תוספת שבת ביום טוב

מתוך ספר רץ כצבי

תוספת שבת ביום טוב

א. בחודשי הקיץ, במקומות בהם שוקעת החמה בשעה מאוחרת בלילה, רבים בארצות הברית ובארצות מערב אירופה, נוהגים לקבל שבת מוקדם, כדי לאפשר לילדים קטנים להשתתף בסעודות השבת, וזאת על פי המובא בשו"ע (או"ח סי' רסז סעי' ב) "מקדימים להתפלל ערבית יותר מבימות החול, ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפילת ערבית ולאכול מיד".

ונשאלה השאלה, האם גם כאשר יום טוב חל בערב שבת, ניתן לקבל את השבת מבעוד יום, וכפי שהיה השנה [תשע"א] שראש השנה חל ביום חמישי ושישי, ורבים היו מעוניינים לקבל שבת מבעוד יום, דהיינו בזמן שעדיין ראש השנה. שורש הספק הוא, האם האפשרות לקבל שבת מבעוד יום היא רק כאשר ערב שבת הוא יום חול, ואז יכולה קדושת השבת לחול כבר ביום שישי [לפני זמן כניסת השבת]. אבל בזמן שיום שישי כבר קדוש מחמת עצמו בגלל קדושת היום טוב שלו, אולי אי אפשר להחיל עליו קדושה נוספת של שבת. מצד שני, יתכן ואין כל סיבה לחלק בין אם ערב שבת הוא יום טוב או יום חול רגיל, וגם אם ערב שבת הוא יום טוב, ניתן לקבל את השבת מבעוד יום.

בשאלה זו דן רבי מאיר בלומנפלד [רב בנוארק, ניו ג'רסי] בספרו אור עולם (פרק תשיעי) וז"ל: "נשאלתי בקידוש שמקדשים בערב שבת ויום טוב מבעוד יום, והרבה קודמים טרם שחשיכה [וכמו במדינות שנוהגים להרבות שעה על היום בימות הקיץ], אם יש רשות לקדש משבת ליום טוב או מיום טוב לשבת". והוא משיב: "בתוספות פסחים (צט, בד"ה עד שתחשך) מביאים דווקא גבי מצה בעינן עד שתחשך, כדתניא בתוספתא (פסחים פ"ב) הפסח ומצה ומרור מצוותן משתחשך, אבל סעודת שבת ויום טוב מצי אכיל להו, כדאמרינן בברכות (כז, ב) מתפלל אדם של שבת מערב שבת ואומר קידוש היום. ועיין בשלחן ערוך או"ח הלכות שבת (סימן רסז סע' ב) ובט"ז ובמגן אברהם, והפרי מגדים במשבצות זהב (שם) מביא מט"ז סימן רצ"א דיכול לגמור הסעודה קודם הלילה, דתוספות שבת דבר תורה הוא, ובקיץ שאוכלים מבעוד יום הרוצה להחמיר יחלק ביום שבת ג' סעודות ויוצא ידי חובתו, עיין שם. ופשוט לפי זה, דהקידוש שעושים בערב שבת ויום טוב דהוא תוספת מחול לקודש, לא שייך משבת ליום טוב או מיום טוב לשבת, כיון דלא נכנס בגדר זה דמוסיפים מחול לקודש. ופשיטא שאין מוסיפין קדושה על יום שהוא קדוש מעצמו, וכמו לקדש על יום טוב בשבת או לקדש על שבת שהוא יום טוב. ואין זה משום דאין חל קדושה על קדושה, או שאין להוסיף קדושה על קדושה. אלא משום דלא יש רשות לישראל לעשות קדושת יום מעצמו, בזמן שהוא קדוש ועומד, וזה פשוט".

ומפורש בדבריו, כי האפשרות לקבל שבת מבעוד יום, היא רק כאשר ערב שבת הוא יום חול. או אז ניתן לקדש את יום החול בקדושת השבת או בקדושת יום טוב, וזהו זמן ה"תוספת" שבת ויום טוב. אולם בזמן שיום שישי כבר "קדוש ועומד" מחמת עצמו בגלל קדושת היום טוב שלו, אי אפשר להחיל עליו קדושה נוספת של שבת.

ב. לעומתו, בשו"ת דברי יציב (או"ח סימן קיז) כתב האדמו"ר מקלויזנבורג לרב בלומנפלד: "קיבלתי ספרו אור עולם ברוב עונג, ולאות הוקרה ולחיבת תוה"ק אבוא בכמה מילין זעירין, במה שכתב בפ"ט בתוספת שבת ויום טוב, שנשאל אי איכא ענין תוספת משבת ליום טוב או מיום טוב לשבת, וכב' תורתו פלפל בזה כדרכה של תורה. ואני הייתי מסופק בזה כשהיינו במחנות ההשמדה של הגרמנים ימ"ש וזכרם, אם יכולים להתפלל של יום טוב ולהוסיף משבת על היום טוב, וכמובן שלא היו לי ספרים לעיין. וכעת שראיתי בספרו, נתעוררתי מזה" [בתשובה אחרת (שם סימן ריט) מציין האדמו"ר כי היה זה "בשבת ערב חג השבועות תש"ד, ורצו להתפלל ערבית מבעוד יום, ולא היה בידי לברר אז"].

ונקט האדמו"ר: "הנה מיום טוב לשבת, הרי כתב במג"א ריש סימן תקכ"ז דכשחל יום טוב בערב שבת מקדימים להתפלל ערבית, עיי"ש. ובאליה רבה (שם ס"ק ח), ובשו"ע הרב התניא (שם סע' ח) עיי"ש שנקטו כן. ועל כרחך דשייך תוספת מיום טוב לשבת".

וכוונתו למה שכתב המג"א בהקדמה להלכות עירוב תבשילין, בתוך דבריו: "אבל אנן קי"ל דמדאורייתא אסור לבשל מיום טוב לשבת סמוך לחשיכה. ולכן נהגו כשחל יום טוב בערב שבת, מקדימים להתפלל ערבית". ולכאורה נשמע מדבריו שגם כאשר ערב שבת הוא יום טוב נהגו להתפלל ערבית מבעוד יום, ונראה שניתן לקבל "תוספת" שבת מבעוד יום [בנוסף על קדושת היום טוב].

וכעין דברים אלו כתב האדמו"ר מזידיטשוב שיקגו, רבי יהושע העשיל אייכנשטיין (קובץ עטרת יהושע עמ' מ): "באחרונה נתפשט המנהג בכמה קהילות בעירנו שיקגו, שכאשר יום טוב של שבועות חל ביום השישי עש"ק [כגון בשנים תשנ"ט תש"ס תשס"ב תשס"ג], הרי מחמת שנלאו ההמון עם בימים ארוכים כאלו מלהמתין עד הלילה לקבל שבת ולאכול סעודת שבת בשעה מאוחרת, הנהיגו בהסכמת רבניהם לקבל שבת מבעוד יום לאחר פלג המנחה. וכאשר נשאלו מנין להם שמותר לעשות כך, השיבו שכן יוצא מפורש מהמגן אברהם (ריש סי' תקכז) שמותר ושכן נהגו, עיי"ש. ועל סמך זה התירו לקבל שבת מבעוד יום, וכן להתחיל תיכף אחר כך סעודת שבת בקידוש ובציעת לחם משנה, הכל מבעוד יום".

אולם לאחר העיון, לא ברור אם מדברי המג"א שנהגו להתפלל תפילת שבת מבעוד יום כאשר ערב שבת הוא יום טוב, יש הוכחה לעיקר דין "תוספת" לענין סעודת שבת, הנאכלת ב"יום" השבת. כי המג"א רק הזכיר שמתפללים תפילת שבת מבעוד יום, וכל הסיבה שיש אפשרות להתפלל מבעוד יום היא כדי שלא יכשלו באיסור בישול מיום טוב לשבת הסמוכה לו, ואילולא זאת גם להתפלל לא היה יכול מבעוד יום. ובדברי המג"א לא נאמר שסועדים מבעוד יום. ואם כן, הקדמת התפילה אין משמעותה בהכרח שעתה כבר התחיל יום השבת, שהרי במסכת ברכות (כז, ב) אמרו: "רב מצלי של שבת בערב שבת, ושל מוצאי שבת בשבת", ומשמע שהתפילה אינה משנה את עצם היום, ופשיטא שבעקבות תפילת רב "של מוצאי שבת בשבת", לא נפסקה קדושת השבת ונהפכה ליום חול. ויתכן איפוא, שרק לענין התפילה ניתן להתפלל תפילת שבת מבעוד יום כאשר ערב שבת הוא יום טוב, מהטעם המבואר לעיל, אך לענין סעודת שבת, הנאכלת ב"יום" השבת, עדיין יצטרכו להמתין עד שיתקדש יום השבת בצאת הכוכבים, וצ"ע.

ג. ואמנם האדמו"ר מזידיטשוב, מנה ארבע טעמים, מדוע שונה דין "תוספת" כאשר ערב שבת ויום טוב חלים בימי חול, מדין ה"תוספת" כאשר ערב יום טוב חל בשבת או ערב שבת ביום טוב.

[א] עיקר דין "תוספת" שבת ויום טוב הוא חידוש הנלמד מפסוקים, כמבואר בסוגיית הגמרא (ראש השנה ט, ב; יומא פא, ב) "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה (ויקרא כג, לב), יכול בתשעה, תלמוד לומר בערב, אי בערב יכול משתחשך, ת"ל בתשעה. הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום, מלמד שמוסיפין מחול על הקודש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, ת"ל מערב עד ערב. אין לי אלא יום הכיפורים, שבתות מנין, ת"ל תשבתו. ימים טובים מנין, ת"ל שבתכם. הא כיצד, כל מקום שנאמר בו שבות, מוסיפין מחול על הקודש". ומבואר כי נצרך לימוד מיוחד שמוסיפים מחול על הקודש לכל אחד ואחד מהפרטים בדין זה: כניסתו, יציאתו, שבתות, ימים טובים.

ולאור זאת, טען האדמו"ר מזידיטשוב: "הא דכל דינא שתוספת שבת ויום טוב חידוש הוא, ואין לך בו אלא חידושו, אשר מהאי טעמא הקשו בגמרא מנין על כל זמן וזמן במיוחד". כלומר, האפשרות לקבל שבת בזמן שיום שישי כבר קדוש מחמת עצמו בגלל קדושת היום טוב שלו, היא כבר חידוש, ומהסוגיא נראה שכל פרט מחודש בדין "תוספת" נצרך ללימוד מפורש מהפסוק, ועל כן "אין לך בו אלא חידושו".

[ב] עוד כתב האדמו"ר מזידיטשוב: "שנית, מסברא יש לומר שלא ריבה הכתוב הוספת קדושה, אלא היכא שבאותו זמן לא נמצא שום קדושה. אבל כאשר נמצא מכבר קדושה בין כך באותו זמן, לא ראתה התורה שום סיבה וצורך לחדש עוד הוספת קדושה, אחרי שהיום כבר מקודש ועומד מהקדושה הקודמת, וכל שכן כאשר הקדושה הנוספת תהא סוף סוף קדושה קלישא בחומרתה מהקדושה שכבר קיימת. וכבנדון דידן ביום טוב שחל להיות בערב שבת אשר המצות עשה של תוספת שבת אין בה לא כרת ולא לאו, כדכתב להדיא במשנה ברורה (סימן רסו ס"ק יט) בשם הר"ן. מה שאין כן המצוה של שביתת יום טוב שכבר קיימת מקודם במשך כל אותו יום ששי, הרי יש במצוה זו מצות עשה והן מצות לא תעשה החמורה יותר אשר לוקים עליה, כמש"כ הרמב"ם (הלכות יום טוב פ"א ה"ב). ואם כן מאיזו סיבה תצטרך התורה לחדש קדושה נוספת נחותה בדרגא בדינה, על גבי הקדושה החמורה הקיימת כבר. ועל כגון דא בודאי איצטריך ילפותא מפורשת לחדש חידוש כזה, ושוב יקשה מוסיפין מקודש על הקודש מנלן".

[ג] נימוק שלישי כתב האדמו"ר מזידיטשוב, שאין "תוספת" שבת ביום טוב ו"תוספת" יום טוב בשבת, מדין "העוסק במצוה פטור מן המצוה".

היסוד לסברא זו הם דברי הרמב"ם והריטב"א. כתב הרמב"ם (שם) וז"ל: "כל השובת ממלאכת עבודה באחת מהן הרי קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות". ומבואר בדבריו, שמעשה שביתה ב"שב ואל תעשה" נחשב לקיום מצות עשה של שביתת יום טוב. וכן דברי הריטב"א (סוכה כה, א ד"ה שלוחי מצוה) שכתב: "וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו, למה לי קרא, פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת. ויש לומר, דהא קמ"ל דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו, סלקא דעתך אמינא איפטורי הוא דמיפטר מיניה, אבל אי בעי למישבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות, ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות". כלומר, לריטב"א הוקשה, מדוע צריכים ללמוד מפסוק כי ה"עוסק במצוה פטור מן המצוה", לכאורה דין זה פשוט מסברא, כי מדוע שהעוסק במצוה יניחנה מידו כדי לקיים מצוה אחרת. ותירץ הריטב"א, כי בדין "עוסק במצוה פטור מן המצוה", התחדש כי המצוה שהוא מקיים עתה היא חובה לעומת המצוה האחרת שהיא רשות, ועל כן אסור לו להניח את המצוה שעוסק בה עתה שהיא חובה ולקיים מצוה שהיא רשות בלבד, ולא נחשוב שאם ברצונו להניח את המצוה שעוסק בה עתה, הרשות בידו.

על פי דברי הרמב"ם והריטב"א הנ"ל, למד האדמו"ר מזידיטשוב: "והיינו דדינא דעוסק במצוה גורם עקירה בעיקר שם מצוה של המצוה השניה, ומשווה אותה לדבר הרשות בעלמא. ואם כן הוא הדין והיא המידה גבי מצות תוספת שבת, כאשר הוא כבר עסוק ושרוי בתוך מצות שביתת יום טוב. ומעתה בנדון דידן, כאשר שובת ממלאכת עבודה ביום טוב שחל להיות בערב שבת ומקיים הוא אז באותו זמן המצות עשה של שביתת יום טוב כדהרמב"ם הנ"ל, אם כן הרי המצוה החדשה של קבלת תוספת שבת המתחדשת בזמן של פלג המנחה נעשתה אז כדבר הרשות, לא דבר מצוה. ואם כן יהא אסור לקבל עליו אז קדושת תוספת שבת, שהרי כלשון הריטב"א הנ"ל מחמת דינא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אסור להניח מצוותו של שביתת יום טוב מפני דבר שהוא אז דבר הרשות".

[ד] והנימוק האחרון הוא: "מטעם זילותא דיום טוב. שהרי שורש הרצון לקבל שבת מבעוד יום ביום שישי שחל בו יום טוב מבעוד יום בא אצל ההמון ברוב הפעמים מחמת העייפות שהולכים בטל בשעות הצהרים, והבטלה מביאה לידי שעמום, ומחמת הרצון להיפטר מהריקנות של היום בעיניהם, שאינם מעריכים מעלת הזמן של היום טוב כראוי, רוצים הם לפרוק מעליהם עול היום טוב ולהתחיל בהקדם האפשרי קבלת שבת, כדי להגיע לאכילת סעודת ליל שבת קדש. ואף שיש מצדיקים מעשיהם לעשות כנ"ל מפני חינוך הילדים, שיוכלו על ידי כך להשתתף בסעודת שבת טרם ישכבו, או מטעם הורים קשישים וכדומה, מכל מקום סוף סוף ברוב המקרים הכל הולך ביסודו משורש של זילותא דיום טוב, לפרוק עול היום טוב המכביד עליהם".

והאדמו"ר מזידטשוב דימה את הענין לדבריו של האגרות משה (או"ח ח"ד סימן ס) בנדון בישול בשבת באמצעות שעון שבת, וז"ל: "אבל יש טעם גדול לאסור מטעם אחר, דהא זילותא דשבת ואף זילותא דיום טוב הא אסרו בכמה דברים. וכיון שברור דאיכא זילותא דשבת, הוא בכלל איסור זה, ממילא אף שלא אסרו זה ביחוד, דכל ענין זילותא הוא האיסור… גם פשוט לענ"ד דעושה דבר שהוא זילותא לשבת הוא עובר בידים על חיוב הכבוד, משמע שהוא גם כן חיוב התורה. וממילא מובן דהדברים שעשייתם הוא זילותא לשבת הוא גם כן עובר על מצוה זו דכבוד השבת, ועוד גרוע, דהרי עובר זה במעשה".

ועל פי זה כתב האדמו"ר מזידיטשוב: "ואם כן בנדון דידן לפי דברי האגרות משה הנ"ל יתכן שיש כאן שאלה של איסור דאורייתא ח"ו לקבל שבת בהקדם, אם זה בא כתוצאה מרגש של זלזול והשפלה בחשיבות היום טוב, ורצון לפרוק עול היום טוב. דהרי לפי דברי האגרות משה הנ"ל עוברים בידים על איסור תורה, מאחר שלפי דבריו אחר כוונת הלב הן הן הדברים הנ"ל, דכל ענין זילותא הוא האיסור, וזה שהוא זילותא הוא דבר המובן לכל".

וכמובן, מסקנתו היא: "מכל הני טעמים הנ"ל נראה שאסור הדבר להוסיף מקודש על הקודש".

ואת דברי המג"א [לעיל אות ב] "נהגו כשחל יום טוב בערב שבת, מקדימים להתפלל ערבית", אשר משמע שגם כאשר ערב שבת הוא יום טוב ניתן לקבל "תוספת" שבת מבעוד יום, ביאר האדמו"ר מזידיטשוב: "וכל דבריו קאי רק להתיר קבלת שבת מבעוד יום לענין איסור מלאכה, ותו לא. והטעם כדי לעשות גדר וסייג שלא יכשלו בחילול יום טוב באיסור דאורייתא לבשל לצורך שבת סמוך לחשיכה, ורק לזה היה מטרת המג"א אשר לעצמו אינו סתירה לקדושת היום של יום טוב. ואילו בנוגע לקידוש וסעודת שבת, גם המג"א ס"ל דצריכין להמתין עד הלילה".

והוא מסכם: "המורם מכל הנ"ל, שאסור להתחיל סעודת שבת מבעוד יום כשחל יום טוב בערב שבת מכל הטעמים המבוארים לעיל. והמג"א שהתיר לקבל שבת בתפילה, רק זה התיר ולא יותר. והטעם, כדי לאסור מלאכת אוכל נפש שעל זה, ורק על זה שייך הוספה מחול על קודש, דיום טוב כחול נחשב לענין מלאכת אוכל נפש. אמנם גם לדידיה אסור להתחיל סעודת שבת קודם חשכה".

ד. אמנם דברים אלו תמוהים מאד.

ראשית כל, ההנחה הפשוטה של האדמו"ר מזידיטשוב ש"כאשר נמצא מכבר קדושה בין כך באותו זמן, לא ראתה התורה שום סיבה וצורך לחדש עוד הוספת קדושה", וכן הנחתו של רבי מאיר בלומנפלד שנקט כדבר פשוט "דלא יש רשות לישראל לעשות קדושת יום מעצמו, בזמן שהוא קדוש ועומד" – הינה סברא בעלמא, ללא כל מקור. ובאמת, מסברא מדוע שיהיה שונה דין "תוספת" שבת ויום טוב כשהם חלים בימי חול, מדין ה"תוספת" כאשר ערב יום טוב חל בשבת או ערב שבת ביום טוב, וצ"ע.

שנית, דבריהם שדין "תוספת" הוא רק במקום שמתווספת קדושה על יום חול ולא במקום של הוספת קדושה בזמן שהוא "קדוש ועומד", נסתרים ממה שכתב הגרצ"פ פרנק (מקראי קודש, ימים נוראים, סימן לח) בביאור דברי רבי יוסף ענגיל בגליוני הש"ס (סוכה פא, א) בנדון השאלה האם ביום הכיפורים שחל בשבת, יוכל לחלק את קבלת ה"תוספת", ולקבל על עצמו מבעוד יום רק את השבת ולא את יום הכיפורים, ואז יהיה רשאי לקדש את השבת ולאכול סעודת שבת, ורק לאחר מכן יקבל את תוספת יום הכיפורים. ולכאורה היה ראוי שכולם ינהגו כך, כדי לקיים גם את מצות עונג שבת וגם את מצות העינוי ביום הכיפורים.

וביאר הגרצ"פ: "יום הכיפורים שחל להיות בשבת יהיה חייב לקבל תוספת שבת ולא דיום הכיפורים, ויאכל בתוספת סעודת שבת, ויוצא ידי סעודת שבת בלי איסור. אולם העלתי במקום אחר, שכיון דאמרה תורה ועניתם את נפשותיכם, אף כשחל בשבת, אם כן ביטלה תורה מצוה של עונג שבת זו".

ומבואר בדבריו, שרק בגלל הטעם שביום הכיפורים שחל בשבת אין חיוב סעודת שבת, אין צורך לקבל "תוספת" שבת לפני שמקבל את תוספת יום הכיפורים. ואילולא טעם זה, לא היתה מניעה מדין "תוספת" שבת, לקבלו. ומוכח מכאן, שאפשר לקבל "תוספת" שבת, ואותו יום זה כבר קדוש בקדושת השבת, ועל קדושה זו יוסיפו עוד את "תוספת" יום הכיפורים. הרי לנו, שאין כל מניעה לקבל "תוספת" שבת או יום טוב גם בזמן שכבר "מקודש ועומד".

גם מה שכתב האדמו"ר מזידטשוב, שאי אפשר לקבל "תוספת" שבת ביום טוב ו"תוספת" יום טוב בשבת, מדין "העוסק במצוה פטור מן המצוה", תמוה ביותר. ואם כדבריו, וכי יעלה על הדעת שכל אדם השומר שבת ושובת ממלאכתו ומקיים מצות עשה של שביתת השבת, יהיה פטור מכל תרי"ג מצוות מדין "עוסק במצוה". ובוודאי, רק כאשר המצוה השניה היא ב"קום עשה", ועל ידי שיעשה את המצוה השניה יתבטל מקיום הראשונה, אז נאמר פטור "עוסק במצוה", ואינו צריך לעשות את המצוה הנוספת. אבל במקום שקיום המצוה הראשונה שעוסק בה הוא ב"שב ואל תעשה", כשביתת השבת, אז אין כל מניעה בזמן השביתה לקיים מצוות עשה נוספות, ולא יעלה על הדעת להיפטר מקיום המצוות הנוספות מדין "עוסק במצוה". ופשיטא שבהיותו שובת בשביתת היום טוב, אין כל מניעה שיקיים באותה שעה גם את מצות "תוספת" שבת, ולא שייך בזה כלל הפטור של "עוסק במצוה".

ואף דבריו, שבקבלת שבת מוקדמת ביום טוב יש "זילותא דיום טוב", תמוהים מאד. בשלמא אם היה עושה דברי חולין ביום טוב, היה מקום להבין שיש במעשיו "זילותא" ליום טוב, אבל כאשר אדרבה, הוא רק מוסיף קדושה על קדושה בהיותו מקבל על עצמו את קדושת השבת, לא זו בלבד שאין בזה "זילותא" אלא יש בזה כבוד ליום טוב שמקדשו ומכבדו ביותר.

* * *

ה. ולענ"ד נראה כי השאלה, האם גם כאשר יום טוב חל בערב שבת, ניתן לקבל את השבת מבעוד יום, תלויה במחלוקת האחרונים בגדר "תוספת" שבת ויום טוב, שנתבארה בהרחבה במקום אחר.

בהלכות סוכה מביא הט"ז (סי' תרסח ס"ק א) את דברי המהרש"ל בתשובה (סי' סח) בשם מהר"ר טעביל "שלא היה אוכל בכניסת יום שמיני עצרת עד הלילה, דאם כן היה צריך לברך לישב בסוכה כיון דעדיין יום הוא". ונחלק עליו הט"ז, וכתב "דוודאי מי שמוסיף מחול על הקודש הוא עושה על פי ציווי תורתינו כבר חלף והלך ממנו חובת היום מה שהיה עליו קודם זה, והוה כמו בלילה ומחר ממש. ונתבאר כי נחלקו הט"ז והמהרש"ל מהו גדר דין תוספת יום טוב.

לדעת המהרש"ל, תוספת יום טוב איננה כעצמותו של היום טוב, אלא יום חול גמור שיש בו דינים מסויימים שחלו עליו משעה שקיבל עליו את התוספת. ולכן אף על פי שקיבל עליו את תוספת יום טוב של שמיני עצרת, עדיין היום הוא יום שנחשב סוכות [הושענא רבה], ואם כן כאשר יקדש על היין ומזכיר את חג שמיני עצרת, עדיין חל עליו חיוב סוכה מדין חג הסוכות, וזה לכאורה תרתי דסתרי [כי מחד גיסא הוא מזכיר את שמיני עצרת ומאידך הוא מזכיר את חג הסוכות]. ומשום כך פסק המהרש"ל שיש להימנע מלקדש ביום טוב של שמיני עצרת עד הלילה, לאחר צאת הכוכבים.

ואילו לדעת הט"ז, גדר זמן ה"תוספת" הוא כעצמותו של היום טוב, כדבריו הנ"ל, שמשעה "שמוסיף מחול על הקודש כבר חלף והלך ממנו חובת היום הקודם והוה כמו בלילה ומחר ממש". ולכן אם קיבל על עצמו קדושת שמיני עצרת, שוב אינו מברך לישב בסוכה, כיון שאצלו חג הסוכות "חלף והלך ממנו".

ועוד נתבאר שם כי נחלקו המהרש"ל והט"ז לשיטתם, האם יכול לאכול סעודת שבת בזמן ה"תוספת" (עי' בט"ז או"ח סי' רצא ס"ק ו). לדעת המהרש"ל, רשאי לאכול את סעודת השבת רק בלילה, מכיון שזמן התוספת עדיין איננו שייך לעצם יום השבת. אולם לדעת הט"ז כבר משעה שמקבל עליו את ה"תוספת שבת" מתחילים יום השבת והיום טוב אף על פי שעדיין לא שקעה החמה, וממילא כבר זמן התוספת נחשב כעצם יום השבת וכיום טוב לכל הדינים. ולכן אפילו אם סיים את כל סעודת השבת קודם הלילה, יוצא ידי חובת סעודת השבת.

ונראה כי לפי המהרש"ל, כאשר ערב שבת הוא יום טוב, לא יוכל לקבל "תוספת" שבת, משום שזמן התוספת אינו כעצם יום השבת, ולפיכך אינו רשאי לאכול את סעודת השבת בזמן זה. משום שבעת קבלת התוספת עדיין אינו מסיים את קדושת היום טוב, וכל דיני היום טוב עדיין חלים עליו, אלא שנתווספה בו קדושה לענין איסור עשיית מלאכות שאסורות בשבת ומותרות ביום טוב. ובזמן זה שהוא יום טוב ולא שבת, אינו רשאי עדיין לאכול את סעודת השבת.

אולם לפי הט"ז, היות וגדר זמן "תוספת" שבת הוא כעצמותו של יום השבת, יש לומר כדבריו הנ"ל, שמשעה שמוסיף מקדושת השבת על קדושת יום טוב "חלף והלך ממנו חובת היום הקודם והוה כמו בלילה ומחר ממש". ושפיר מאותו רגע שקיבל על עצמו את תוספת השבת ביום טוב, יום זה הוא כבר שבת לכל דבר וענין, ורשאי לסעוד את סעודת השבת בזמן זה, עוד בטרם החשכה.

ו. ואף שהיה מקום לומר, שדברי הט"ז שבזמן שקיבל על עצמו על ידי ה"תוספת" את קדושת היום הבא "חלף והלך ממנו חובת היום הקודם והוה כמו בלילה ומחר ממש", נאמרו רק במקום שהיום הקודם היה יום חול ואין בו קדושה מיוחדת, ולכן אפשר להפקיע את היום שנמצא בו ולהחיל עליו את קדושת היום הבא. אבל כשהיום שנמצא בו הוא יום טוב או שבת, אינו יכול על ידי קבלת היום הבא להפקיע קדושה שכבר קיימת, כי רק להוסיף קדושה ניתן, ולא לבטל ולהפקיע מצב קיים של קדושה שכבר יש בזמן הזה.

ברם בדברי הט"ז עצמו מפורש שלא חילק בזה, כדבריו בהלכות ראש השנה (או"ח סי' תר ס"ק ב) בנדון "קהל אחד היה להם בערב ראש השנה שופר, ובאו שודדים וגזלו אותם ונטלו גם השופר, ושלחו הקהל לקהל אחר לשלוח להם, ונתעכב השליח מחמת אונס ולא בא עד סוף יום שני, והיה ראש השנה ביום חמישי וששי, ובשעה שבא השופר כבר התפללו של שבת אבל עדיין היה יום גדול, מהו לתקוע בעת ההיא ולא נחוש לשבות דאין תוקעין בשבת".

וכתב הט"ז בתוך דברי תשובתו: "כלל הדבר בזה, שבמקום שיש חיוב מצוה בההיא שעתא, אין קבלת שבת של זה מועיל לבטל חובת המצוה ההיא, כיון שאי אפשר בענין אחר לקיים המצוה כדינא. נמצא בההיא דשופר חייב לתקוע באותו זמן שיש עוד יום, אפילו אם התפלל כבר ערבית של שבת". ומתבאר בדברי הט"ז יסוד, שדין תוספת שבת אינו יכול להפקיע חיוב מצוה המוטלת על האדם מכבר. מה שאין כן במצוה שעדיין לא נתחייב בה, אין בעיה בקבלת התוספת, כיון שאין בקבלה ביטול מצוה בקום ועשה. ולכן אין בכוח תוספת שבת להפקיע את מצות תקיעת שופר, אם לא הספיק לקיימה, שהרי גם אם קיבל עליו את התוספת, מחוייב לקיימה.

אולם בעיקר דין "תוספת" שבת, לא הזכיר הט"ז כלל שיש לחלק בין "תוספת" ביום חול, ל"תוספת" שבת ביום טוב הקדוש כבר מחמת עצמו, ומשמע מדבריו שאין סיבה לחלק בין הדברים, וגם כאשר מוסיף קדושת השבת על קדושת יום טוב "חלף והלך ממנו חובת היום הקודם והוה כמו בלילה ומחר ממש".

ז. השנה [תשע"א], לפני חג הסוכות, שחל ביום חמישי, ובחו"ל גם ביום שישי, מסר שיעור בנדון קבלת שבת מוקדמת ביום טוב, ידידי רבי יעקב קראוס, רב בית הכנסת שבו אני מתפלל, ישראל הצעיר דהאנקוק פארק. ומסקנתו היתה, שמותר להתפלל מבעוד יום, כמפורש בדברי המג"א הנ"ל [אות ב], אבל קידוש ראוי לעשות רק בליל שבת, כדי לחשוש לדעת המחמירים [האדמו"ר מזידיטשוב, המובא לעיל].

אך לענ"ד נראה, שלפי דברי המג"א שהתיר להתפלל מבעוד יום, ניתן יהיה גם לקדש מבעוד יום. וזאת על פי מה שהזכיר ידידי יעקב מאיר (ג'ורג') מאנן, בעת שלמדנו את השיעור, את חידושו של המג"א (סי' רעא ס"ק א) "שמהתורה יוצא ידי חובת קידוש כבר בתפילה". ולפי המג"א יוצא איפוא, שאם רשאי להתפלל מוקדם בערב שבת שחל ביום טוב, מותר גם לקדש – שהרי כבר בתפילה יוצא גם ידי חובת קידוש מדאורייתא [ורק מדרבנן צריך לקדש על הכוס].

אמנם כל זה לענין התפילה והקידוש, אך לענין הסעודה, נראה כי הדבר תלוי ועומד במחלוקת המהרש"ל והט"ז הנ"ל, וכמבואר לעיל. אלא שיש להעיר על פי מה שכתב הרמ"א (סי' רעא סע' ג) בדין "קידוש במקום סעודה", וז"ל: "וצריך לאכול במקום הקידוש לאלתר, או שיהא בדעתו לאכול שם מיד, אבל בלאו הכי אפילו אכל במקום קידוש אינו יוצא" – שגם אם מותר יהיה לקדש מבעוד יום, אולם לדעת המהרש"ל שאין לסעוד את סעודת השבת מבעוד יום, יצטרך להקפיד לקדש סמוך לחשיכה, כדי שיוכל להסמיך לאלתר את הסעודה שצריך לסעוד בשבת לקידוש שנעשה מבעוד יום.

סוף דבר: השאלה שדן בה הט"ז [לעיל אות ו], היא ממש הנדון שפתחנו בו, כאשר ראש השנה חל ביום חמישי ושישי. ונמצא כי לפי הט"ז, מכיון שבקבלת תוספת השבת "חלף והלך" היום טוב, ונהיה עצם יום השבת, אין מניעה לאכול את סעודת השבת ביום זה.

ואכן בשו"ת דברי יציב, בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות ב], לאחר שהביא את דברי המג"א "כשחל יום טוב בערב שבת מקדימים להתפלל ערבית", וכתב שמוכח מדבריו "דשייך תוספת מיום טוב לשבת", הוסיף: "והט"ז בסי' ת"ר סק"ב כתב רק משום דקבלה שלו נגד המצוה דשופר ואין שבועה חלה לעבור על המצוה, עיי"ש. חזינן דשייך תוספת מיום טוב לשבת, ואמרינן כבר חלף היום וכלילה הוא, כמ"ש הטו"ז בסי' תרס"ח סק"א, עיי"ש".

ומשמע מדבריו שאין כל פקפוק במנהג העולם לקבל שבת מוקדם גם כאשר ערב שבת חל ביום טוב, ולא רק לענין תפילה אלא גם לענין קידוש וסעודה, שלא כדעת רבי מאיר בלומנפלד והאדמו"ר מזידיטשוב.

יחד עם זאת יצויין כי בשיעור בענין תוספת שבת ויום טוב נתבאר, כי גם לדעת הט"ז שגדר זמן "תוספת" שבת הוא כעצמותו של יום השבת, יש לדון כאשר עשרה בטבת חל בערב שבת, לכאורה יהיה מותר להקדים ולאכול לפני צאת הכוכבים, מכיון שמשעת קבלת השבת המוקדמת כבר הסתיים יום עשרה בטבת, ונמצא שהמתענה אכן השלים את תעניתו, ולכן אין מניעה שיקדש ויאכל. אלא שנתבאר שם על פי חידושו של האבודרהם (הלכות תעניות, עמ' רנד) שמהות תענית עשרה בטבת היא "בעצם היום הזה", ופירושו של דבר שכל היום צריך להיות בתענית, עד צאת הכוכבים, מסתבר שגם לדעת הט"ז צריך להתענות בערב שבת בכל "עצם היום", דהיינו עד לסיומו בצאת הכוכבים של שבת, ואינו רשאי להקדים ולאכול לפני צאת הכוכבים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

נר חנוכה או הלל

נר חנוכה או הלל נר חנוכה או אמירת הלל – מה עדיף [ובדין אין מעבירין על המצוות] א. בספר נשמת אברהם (או"ח סימן תרפג סע' א)

קרא עוד

בירור יחוס כהונה

בירור יחוס כהונה פתיחה בשנים האחרונות ניתן להאזין ברשת האינטרנט לשיעורים הנמסרים בביתי בלוס אנג'לס מידי שבוע, ובפרט לשיעור הקבוע בענייני כהונה המתקיים ביום חמישי

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.