות פירות אלו הפקר".

ז. הוצאת פירות שביעית לחו"ל

במשנה במסכת שביעית (13א) מובא האיסור להוציא פירות שביעית לחו"ל. וביאר הר"ש הטעם, על פי דברי רבי שמעון בן אלעזר במסכת פסחים (13ג) שפירות שיצאו לחו"ל חייב להחזירם לבערם בארץ ישראל, ואף לדעת רבי (פסחים שם) שהם מתבערים בכל מקום, אפשר שלכתחילה אין להוציאם. ובפירוש הר"ש על התורת כהנים (13ב) נתבאר טעם איסור ההוצאה כדי "שלא יתחלפו בפירות חו"ל ויהא נוהג בהם מנהג חולין".

תוספות בפסחים (13ג) הקשו היאך רב ספרא הוציא גרב יין לחו"ל, והרי אמרו במשנה (13א) שאין להוציא פירות שביעית לחול. ותירצו, שאסור להוציא לאכילה, ורב ספרא הוציאו לסחורה באופנים שמותר לסחור בפירות שביעית. ועוד תירצו, כי רב ספרא הוציא את הפירות בשוגג [וראה לקמן בספר משפטי ארץ (14ג; הערה 5) שהביא מדברי החזון איש שצריך לגרוס בתוספות כי רב ספרא הוציא הפירות לאכילה, והאיסור להוציא הינו לסחורה].

הרמב"ם (13ד) סתם ופסק: "פירות שביעית אין מוציאים אותם מהארץ לחוצה לארץ ואפילו לסוריא". ודייק הערוך השלחן (14א) שאין זה בזמן הביעור, ואם כן הטעם הוא משום שחששו שבחו"ל לא יישמרו הדינים.

בציץ הקודש (14ב) כתב נפקא מינא בין הטעמים, משום הביעור או מטעם קדושת הפירות יאכלם בא"י – בדבר שאינו עומד לאכילה. ודייק מדברי התוספות בפסחים (13ג) כי איסור ההוצאה הוא משום קדושת הפירות שיאכלם בא"י, ולפי זה אין איסור במה שאינו עומד לאכילה. כמו כן הביא תקנה לשליחת אתרוגים לחו"ל על ידי שיחזירם אחר החג ויאכלם בא"י. אלא שהסתפק כי לכאורה אינו יוצא ידי חובה ביום הראשון מחמת שאסור לאוכלו שם. אך שב והסתפק בזה, כי משמע שבעצם ההוצאה לחול יש בזיון לקדושת שביעית, ואף אם כוונתו להחזיר.

בספר משפטי ארץ (14ג) מבואר כי בשעת הדחק יש מתירים להוציא לחו"ל פירות שהם "צידה לדרך", בהסתמכם על תירוצו הראשון של תוספות בפסחים (13ג) על פי גירסת החזון איש, שהמוציא לאכילה מותר, וכן על דעת הר"ש שהטעם משום הביעור, ולכן אין איסור כשאוכלו קודם שעת הביעור [והביא [הערה 6] שהחזון איש התיר להוציא אתרוגים לחו"ל מפני חשש ביטול מצות ד' מינים].

וראה עוד בנדון הוצאת אתרוגים לחו"ל בשו"ת משיב דבר (15א), ובדברי הגרמ"ד סולובייצ'יק המובאים בקובץ מוריה (15ב) שדייק מדברי התוספות כי שליחת אתרוג לחו"ל לסחורה מותרת, וכן הורה מרן [הגרי"ז מבריסק].

סיכום – ספר חוט שני (15ג), וראה בדברי החזון איש שאין לשלוח אתרוג לחו"ל, ומכל מקום אם שלח אין הפרי נאסר ויוצאים בו ידי חובה [ואומרים בשם החזון איש שניתן לשלוח האתרוג בתנאי שיאכלוהו מיד לאחר החג].

ח. תליית אתרוג לנוי בסוכה

בלהורות נתן (16א) דן האם ניתן לתלות אתרוג הקדוש בקדושת שביעית בסוכה, ודן לאסור מב' טעמים: שמפסיד האתרוג, ומפקיע מהם את האפשרות לאכלם בזמן החג, אך למעשה מסקנתו להתיר.

ט. דיני שביעית באתרוג – הלכה למעשה

בגליון חוקי חיים (16ב,17) בנדון לקיטת אתרוג בשדה הפקר [עצות של הערמה] • קטיפת אתרוג משדה הפקר [זמן הקטיפה • אופן הקטיפה • כמות הקטיפה] • אוצר בית דין [שמירת הפרדס • התשלום] • הוצאת אתרוג לחו"ל .