א. מקור הדין וטעמו

במסכת בבא מציעא (1א) מבואר כי המקבל לשמור על פרה, תינוקות או זרעים בשבת, אינו נחשב כשומר, מכיון שאין לתת לו "שכר שבת", ולכן הוא פטור אפילו אם פשע. אך אם קיבל לשמירה למשך שבוע, חודש או שנה [או אפילו ל"שמיטה שלמה"] – "נותנים לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו". ופירש רש"י שם: "שנבלע בשכר שאר הימים, ואינו מפורש לשבת". ומבואר שאין לשלם שכר על עבודה שנעשתה בשבת ["שכר שבת"], אלא אם כן השכר ניתן ב"הבלעה", דהיינו כתשלום על עבודה שנעשה במשך תקופה [שבוע, חודש, שנה] אשר השבת היא חלק ממנה [גדרי ופרטי דין הבלעה יבוארו לקמן אות ג].

רש"י במסכת כתובות (1ב) פירש שהאיסור שכר שבת הוא מדין גזירת מקח וממכר, שאסרו חז"ל בשבת מחשש שיבוא לכתוב בשבת. והשאלה המתבקשת, מדוע איסור זה לא נחשב כ"גזירה לגזירה", שאין גוזרים – כפי שהעיר הבית יוסף בתוך דבריו בביאור המנהג המובא בדברי הטור (1ג) לשכור בעל תוקע ולא חששו לשכר שבת, וכתב רבינו שמואל שההיתר הוא כי התשלום הוא עבור קיום מצוות [פרטי דין זה יבואר לקמן אות ד]. ותמה הבית יוסף: "אטו כדי לקיים המצוות נחלל שבת". וכתב הבית יוסף כי אכן לפי רש"י זו "גזירה לגזירה", ובאמת "לית ביה איסורא כלל אפילו מדרבנן, אלא דלתקן להוסיף לכתחילה לא רצו חכמים, משום דהוה מיחזי לאינשי כשכר שבת".

ואמנם האליה רבה (1ד) כתב שאין זו "גזירה לגזירה" אלא "כולה חדא גזירה היא" – הכל נחשב לגזירה אחת. והמהר"ם שי"ף (1ה) ביאר "אפשר דטעמו משום דמחזי כעובדא דחול".

מרן השלחן ערוך (2) פסק להלכה שאסור לתת שכר עבור מלאכה שנעשתה בשבת, אלא אם כן נעשה הדבר בהבלעה. אמנם כתב הרמ"א (סע' ד) "ואם שכרו לחודש והתנה לשלם לו כל יום כך וכך, מקרי שכיר יום". וביאר המשנה ברורה (ס"ק יט) "והלשון הזה מורה שיוכל הבעל הבית לחזור באמצע השבוע, ולא יצטרך לשלם לו בעד כל השבוע אלא בעד הימים שעברו. על כן מיקרי שכיר יום, ואסור לו לקבל שכר שבת לבסוף, אפילו אם משלם לו עבור כל החודש ביחד" [המשך דברי המשנה ברורה יבוארו לקמן במקומן].

ב. גדר האיסור – על הנותן או על המקבל או שהאיסור הוא בעצם העבודה

הרמב"ם והרי"ף השמיטו את הדין המבואר בסוגיית הגמרא במסכת שבת (יט, א) שלא להשאיל לנכרי כלים בערב שבת, משום שנראה כשכר שבת. ובהסבר דבריהם חידש הגר"ח סלובייצ'יק (3א) כי גדר איסור שכר שבת הוא לא על הנותן ולא על המקבל, אלא שכאשר מקבלים כסף עבור מלאכה בשבת, המלאכה עצמה נאסרת בעשייה. לפיכך בכלים שלא נעשית בהם כל מלאכה על ידי יהודי אלא הוא נתנם לנכרי, לא שייך איסור שכר שבת.

בספר מגילת ספר (3ב) כתב כי דברי הגר"ח נאמרו בביאור דעת הטור והרי"ף אך לא להלכה, מאחר והאיסור להשכיר לגוי כלים בערב שבת משום שמיחזי כשכר שבת לא הושמט [כדעת הרמב"ם והרי"ף], אלא הובא להלכה בשלחן ערוך (או"ח סי' רמו סע'  א), וכן הוכיח מדברי המגן אברהם לענין שכר שבת בריבית [הובא במשנה ברורה (2) ס"ק יט] שנאסר למרות שלא נעשתה שום מלאכה על ידי היהודי בשבת.

אמנם מדברי ספר שמירת שבת כהלכתה (3ג; הערה קטז) נראה שנקט להלכה ולמעשה כחידושו של הגר"ח, שכתב להקל על פי דברי הגר"ח בשכר שבת בהלוואה עם היתר עיסקה, כיון שאין בה שכר עבור עבודה, שהרי הריבית הוא רק עבור שאינו פורע את החוב [עם זאת, ראה בשמירת שבת כהלכתה (סע' נה) שכתב כי איסור שכר שבת הוא על המקבל, והנותן שכר שבת עובר משום לפני עוור. ובהערה (שם קיח) מבואר כי יש הסוברים שאיסור שכר שבת הוא הן על הנותן והן על המקבל].

ג. מתן שכר שבת ב"הבלעה"

בדברי הגמרא (1א) מבואר "היתר" ליטול שכר על פעולה שנעשתה בשבת כאשר השכר ניתן ב"הבלעה", דהיינו שכר על עבודה שנעשתה קודם או אחר שבת המשולם ביחד עם שכר על העבודה שנעשתה בשבת. וכן נפסק בשולחן ערוך (2; עי"ש במשנ"ב ס"ק יח). ויש לברר מהו גדר היתר זה, האם – קבלת שכר על העבודה ביום חול ובשבת עובד בחנם, או שמקבל שכר גם על העבודה שנעשתה בשבת, אלא שבאופן זה לא גזרו חכמים, היות והשכר על מה שנעשה בשבת אינו ניכר.

בספר פלגי מים (4א) הוכיח מדברי רבותינו הראשונים, כי גדר דין הבלעה בשכר שבת שונה מדין הבלעה בשביעית, אלא כל זמן שהתשלום אינו על שבת בלבד, הרי זו "הבלעה"' המותרת. וראה גם בספר שלמי יהונתן (4ב) שהוכיח מדברי הגמרא (1א) כי השומר בשבת בהבלעה נחשב "שומר שכר", ומכאן שהמקבל שכר עבור מה שעשה בשבת.

• בנדון שיעור זמן ה"הבלעה" הנדרש להתיר קבלת שכר שבת, הביא המשנה ברורה (2; ס"ק כא) את דברי החיי אדם "ראוי שיתנה עם השומר שישמור גם ביום ערב שבת ובמוצאי שבת איזה שעות ואז הוי כשכר שבת בהבלעה ושרי". המנחת שלמה (4ג) נשאל על כך, מהמבואר בלשון הגמרא (1א) כי שיעור זמן ההבלעה הוא " שכיר שבת [שבוע] ושכיר חודש", ואם כן "מנין להחיי אדם להקל גם בהבעלה קטנה של ערב שבת ומוצאי שבת". והוסיף: "לא מסתבר לחדש להצריך דווקא הבלעה משני הצדדים, ושפיר מסתבר שהוא הדין נמי דסגי בערב שבת לחודיה או במוצאי שבת".

עוד כתב בספר בשמירת שבת כהלכתה (4ה; הערה קלה) בשם הגרש"ז אוירבך שאם השכר בשבת הוא גבוה יותר מהשכר שמשולם עבור עבודה זו בימות החול, אין הדבר נחשב כהבלעה. ובשו"ת שבט הלוי (5ד) נקט כי כאשר יש תוספת בשכר עבור מה שנעשה בשבת "דאם מבליע ממש, ולא הוזכר שכר שבת לא בעל פה ולא בכתב, ומשתלם בבת אחת ממש, אין בזה גדר שכר שבת של איסור" [וראה במה שכתב בפסקי תשובות (12) הערה 65].

• היתר נוסף בקבלת שכר שבת בהבלעה הוא, כאשר משלם גם על הוצאות הנוספות על עצם המלאכה שנעשתה בשבת, כגון בתשלום עבור טבילה במקוה, כפי שחידש הנודע ביהודה (6א), שהשכר הוא גם עבור "שכר העצים" [שנועדו לחימום המים במקוה [וזאת מלבד ההיתר מטעם דבר מצווה, אשר יבואר לקמן אות ד].

וראה בספר ארחות שבת (6ב) שדנו בהרחבה בחידושו של הנודע ביהודה, ותמהו שאמנם יש לבעל המרחץ הוצאות על העצים וכדו', אך בפועל התשלום הוא עבור השכירות בלבד. ולכן יש להתיר רק כאשר מתנה במפורש שחלק מהתשלום הוא עבור ההוצאות [ומטעם זה כתבו לחלק בין תשלום על טבילה במקוה לתשלום על שהות בבית מלון. והעירו על דברי ערוך השולחן שביאר את ההיתר לשלם לחזן ובעל תוקע מחמת ההכנה מבעוד יום, שלמעשה ודאי אין התשלום עבור ההכנה, אלא עבור המעשה שנעשה בשבת ויום טוב].

סיכום הדינים בהיתר הבלעה באופנים שנתבארו – בספר שמירת שבת כהלכתה (7ב) בנדון:

• שמרטף – מותר להעסיק, כאשר העסקתו כוללת גם ימי חול מלבד שבת.

• מלצרות – מותרת רק אם מתנה מראש שיעבדו מעט בערב שבת או במוצאי שבת.

• השכרת מכונית –מותרת לפי ימים, אפילו כאשר השבת ביניהם, כיון שהתשלום הוא לפי חצות הלילה, ונמצא ששכר שבת מובלע בימי חול.

• שכירת כלים – יש להקפיד לשכור את הכלים קודם שבת, על מנת ששכר השבת יהיה מובלע בשכר ימי החול.

• גן חיות – מותר לבקר בשבת בגן חיות כאשר שילם מראש על כרטיסי הכניסה, היות והתשלום הוא גם עבור הוצאות הנקיון ומזונות החיות.

• בית מלון – מכיון שהשכירות כוללת תשלום עבור ניקיון, חשמל אוכל וכדומה, הרי ששכר השבת מובלע. לפיכך, כאשר שוכר חדר ללא שימוש במצעים וללא אוכל, יש בכך איסור שכר שבת]. וראה עוד (שם הערה קמה) בשם שו"ת מהרש"ג "דאם מקדים לשלם לפני שבת, מותר, מכיון שאין שכירות משתלמת אלא לבסוף, כל שהקדים לו שכרו, זכה בו המשכיר, ובכהאי גוונא לא מקרי שכר שבת". והגרש"ז אויערבך העיר "דנראה דבדבר מסויים, כגון כסא לשבת עליו או חדר להיות בו בשבת, כיון ששילם או עשה קנין בערב שבת וזכה בו מבעוד יום להשתמש בו בשבת, הרי זה חשיב כמכר, דשכירות ליומא ממכר הוא, ובשלו הוא משתמש בשבת".

ד. שכר שבת בדבר מצוה

הבית יוסף (1ג) הביא בשם רבינו שמואל, שאין איסור שכר שבת עבור קיום מצוה. דעה זו הובאה להלכה בשולחן ערוך (2; סעיף ה), וצריך עיון מדוע הותר ליטול שכר שבת עבור דבר מצווה.

בספר זכרון הצבי ישראל (8א) הובאה תשובתו של רבי איסר זלמן מלצר בנדון שכר רופא בשבת, ובדבריו מבואר טעם ההיתר על פי דברי הגר"ח (3א) שבשכר שבת נאסרה המלאכה, ולכן במעשה מצוה אין לומר שהמלאכה נאסרה [נפקא מינה לפי זה, במיילדת נכריה  שאין לה מצוה על מעשיה, שאין לשלם לה שכר שבת].

בשו"ת משנה הלכות (8ב) כתב בביאור גדר היתר שכר שבת עבור מצוה, שהשכר אינו על מעשיו, שהרי היה עושה כן בגלל המצוה אף ללא תשלום, ואם כן התשלום הוא מתנה ולא שכר.

ממוצא הדברים כתב בשו"ת תשובות והנהגות (8ג) להתיר לימוד משניות בשבת בשכר לעילוי נשמת נפטר, על פי חידושו של הגר"ח (3א) היות וכמון לא שייך לומר שמחמת שכר שבת יאסר מעשה הלימוד. אמנם יש לאסור זאת משום "ממצוא חפצך" – שלא לכווין לשם כוונת ממון. ודווקא לצורך מצוות שופר וכיוצא בזה התירו, משום שהוא חפצי שמים, אבל בלימוד משניות "אין שום צורך שילמד משניות דווקא עבור שכר". מכל מקום למעשה, סיים שיש להקל בזה על פי מה שכתב בכף החיים שטעם ההיתר של שכר שבת עבור מצוה הוא, שלא גזרו באופן זה, ולכן התיר תשלום עבור אמירת תהילים בשבת. עוד מבואר בדבריו טעם להיתר משום שעל ידי השכר ילמד יותר טוב ולא יתרשל בלימודו. אמנם ראוי לשלם את השכר בהבלעה עבור השעות "בערך" ולא בדקדוק.

ה. פרטי דינים ב"שכר" שמותר לקבלו בשבת

בספר שמירת שבת (9)  – סיכום הדינים בנדון:

• מכירת מוצרים – בצורה המותרת, כגון עבור תרופות שנלקחות בשבת, אין איסור שכר שבת.

• מתנה – הניתנת ללא התניה מראש, אין בה משום שכר שבת. כמו כן מותר להשיב טובה עבור טובה שניתנה בשבת.

• מחילת חוב – כאשר לא ניתן שכר במפורש, אלא שמוחל על חובו עבור הפעולה, אין בכך איסור.

• תמורה שאינה כסף – שכר שאינו תשלום ממון או מוצר אלא שמירה על חפציו, שאין ממון חבירו מתרבה, מותר.

• החלפת תורניות – מותר להחליף תורנות שיש לו בשבת, בתורנות ביום אחר, ואין בזה איסור שכר שבת.

ו.  תשלום וקבלת שכר שבת בדיעבד

בשלחן ערוך (10א) נפסק: "אפו אינו יהודים בתנורו של ישראל בשבת על כורחו ונתנו לו פת בשכר התנור, אסור ליהנות ממנו". מבואר איפוא, שאין ליהנות משכר שניתן עבור מעשה שנעשה בשבת. וכתב הביאור הלכה שם: "עיין בבגדי ישע שעל המרדכי, דדווקא לכתחילה אסור לו לקבל שכר שבת, אבל בדיעבד אם קיבל, אין ההנאה מזה אסורה. ומלישנא דשו"ע לא משמע כן, וגם ראייתו יש קצת לדחות, וצ"ע".

להלכה פסק בספר שמירת שבת כהלכתה (10ב) "עבר וקיבל שכר שבת באיסור – אסור ליהנות משכר זה עולמית, בין לו בין לאחרים, מפני ששכר שבת הוא". ובהערה (שם) חידש שאם קיבל את השכר בשוגג, כגון שלא ידע שיש איסור שכר שבת, מותר ליהנות [והעיר בספר פסקי תשובות (10ג) "דלא מצינו בפוסקים לחלק בשכר שבת בין שוגג למזיד"].

ויש לדון האם לאחר שנעשתה בשבת פעולה, אסור [משום לפני עיור] לשלם תמורתה [כדי לא להכשיל את המקבל באיסור שכר שבת], או אדרבה, יש חובה לשלם, אלא שלמקבל אסור ליהנות מהתשלום.

בשו"ת התעוררות תשובה (10ד) כתב כי יש חובה לשלם ואין חשש איסור לפני עוור, כי יתכן והמקבל לא יהנה מהשכר היות ויכול לחלקו לאחרים, באופן שלא יהנה, אך לכתחילה לא יעשה שיצטרך לשלם שכר שבת.

ובהערות (שם ס"ק ד) ציין למה שכתב החתם סופר (11א) כי רופא שריפא נכרי בשבת, אף שרשאי לקבל שכר עבור זה, ואף יש מצוה לקבל כדי שלא יעבור על איסור 'לא תחנם', מכל מקום לא ראוי ליהנות מהשכר, אלא יקח השכר ויחלקו לעניים.

הפרי מגדים (11ב; הובא במשנה ברורה (2) ס"ק טו) כתב בשם הב"ח, כי בעל הבית אינו מחוייב לשלם את השכר, וכלשון הברייתא (1א) שאין נותנים לו שכר שבת, אלא "אפילו רוצה לוותר אסור ליקח אלא אם כן דרך מתנה, לא שכר שבת". דבריו הובאו להלכה בספר ארחות שבת (11ג), ובהערה (שם) דנו מדוע שלא נאמר כן בכל העסקה, שיתן את השכר "דרך מתנה", ואיסור שכר שבת בטל מאליו. עוד נתבאר שם, מה הדין כאשר פסק עם הפועל שיבוא קצת לפני שבת על מנת ששכר שבת יהיה מובלע, ולבסוף הפועל לא הגיע.

ז. שכר שבת – חידושי דינים הלכה למעשה

ראה בספר פסקי תשובות (12-13) בנדון שכר שבת עבור עבודה בקבלנות • קבלת תמורה עבור נתינת מאכל או חפץ ועבור שימוש הגורר "בלאי" • שכר שבת על ידי מחילת חוב • קבלת תוספת עבור עבודה בשבת • שכר שבת בריבית בנקאית, תוכניות חסכון ומניות • שכר שבת ללומדי תורה ולעוסקים בצרכי ציבור.