הדין ביום השני של ראש השנה[*]

א. בני ארץ ישראל חוגגים את מועדי התורה [זולת ראש השנה וכפי שיבואר] יום אחד בלבד וכדין תורה, בעוד בני חו"ל חוגגים את כל המועדים שני ימים.

הטעם מדוע בחו"ל נוהגים שני ימי חג, מבואר בהרחבה בסוגיית הגמרא במסכת ביצה (2), ויסודו בספק שהיה בזמן בו היו מקדשים את החודש על פי הראייה, בגלל ששלוחי בית הדין לא היו מספיקים להגיע למקומות הרחוקים להודיע את היום שנקבע לראש חודש על ידי בית הדין הגדול בירושלים, ומחמת כן היו מקומות אלו נוהגים שני ימי חג מחמת ספק, שמא החודש הקודם היה חודש חסר דהיינו כ"ט ימים, או שמא היה מלא דהיינו שלושים יום. בזמן הזה למרות שברשותנו לוח קבוע ואנו יודעים בוודאות מתי חלים המועדים, מכל מקום נוהגים בחו"ל שני ימים מחמת שכן נקבע המנהג בעבר, ואנו אוחזים וממשיכים "במנהג אבותינו בידינו" ונוהגים יום טוב שני של גלויות.

שונה הוא ראש השנה מכל שאר המועדים, שאף בני ארץ ישראל חוגגים אותו שני ימים. וזאת משום שגם בירושלים עשו פעמים רבות את ראש השנה יומיים, כמבואר במשנה במסכת ראש השנה (1) "בראשונה היו מקבלים עדות החדש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוויים בשיר, התקינו שלא יהיו מקבלים אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש". ולכן מצאנו שחז"ל הגדירו את שני ימי ראש השנה במטבע לשון ייחודית ומכנים את שני הימים בשם "יומא אריכתא". והכוונה בזה שאין גדר קדושת שני הימים מחמת ספק גרידא כשאר המועדים שבחו"ל, אלא שני הימים קדושים בקדושת יו"ט בתורת ודאי.

סיכום בנדון ההלכתי של דיני קדושת היום טוב השני של ראש השנה, ובמה הוא שונה מכל יום טוב שני, ראה בהרחבה בדברי ערוך השלחן בהלכות ראש השנה (1), ובספר שערי הימים הנוראים (3).

ב. והנה ראש השנה הוא יום הדין, כדברי המשנה בראש השנה (1) "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון". ויש להבין מהו תפקידו של היום השני בדין שהקב"ה דן את כל באי העולם.

מצד אחד קשה לומר שאכן הקב"ה דן את העולם פעם נוספת ביום השני של ראש השנה, וזאת מחמת שני דברים:

• מהתורה אין יום שני של ראש השנה, וכפי שנאמר "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש", ואם אכן אף היום השני יום דין הוא, מדוע לא קידשה אותו התורה בקדושת יום טוב.
• הרי הקב"ה לא זקוק לשני ימים בכדי לדון את העולם, ואם הדין נעשה כבר ביום הראשון על מה דנים ביום השני.

אך מצד שני, אם אין דין ביום השני, מדוע בסדר התפילה אנו מזכירים ביום השני שזהו "יום הזכרון", וכיצד אפשר לומר "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים" ביום השני, אם אין דין ביום זה.

ואף אם נאמר שלאחר תקנת חז"ל לנהוג יומיים ראש השנה, יש באמת שני ימי דין בראש השנה, יש להבין מנין רשאים חז"ל לכוף [כביכול] את הקב"ה לדון פעם נוספת ביום השני.

בקיצור, יש לברר מהו הדין שנעשה ביום הראשון של ראש השנה, ומהו הדין ביום השני, והאם יש הבדל בין הימים.

להשלמת היריעה, יש לציין, ראשית כל, לדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (4) שאין להתפלל תפילת מוסף ביחידות בראש השנה בשלש שעות הראשונות של היום, משום שבשעות אלו עומד האדם לדין, ואם יתפלל ביחידות יש לו לחוש שיעיינו בדינו בפרטות ושמא יתחייב הוא בדין, ועל כן יש להתפלל בציבור בשעות אלו. והנה, מדקדוק לשון הגמרא נראה שקפידא זו היא רק ביום הראשון של ר"ה ולא ביום השני, כלשון הגמרא: "יומא קמא דריש שתא". וצ"ב בטעם החילוק שבין היום הראשון ליום השני. ובאמת השו"ע (4) פסק בסתמא: "לא יתפלל ביחיד תפילת מוסף בר"ה עד אחר ג' שעות היום". ונראה מלשון השו"ע שדבר זה נוהג בשני הימים, ולאו דוקא ביום הראשון.

עוד מצינו בדברי הגמרא במסכת הוריות (4) את המקור למנהג לאכול "סימנים" בראש השנה לרמז שהכרעת הדין תהיה לצד זכות, וכתב המטה אפרים (4) "וכל זה [דהיינו את סדר אכילת הסימנים] יש לעשות גם ביום השני, וכן מבואר בדברי הבן יהוידע (4).  הרי לנו כי אנו מתייחסים גם ליום השני של ראש השנה כיום דין גמור, ונוהגים בו ככל הנהוג ביום השני. ואם כן צ"ב להגדיר בדיוק מהו הדין ביום זה.

שני ימי ר"ה שני 'דינים' שונים – ביום הראשון 'דינא קשיא' וביום השני 'דינא רפיא'

ג. הדרך המקובלת בביאור הדינים בשני ימי ראש השנה, מושתתת על יסוד דברי הוזהר הקדוש בפרשת פנחס (5).

יש שני אופנים של דין שהקב"ה דן את בריותיו בראש השנה: דין קשה ודין רפה. הדין הקשה, הוא הדין של היום הראשון של ראש השנה. והדין הרפה, דין של רחמים, הוא הדין של היום השני של ראש השנה.

אמנם עדיין יש לבאר מהו החילוק ביניהם, וכיצד מתבטא החילוק בין הדין הקשה של היום הראשון לעומת הדין הרפה של היום השני. ועוד יש לברר, מיהם הנידונים בדין הקשה שביום הראשון ומי בדין הרפה שביום השני.

ובמטה אפרים (6) כתב שהדין ביום השני נועד עבור אלו שהקב"ה "מרחם עליהם" ודן אותם ביום השני. ויש לברר האם מה שנידונים ביום השני הוא מחמת זכות מיוחדת שבעבורה זוכים לדין ביום השני, או שמא אין בזה כל זכות ויש להצטער על אלו הזקוקים לרחמים כדי לזכות בדין, כי בעצם עדיף לו לאדם שיהיה מן הזוכים בדין להיות נידונים ביום הראשון [המטה אפרים לא ביאר את החילוק שבין הדין ביום הראשון ליום השני].

בהסבר דברי הזוהר כתב הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו (6) שיש חילוק מהותי בין הדין של יום הראשון לזה שביום השני. ביום הראשון דנים את האדם על דרגת פנימיותו העצמית, והוא 'דין עילאה', ודין זה מיועד עבור אלו הזכאים לרמת השגחה יותר גבוהה – "ההשגחה הפרטית". בדין זה דנים האם האיש זכאי מעצמו בדין, ללא כל חישוב צדדי, להיות נידון כצדיק.

אמנם, למי שלא זכה לכך, ואינו במדרגה שיהיה נידון בעצמו כצדיק, יש אפשרות נוספת לזכות בדין ולא בזכות עצמו, אלא כ"כלי" להצדיק האמיתי, ודין זה הוא הדין הרפה של היום השני של ראש השנה. שבדין זה אע"פ שהנידון אינו זוכה בזכות עצמית, מ"מ מאחר וישנם בעולם צדיקים, הם אלו שכבר נידונו כצדיקים ביום הראשון של ראש השנה, ויש דברים הרבה הנצרכים לצדיק, הרי שהדין ביום השני הוא, האם יש לנידון די זכויות שיזכה לחיות בכדי להיות "כלי" להצדיק לשרת אותו ולסייע בידו, לעזור לו ולפרנס אותו.

ומבואר בדבריו, שהדין ביום השני של ראש השנה נועד לספק "כלים" בעבור הצדיקים, עובדי ה' האמיתיים, ולחתוך את דינם של אלו הזוכים למלאות תפקיד זה. ועל כן אף אלו שלא יצאו זכאים בדין ביום הראשון, יש להם אפשרות זכיה נוספת ללא שיהיו זקוקים לזכויות הרבה, וזאת משום שדין זה הוא בגדר 'דין רפה' .

כלומר, מן התורה אין אנו ראויים אלא ליום אחד של דין, והוא היום הראשון בו אנו נידונים בדין קשה. אך הקב"ה ברוב רחמיו מקבל את בקשתינו ומוסיף לנו יום דין שני, בו דן ברחמים את מי שלא עמדו בדין הקשה של היום הראשון. והיינו דברי המטה אפרים (6) שהקב"ה לא דן את כל העולם כולו פעם נוספת, אלא שיש בני אדם שנידונים בדין הקשה של היום הראשון, ועל אחרים הקב"ה מרחם שיזכו לעמוד בדין ביום השני שהוא דין רפה של רחמים.

'דינא רפיא' לפי מדרגת העם

ד. הנה כי כן למדנו מדברי הזוהר שיש בעצם שני ימים ושני אופני דין בראש השנה, אך עדיין לא מובן מהו המקור לחידוש זה, והלא בתורה ר"ה אינו אלא יום אחד, ומה שנהגו יום נוסף הוא מטעם ספק האם חודש אלול מעובר או לאו, ומחמת איחורם של העדים מלבוא וקלקול השיר הוא שתקנו חכמים שני הימים של ר"ה בתורת ודאי, וכנ"ל. ואם כן כיצד ניתן לומר שהיום השני של ר"ה שונה במהותו מהיום הראשון, ושביום זה יש דין נוסף שהוא דין רפה שעל ידו מתקיים העולם, וכמבואר בזוהר, והרי היום השני אינו אלא מתקנת חז"ל ומטעמים הלכתיים בלבד.

התשובה לשאלה זו, נמצאת בדברי הרב דסלר (6) שהוסיף וביאר כי משך זמן יום הדין נקבע לפי המצב הרוחני של עם ישראל. כאשר עם ישראל נמצאים בדרגה גבוהה, כשהפנימיות גוברת על החיצוניות, כפי שאכן היה בזמן שבית המקדש היה קיים, הרי שדי להם לישראל ביום אחד של ר"ה, דהיינו יום אחד של דין רגיל, ואינם זקוקים ליום נוסף עבור דין רפה. אך לאחר החורבן, כשגברה החיצוניות על הפנימיות, הרי שכלל ישראל זקוקים ליום נוסף של דין רפה.

ולפי זה, כאשר היו עם ישראל ברמה רוחנית גבוהה לא הוזקקו להיות נידונים בדין רפה, ואז באמת היה נוהג ראש השנה יום אחד בלבד. אולם, אף בזמנים טובים אלו כאשר ירדו מדי פעם ממדרגתם, היה הקב"ה מסבב שהעדים יבואו באיחור בכדי שיהיה נוהג ראש השנה שני ימים, כדי שיוכל לדון אותם בדינא רפיא הנוהג ביום השני. כל זה היה בהיות הבית עומד על תלו, אך לאחר החורבן כאשר גברה החיצוניות באופן קבוע ועם ישראל נפלו ממדרגתם, הרי שהוזקקו לדין רפה בקביעות בכדי לזכות בדין, ועל כן תקנו חז"ל שני ימים לראש השנה באופן קבוע.

יסוד הדברים מבואר גם בבני יששכר (7) שכתב על פי דברי  האריז"ל לחלק בין ראש השנה בזמן הבית לבין ראש השנה בזמן הזה, שבזמן הבית יום אחד הספיק לתקן את הצריך תיקון, אבל משחרב בית המקדש זקוקים אנו לשני ימי ראש השנה בכדי לתקן את כל הצריך תיקון. ומבואר בדבריו שאף בזמן בית המקדש כאשר היו ישראל זקוקים לתוספת זמן לתקן את הצריך תיקון, היה הקב"ה מסבב שהעדים יאחרו ועל ידי זה זכו לשני ימי ר"ה.

העולה מן הדברים, כי בתורה אמנם נקבע את ראש השנה כחג בן יום אחד בלבד, משום שלכתחילה רצון ה' הוא שנעמוד ונזכה בדין ביום אחד ובדינא קשיא. אולם כאשר ישראל ירדו לרמה רוחנית נמוכה יותר, הרי שלטובתם של ישראל שיוכלו לתקן את הצריך תיקון ולזכות בדין רפה, הקב"ה סובב שהעדים יאחרו, וזאת בכדי שיהיו שני ימים של ר"ה שהם שני ימי דין. כאשר העדים מאחרים הוספת היום נעשית מטעמים הלכתיים, וכפי שקיבלו חז"ל את הלכות קביעות החודש, ומ"מ הטעם הנסתר לאיחור העדים הוא, בכדי להוסיף לישראל יום דין נוסף יום שיש בו דינא רפיא וכפי שנתבאר. לאחר החורבן כשחז"ל הבחינו בירידה הגדולה בדרגת עם ישראל, עמדו ותקנו לר"ה יום שני בקביעות, בכדי שתמיד יזכו לעמוד ולידון בדינא רפיא [וראה בדברי הציץ איעזר (7) במה שהביא מספר אגודת איזוב, רמז לתקנת היום השני של ראש השנה, שיומו השני של ר"ה אינו ככל תקנות חז"ל, אלא למדו "מפי הקבלה" שיש להוסיף יום נוסף לר"ה כ'תשלומין' – השלמה – לדין ביום הראשון ב'דינא רפיא'.           וראה גם בספר אז ישיר (8) במה שביאר לפי האמור, את פשטות דברי הגמרא בעבודה זרה (4) מדוע הקפידא שלא להתפלל ביחידות בג' שעות ראשונות ביום נאמרה רק ביום הראשון של ראש השנה, כי ביום זה הקב"ה דן בדינא קשיא, מה שאין כן ביום השני שהדינא רפיא, אין קפידא כל כך].

ובספר אז ישיר (8)-(9) הביא דרכים נוספות בביאור דברי הזוהר, שביום השני הדין 'רפיא', מהגאון רבי חנוך קרלנשטיין, והגאון רבי משה שפירא זצ"ל, עיין בדבריהם.

דרכים נוספות ביאור הדין ביום השני של ראש השנה

ה. בספר שי לתורה (7) הובאו ביאורים נוספים מהו הדין ביום השני של ראש השנה בשם מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, ותמצית דבריו:

• אע"פ שאין דין נוסף ביום השני של ראש השנה, מ"מ ראוי יום זה להיחשב כיו"ט, מפני שביום זה עוברים כל באי עולם לפני הקב"ה, וכשהקב"ה מביט בנו הרי שההבטה גורמת לשמחה עצומה, ואולי יש לומר שבשביל השמחה הגדולה, וכדי שנוכל וקלוט ולרכוש אותה, נקבע היום השני אף הוא ליו"ט.
• באמת אין דין נוסף ביום השני של ראש השנה, אך מ"מ יש אפשרות לפעול ביום השני להכריע דין שנשאר תלוי ועומד ביום הראשון. והיינו, שחתימת הדין, כפי המבואר בגמרא, נעשית בראש השנה עבור הצדיקים הגמורים והרשעים הגמורים שנכתבים ונחתמים לאלתר זה לחיים וזה למיתה, וביום הכיפורים נחתם דינם של הבינונים שהיו תלויים ועומדים כל עשרת ימי התשובה. ודינו של הבינוני ששב באחד מעשרת ימי תשובה תלוי ועומד עד יום הכיפורים ואז נחתם לחיים [ונפקא מינא, אם יחזור ויחטא לפני יום הכיפורים שאז אינו נחתם לחיים כי אם למיתה].

ובזה חידש הגרש"ז ברוידא, שע"י שהיום השני של ראש השנה נקבע כיום דין, הרי מחמת כן ראוי יום זה לחתימה וכמו היום הראשון של ראש השנה ויום הכיפורים. וע"כ בינוני שנשאר תלוי ועומד מהיום הראשון, יכול עדיין להספיק לשוב בתשובה ולהיחתם לחיים ביום השני של ראש השנה ואינו זקוק להמתין עד יום הכיפורים. ולפי זה יש לומר שאע"פ שעיקר דינו של ראש השנה הוא רק ביום הראשון, מכל מקום אף היום השני מכונה יום הדין שאף ביום השני באופנים מסויימים תיתכן חתימה לבינוני שלא נחתם דינו בראשון והספיק לשוב עד היום השני.

• היום השני של ראש השנה נחשב ליום דין מסיבה נוספת, כי ביום השני של ראש השנה הבינונים לא חייבים לשוב על כל עוונותיהם כדי להכריע את הדין לטובה, בניגוד לשאר עשרת ימי התשובה ויום הכיפורים בהם חובה על הבינונים לחזור בתשובה על כל עוונותיהם, אם ברצונם להטות את הדין לזכות. ביום השני של ראש השנה די בעשיית מצוה אחת, ועל ידה נידון לחיים, שאז אינו בינוני, כי רוב הזכויות מטים את הכף לטובה.

כלומר, הדין ביום השני של ראש השנה נועד בעיקר עבור אותם שלא הוכרע דינם ביום הראשון של ראש השנה. ושני חידושים נאמרו איפוא, בדין שביום שני:

הראשון, שהבינונים המשכילים לנצל את היום השני של ראש השנה, יכולים לזכות בדין ביום זה ודינם ייחתם לטובה, אבל אם לא זכו אזי דינם תלוי ועומד עד יום הכיפורים [ונפקא מינא, אם חלילה יחטאו בימים אלו].

החידוש השני הוא, שביום השני של ראש השנה ניתנת לבינונים הזדמנות להכריע את הדין ולזכות בקלות ע"י עשיית מצוה אחת, שאז ייחשבו לצדיקים, כי רוב מעשיהם מטים אותם לכף זכות. אך אם לא ינצלו הזדמנות זו, הרי הם תלויים ועומדים עד יום הכיפורים, ובכדי להכריע את הדין לטובה עליהם לחזור בתשובה על כל עוונותיהם.

 [*] שיעור זה נכתב על פי ספר אז ישיר (7) – טעמי וסוד המועדים, ירח איתנים. מאת הרב משה שווערד, ניו יורק תשע"ו.