עם התפתחות הטכנולוגיה, ניתן כיום להאזין בקלות לשיחות טלפון ולצותת למכשירי קשר של אנשים ללא ידיעתם – ונשאלת השאלה האם הדבר מותר על פי ההלכה. הדיון בשאלה זו מתפרס על קשת רחבה של נושאים: אם הדבר אסור, מהו המקור לאיסור. האם יש איסור רק כשהדבר נעשה לשם שעשוע, או שיש איסור גם במקום צורך – כגון כשיש חשש רמאות, או חשש של מעשים אסורים מצד בנים, תלמידים או בני זוג. על שאלות אלו ועוד, בשיעור דלהלן.

א. לכאורה אין בש"ס דבר מוגדר כהלכות "נזיקין" האוסר נזקי שמיעה ו'האזנת סתר'. אולם הפוסקים רצו לדמות היזק הנגרם על ידי שמיעה ל'היזק ראיה' המתבאר בסוגיית הגמרא בתחילת מסכת בבא בתרא (1) ששותפין בחצר יכולים לכפות זה את זה לעשות מחיצה ביניהם, ומבואר שם בגמרא שהמחיצה נועדה למנוע 'היזק ראיה'. ולכאורה יש לדמות את ענין האזנת הסתר ל'היזק ראיה', משום שנראה כי אין הבדל בין המזיק את רעהו בהבטה וראיה לתוך חצרו ודירתו, לבין המזיק את רעהו בהאזנה לשיחותיו. אך מאידך אפשר לטעון להיפך, ש"להיזק" ראיה יש מקור בש"ס, ואילו ל'היזק שמיעה' לא מצינו מקור בש"ס.

ומצאנו שנחלקו בזה הראשונים. לגבי הדין המבואר בסוגיא שעובי המחיצה בין השכנים הוא מנהג המדינה, ואם המנהג לעשות מחיצה של קנים, די בכך, כתב המאירי (2) כי "כל שנסתלק היזק הראיה הולכין אחר המנהג, ואף במחיצה קלה שבקלות ואין חוששין להיזק שמיעה כלל, משום שסתם בני אדם נזהרים בדיבורם הם". ומבואר בדבריו, שעקרונית יש לראות 'היזק שמיעה' כ'היזק ראיה', אלא שסתם בני אדם נזהרים בדיבורם. ואם כן במכשיר ציתות שאי אפשר להיזהר ממנו, יש מקום לאסור ולכפות על סילוקו, כדין 'היזק ראיה'.

אולם רבי אליהו מזרחי, כתב בשו"ת הרא"ם (2) בתוך דבריו "והא לא אשכחן בכולה תלמודא היזק כי האי גוונא", ומבואר בדבריו שאין ללמוד 'היזק שמיעה' מ'היזק ראיה', ולפיכך אין שֵם מזיק בהיזק שמיעה.

אמנם יתכן כי גם לדעת הרא"ם יש היזק שמיעה ואסור להזיק את חברו בשמיעה כשם שאסור להזיקו בראיה, שהרי הרמב"ן בחידושיו לבבא בתרא (2) הגדיר בתוך דבריו את מהות 'היזק ראיה' וזה לשונו: "דנזקי אדם באדם הוא, אי משום [א] עין רעה, אי משום [ב] לישנא בישא, אי משום [ג] צניעותא". ומבואר בדברי הרמב"ן שאיסור היזק ראיה מושתת על שלושה אדנים:  עין רעה [כמבואר בסוגיא בבבא בתרא (1) "אמר ר' אבהו אמר רב הונא אמר רב אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה", ופירש"י: "שלא יזיקנו בעין רעה"]. לישנא בישא [כשרואה מה שבבית חברו יש חשש לשון הרע]. צניעותא [הסתכלות בתוך בית חברו היא נגד מידת הצניעות]. וראה בשו"ע הרב בהלכות נזקי ממון (2) פסקי ההלכה בדין היזק ראיה [ובהערות שהראה מקור מהשו"ע והפוסקים]. ובפשטות, גם בהיזק שמיעה קיימים החששות של לישנא בישא וצניעות. ואם כן מאותו הטעם שאסור להזיק בראיה נראה שאסור גם להזיק בשמיעה, וגם הרא"ם יודה לזה [ומש"כ "דלא אשכחן בכוליה תלמודא היזק כי האי גוונא", ביאר בספר עמק משפט [(8); מאת הרב יעקב כהן, דיין בבית הדין של רבי נסים קרליץ, בני ברק] שכוונתו שלא מצאנו שצריך  להרחיק ולבנות מחיצת אבנים משום היזק  שמיעה, וכטעמו של המאירי שרוב בני אדם נזהרים בדיבורם, אך ודאי אסור להזיק בשמיעה גם לדעת הרא"ם].

ב. והנה בבית מדרשם של רבותינו האחרונים חקרו בדין 'היזק ראיה' מה גדרו – האם דינו כמזיק ממש, ולכן יש חיוב להרחיק את הנזק. או שכל היזק ראיה הוא משום שמונע מחברו להשתמש בחצרו ובביתו, שמכיון שהוא רואהו תמיד, אינו יכול לעשות בו דברים של צנעה. ראה סגנונות שונים בביאור הדברים בקהילות יעקב (3) [רבי יעקב קנייבסקי, ה"סטייפעלער"]. ובאבן האזל (3) [רבי איסר זלמן מלצר, ראש ישיבת עץ חיים בירושלים] ובמה שתלו מחלוקות הראשונים בחקירה זה.

ולאור זאת כתב הרב בן ציון נשר [רב קהילת איחוד שיבת ציון בצפון תל אביב] בספרו אבן פנה (4) שדין 'היזק שמיעה' תלוי בהגדרת 'היזק ראיה'. אם נאמר ש'היזק ראיה' הוא מדין מזיק, הרי שיש לחלק בין ראיה ושמיעה, שבראיה נתחדש דין מזיק ובשמיעה לא. מה שאין כן אם דין 'היזק ראיה' הוא מדין מניעת השתמשות, הרי שהוא הדין והוא הטעם ב'היזק שמיעה', שעל ידי ההאזנה הוא מונע מחברו להשתמש בטלפון שלו כרצונו.

ג. עוד יש לדון האם בהאזנת סתר עובר על ציווי 'ואהבת לרעך כמוך', ועל איסור רכילות – גילוי סוד. ראה על כך במאמרו של הרב אליעזר שנקולבסקי בקובץ המעין (5) (4).

ד. אחת מתקנות רבנו גרשום מאור הגולה היא "שלא לראות בכתב ששולח אדם לחברו בלא ידיעתו ובלא רשותו" – ראה את נוסח החרם של רבנו גרשום המובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (6). וראה פרטים נוספים אודות זמן החרם, אלו תקנות נכללו בו, תוקפו, התפשטותו בקהילות ישראל ועוד, באינצקלופדיה תלמודית (6).

ויש לברר האם בהאזנת סתר עובר על חרם זה.

והנה הרב שנקולבסקי (5) נקט כי נוסח החרם "בכתב" אינו מותיר מקום לספק שמדובר דווקא על קריאה בכתב של חברו "והבא להרחיב את האיסור עליו הראיה". אולם לא כן סבורים הדיינים הרב שפיץ מירושלים, בספרו משפטי  התורה (7) והרב יעקב כהן בספרו עמק המשפט (8). ולדעתם בוודאי יש בהאזנות סתר משום איסור לעבור על חרם דרבנו גרשום [וראה באנצקלופדיה תלמודית הנ"ל, האם העובר על החרם עובר על איסור דאורייתא או דדבנן].

וראה עוד במה שהוסיף ודן בספר משפטי התורה מה הם האופנים שמותר להורים ולמחנכים או לבני זוג לצותת לשיחות של אחרים כדי למנוע מעשים אסורים. אולם לדעתו אין ההיתר האמור לעיל קיים כאשר ההאזנה נועדה לדעת מה אנשים אומרים או כותבים עליו [ונקט [בהערה (4)] כדבר פשוט, שרבנו גרשום לא אסר להאזין לשיחת שני אנשים שמדברים לידו או באולם שבו נמצא המאזין, כי שם הם גרמו לעצמם שעמדו לדבר במקום שאפשר להאזין להם ושכיח שיהיו שם אנשים שיכולים לשמוע את דבריהם. ולכן מכיון שאי אפשר לחייב אדם שנמצא באותו איזור שיאטום את אזניו, אלא אדרבה, אם המדברים לא מעוניינים שיאזינו להם- עליהם מוטל ללכת למקום מסתור, וכמו שעשה יעקב אבינו שקרא לרחל  וללאה לשדה כאשר לא רצה שלבן או בניו].

ו. ומתוך כך יש לדון בהקלטת שיחה ללא ידיעת המשתתפים בה במקום שיש חשש נזק [רמאות או הטעיה] – ראה במאמרו של הרב אליעזר שנקולבסקי (5) אות ח.

ז. לדיון בנזקי שמיעה יש השלכה למה שדן בספר עמק המשפט (8) בענין התנגדות לתוספת בניה בטענת נזק שמיעה  שכתוצאה מהבניה יוכל השכן להאזין לשיחות שאדם מנהל בביתו.

ובפסק הדין, הוא מתריע "על מה שפשתה המספחת גם במחננו שיש המאזינים לחבריהם בכל מיני "סקאנרים" ומכשירי ציתות והאזנות למיניהם או ע"י טלפונים אלחוטיים מכשירי בייבי סיטר וכדו' ועושים כן לשם ריגול תעשייתי  או סתם ע"י אנשים הולכי בטל [משועממים בלע"ז] – ויש איסור גמור בדבר ודינו כמזיק, משום לישנא בישא ומשום צניעותא ומשום מניעת השתמשות, ואסור כהיזק ראיה, שנאסר בכל החומר בשו"ע". והוא פוסק כי "באופן זה שמרפסת של ראובן כמעט צמודה למטבח של שמעון, הצדק עם שמעון ויכול להתנגד שראובן לא יבנה".

ח. עוד יש לדון בענין האזנות סתר – האם מותר להשתמש במידע שהושג בדרך פסולה [קובץ המעין, (5)], ואודות קבילות האזנות הסתר בבתי הדין [שם, ובמאמרו של הרב שלמה דיכובסקי, דיין בבית הדין הגדול בירושלים בקובץ תחומין (9). ועיין בדבריו במה שדן האם הכרת הקול גרועה מטביעת עין].

ט. וראה עוד בקובץ המעין (5) – האם ניתן להעניש בדיני אדם על האזנות סתר.