מותר צדקה

תקציר השיעור

א. שנו רבותינו במסכת שקלים: "מותר עניים, לעניים. מותר עני, לאותו עני". ומבואר ההבדל בדין "מותר" הצדקה [העודף הנשאר מכספי צדקה], שגבו לעני מסויים – השייך לאותו עני, לבין גביה לעניים "סתם" – שהנותר שייך לעניים.

ב. ובתלמוד הירושלמי נחלקו בדין "גבו לעני בחזקת שאין לו, ונמצא שיש  לו" – האם זכה העני בכספי הצדקה [כי יתכן והנתינה היתה בטעות].

ג. עוד אמרו בירושלמי: "אין גובים טלית בטלית [גבו טלית לעני פלוני, לא יתנו את המותר בטלית לעני אחר] ואין ממחין ביד פרנסין לכך" [כלומר, אין מוחים ביד הפרנסים אם עשו כן]. ומבואר כי יש סמכות לגבאי הצדקה לשנות את כספי הצדקה שברשותם למטרות שימצאו לנכון, וצ"ב תוקפה של סמכות זו.

ד. על פי זה דנו הפוסקים בדיני מותר הצדקה, כאשר גבו כסף לצדקה ולא השתמשו בו, או שהשתמשו בחלק מהכסף, במקרים הבאים:

  • שבוי שנפדה, עני שהעשיר או חולה שהבריא – למי שייך הכסף הנותר.
  • גבו לנישואי יתומה ומתה לפני שנישאה, האם זכו יורשיה בכסף.
  • אספו כסף להכנסת כלה והתבטל השידוך, מה יעשו בכסף בנותר.
  • התחייב לתרום בהוראת קבע עבור חולה שהתרפא לפני זמן סיום ההתחייבות, האם רשאי לבטלה.

ה. ספק אם המצוה תוכל התקיים בעתיד [כגון שלא ניתן לפי שעה לטפל בחולה בטיפול רפואי שלמטרתו נאסף הכסף] – מה דין כספי התרומה בינתיים.

ו. אספו כסף למטרה מסויימת יותר מהנדרש – מה יעשו בכסף שנותר.

ז. קרן שהוקמה לטובת אלמנה ויתומים, ולאחר מכן התברר שהנפטר היה מבוטח בביטוח חיים • גבו למטרה מסויימת ונמצא מימון ממקום אחר.

ח. סיכום דיני מותר הצדקה.

מותר צדקה

א. בדברי המשנה במסכת שקלים ובתלמוד הירושלמי שם (1) נתבארו יסודות הסוגיא:

  • שנו רבותינו במשנה: "מותר שבויים לשבוי, מותר שבוי לאותו שבוי. מותר עניים לעניים, מותר עני לאותו עני". ומבואר ההבדל בדין "מותר הצדקה" [דהיינו העודף הנשאר מכספי צדקה], שגבו לשבוי או לעני מסויים – השייך לאותו שבוי או עני, לבין גביה לשבויים או עניים "סתם" – שהנותר שייך לשבויים או עניים.
  • בהמשך המשנה נחלקו מה דין "מותר המת", דהיינו הכסף הנשאר לאחר שאספוהו לצורך קבורת המת ותכריכיו. דעת תנא קמא "מותר המתו ליורשיו", כלומר אם גבו עברו מת מסויים, ינתן המותר ליורשיו, והטעם מפרש בדברי רבא בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (2) "כי בזו ליה אחולי מחיל זילותיה גבי יורשים", ופרש"י: "מחיים אחליה לזילותיה וניחא ליה שיתבזה לאחר מיתתו להנאת יורשים" [ורבי מאיר ורבי נתן נחלקו על תנא קמא, יעו"ש].
  • בתלמוד הירושלמי (1) הסתפקו בדין "גבו לו [לצרכי המת] מת בחזקת שאין לו, ונמצא שיש לו" – מה יעשו בכסף [כי יתכן והנתינה היתה בטעות]. לדעת ר' ירמיה ינתן הכסף ליורשיו, כשם שמותר המת ליורשיו [פני משה: "ומה לי אם נתוותרו המעות, ומה לי אם הגביה היתה בטעות, הא מיהת זילותא היא גביה וליורשיו הוא דמחיל ליה"]. אולם לדעת ר' אידי דחוטריה, מכיון שכל נתינת הצדקה היתה בטעות, "הלכך מחזירים אותו לנותנים אם אפשר, או מניחים לצורך מתים אחרים" [קרבן העשה, שם].
  • עוד אמרו בירושלמי (1) "אין גובים טלית בטלית [גבו טלית לעני פלוני, לא יתנו את המותר בטלית לעני אחר] ואין ממחין ביד פרנסין לכך". כלומר, אין מוחים ביד הפרנסים אם עשו כן. ומבואר כי יש סמכות לגבאי הצדקה לשנות את כספי הצדקה שברשותם למטרות שימצאו לנכון. ועי' בפירוש הר"ש סירילאו שהביא את דברי הרמב"ם בפירושו למשנה בשקלים: "גבאי צדקה כשרואים מדרך התיקון של אנשי העיר שצריכים לשנות אלו המותרות, ויעשו מהם רצונם", וציין לדברי הגמרא בבבא בתרא (2) "ורשאים בני העיר לשנותה [את קופת הצדקה של העיר] לכל מה שירצו". ועי"ש בתוספות, שלדעת רבנו תם יכולים אנשי העיר לשנות את כספי הצדקה גם לדבר הרשות. והביא ראיה לדבריו מסוגיית הגמרא בערכין (3) כמבואר בדברי הרא"ש (3). ועי' בפרטי דין זה בשו"ע (6 סי' רנו ס"ד; סי' רנט ס"א, ובש"ך).

על פי היסודות הנ"ל דנו הפוסקים בדיני "מותר הצדקה", כדלקמן.

ב. גבו כסף לצדקה ולא השתמשו בו, או שהשתמשו בחלק מהכסף

הרא"ש (4) והרשב"א (4) דנו בכספים שנאספו לטובת פדיון שבויים, והשבוי מת או נשתמד, האם זכו יורשיו בכספים אלו. לדעת הרשב"א, הכסף הוא בגדר "מותר", ואף שלא נעשתה בו המצוה שלשמה נגבה כסףזה, מפני שכבר בשעת הגביה זכו בו השבוי. אך הרא"ש נקט שדין "מותר" הוא דווקא כאשר המצוה נעשתה במקצת הכסף שגבו אלא שנשאר ממנו עודף, אבל כאשר לא נעשתה בו מצוה כלל, אין זה בגדר "מותר הצדקה" [ודימה זאת הרא"ש לעני גוסס שפסקו לו צדקה לצורך ארון תכריכים וקבורה, ונתרפא. וכי יעלה על הדעת שתינתן לו הצדקה]. ולכן היות ויש "אומדנא" ברורה שנותני הכסף לא התנדבו על דעת כן "אם אפשר להחזיר לכל אחד מה שנתן, זה היה הנכון והישר. אבל אם אי אפשר, כי יוציאו יותר מן הקרן להחזיר לכל אחד מה שנתן, הלכך יעשו בהם צרכי רבים, ויותר טוב לפדיון שבויים כאשר אמרו הקהל" [יעו' בספר אהבת צדקה (13) הערה 113) שהסתפק אם דברי הרא"ש נאמרו רק בדין "מותר צדקה" או גם ב"גביה בטעות". לפי שיש לומר, דדווקא באופן שלא היתה טעות בגביה, וממילא הכסף שנתרם הוא כסף צדקה, בזה כתב הרא"ש שיותר ראוי לתתו לפדיון שבויים, אבל כשגבו בטעות לא, שהרי מעולם לא על הכסף חלות שם צדקה, והוא כסף חולין].

מרן השו"ע (5) הביא את שתי הדעות והכריע כדעת הרא"ש: "מעות שגבו לפדיון שבוי ומת קודם שנפדה, יש מי שאומר שהם של יורשיו [רשב"א] ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו [רא"ש], ולזה הדעת נוטה בזמן הזה דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כן". ומתבאר בדעת מן השו"ע, כי יסוד דין זה הוא משום "אומדנא", ועל כן הכריע שבזמן הזה ה"אומדנא" היא שלא התנדבו על דעת כן.

ובפשטות, מחלוקת זו בדין שבוי שנפדה  תהיה גם בדין עני שהעשיר או חולה שהבריא, יעו' בספר אהבת צדקה (12), ובשו"ת שבט הלוי (9). וראה סיכום דין זה בדברי הגר"ח קנייבסקי בספרו דרך אמונה (6) ס"ק קכג).

ג. גבו לנישואי יתומה ומתה לפני שנישאה, האם זכו יורשיה בכסף

הבית יוסף (5) הביא שנחלקו הראשונים בדין זה. לדעת הראבי"ה הכסף הוא בגדר "מותר", וממילא זוכים בו יורשיה, ואילו לדעת רבנו חיים [ובדרכי משה (5) כתב שכן דעת הרא"ש] אין הכסף בגדר מותר, ולא זכו בו היורשים.  ופסק הרמ"א (5) סי' רנג סע' ז) כדעתם, והוסיף שאפילו אם בא הכסף לידה ומתה, מחזירים את הכסף לתורמים.

  • גבו לצורך נישואי כמה אחיות יתומות – בשו"ת חתם סופר (7) ח"ו סימן מו) הסתפק כשגבו כסף עבור שלוש אחיות יתומות כדי להשיאן, ומתה אחת מהן לאחר נישואי האחרת, האם הכסף שהיה מיועד לנישואי האחות המתה מוגדר כ"מותר" [ובזה גם הרא"ש מודה לרשב"א], שכיון שאחת מהן נישאה, הרי זה נחשב כנעשית המצוה בחלקה.

אך אם מתה אחת האחיות בטרם נשאת אף אחת מהן, יש להחזיר את הכסף לבעליו הראשונים, דהיינו לתורמים.

ד. נדונים נוספים בדיני "מותר צדקה"

  • נדרו לפרנס אלמנה ויתומיה במשך ג' שנים ולאחר ב' שנים התחתנה ובעלה מפרנסה – בשו"ת חתם סופר (7) ח"ג סימן רלז) דן האם צריכים המתנדבים להמשיך ולקיים נדרם לפרנס את האלמנה ויתומיה גם בשנה השלישית, ואם תמצי לומר שאינם מחוייבים, האם יכולים להשתמש בכסף זה לחולין או שמחוייבים לשנותו לצדקה אחרת. ופשיטא ליה שאינם צריכים התרה לנדרם, כי יש כאן "אומדנא" דמוכח שלא נדרו על דעת כן.
  • אספו כסף להכנסת כלה והתבטל השידוך, מה יעשו בכסף בנותר – ראה בספר באורח צדקה (10) סע' טז) שהביא בשם הגר"ש ואזנר שאין לבטל נתינת המעות, וראייתו מדברי שו"ת הרא"ש (4).
  • ספק אם המצוה תוכל התקיים בעתיד – כגון שלא ניתן לפי שעה לטפל בחולה בטיפול רפואי שלמטרתו נאסף הכסף, מה דין כספי התרומה בינתיים, יעו' בספר אהבת צדקה (12) סע' כט).
  • התחייב לתרום בהוראת קבע עבור חולה שהתרפא לפני זמן סיום ההתחייבות – בספר אהבת צדקה (13) סע' לג) נקט שרשאי לבטלה, ובאופן זה אין אומרים "מותר העני לעני", מכיון שהמותר עדיין נמצא ברשות הנותן.
  • העברת עודפי כספי צדקה שנאספו לטובת קהילות יהודיות באירופה לטובת עניי א"י – יעו' בדברי מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי בשו"ת אחיעזר (9).
  • קרן שהוקמה לטובת אלמנה ויתומים, ולאחר מכן התברר שהנפטר היה מבוטח בביטוח חיים – בספר משכיל לדוד (11) רבי דוד לאו, רב העיר מודיעין) נקט ע"פ פסק השו"ע (5) כדעת שו"ת הרא"ש (4) שיש כאן "אומדנא" ברורה שהכסף נאסף בטעות, ועל כן יש להחזירו לתורמים.

וראה במש"כ בספר באורח צדקה (10) סע' יט) בשם הגרש"ז אויערבך בדין כספי צדקה שנגבו למטרה מסויימת ונמצא מימון ממקום אחר.

  • גבו מעות לת"ח עני ולא רצה לקבל בשום פנים ואופן – בשו"ת שבט הלוי (9) ח"ג סימן ע) תלה את הנדון במחלוקת הרא"ש והרשב"א, יעו' בדבריו, ובמה שהקשה עליו בספר אהבת צדקה (12) הערה 88).

ה. אספו כסף למטרה מסויימת יותר מהנדרש – מה יעשו בכסף שנותר

רבי מאיר אריק, מגדולי הפוסקים בגליציה [נפטר תרפ"ו] דן בשו"ת אמרי יושר (8) במעשה שהיה באחד הרבנים שהוציא כרוז לתרום אלף זהובים למשפחה אחת כדי למנוע את עיקול הבית על ידי בעלי חובות [ובכרוז לא נאמר שם המשפחה ומקומה], ולידי הגבאים הגיעו יותר מהסכום הנדרש – מה יעשו בכסף הנותר.

והכריע שהעודף לא שייך למשפחה שאספו עבורה אלא לתורמים, וצריך לשואלם מה לעשות בעודף. ועי"ש במה שקבע כי באותו הנדון נחשבת הגביה עבור "עני ידוע", ובמה שדן בדבריו בספר אהבת צדקה (13).

וראה עוד בספר אהבת צדקה (13) במה שהביא את הוראת הגרי"ש אלישיב במעשה שהיה בחולה שנזקק לטיפול רפואי בחו"ל [ולבסוף נפטר] ונשאר ממה שתרמו לו עודף גדול של עשרות אלפי דולרים, והורה הגרי"ש שהמותר שייך ליורשיו, ואין זה נחשב כגביה בטעות, יעו"ש באהבת צדקה במה שדן בדבריו.

 

"לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום"

(רמב"ם הלכות מתנות עניים פ"י ה"ב)

[*] שיעור זה נכתב על פי הספר אהבת צדקה – הלכות צדקה ומעשר כספים, רבי אברהם משה אבידן (זמל), ירושלים תשס"ח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

לשמה על ידי מכונה

א. להלכה נפסק בשו"ע שצריך טויה לשמה בציצית, ועיבוד לשמה בעשיית הקלף והבתים לתפילין. ודנו הפוסקים, האם כאשר פעולות אלו

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

תקנות חז"ל זכר למקדש

תקנות חז"ל "זכר למקדש" ודיני מצות "כורך" א. בשו"ע או"ח (סימן תעה סע' א) בהלכות ליל הסדר, כתב המחבר: "ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה,

קרא עוד

נשים בבית קברות ובהספד

נשים בבית קברות ובהספד בחוגים אורתודוקסים שונים במקומות רבים בעולם, נפוץ המנהג שגם נשות המשפחה, מספידות את יקיריהן בשעת הלוויה. גם במדינת ישראל, זו תופעה

קרא עוד

כהנים ומלכות

כהנים ומלכות [מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן לשיטתם] כידוע, נס חג החנוכה נעשה על ידי כהנים, כפי שמובא בדברי הגמרא (מגילה יא, א) "לא מאסתים ולא געלתים

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.