א. ברוב מחזורי התפילה לראש השנה (3) נדפס נוסח 'יהי רצון' הנאמר בתוך סדר התקיעות 'דמיושב' [לפני תפילת מוסף]. וכן מובא בשם סידור השל"ה, כי יש המתוודים בשעת התקיעות על חטאיהם. אולם פוק חזי מאי עמא דבר, ובמקומות רבים לא נהגו כן [ויש הומרים 'יהי רצון' רק בסיום סדר 'תקיעות דמיושב']. וצ"ב שורש השוני בין המנהגים.
כתב הטור (1) "ואם שח בין התקיעות שמיושב, או אחר שגמר שמיושב קודם לאותן שמעומד, אין צריך לחזור ולברך. ומיהו יש לגעור במי שמשיח, לא שנא תוקע ולא שנא צבור". והביא הבית יוסף (1) בשם הראבי"ה שבענין התקיעות מותר להשיח "דדמי לטול ברוך". וכוונתו לדין המבואר בגמרא בברכות (1) שדיבור לצורך הברכה אינו נחשב הפסק [עי' ברש"י שם], ואם כן הוא הדין דיבור לצורך התקיעה אינו מהווה הפסק. ובדרכי משה (1) כתב בשם המהרי"ל "דאף לדבר בענייני תפילות לא הוי הפסקה".
להלכה פסק השו"ע (2) "לא ישיח לא התוקע ולא הציבור בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד", וכתב הרמ"א: "מיהו בענין התקיעות והתפילות אין הפסק, ואם דברים בטלים סח, אין צריך לחזור ולברך". ומסיים השו"ע: "ואין צריך לומר שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות אם לא בענין התקיעות". והקשה המג"א (שם ס"ק ה) שמדברי השו"ע שאין להשיח בין ברכה לתקיעות אם לא בענין התקיעות, משמע שבענין התקיעות מותר לשוחח לכתחילה, ואילו בהלכות ברכת המזון (2) נפסק שלכתחילה אין להפסיק כלל בין ברכת המוציא לאכילה, אפילו בענין האכילה. ומשום כך מפרש המג"א, שגם דברי השו"ע לענין תקיעת שופר לא נאמרו לכתחילה אלא בדיעבד. ומוסיף המג"א: "ופשוט דאם שח בין הברכה לתקיעה מענין תפילה דצריך לחזור ולברך. ומה שכתב הרמ"א דהתפילות לא הוי הפסק, היינו בין תקיעה לתקיעה, אבל בין ברכה לתקיעה הוי הפסק וצריך לחזור לברך", עכ"ל. ולמדנו מכאן ג' חילוקי דינים:
[א] הפסק בין הברכה לתקיעה בענין התקיעה, אינו מצריך ברכה נוספת.
[ב] הפסק בין הברכה לתקיעה בענין התפילה, מחייב ברכה אחרת.
[ג] בין התקיעות, גם אם הפסיק בענין התפילה, אינו צריך לברך פעם נוספת.
ומעתה יש לדון, האם אמירת 'יהי רצון' ו'וידוי' בין התקיעות נחשבים כהפסק בענין התקיעה, או שנחשבים כהפסק בענין התפילה, ונפקא מינה לדינא כנ"ל.
ב. בט"ז ((2); סי' תקצב ס"ק ב) מבואר שלפני התקיעות דמעומד, מכיון שלא קיים את עיקר המצוה, אין כל אפשרות להפסיק בשיחה. ולפי דבריו לכאורה אין היתר להפסיק באמירת 'יהי רצון' ו'וידוי' בין התקיעות דמיושב, וגם לא לאחר שלושים דמיושב, שהרי כל עוד שעדיין לא קיים את המצוה אסור לו להפסיק בין הברכה לתקיעות.
ופסק במשנה ברורה (3) "דבין הברכה עד סוף התקיעות דמיושב אסור להפסיק אפילו בתפילות, לכן לא יאמר ה'יהי רצון' הנדפס במחזורים בין התקיעות דמיושב, רק יהרהר בלבו ואל יוציא מפיו, או שיאמר ה'יהי רצון' אחר גמר התקיעות דמיושב", עכ"ל. והוסיף בשער הציון (ס"ק טו) "ודעת הגאון מהר"י עמדין בסידורו להקל בזה, ולדעתו כוונת המג"א הוא להחמיר רק בין הברכה לתקיעה, ועל כן במקום שנוהגין כן אין למחות בידם" [ובפשטות, דברי המשנה ברורה שרשאי לומר את ה'יהי רצון' לאחר גמר תקיעות דמיושב, אינם עולים בקנה אחד עם דברי הט"ז, שכן לפי הט"ז גם לאחר התקיעות דמיושב אין ההיתר להפסיק באמירת 'יהי רצון' ו'וידוי' כל עוד לא סיימו לתקוע תקיעות דמעומד, כי עדיין לא נגמרה המצוה].
למעשה, ישנם מנהגים שונים בקהילות ישראל בדבר אמירת 'יהי רצון' ו'וידוי' בין התקיעות. רבי עקיבא איגר הנהיג שלא לומר שום 'יהי רצון' עד אחר שתקעו את כל הסדרים [מובא בשו"ת תשובות והנהגות; (3)]. וכן נקט בקיצור שלחן ערוך (2), וכן נהגו החתם סופר והאדמו"ר המנחת אלעזר ממונקאטש (הובא בספרו של בנו 'דרכי חיים ושלום'; (3)). וכן הביא בשו"ת תשובות והנהגות (3) בשם הגרי"ז מבריסק.
ג. אולם בקהילות רבות נהוג לומר 'יהי רצון' ו'וידוי' בין התקיעות, כמובא במטה אפרים (4) ש"נוהגים העולם לומר יהי רצון הכתוב במחזורים". ובפרט בין מקהלות החסידים נהוג לומר 'יהי רצון' ו'וידוי' בין כל סדר וסדר של התקיעות, על פי קבלת האריז"ל והשל"ה הקדוש. ובפירוש קצה המטה על המטה אפרים (4) והמנחת אלעזר (4) פירשו את טעמם משום שהפסק בין הברכה לתקיעה בענין התקיעה, אינו מצריך ברכה נוספת, ולכן "אמירת 'יהי רצון' והתפילות על התקיעות שיתקבלו שהם מענין התקיעה, בוודאי לא הוי הפסק" [דברי המנחת אלעזר, ועי"ש שלמד זאת מדיני הפסק בבדיקת חמץ].
אולם הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר ((6); אות יג) דחה הסבר זה משתי סיבות: ראשית, להסתמך על ה"רמז" שענין השופר הוא התעוררות לחזור בתשובה, אין בה די כדי להחשיב דיבורים מענין חזרה בתשובה, כדברים שהם "צורך התקיעות". שנית, ההיתר להפסיק בדברים שהם צורך התקיעות הם רק בדיעבד, וכדין "גביל לתורא" שהותר רק בדיעבד, אך מהיכן נוכל להתיר להפסיק בדיבור לכתחילה.
[דרך אגב, המנחת אלעזר (4) כתב טעם נוסף מדוע אין לומר 'יהי רצון' אחרי התקיעות, בגלל החשש שאינשי דלא מעלי שירבבו בין שמות המלאכים את שמו של אותו האיש, וכן הובא בפירוש קצה המטה על המטה אפרים (4). וראה מה שלימד זכות בשו"ת בית אבי (5) על הנוסח המודפס במחזורים. ומכל מקום בשו"ת שבט הלוי (5) כתב: "לענין אמירת דברים אלו, ידענו שהצדיקים המדקדקים האמתיים לא אמרוהו כלל, ועכ"פ לא ה'יהי רצון המוזכר בהם שמות מלאכים, רק לעמוד בהכנעה אמיתית בקדושה וטהרה ובחרדה מאימת הדין"].
ד. והנה הפוסקים תלו את הנדון האם ניתן להפסיק באמירת 'יהי רצון' ווידוי בין התקיעות, בהבנת טעם סדר התקיעות הנהוג כיום: תשר"ת, תש"ת, תר"ת. האם הדבר נובע בגלל ספק שאין אנו יודעים מהי התרועה האמיתית [שברים ותרועה ביחד או שברים בלבד או תרועה בלבד]. או שתקנת סדר התקיעות היתה – לקבץ בסדר אחד של תקיעות את כל סוגי התרועות שנהגו לתקוע בהם.
מפשטות סוגיית הגמרא במסכת ראש השנה (5) נראה כי סדר התקיעות נובע בגלל הספק מהי התרועה, כמאמר הגמרא: "אתקין ר' אבהו בקיסרי תשר"ת, מספקא ליה אי גנוחי גנח או ילולי יליל". וכן מפורש בלשון הרמב"ם (המובא בבית יוסף; (5)). אולם הרא"ש והר"ן (הובאו בבית יוסף) כתבו בשם רבינו האי גאון שרבי אבהו "ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואין אותו כחלוקה". וכדברי רב האי גאון מפורש ברבינו חננאל בסוגיא בראש השנה (5).
במחלוקת זו, תלה בשו"ת יביע אומר (6) את השאלה האם מותר לומר 'יהי רצון' ו'וידוי' בראש השנה: "לפי דעת רב האי גאון וסיעתו, שאף בתקיעות בתשר"ת יוצאים ידי חובה ואין התקיעות בתש"ת ותר"ת מעכבים מן התורה, יש לומר שמותר להפסיק ביניהם בדברי תפילות ותחנונים. אבל לדעת הרמב"ם וסיעתו שהוא ספק ממש, אסור להפסיק בין תשר"ת לתש"ת, דדמי למפסיק בין ברכה למצוה, משום דשמא לא יצא ידי חובתו בתשר"ת". ומתוך כך הכריע: "והכי נמי בין תשר"ת לתש"ת אסור להפסיק בתפלות או בוידוי, לדעת הרמב"ם וסיעתו דכוותייהו נקטינן" [ואת מנהג האריז"ל להתוודות בין התקיעות ביאר הגר"ע יוסף שהאריז"ל סמך על דברי הזוהר, אולם מכיון שבש"ס לא ס"ל כן "בכל מקום שהזוהר חולק על הש"ס, נקטינן כהש"ס, ובפרט במקום חשש ברכה לבטלה והפסק, ולכן שב ואל תעשה עדיף"].
בתשובה נוספת (שו"ת יביע אומר ח"ג סימן לב; (6)) הבהיר את דבריו: "מכל מקום למודעי אני צריך כי לא עלתה על לבי למחות בחזקה בידי הנוהגים לומר וידוי בלחש כמנהג האריז"ל, כיון שיש להם אילן גדול לסמוך עליו, אלא דאודועי מודעינן בניחותא ליודעי ספר החרדים לדבר ה' שהיותר נכון לחדול ממנהג זה ולהשאר בשב ואל תעשה, שלא להכנס בחשש הפסק בין ברכה למצוה, שעל ידי זה יש חשש ברכה לבטלה ח"ו".
ה. על דברי ההגר"ע יוסף רבו העוררים, שהצדיקו את המנהג לומר 'יהי רצון' ו'וידוי' בין התקיעות, וביארו מדוע אין בכך הפסק גם אליבא דשיטת הרמב"ם שאנו מסופקים מהי ה"תרועה" האמורה בתורה. עי' בדברי הגרי"ש אלישיב, שתשובתו לגר"ע יוסף הודפסה בשו"ת יביע אומר (6) ולאחר מכן בקובץ תשובות הגרי"ש אלישיב (7), ובמה שכתב "ומן המפורסמות הוא כי רבבות אלפי ישראל הנמנים על קהל החסידים נוהגים לומר היהי רצון הנדפס במחזורים בין כל סדר וסדר, וגם המשנה ברורה בשער הציון כתב שאין למחות בידם, וכבר הורה זקן זצ"ל, ולכן נראה שאין למחות לא ביד חזקה ולא בקול דממה דקה".
גם רבי יהושע אהרנברג, אב"ד תל אביב, דחה בשו"ת דבר יהושע (7) את טענת הגר"ע יוסף שמאחר וסדר התקיעות נתקן בגלל הספק, אסור להפסיק בדיבור כדין הפסק בין הברכה למצות תקיעה. ולדעתו, למרות שסדר התקיעות נובע בגלל הספק מהי ה"תרועה" האמיתית, אך לאחר שתיקנו חז"ל לתקוע את כל התקיעות מספק, נעשה כל סדר התקיעות מצוה מדרבנן, ואם כן, כבר לאחר הסדר הראשון של התקיעות נחשב שהתחיל במצוה, ושוב אין זה הפסק בין הברכה למצוה, אלא הפסק במצוה עצמה שאינו מעכב [אך דברים אלו מיישבים רק את הנוהגים כהכרעת המשנה ברורה, המתיר לומר 'יהי רצון' לאחר השלמת סדר שלם של תקיעות. אך במטה אפרים (4) מובא שנהגו העולם לומר 'יהי רצון' לאחר שתקעו שלוש פעמים תשר"ת כפי שכתוב במחזורים ולפני שתקעו "תש"ת ותר"ת, דהיינו טרם השלמת הסדר הראשון של התקיעות, וצ"ע].
ו. הפוסקים דנו האם אפשר לברך ברכת אשר יצר בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, ראה בשו"ת שבט הלוי (7) שהביא מחלוקת בזה, ולמעשה פסק שיכול לברך, וזאת בניגוד לדעת הפני יהושע שלמד מדברי הרי"ף כי אין להפסיק אפילו בברכת אשר יצר בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד.
ולכאורה נראה כי נדון זה תלוי בחילוקי המנהגים בענין אמירת 'יהי רצון' בין התקיעות: אם סיבת ההיתר היא בגלל שאמירת ה'יהי רצון' וה'וידוי' הם צורך התקיעות, טעם זה לא שייך בברכת אשר יצר. אך אם נאמר שטעם ההיתר הוא, בגלל שנחשב שכבר התחיל בקיום המצוה, ואין זה נחשב להפסק בין הברכה למצוה, שפיר שייך טעם זה גם לענין ברכת אשר יצר, ויהיה רשאי לברך אשר יצר בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד. ואילו לדעת האוסרים את אמירת ה'יהי רצון' וה'וידוי' מחשש הפסק בין הברכה לקיום המצוה, ובפרט לדעת הט"ז המובא לעיל, שחשש זה קיים עד לסיום כל סדר תקיעות דמעומד, שהם עיקר המצוה, יש לאסור גם ברכת אשר יצר בין התקיעות מחשש זה.
[וראה עוד בדברי רבי צבי פסח [רבה של ירושלים] בשו"ת הר צבי (7) האם מותר ללמוד ולעסוק בתורה בין התקיעות].
* * *
ז. כתב הרמ"א (8) "ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה, וכן נוהגין". ונחלקו הפוסקים אימתי אומרים את נוסח ה'יהי רצון' בעת אכילת הסימנים בראש השנה, כמבואר בדברי המג"א (שם ס"ק ב). ופסק המשנ"ב ((8); שם ס"ק ד) כדברי המג"א ש"יאמר הבקשה אחר האכילה מפני שאסור להפסיק בין הברכה והאכילה". ובספר דרכי חיים ושלום (8) הביא שמנהג בעל המנחת אלעזר ממונקאטש היה לאכול קודם אמירת ה'יהי רצון' כדי לא להפסיק בין הברכה לאכילה. ובשו"ת תשובות והנהגות (8) כתב שיש לומר את ה'יהי רצון' לפני הברכה, על פי דברי ספר עץ חיים שמנהג זה "נכון יותר".
אולם בספר מקראי קודש (ימים נוראים סימן ז) הביא בשם האדר"ת שהטעם לאמירת ה'יהי רצון' בתפוח אחרי הברכה מבואר על פי דברי הגמרא בברכות (לא, א) שצריך לסדר שבחו ואחר כך יתפלל, ולכן קודם יברך ואחר כן יאמר ה'יהי רצון' [ומטעם זה, כשאומרים "לחיים" על שתיית יין או יי"ש, צריך לברך ולטעום ואחר כך לומר כן].
ח. בספר רץ כצבי (9) סיכם את ארבע המנהגים הנפוצים מתי לומר ה'יהי רצון' בעת אכילת הסימנים בליל ראש השנה, והשווה ביו דברי הפוסקים בענין אמירת ה'יהי רצון' לפני אכילת הסימנים, לדבריהם בענין אמירת ה'יהי רצון' לבין התקיעות.
וכתב בביאור השורש לשוני בפסיקת ההלכה בין אמירת היה"ר בין התקיעות, לאמירת היה"ר בין אכילת הסימנים, שיש להבדיל בין הפסק בברכות הנהנין בין הברכה והאכילה, לבין הפסק בברכת המצוות בין הברכה וקיום המצוה, שבברכת המצוות ההפסק מפריע לברכה, ובברכת הנהנין למצוה [לאכול בברכה]. ואם כן אין להשוות כלל וכלל בין ההפסק בתקיעות, שהוא הפסק בברכת המצוות, לבין ההפסק באמירת היה"ר לפני אכילת הסימנים, שהוא הפסק בברכת הנהנין. ולפיכך יש הבדל בין אמירת ה'יהי רצון' לפני אכילת הסימנים שאין להפסיק באמירת ה'יהי רצון', כי בברכת הנהנין, ההפסק מפריע למצות האכילה. לעומת זאת, לענין ההפסק באמירת ה'יהי רצון' בין התקיעות, שהוא הפסק בברכת המצוות, יש יותר מקום להתיר, מאחר וההפסק אינו מפריע לקיום המצוה, אלא לברכה, ואפשר לומר שה'יהי רצון' הוא חלק מהברכה, עי' כל דבריו בהרחבה.
[*] שיעור זה נכתב על פי ספר רץ כצבי – ירח איתנים (9), מאת צבי רייזמן, לוס אנג'לס, אלול תשס"ז.
