א. ונשמרתם מאד לנפשותיכם – חובת שמירת הגוף והנפש

בדבר חז"ל והפוסקים נתבארה חובת השמירה על הגוף והנפש מפני סכנות, הנלמדת מהפסוק "רק השמר לך ושמור נפשך מאד" (1א), כמבואר בדברי הרמב"ם (1ב) והשלחן ערוך (1ג). חובה זו כוללת גם שמירה "מכל הדברים שאסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות". בדברי הרמב"ם והשלחן ערוך נאמר: "וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי, ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות". בפשטות היינו איסור מדרבנן, וכמו שכתב בבאר הגולה (שם אות ע) "ואסמכינהו אקרא, ומכל מקום מכים עליהם כמו שאר מצוות מדרבנן". אמנם בהמשך דבריו כתב: "אי נמי, קים להו שהם מדאורייתא, ואין לוקים אליהם כדאשכחן חצי שיעור דאסור מהתורה ואין לוקים עליו, כמו שכתב הבית יוסף (יו"ד סי' קטז ס"ה)". וכן נראה מדברי הלבוש (1ד) וערוך השלחן (1ה) שיש בזה איסור מהתורה.

ב. חמירא סכנתא מאיסורא

זאת ועוד, מצינו בדברי חז"ל כי "חמירא סכנתא מאיסורא", כמבואר בסוגיית הגמרא במסכת חולין (2א), שמחמירים בספק סכנה יותר מבספק איסור [כי באיסור הולכים אחרי הרוב אף להקל, ובמקום סכנה לא]. כפי שעולה מדברי הברייתא "צלוחית [של מים חיים המיועדים לאפר פרה אדומה] שהניחה מגולה, ובא ומצאה מכוסה, טמאה, [מחשש] שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה [את הצלוחית וטימא אותה בנגיעתו]. ואם הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה, אם יכולה חולדה לשתות ממנה, פסולה". הטעם מדוע בצלוחית שהניחה מכוסה אין חוששים שמא אדם טמא גילה את כיסויה וטימאה הוא "מפני שדרכן של שרצים לגלות" את מכסה הכלי כדי לשתות ממנה, "ואין דרכן לכסות". לכן בסיפא, כשהניח את הצלוחית מכוסה ומצאה מגולה, יש לפנינו שני צדדים לטהר: שמא שרצים גילו את הכלי, ושרץ חי אינו מטמא. ואף אם אדם גילה אותם, שמא היה טהור. ואילו לטמא יש רק צד אחד, שמא אדם טמא גילה, ולכן הולכים אחר הרוב, והמים טהורים. אולם ברישא שהניחה מגולה ומצאה מכוסה, שאין לתלות בשרצים כי אין דרכן לכסות הכלי, על כרחך אדם בא וכיסה, ובזה יש ספק שקול ויש לטמא מספק. ואילו ספק מים מגולים אסורים, מחשש שמא שתה מהם נחש, ואף שהנחשים הם מיעוט, ורוב שרצים אין בהם ארס ממית. ומוכח איפוא, כי מחמירים יותר בספק סכנה מאשר בספק איסור – כי בספק איסור הולכים אחר רוב הצדדים להקל, ובספק סכנה לא.

הבן איש חי (2ב) סיכם את הדברים בקצרה: "אמרו חכמים, חמירא סכנתא טפי מאיסורא, שיש לחוש לספק סכנה טפי מספק איסור, וכל אדם חייב לשמור עצמו ובני ביתו מכל ספק סכנה ונזקי הגוף".

ג. איסור אכילת מאכלים שהיו תחת המיטה – מקור הדין וטעמו

אחד הדברים שיש להיזהר בהם מחמת הסכנה הוא הנחת מאכלים מתחת המיטה.

המקור לכך הוא בדברי הגמרא במסכת פסחים (2ג) "אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל, רוח רעה שורה עליהן". בגמרא במסכת בבא בתרא (3א) כי תלמידי חכמים מניחים מתחת למיטתם סנדלים בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים, בניגוד לעמי הארץ שמניחים מתחת למיטותיהם "אוכל וכלים" [רשב"ם שם]. רבנו גרשום כתב שם בביאור הנהגת תלמידי החכמים שמניחים רק מנעלים: "לפי שאסור להניח אוכלים ומשקים וכלים אחרים תחת המיטה מפני שרוח רעה שורה עליהם".

טעם זה לאיסור, מפורש גם בתורת חיים (3ב) שביאר, כי בשעת השינה שורה על האדם רוח טומאה, ומפני כן תיקנו נטילת ידיים בשחרית. ולכן "כשהוא מאהיל בשעת שינה על אוכל, הרי הם כאילו באוהל המת", ושורה עליו רוח רעה של טומאה [בדבריו מדוקדק שאיסור הוא בגלל השינה ולא מצד שהאוכל מונח מתחת המיטה].

דין זה הובא גם בירושלמי (3ג) בכלל הדברים שצריך להיזהר מהם: "ותבשילא תותי ערסא", דהיינו יש להימנע מנתינת תבשיל מתחת למיטה. וכן נפסק בטור (4א) "לא יתן תבשיל תחת המיטה". והביא הבית יוסף (שם) את דברי הר"ן והראב"ד כי הטעם הוא משום הרוח הרעה, השורה על המאכלים הנמצאים תחת המיטה.

אולם הרמב"ם (3ד) פירש כי טעם איסור הנחת מאכלים מתחת המיטה הוא מחשש "שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו". בפשטות, וכך הבין הבית יוסף, הרמב"ם לא סבר את טעם הרוח רעה, ופליג על הראשונים הנ"ל. אכן, הדרישה (4א) נקט שאין מחלוקת: "דהר"ן מיירי במיטה שישנים עליו, שהתבשיל שנותנים תחתיו אפילו הוא מכוסה, רוח רעה שורה עליו. והרמב"ם מיירי במטה שיושבים עליו בשעת אכילה, דהתם אין שורה רוח רעה, אלא האיסור שמא יפול בו דבר המזיק. ורבינו והר"ן אין מדרכם לכתוב אלא דברים הנהוגים בזמנינו, ובזמנינו אין יושבים ואוכלים על המיטות, משום הכי סתמו וכתבו לאיסור". וראה בברכי יוסף (4ב) שהשיג על דבריו, ובמה שכתב לפרש את דברי הרמב"ם שלא פירש הטעם משום רוח רעה, כי למד זאת מדברי הירושלמי שהאיסור ליתן דברים תחת המיטה, יסודו במה שאמר רבי אמי "צריכים למיחוש למה דברייתא חששין". ומבואר שהחשש הוא רק בגלל מה שהבריות חוששות מדברים אלו, ולא בגלל שבאמת יש בזה חשש של רוח רעה.

ד. איסור אכילת מאכלים שהיו תחת המיטה – פסק ההלכה והדין בדיעבד

בשלחן ערוך (5א) נפסק: "ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה, מפני שרוח רעה שורה עליהם" [והרמ"א כתב: "וכן יזהר מכל הדברים המביאים לידי סכנה, כי חמירא סכנתא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור"]. הש"ך (ס"ק ד) הביא את דברי הבית יוסף, שיש להיזהר בזה גם אם המאכלים מכוסים.

בדיעבד – רבי עקיבא אייגר (שם) הכריע להלכה כי "בדיעבד [המאכלים] מותרים", כדעת השבות יעקב (5ב). אולם החיד"א בברכי יוסף (5ג) דחה את דברי השבות יעקב, ונקט להלכה "דאיכא סכנת רוח רעה בדיעבד".

מנגד, דעת הגר"א מבוארת בספר כתר ראש (6ה) "להחמיר מאד באוכלין ומשקין שתחת המיטה, אפילו מה ששהה שעה קלה, אבל לאחרים היקל" [ראה ב"ליקוטי הגר"א" (שם) עדויות מכמה מעשים שאירעו עם הגר"א בענין זה].

בשו"ת יביע אומר (6א) סיכם את דעות המתירים והאוסרים בדיעבד, והכריע שאם אין הפסד מרובה יש להחמיר.

ה. אלו מאכלים נאסרו כשהיו תחת המיטה

במסכת פסחים (2ג) נאמר: "אוכלין ומשקין תחת המיטה", לעומת זאת, הטור (4א) והשלחן ערוך (5א) כתבו להלכה את הדין בנוסח: "לא יתן תבשיל ולא משקים תחת המיטה", ומשמע מדבריהם כי האיסור לא כולל מאכלים חיים. וכן דייק מדבריהם בערוך השלחן (6ב), והוסיף: "ויש מקפידים גם באוכל חי", וכן נקט להלכה הבן איש חי (6ד). וכן מבואר בדברי הבינת אדם (6ו) "בפרק ערבי פסחים איתא תנא אוכלין ומשקין תחת המטה אפילו מכוסה בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן, ולפי זה משמע דאין חילוק בין אוכלין חיין או מבושלין. וכן שמעתי שהגאון החסיד [הגר"א] ז"ל צוה בצנון שהניחו תחת המטה לחתוך לחתיכות קטנות ולזרקה, כדי שלא ימצאנה אדם. ואמנם דבר זה מצוי מאוד בבני הכפרים שמניחים כל הלפתות וביצים תחת המטה".

ומכל מקום סיים: "ואפשר כיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה', כדאיתא בגמרא בדוכתי טובא". וכן כתב בערוך השלחן: "ועכשיו אין נזהרים בזה, ושומר פתאים ה', כיון דדשו בהו רבים" [הענין נתבאר בשיעור עולמות קכ"ו].

בספר כף החיים (6ד) הביא את מה שכתב בספר מילי דחסידותא: "דדוקא בתבשיל הוי קפידא, אבל במאכל שמחוסר בישול או כבישה עד שיהיה ראוי לאכילה, קיל". כיוצא בזה כתב בשו"ת שבט הקהתי (הובא בספר אהל יעקב (7) הערה קמא) "דהיושבים בבעלזא לא הקפידו שלא יקחו אבקת קפה בבית הכסא, והטעם כי לא הוי אוכל בפני עצמו, ואין רוח רעה שורה עליו".

עוד כתב בכף החיים שם: "ובכלים פשיטא דאין קפידא דאפילו לכתחילה". אמנם רבנו גרשום למסכת בבא בתרא (3א) כתב במפורש שהרוח הרעה שורה גם על כלים.

• תרופות, ויטמינים ומשחת שיניים שהיו תחת המיטה, האם מותרים באכילה – ספר אהל יעקב (7).

ו. ה"מיטה" וה"שינה" האוסרים את המאכלים

בדברי הפוסקים נתבארו חידושי דינים בנדון:

• האם האיסור נאמר רק במאכלים המונחים על הקרקע – בכף החיים (8א; ס"ק מב) כתב: "אם הקרקע מרוצף באבנים או בקורות וכיוצא אין לחוש, דאין רוח רעה שורה אלא על גבי קרקע ממש אדמת עפר, לא כן כשיש דבר מפסיק ביניהם. והגם דיש להשיב קצת על זה, מכל מקום לסניף בעלמא". ואכן בדברי הפוסקים הוזכרה סברא זו כ"סניף" להקל בדינם של מאכלים שהיו מתחת למיטה.

• איזה "מיטה" אוסרת את המאכל –  בכף החיים (8א; מג) הביא כי הגר"א אסר בדיעבד "צוקא"ר שהיה מונח בתיבה שישן עליה אדם, וצוה להשליכו לנהר" [הובא בכתר ראש (6ה) בליקוטי הגר"א], וכתב: "שזה לא כדברי האומרים שלא נאסר רק תחת מיטה המיוחדת לשינה". והוסיף: "אמנם בספר מילי דחסידותא שם כתב דיש לומר שאין חשש רק במיטה שבה תשמיש המיטה, מה שאין כן שנעשית רק לשינה לבד, אפילו של אשה אין חשש, ובמטה של איש קיל יותר. ובספר תורת חיים (3ב) כתב דמשמע דלא הוי הקפידא אלא אם ישן שם במיטה ההוא בשעה שהמאכל מונח תחתיה, אבל אם אין שם שינה משום אדם על המיטה שהמאכל מונח תחתיה, לא נאסר המאכל כלל. ובשו"ת אור יצחק הביא ראיה דלכתחילה יש ליזהר שלא ליתן תחת המטה אוכלין ומשקין אפילו בעת שאין ישנים עליה. ומשמע דהיינו דווקא אם עשויה לשינה, אבל אם אין עשויה לשינה אין צריך ליזהר אפילו לכתחילה".

• אוכל הנמצא בעגלה של תינוק – בשו"ת מנחת יצחק (8ג) הביא את דברי השלחן ערוך הרב, שכתב בנדון נטילת ידים משום רוח רעה בשחרית, שנהגו להקל בנגיעת קטנים שלא הגיעו לחינוך, והסיק: "אם כן המקילים בנטילת ידיים של קטן, יש גם כן סמך לקטן המוטל בעריסה, שלא יהיה שייך בו איסור של תחת המיטה". והוסיף: "ועיקר ההיתרא בזה הוא ממה שאיתא בספר מזמור לדוד, שאין בכלל זה, מה שנוהגים להניח התבשיל בין כר לכסת כדי לשמור חומו, דלא מיקרי תחת מיטה אלא בקרקע שמתחתיה ממש. אם כן לפי זה גם בנדון דידן, אין שום איסור. וגם יש לצרף מה דאיתא בספר מילי דחסידותא, דיש לומר דאין חשש רק במיטה שבה תשמיש המיטה. ואם כן מכל שכן בשל תינוק אין חשש. ואם כן בצירוף כל הני, יש מקום להקל אף לכתחילה". וכן הכריע בשו"ת יביע אומר (9ג).

אמנם בשו"ת תשובות והנהגות (8ב) הביא את צדדי ההיתר הנ"ל, וכתב כי הגר"א (6ה) החמיר בעניינים אלו, ולכן קשה להקל בדבר "ומכל מקום נראה שאין להחמיר, רק אם ישן עליה תינוק, אבל אם לא ישן כולי האי, אין להחמיר". וסיים: "ומכל מקום תלוי מי השואל, ובפרט במילי דסכנה לנפש, וראוי לומר לו שבעל נפש יחמיר על עצמו, ואם אפשר להדיחו ג' פעמים עדיף טפי, ואולי יועיל גם לזה".

• שינה ביום – בשו"ת אבני ישפה (9א) כתב בשם הגר"ש ואזנר, על פי מה שכתב התורת חיים (3ב) שהסכנה במאכלים שהונחו מתחת למיטה היא בגלל הרוח רעה השורה בשעת השינה, כי "לפי מאי דקיימא לן להסתפק אם יש רוח רעה בשינה ביום", יש סניף גדול להקל בזה. והוסיף כי לפי טעמו של התורת חיים "אם כן גם בישן על כורסה הישיבה, ולא בשכיבה יש לאסור, כיון שעכ"פ ישן. אבל כאמור דווקא בשינת הלילה ולא בשינת הצהריים".

• אוכל שנמצא תחת המושב במטוס או בתא מטען באוטובוס – בשו"ת תשובות והנהגות (9ב) כתב להקל "שאין זה מיטה רק כסא. ואף שגם בזה החמיר הגר"א, מכל מקום נראה דהיינו בישן כדרכו דרך קביעות ולא דרך עראי בישיבה בלי פישוט ידיים ורגליים, בזה לא החמירו הפוסקים מדינא".

• אוכל שהונח מתחת למיטה של נכרי – בשו"ת יביע אומר (9ג) חידש לפי הכרעת הפוסקים שעכו"ם לא מטמאים באהל, כי לטעמו של התורת חיים (3ב) שמאכלים נאסרים בגלל שהמיטה מאהילה על רוח הטומאה השורה בשינה, זה לא שייך בנכרים, ובוודאי שאין להחמיר בזה בדיעבד.

ז. מאכלים שהיו תחת המיטה – סיכום הדינים

בספר הכשרות (10א) נתבארו פרטי דיני האוכל במקום הפסד ומה יעשה בו, ואוכל שנלקח שלא בידיעת בעליו.

בענין זה יש להזכיר את הנהגת החזון איש [הובאה בספר טעמא דקרא (10ב) אות כח] שציווה לתת אוכל שהיה תחת המיטה לעניים "ואמר שאין לאבדם כיון שמדינא מותרים". כמו כן הובא בספר ארחות רבנו (10ג) כי "פעם אמר מרן [החזון איש] לחלקם לתלמידי ישיבת תפארת ציון ולא להודיעם שהיו תחת המטה".

ח. קיום מצוות במאכלים שהיו תחת המיטה

ראה בשו"ת עין יצחק (11א) בנדון אתרוג שהונח תחת המיטה, ובדברי רבנו יוסף חיים בשו"ת תורה לשמה (11ב) ובספרו בן איש חי 11ג) בנדון הדלקת נר שבת וחנוכה בשמן שהיה מונח מתחת למיטה.

ט. מכר מאכלים שהיו תחת המיטה – האם הקונה רשאי לבטל המקח

שו"ת יביע אומר (12א).

י. דיני מאכלים שהיו בחדר השירותים או אמבטיה

ממוצא הדברים דנו הפוסקים האם ה"רוח רעה" הנמצאת בבית הכסא שורה על מאכלים שהוכנסו לתוכו, ונפקא מינה האם מותר לכתחילה להיכנס עם אוכל לחדר שירותים ואמבטיה, ודין המאכלים בדיעבד – ראה בספר חסד לאלפים (12ב), בליקוטי מהרי"ח, בשו"ת שלמת חיים (12ד), הר צבי (13א), יביע אומר (13ב), ובפסקי תשובות (13ג).