המתת "חסד"

א. חז"ל [מסכת אבל רבתי] אמרו כי "גוסס הרי הוא כחי לכל דבריו", כפי שנפסק בשו"ע (4). ובמסכת שבת (2) אמרו שאסור "להעצים את עיניו" של הגוסס, כי כל נגיעה קלה בו עלולה לקרב את מותו [רש"י שם]. ועוד אמרו חז"ל במסכת יומא (2) כי "מחללים את השבת אפילו לחיי שעה". ומכאן נראה שאסור להמית כל אדם כדי לעשות עמו "חסד" ולהצילו מייסוריו. ואפילו לגרום במעשה לקיצור חיים, אסור, כפי שנפסק ברמ"א (4) "וכן אסור לגרום למת שימות מהרה, כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להיפרד, אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו, מכח שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה, וכן לא יזיזנו ממקומו" [עי"ש ביאור הדברים בש"ך ס"ק ז].

ומפורש בדברי חז"ל על הפסוק (2) "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ", שגם לאדם עצמו אסור לשים קץ לחייו.

ועל פי זה ודנו הפוסקים מה הם דרכי הטיפול בגוסס ובחולים "סופניים" – האם צריך להשתדל להאריך את חייהם למרות ייסוריהם, ומה הדין ב"שב ואל תעשה", וכפי שיבואר לקמן.

• והנה בספר שמואל (1) מסופר על שאול המלך ביקש מנושא כליו שיהרוג אותו, וכשהלה לא הסכים, לקח שאול את החרב ונפל עליה. הרד"ק ביאר בכמה אופנים מה היה ההיתר של שאול המלך לשלוח יד בנפשו. והריטב"א במסכת עבודה זרה (2) הביא בשם המדרש, שמותר לאדם לחבול [ולהמית] עצמו כשמתיירא שמא יעבירוהו על דת. וצ"ע האם ומה ניתן ללמוד מכך הלכה ולמעשה לנדון קיצור חיי חולים "סופניים".
• ובמסכת עבודה זרה (1) מסופר על רבי חנינא בן תרדיון שבשעה שהוציאו אותו להורג, הקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחו על לבו כדי שלא תצא נפשו במהרה. ובהתחלה מיאן רחב"ת לפתוח את פיו שתיכנס בו האש וימות במהרה, ואמר לתלמידיו "מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו". אבל לאחר מכן, כאשר החייל הרומאי שהיה ממונה להוציא להורג [קלצטונירי] אמר לו: "רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא, אמר לו [רבי חנינא בן תרדיון] הן. השבע לי, נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה", ואז: "אף הוא קפץ ונפל לתוך האור, יצאה בת קול ואמרה, רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנים הם לחיי העולם הבא".

וגם מעשה זה צריך תלמוד, ובפרט במה שנוגע ללמוד מכך להלכה בנדון המתת "חסד" לחולים "סופניים".

• הר"ן בנדרים (3) למד מהמעשה המסופר במסכת כתובות (2) על תפילתה של שפחתו של רבי, כי צריך להתפלל על חולה המתייסר שימות. וראה גם במעשה המסופר במסכת בבא מציעא (3) על רבי יוחנן שנשתבשה עליו דעתו לאחר פטירת ריש לקיש, וחכמים התפללו עליו, ונח נפשיה. ומשמע שהתפללו עליו שימות. ונשאלת השאלה, האם יש ללמוד מכך היתר לפעול במעשה לקיצור חיי חולה מתייסר.

למרות שכל מעשה שהוא המקצר חיי אדם, ולו ברגע אחד, אסור, נפסק ברמ"א (4) על פי דברי הספר חסידים (3) סימן תשכג) "אם יש שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק, כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו, ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע".

לימודים הלכתיים מהמעשה ברבי חנינא בן תרדיון

ב. והנה במעשה זה ידועה הקושיא, כי בתחילה כשאמרו תלמידיו "פתח פיך ותיכנס בך האש, אמר להם "מוטב שיטלנה מי שנתנה, ואל יחבול הוא בעצמו", ומשמע שאסור לאדם לקרב את מיתתו, אפילו במעשה קל כפתיחת הפה, כאשר עושה זאת בכוונה למות מהר. ומאידך, הרי בסופו של מעשה, הסכים רחב"ת שהקלצטונירי יטול ממנו את הספוגין, ואף נשבע לו שאין בזה איסור ועתידו בעולם הבא. על קושיא זו נאמרו מספר תירוצים:

בספר נשמת אברהם (11) כתב: "ואולי רבי חנינא כבר היה במצב של גוסס, או לפחות במצב של ודאי ימות, והסרת המונע במצב זה מותרת כמבואר ברמ"א (4)". אלא שעדיין קשה: "איך הסכים רחב"ת לריבוי השלהבת, ועוד הבטיח לו חיי העולם הבא, הלא זה בקום ועשה, ונחשב כמעשה רצח ממש, ולמה אין כאן לפני עור דרציחה".

• האגרות משה (5) יו"ד ח"ב) כתב: "ואולי באותה המיתה שממיתים אותו בני אדם, כהא דר"ח בן תרדיון רשאים לעשות שתהיה המיתה בקלות אף שהוא קירוב זמן, ועדיין צ"ע בהעובדא". וכעין זה כתב בנשמת אברהם (11) "ולולא דמסתפינא הייתי אומר שיתכן דלרוצח עצמו אמנם עשה מעשה נורא ואיום של רציחה, אך מותר להסכים אתו אם הוא ירצה לעשות את מעשה ההריגה בצורה מהירה ולא בצורה איטית הכרוכה בסבל וצער רב. ואמנם אדם אחר אסור לו לקרב מיתתו של הנרצח בידים, אבל הרוצח עצמו אחרי שביצע את מעשיו והנרצח במצב שכבר אי אפשר להצילו, מותר לנרצח להסכים אתו, אם ירצה להחיש את תהליך המיתה, ולכן הסכים אתו רחב"ת".
• האגרות משה בתשובה אחרת (5) חו"מ ח"ב סימן עג אות ג) רצה לחדש שהסיבה שהותר לקלצטונירי להרוג את רחב"ת היא, כי בן נח אינו חייב על הריגת גוסס, אלא שהוכיח לא כן מהא דבן נח נהרג על טריפה וכל שכן שהורג גוסס, ועל כן כתב: "ומוכרחים לומר שהוראת שעה היתה במה שהתיר רחב"ת להקלצטונירי שיקרב מיתתו, וגם הבטיח לו עולם הבא, והסכימו משמיא להוראת שעה זו". וראה בספר משנת פקוח נפש (7) במה שדן בזה בהרחבה.

טיפולים מאריכי חיים בגוסס וחולה סופני

ג. בנדון זה כתב הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (4) "רבים מתלבטים בשאלה זו של טיפול בחולה גוסס. יש סוברים דכשם שמחללים שבת עבור חיי שעה, כך חייבים להכריח את החולה על זה, כי הוא אינו בעלים על עצמו לוותר אף על רגע אחת. אך מסתבר שאם החולה סובל מכאבים ויסורים גדולים, או אפילו סבל נפש חזק מאד, חושבני שאוכל וחמצן לנשימה חייבים ליתן לו, גם נגד רצונו. אבל מותר להימנע מתרופות הגורמות סבל לחולה, אם החולה דורש את זה. אולם אם החולה ירא שמים ולא נטרפה דעתו, רצוי מאד להסביר לו, שיפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה מכל חיי עולם הבא, וכדמצינו בגמרא סוטה דף כ' ע"א שזה זכות לסבול שבע שנים מאשר למות מיד".

וראה במה שדן בזה בשו"ת אגרות משה (6) חו"מ ח"ב סימן עד אות ג; שם סימן עה אות א).

והקהילות יעקב, במכתביו "קריינא דאגרתא" (4) כתב: "בעיקר היסוד דכל מה שאפשר להאריך חיי החולה, אפילו אינו אלא לחיי שעה צריכים לעשות. אמת שגם אני שמעתי בילדותי מימרא כזו, ולא ידעתי אם זהו מבר סמכא הוא. אבל בעיני דין זה צע"ג, דבשו"ע יו"ד סי' של"ט (4) מבואר דמותר להסיר דבר המונע פטירת החולה [כשעל ידי זה מונע יסוריו רבים]. ורק מעשה בגופו אסור לעשות. ואם כן להיות שב ואל תעשה לכאורה [במקום שעל ידי זה יתווספו לו יסורים] לא מצאתי איסור".

ובאגרות משה (5) יו"ד ח"ב) דן האם מותר להאריך חיי חולה מתייסר כדי לאפשר נטילת איברים מגופו להשתלה, ומסקנתו הברורה כי "ודאי דאסור לעשות אמצעים להאריך חיי שעה באופן שיהיה ביסורים". וכן נקט בתשובה אחרת (5) חו"מ ח"ב סימן עג אות א) "באינשי כהאי גוונא שהרופאים מכירים שאי אפשר לו להתרפאות ולחיות, ואף לא שיחיה כמו שהוא חולה בלא יסורים, אבל אפשר ליתן לו סמי רפואה להאריך ימיו כמו שהוא נמצא עתה ביסורים, אין ליתן לו מיני רפואות, אלא יניחום כמו שהם". וכן מבואר בתשובה אחרת (5) שם סימן עד אות א).

• הגדרת "גוסס" על פי ההלכה – האגרות משה (5) חו"מ ח"ב סימן עג אות ג) כתב: "ולענין סימני גסיסה שמעתי שהרופאים אין מכירים בהם", ובנשמת אברהם (9) כתב: "אינני מכיר הגדרה מדוייקת של המצב של גסיסה, וכששאלתי את הגרש"ז אויערבאך זצ"ל מה הלכה למעשה נקרא גוסס, ענה לי: אתה הרופא", עי"ש בדבריו.
• סיכום דיני טיפול בחולים סופניים – אכילה, שתיה, חמצן, טיפולים שגרתיים והחייאה – בשלבים שונים של המחלה – ראה בדברי האגרות משה (5)-(6) חו"מ ח"ב סימן עג סוף אות א; סימן עד אות ג). ובנשמת אברהם (10) אות ו).
• "צוואה מחיים" על דרכי הטיפול הרפואי כשהחולה לא יוכל להחליט בעצמו – נשמת אברהם (11) אות ט).
• רופא שהורג חולה "סופני" על פי בקשתו, האם דינו כ"רודף", וחייבים להורגו – ראה במשנת פקוח נפש (8)-(9).

תפילה על חולה סופני המתייסר

ד. כאמור לעיל, הר"ן בנדרים (3) למד מהמעשה המסופר במסכת כתובות (2) על תפילתה של שפחתו של רבי, כי צריך להתפלל על חולה המתייסר שימות. ובאגרות משה דן בכמה תשובות בדברי הר"ן (5) חו"ב סימן עג אות א; סימן עד אות  ושם אות ד). ובתשובת רבי שמואל אליעזר שטרן בשו"ת שביבי לוי (13) הביא מדברי ערוך השלחן שפסק כדברי הר"ן. ועי"ש בדבריו שדן האם צריך להתפלל על חולה "סופני" שימות או שיתרפא בנס, ולמעשה הכריע לדינא דלא כדברי הר"ן, אלא יתפלל בסתמא שהקב"ה ישים קץ לסבלו [ומניח בידי שמים היאך לעשות כן, על ידי נס או מיתה].

• • •

לסיום: ראה בנשמת אברהם (10) במה שביאר את השקפת התורה בענין "המתת חסד", ובמה שהביא מדברי הגר"מ פיינשטיין בביאור ההבדל בין השקפת התורה להשקפת אומות העולם מהו ערך חיי האדם.

• מעלת ערך חיי זקן בצל הייסורים – דברי הגר"י זילברשטיין, בספרו שיעורי תורה לרופאים (12).