פדיון שבויים בזמן הזה

תקציר השיעור

 פדיון שבויים בזמן הזה

א. "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם" – סוגיית הגמרא  

במסכת בבא בתרא מבואר גודל מצות פדיון שבויים, שהיא "מצוה רבה".

עם זאת, במסכת גיטין מצאנו תקנת חז"ל להגביל מצוה זו, כאמור שם: "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם משום תיקון העולם".

  • טעם התקנה משום "דוחקא דציבורא" – אין לדחוק את הציבור לשלם עבור פדיון השבויים מחיר מופקע, כי כתוצאה מכך הציבור יתרושש מכספו, וזהו "תיקון העולם". או משום "דלא ליגרבו ולייתו", דהיינו אם נכנע לדרישותיהם המופרזות של השובים, הם ימשיכו בפעולותיהם הנלוזות ביתר שאת. ופירש רש"י נפקא מינא "אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יפילהו על הציבור". לכאורה יתכן לפשוט את הספק מדברי הגמרא בכתובות בנדון חיוב הבעל בפדיון אשתו.
  • מהר"ם מרוטנבורג נתפס ונכלא ולא הניח לקהילות לפדותו בסכום המופקע שדרש השר על מנת לשחררו, ולבסוף נפטר בכלאו.

ב. פדיון שבויים במקום חשש פקוח נפש

בדברי הגמרא במסכת גיטין מובא מעשה בתינוק שנשבה, ורבי יהושע בן חנניה התחייב שיפדנו בכל ממון שבעולם. תוספות שם כתבו, כי במקום סכנת נפשות ניתן לפדות את השבוי יותר מכדי דמיו [כמבואר בסוגיא אחרת במסכת גיטין, בנדון מוכר עצמו לגויים] • דברי רבותינו הראשונים והפוסקים, האם הכלל "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם", נאמר גם בחשש סכנת נפשות לשבויים.

ג. שיעור "כדי דמיהם" בפדיון שבויים

כעבד הנמכר בשוק • משערים לפי עושרו וממונו • כפי מה שנוהגים לפדות שבויים נכרים.

ד. "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם" – פסק ההלכה  

ה. שחרור מחבלים תמורת שבויים וחטופים

למרבה הצער, בשנים האחרונות התעוררה שאלה גדולה, מה היא ההגדרה ההלכתית של "כדי דמיהם", כאשר התמורה הנדרשת לשחרור שבויים או חטופים היא לא ממון אלא מחבלים רוצחים.

בנדון זה יש שיקול נוסף – הסכנה העלולה להיגרם כתוצאה משחרור מחבלים אלו, שהניסיון המר הוכיח פעם אחר פעם, כי הם שבים לתכנן ולבצע פעולות רצח נתעבות.

האם דין פדיון שבויים בזמן מלחמה שונה מדין פדיון שבויים בימי שגרה • אחריות והתחייבות מדינת ישראל לשחרר חיילים שיצאו למערכה בשליחותה.

  • שחרור אזרחים בני ערובה תמורת מחבלים • מבצע אנטבה ועסקת גלעד שליט לאור ההלכה.

פדיון שבויים בזמן הזה

פדיון שבויים בזמן הזה

א. "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם" – סוגיית הגמרא  

פדיון שבויים היא "מצוה רבה", כדברי הגמרא (1א), כי "חרב קשה ממוות, ורעב קשה מחרב, ושבי קשה מכולם דכולהו איתנהו ביה", ופירש רש"י שהעכו"ם יכול לעשות בשבוי כחפצו, אם למוות אם לחרב ואם לרעב. ואכן בשו"ע (7א, סע' ג) נפסק שכל רגע שמאחר לפדות שבויים כשאפשר להקדים ולפדותם, נחשב כאילו שופך דמים.

עם זאת, במשנה במסכת גיטין (1ב) מצאנו תקנת חז"ל להגביל מצוה זו, כאמור שם: "אין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם משום תיקון העולם". בסוגיית הגמרא איבעיא להו מה טעם הלכה זו – משום "דוחקא דציבורא", דהיינו אין לדחוק את הציבור לשלם עבור פדיון השבויים מחיר מופקע, כי כתוצאה מכך הציבור יתרושש מכספו וזהו "תיקון העולם". או משום "דלא ליגרבו ולייתו" -אם נכנע לדרישותיהם המופרזות של השובים הם "יקבלו תיאבון" וימשיכו בפעולותיהם הנלוזות ביתר שאת, ולכן "תיקון העולם" הוא לא להיכנע לסחטנותם.

נפקא מינה בין הטעמים, פירש רש"י, אם יש לשבוי קרוב או ידיד עשיר שמעוניין לפדותו: הטעם משום "דוחקא דציבורא" לא שייך במקרה זה, כי הציבור לא משלם את הכסף. אך הטעם משום "דלא לגרבו ולייתו", שייך גם שייך כשקרובי השבוי יפדוהו יותר מכדי דמיו, כי זה יעודד את השובים להמשיך במעשיהם.

בגמרא לא נפשט ספק זה, אולם במסכת כתובות (1ג,2א) נאמר בנדון חובת הבעל לפדות את אשתו "נשבית והיו מבקשים ממנו עד עשרה בדמיה, פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם". ורצה הר"ן (2ב) להוכיח מדברי רשב"ג שאין לפדות את האשה למרות שאינו טורח על הציבור שהרי בעלה פודה אותה, כי הוכרע להלכה, שהטעם הוא משום שלא ליגרבו טפי, וראה בדבריו במה שדחה הוכחה זו.

למעשה, דעת הר"ן, כיוון שלא נפשט הספק, אין לפדות ביותר מכדי דמיהם בכל אופן, מחמת חשש "לגרבו ולייתו", מכיוון "דלא מיפשטא ואיכא למיחש לתקלה, אין פודים, דשב ואל תעשה שאני". גם בדברי הרמב"ם (2ג; הלכה יב) טעם זה מפורש להלכה: "מפני תיקון העולם שלא יהיו האוייבים רודפים אחריהם לשבותם". וכן נראה מדברי השו"ע (7א; סע' ד) שכתב: "מפני תיקון העולם שלא יהיו האוייבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם".

[וראה בדברי הגרי"ש אלישיב, המובאים בספר שיעורי תורה לרופאים (5ב) "דכשיש לפנינו ספק בתקנת חכמים, מעמידים את הדבר על עיקר הדין, ודוחים את ספק התקנה. וכעין שכתב הרב המגיד (פ"ד מהלכות גזילה ה"ז) דבספק תקנה מעמידים את הדבר על עיקר הדין"].

מאידך, מהרש"ל (3) הכריע שהטעם הוא משום "דוחקא דציבורא", ולכן ניתן לפדות קרובים אף ביותר מכדי דמיהם, וכתב שכן נהגו בזמנו במדינות תוגרמא והסמוכים להם, שפודים השבויים יותר מכדי דמיהם כי הם מוותרים על ה"דוחקא דציבורא" שלהם. וכדבריו פסק הב"ח המובא בש"ך (7א; ס"ק ד). וראה בדברי המהרש"ל, שתמה על מהר"ם מרוטנבורג שהיה שבוי כמה שנים ולא הניח לקהילות לפדותו בסכום המופקע שדרש השר, ולבסוף נפטר בכלאו – מדוע לא רצה שיפדוהו מדין ת"ח שפודים אותו ביותר מכדי דמיו, וכפי שיבואר להלן.

 

ב. פדיון שבויים במקום חשש פקוח נפש  

במסכת גיטין (3ב) מסופר על רבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, ופדה מהשבי תינוק "בממון הרבה" [ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל, ומנו רבי ישמעאל בן אלישע"]. והקשו תוספות (שם ד"ה כל, וכן בדף מ"ה ע"א (1ב) ד"ה דלא), מי התיר לו לעבור על התקנה שאין פודים שבויים יתר על כדי דמיהן. בדברי תוספות הנ"ל נתבארו ג' תירוצים, וכפי שיבואר לקמן, מכל אחד מג' תירוצים אלו יש נפקא מינא לדינא בשאלת פדיון שבויים בזמן הזה.

[א] לפי שהכיר בתינוק שעתיד להיות תלמיד חכם מופלג בחכמה.

[ב] בשעת חרבן הבית לא היה שייך טעם תיקון העולם משום "דלא לגרבו". כלומר, טעם זה שייך ב"עת שלום", שיש לחשוש שפדיון השבויים במחיר מופקע יעודד את השובים להמשיך במעשיהם, ברם בזמן של מלחמה ורדיפות שבלאו הכי כולם נתונים למשיסה, לא פדיון השבויים יותר מכדי דמיהם הוא זה שיגרום לחטיפות נוספות.

[ג] שכאשר יש סכנת נפשות פודים שבויים אף ביותר מכדי דמיהם.

על תירוץ זה של תוספות, הקשה הרמב"ן (3ג) מדברי הגמרא (1א) כי בשבי "כולהו איתנהו ביה", ומוכח איפוא, שבכל שבי יש תמיד סכנת נפשות, ובוודאי גם על שבי שכזה תיקנו שאין לפדות יותר יותר מכדי דמיו. תמיהה זו יישב המאירי (4א) בדבריו: "ואע"פ שאמרו דרך כלל שבי כולהו אינהו ביה, מכל מקום שבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה".

בשו"ת מהר"ם לובלין (4ב) ובשו"ת כנסת יחזקאל (5א) דנו אודות פדיון שבויים ביהודי שנתפס אצל עכו"ם הטוענים כי עבר על דיניהם [שאלה זו דומה לנדון שחרור מחבלים בתמורה ליהודי שנפס בעוון סחר בסמים וכיו"ב]. ודעת המהר"ם מלובלין שמעיקר הדין אין פודים את השבויים ביותר מכדי דמיהם, ואף במקום סכנת נפשות אין לפדותו יתר מדמיו. ורק משום חילול השם ורשעות הצוררים שימשיכו להעליל עלילות על היהודים יש על קרוביו לפדותו. ותמהו על דבריו שנעלמו ממנו דברי התוספות בגיטין שבמקום סכנה פודים שבויים יותר מכדי דמיהם. וחידש הכנסת יחזקאל, שדברי התוספות הם רק לפי הטעם משום 'דוחקא דציבורא', אבל לפי הטעם משום 'דלא ליגרבו', הסברא הפוכה, שאם יפדו את השבויים שבסכנת נפשות "ירצו להרוג את השבויים בכדי שיפדו יותר מכדי דמיהן"

 

ג. שיעור "כדי דמיהם" בפדיון שבויים

מהר"ם מלובלין (6א) כתב בתוך דבריו, כי שיעור "כדי דמיו" הוא לפי מה שראוי לימכר לעבד, ואף אם הוא אדם עשיר אין שמין לפי עושרו. וכן נקט הריטב"א במסכת כתובות (6א). אבל לדעת ברדב"ז (6ב) אפשר לפדות אף יותר ממחירו כעבד בשיעור שרגילים לפדות בו שבויי עכו"ם "והנח להם לישראל שהם גומלי חסד בני גומלי חסד".

סיכום הדעות – בפתחי תשובה (7א; ס"ק ה), ובספר דרך אמונה (6;, ס"ק עז).

 

ד. "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן" – פסק ההלכה  

כפי שכבר הוזכר לעיל, בשולחן ערוך (7א; סעיף ד) הטעם שאין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם, משום "לגרבו ולייתו", וכתב הש"ך (ס"ק ד) כי משמע מדברי השו"ע שרק את עצמו יכול לפדות יותר מכדי דמיו, אבל קרובו לא יכול לפדותו ביותר מדמיו, וכמבואר בטעם משום "לגרבו ולייתו". ודעת הב"ח כהמהרש"ל (3א) שכל קרוב רשאי לפדותו ביותר מדמיו, משום שהטעם הוא משום "דוחקא דציבורא", שאינו שייך באופן זה. וכתב בספר דרך אמונה (6ג; ס"ק עח) "והאחרונים פסקו, דגם את שאר קרוביו ואפילו כל אדם, אם רוצה יכול לפדות בכמה שירצה, אלא שאין מחייבים אותו, דעיקר הטעם משום דוחק הציבור. ולכן אם אחד רוצה לפדות, מותר, וכן המנהג.

במקום סכנת נפשות – בפתחי תשובה (7א; ס"ק ד) הביא את מחלוקת הפוסקים בנדון. ובספר דרך אמונה (6ג; ס"ק עח בסופו) כתב: "ובמקום שיש חשש שיהרגוהו, נחלקו האחרונים, וכתבו שבזמנינו לכולי עלמא חייבים לפדותו במקום סכנת נפשות [וראה בדברי השדי חמד, המובאים בספר שיעורי תורה לרופאים (5ב) שגם התירוץ השני של תוספות בגיטין בדף נ"ח [משום דמופלג בחכמה היה] מודה לתירוץ הראשון שבסכנת נפשות פודים אף ביותר מכדי דמיו. וכוונתם בתירוץ השני לומר, שגם אם לא היה בסכנה מותר לפדותו בגלל חכמתו. ועוד כתב השדי חמד, כי "רובא דרובא נקטי כסברת התוספות, דבסכנת נפשות פודים יותר מכדי דמיו"].

פדיון אשתו – כתב השו"ע (7ב) "אין מחייבים את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה, אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות", וכתב הרמ"א: "ויש אומרים דאשתו כגופו דמי, ויכול לפדות בכל אשר לו".

 

ה. שחרור מחבלים תמורת שבויים וחטופים

למרבה הצער, בשנים האחרונות התעוררה שאלה גדולה, מה היא ההגדרה ההלכתית של "כדי דמיהם", כאשר התמורה הנדרשת לשחרור שבויים או חטופים היא לא ממון אלא מחבלים רוצחים.

בנדון זה יש שיקול נוסף, הסכנה העלולה להיגרם כתוצאה משחרור מחבלים אלו, ויש לדון האם ניתן לסכן חיי אדם עתידיים בעבור חייהם של השבויים, שהרי בדברי התוספתא (8א) מבואר כי "סיעת בני אדם שאמרו להם נכרים תנו לנו אחד ונהרגנו, ואם לאו הרינו הורגים את כולכם, יהרגו כולם ואל יימסרו להם" [במה שנאמר בהמשך התוספתא "אבל אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי – יתנוהו להם ואל יהרגו כולן, וכל המעשה עם שבע בן בכרי (8ב), ראה בדברי הירושלמי (8ג) והשולחן ערוך (8ד) ובשיעור עולמות כ"א, בענין הצלת נפש בנפש].

הגר"ע יוסף כתב תשובה מקיפה בשו"ת יביע אומר (9-10) בנדון "מבצע אנטבה בהלכה", כאשר נחטף מטוס ונלקחו בשבי בני ערובה, והחוטפים דרשו תמורתם, לשחרר ארבעים מחבריהם המחבלים שהיו כלואים בישראל.

בתחילת דבריו כתב, כי שחרור מחבלים רוצחים שייגרמו להרג נוסף, אינו נחשבת "פעולה המכוונת במישרים לרצח", אלא "הכוונה להציל את מאת היהודים החטופים מידי שוביהם, תמורת שחרורם של אלה, ורק במקרה יש לחוש שנוסף גם הוא על צרינו, ויכניסו את היישוב לספק סכנה, באופן שכזה יש לומר אין ספק מוציא מידי ודאי. שהיהודים החטופים עומדים בסכנה ודאית של הוצאתם להורג אם לא נשחרר את המחבלים, דטבא להו עבדינן להו, ועושים כל מה שניתן לעשות על מנת להצילם ולשחררם". בהמשך דבריו (10) דן במחלוקת הפוסקים, האם פודים שבויים יותר מכדי דמיהם במקום סכנת נפשות.

בסיום התשובה נכתב: "והנה בהתאסף ראשי עם גדולי התורה לדון בנושא הזה מבחינת ההלכה, ובתוך כדי הדיונים שהתעוררו בצדדי ההלכה, כנ"ל, הגיע ראש הממשלה מר יצחק רבין אלינו, ובישר לנו את הבשורה המרנינה, שכבר הצליחו אנשי צה"ל לחסל את המחבלים הרשעים, ואת עוזריהם באוגנדה, ולשחרר את מאת החטופים היהודים הי"ו, והם בדרכם לארץ ישראל. תהלות לאל יתברך, אשר הגדיל חסדו ונפלאותיו עמנו ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו".

במהדורה החדשה של שו"ת יביע אומר, נדפסו ההערות שרשם הגר"ע יוסף בכתב ידו בשולי הספר, ושם כתב מי היו "ראשי עם גדולי התורה" – הגרי"ש אלישיב, הגרש"ז אויערבך, הגר"ב ז'ולטי, הגר"א גולדשמידט, הגר"ש ישראלי והגרב"צ אבא שאול. ומה היתה החלטתם: "אמנם ברור הדבר ששחרור המחבלים הנדרשים טומן בחובו סכנות רבות, אולם בהיות והיהודים החטופים נתונים בסכנת נפשות ממש באופן מיידי, לפי ההלכה, סכנה זו של החטופים מכרעת את הסכנות שבשחרור המחבלים. לפיכך על ממשלת ישראל להיכנס במשא ומתן עם המחבלים ולעשות הכל בכדי להציל את השבויים החטופים מהסכנה המרחפת על ראשם".

יחד עם זאת, ראוי לציין למסופר בספר שיח יצחק (12ב) כי כשנשאל הגר"ע יוסף, האם לשחרר מחבלים תמורת החייל גלעד שליט "לן בעומקה של הסוגיה, והעלה כי יש לפדותו ולשחרר לשם כך את המחבלים כדרישת החוטפים "ואף ביקש שבעיסקה זו ישחררו בין השאר גם את אותו מחבל שביקש לפגוע בו עצמו בשנת תשס"ד אך העיר דודי הגאון הרב עזרא בצרי, כי אחר שנודע שאותם המחבלים שהשתחררו רצחו עוד בני אדם, אם כן מעתה מבורר שלא ניתן לסמוך על הבטחותיהם, ובידוע ששיחרורם של מחבלים גורם לשפיכת דם ישראל. ואם כן יש לשקול בעתיד כל מקרה לגופו, ולדון האם עסקאות מעין אלו".

להשלמת היריעה בנושא זה, בספר שיעורי תורה לרופאים (5ב) הביא את דעת הסטייפלר [כעדות תלמידו, בספר ארחות רבנו] כי השאלה האם להיכנע לדרישות החוטפים לשחרר את המחבלים, תלויה בב' הטעמים בגמרא לא לפדות שבויים יתר על כדי דמיהם משום תיקון העולם: "לפי הטעם של "דוחקא דצבורא", צריך לשחרר את המחבלים, כי אין כאן דוחקא דצבורא, שהרי מדובר במדינה. אבל לפי הטעם של "גרבי", אין לשחרר את המחבלים כיון שיחטפו עוד מטוסים. ולמעשה מחוייבים לשחרר מחבלים תמורת החטופים משום דהוי פיקוח נפש, אך אם הממשלה מסרבת, יש לזה צד בהלכה מאחר ויש פוסקים המצדדים להלכה כטעם דגרבי". אולם הגרי"ש אלישיב סבר דחייבים בפיקוח נפש לשחרר מחבלים, ואין כאן צד של "גרבי", מאחר והמחבלים בין כך עושים מה שיכולים, וכמבואר בתוספות גיטין דף מ"ה ע"א ד"ה דלא (1ב) דבשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו".

  • אחריות והתחייבות מדינת ישראל לשחרר חיילים שיצאו למערכה בשליחותה – ספר חוות בנימין (11א).
  • חשש לפגיעה במוטיבציה של החיילים להילחם – הרב מאיר גולדוויכט (12א) העלה בסוף דבריו שיקול נוסף, שכל חייל יודע בשעת הליכתו לקרב שבבוא העת יעשו הכל כדי לשחררו משביו, ואם יתברר שאין הדבר כן יטיל הדבר מורך בלבבות הלוחמים, ויסכן את כלל ישראל.
  • האם דין פדיון שבויים בזמן מלחמה שונה מדין פדיון שבויים בימי שגרה – בספר בעקבי הצאן (11ב) מסופר כי בסוף קיץ תש"ל, כנחטף לירדן מטוס ובו שהיה רבי יצחק הוטנר עם בני משפחתו, רצו תלמידיו העשירים לפדותו בסכום של כמה מליוני דולר, ודנו הרבנים האם ראוי לעשות כן, על פי המבואר בתוספות בגיטין (1ב) כי תלמיד חכם מופלג פודים ביתר מכדי דמיו. ואז טען רבי יעקב קמינצקי "דאין חשבון זה צודק כלל, דכל הך דינא דפדיון שבויים ליתא אלא בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחוייבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, הרי על ידי כן נמצינו מסייעים לאוייב באמצע המלחמה" [וראה בתחילת דבריו שהביא את מה שכתבו המנחת חינוך, הנצי"ב והגרי"ז מבריסק כי במצב מלחמה לא נאמרו דיני פקוח נפש].

סיכום – גליון עומק הפשט (13).

תגובה אחת

  1. יש מקום להזכיר ולהעיר כי לפי דעת הרבי מילובביץ אין להשאיר מחבלים בחיים ובכך פותרים לכתחילה את סוגיית החלפת שבויים תמורת מחבלים עם דם הידיים, ויותר מכך מקטינים מוטיבציה לחטוף חיילים ואזרחים כי סוגית החלפה לא על הפרק. כך שאם פועלים עם ההלכה לכתחילה (הורגים מחבלים) לא נכנסים לפלפלי הלכה סבוכים יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

הפקר פירות שביעית

א. מקור החיוב להפקיר גידולי קרקע בשנת שמיטה בפרשת משפטים נאמר "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ". יש מרבותינו הראשונים שנקטו

קרא עוד

הטמנה בשבת

א. חז"ל אסרו "הטמנה" – דהיינו לעטוף את הקדירה על מנת לשמור את חומה, ואיסור זה נחלק לשתי גזירות נפרדות: בדבר "המוסיף

קרא עוד

קנין כסף

א. אמר רבי יוחנן: "דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו [חכמים] משיכה קונה, גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך

קרא עוד

בדיני רודף

בדיני רודף ובדין רודף שניתן להצילו באחד מאיבריו   א. פיקוח נפש אינו דוחה שפיכות דמים, כדברי המשנה באהלות "אין דוחים

קרא עוד

אכילה לפני התקיעות

א. בקהילות ישראל יש מנהגים שונים בענין האכילה לפני התקיעות: יש הנמנעים לחלוטין מכל טעימה לפני התקיעות. יש המקפידים לשתות

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

נשים במשלוח מנות

נשים במשלוח מנות הרמ"א (או"ח סי' תרצו סעי' ו) פסק: "אין שולחים מנות לאבל כל הי"ב חודש". רבים מנסים "לעקוף" את האיסור באמצעות משלוח מנות לאשתו של

קרא עוד

עירוב תבשילין

אלו מלאכות מתיר עירוב תבשילין היות ובחו"ל נוהגים יום טוב שני, מנהגי להתפלל ביום הראשון של יו"ט בבית כנסת אחד וביום השני בבית כנסת אחר.

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.