מצוה להרוג יהודים אפיקורסים הכופרים בתורה, לא כן פני הדברים ב'תינוקות שנשבו' – יהודים שגדלו על ברכי חינוך כפרני, אשר דינם כאנוסים. ויש לדון במציאות של הדורות האחרונים, שלדאבון לב, רבים גדלו מקטנות בידיעה שהם יהודים ולמדו פרקים מתנ"ך ופגשו שומרי מצוות, ברם מאידך למדו מקטנות לזלזל בערכי הדת ובלומדי התורה. והשאלה היא, האמנם דינם של יהודים אלו כ'תינוקות שנשבו', או שהם אפיקורסים, על כל המשתמע מכך – ונפקא מינה להלכות רבות, כדלהלן.

א. בסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה (1) נתבארו דיניהם של 'מין', 'אפיקורס' ו'מומר' – אוכל נבלות 'לתאבון' או אוכל נבלות 'להכעיס', לענין ההלכה ש'מורידין ולא מעלין'. דהיינו המצוה שיש להרוג את הכופרים בתורה [ראה בסוגיית הגמרא כמה דרכים בביאור דין זה]. וכן נתבאר שם חיוב השבת אבידה למומר אוכל נבלות לתאבון ולא למומר אוכל נבלות להכעיס שדינו כגוי שאין משיבים אבדתו.

ונפסקו הדברים להלכה ולמעשה בדברי הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (1) ובהלכות אבדה (2).

הרמב"ם חזר ושנה את הדברים בהלכות ממרים (2) וז"ל: "המינים והאפיקורסים והאומרים אין תורה מן השמים והמוסרים והמשומדים, כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינם צריכים לא עדים ולא התראה ולא דיינים, וכל ההורג אחר מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול". אולם כאן הוסיף הרמב"ם וכתב: "במה דברים אמורים, באיש שכפר בתורה שבעל פה ממחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה, וכן כל הטועים אחריו. אבל בני הטועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות וגדלו אותם על עליו, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגדלוהו הגויים על דתם שהוא אנוס. ואע"פ ששמע אחר כך שהוא יהודי, וראה היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותם בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להרגם". [מקור המושג 'תינוק שנשבה' בסוגיית הגמרא במסכת שבת (סח ב) לענין חיוב קרבן על חטא בשוגג, ומפאת אריכות הסוגיא שם, לא הובאה בדפי המקורות].

ומפורש בדברי הרמב"ם, שיש לקראים דין "תינוק שנשבה" שהוא אנוס, מכיון שגדלו על טעותם [אמנם מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת חולין (2) משמע שדין הקראים כמומרים, ועי' בחידושי הגהות על הטור (3) שעמד בזה].

אך כבר העיר הרדב"ז (2) שדברי הרמב"ם "ללמד זכות" על הקראים שדינם כ'תינוק שנשבה' לא נאמרו על בני דורו [של הרדב"ז], וז"ל: "אבל הנמצאים בזמנינו אם היה אפשר בידינו להורידם, מצוה להורידם, שהרי בכל יום אנו מחזירים אותם למוטב ומושכים אותם להאמין בתורה שבע"פ, והם מחרפים ומגדפים את בעלי הקבלה, ואין לדון את אלו בכלל אנוסים, אלא כופרים בתורה שבעל פה".

מדברים אלו אודות ה'קראים', נפתח הפתח לדיון על המצב פורקי העול בדורות האחרונים.

מעשים בכל יום שמנסים להחזיר למוטב את אחינו בית ישראל שאינם שומרי תורה ומצוות, ומנסים "למשוך" אותם להאמין, ואין כל ספק שהם מודעים שיש תורה ויש מצוות, אולם לצערינו הם נשארים בשלהם ואינם חוזרים בתשובה אלא ממשיכים לחרף ולגדף את התורה ואת "בעלי הקבלה".

ואמנם צ"ב גדר שיעור ה'חזרה' שהזכיר הרדב"ז בדבריו אודות הנסיון להחזיר את הטועים מטעותם.

כמו כן צ"ע בלשון הרמב"ם "אע"פ ששמע אחר כך שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם", מהו גדר 'שמע אחר כך' – האם די בידיעה בעלמא שיש בעולם אנשים שומרי תורה, או שאין בכך ממש, שכן עדיין כל מה ששמע על הדת הוא מבורות נשברים ששם ה' מנואץ בפיהם.

ב. מקור נוסף וחשוב לנדון 'תנוק שנשבה' בזמנינו הוא מחלוקת הפוסקים האם מותר להלוות בריבית לקראים.

בטור ובשו"ע (יו"ד סימן קנט) מפורש שמהתורה מותר להלוות בריבית לגוי וכן למומר [עי' פרטי הדינים בשו"ע] אולם בדינם של הקראים נחלקו הפוסקים. הבית יוסף (3) כתב שמדברי הרמב"ם נראה שדינם כ'תינוק שנשבה', ולכן דינם כישראל ואסור להלוותם בריבית. מה שאין כן לדעת הנימוקי יוסף שאין לקראים דין 'תינוק שנשבה' [משום "דלא יהבינן דין 'תינוק שנשבה אלא למי שלא שהכיר בתורת ישראל מעולם. אבל מי שעומד בין ישראל והולך ומדבק בחוקותיהם של גויים, מן המורידין הוא] כתב הבית יוסף, שממילא יהיה מותר להלוותם בריבית כדין המומר.

למעשה הכריע הבית יוסף: "לא שבקינן דברי הרמב"ם המפורשים בשביל דברי הנמוקי יוסף".

והנה דברי הנמוקי יוסף הם דברי הרמב"ן בבבא מציעא (3) בדין 'בן המשומדת', שכתב במפורש שאין לדונו כ'תינוק שנשבה' [כיון דידע ושביק תורת ישראל ומידבק בע"ז ובחוקות הגויים הרי הוא משומד גמור], ולכן אסור להלוותו בריבית.

ומתבארת איפוא [לדעת הבית יוסף], מחלוקת בין הראשונים בדין בן המשומדת – לפי הרמב"ם דינו כ'תינוק שנשבה', ולדעת הרמב"ן והנימוקי יוסף דינו כמומר [וראה מה שכתב רבי נסים קרליץ [ראש בד"צ בני ברק], בספרו חוט שני (3)  שיתכן ולא נחלקו, ולכולי עלמא דין הקראים כתינוק שנשבה, מכיון שהם סבורים שהנהגותיהם הם דרך התורה האמיתית וכפי שקיבלו מאבותיהם, ולכן הם אנוסים על טעותם. משא"כ בן המשומדת היודע שהוא יהודי, ויודע שכת היהודים נוהגים בדת היהודים, בזה גם הרמב"ם יודה להרמב"ן שמכיון שיודע כל זאת ואינו רוצה לנהוג בדת התורה, הרי הוא מומר].

בשו"ע (6) פסק המחבר כדעת הרמב"ם ש"הקראים אין להם דין מומרים, ואסור להלוותם ברבית", וברמ"א הוסיף: "תינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים ואינו יודע מתורת ישראל כלל דינו כקראים, ואסור להלוות לו ברבית (כך משמע מב"י לדעת הרמב"ם). ולכן מומרת לעבודת כוכבים שיש לה בן מן העובד כוכבים שהבן הרי הוא כמוה ונקרא מומר אסור להלוות לו בריבית (מרדכי פרק החולץ) דהוי כתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים".

אולם הש"ך (שם ס"ק ו) חלק על הכרעה זאת, וצידד לדינא כדעת הרמב"ן, והביא שכן משמע מתשובת הר"ש שהביא המבי"ט ומתשובת רבי בצלאל אשכנזי "שהקראים בזמן הרמב"ם היו בהם כמה מעלות טובות, משא"כ בקראים דעכשיו שקלקלו מעשיהם" [ועיין בביאור הגר"א שכתב על דברי הרמ"א "וכן בן המומרת" – "עי' ש"ך", ונראה כמסכים עמו. ואם כן הכרעת הש"ך והגר"א שאין לקראים דין תינוק שנשבה, כהכרעת האחרונים הנ"ל בתשובותיהם].

* * *

על פי דברי הראשונים בדינם של הקראים באו הפוסקים לדון – האם פורקי העול בדורינו הם כ'תינוק שנשבה'.

ג. בשו"ת בנין ציון [(4); רבי יעקב עטלינגר, מגדולי הדור בגרמניה לפני כמאה וחמישים שנה, מחבר הספר 'ערוך לנר'] נשאל האם יין שנגע בו ישראל מחלל שבת בפרהסיא אסור בשתיה, וכתב שמעיקר הדין ודאי דינו כמומר, ויין שנגע בו דינו כיין נסך, אך הוא המשיך וכתב: "אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם", עי' בדבריו שחלוק דינם מהקראים "שכפרו גם בעיקרי הדת שמלים ולא פורעים, ואין לקראים דיני גיטין וקדושין, ובזה רוב הפושעים שבזמנינו לא פרצו". ומתוך כך פסק הבנין ציון: "לכן לענ"ד המחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם תבוא עליו ברכה. אכן גם למקילים יש להם על מה שיסמכו, אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד, שזה ודאי כמומר גמור ונגיעת יינו אסור".

וראה בדבריו של רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי [אב"ד וילנא] שהסתמך בשו"ת אחיעזר (4) על דברי הבנין ציון, להכשיר עדים מחללי שבת בפרהסיא שחתמו על גט, לענין היתר אשה מחליצה במקום עיגון.

ד. דברי החזון איש (5) בגדרי 'תינוק שנשבה' בדורינו, וקיום דין 'מורידין ולא מעלין' בזמן הזה.

ידוע ומקובל בשם החזון איש שכל אלו המכונים בזמנינו "חילונים" יש להם דין תינוק שנשבה, נפנה ונעיין בדבריו.

ראשית במה שכתב (יו"ד סימן א ס"ק ו) בדין "תינוק שנשבה" שדינו כישראל ושחיטתו מותרת, מכיון "שהוא בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב לא יזיד לבלתי שב. אמנם לאחר שהשתדלו עמו והוא מזיד וממאן לשוב, דינו כמומר. ושיעור ההשתדלות תלוי לפי התבוננות הדיינים כאשר יופיעו ברוח קדשם בהכרעת דינו" [מש"כ החזון איש, שנחלקו האחרונים "בצדוקים בדורות האחרונים אי חשיבי אנוסים", כוונתו לדברי הפוסקים שהביא הש"ך הנ"ל בדין בן המשומדת].

עוד כתב החזון איש (יו"ד סימן ב ס"ק טז) וז"ל: "אין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, ואז היה כיעור הרשעים גדרו של עולם. אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה ההורדה גדר הפרצה אלא תוספת הפרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו. וכיון שכל עצמינו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת".

ובהמשך דבריו באותו סימן (ס"ק כח) נקט החזון איש, שאנו מצווים לחלל שבת להצלת 'תינוק שנשבה', וכן שהדין שאין מומר זוקק ליבום לא נאמר על 'תינוק שנשבה', ולפיכך "אי אפשר לנו לדון בזה לפטור [תינוק שנשבה] מן היבום וכן לשאר הלכות".

בביאור שיטת החזון איש, ראה מה שכתב בספר חוט שני (5) שכל דברי החזון איש נאמרו רק לענין שאי אפשר להקל בהם כדין מומר [כגון לפוטרם מן היבום ולהלוותם בריבית], אבל ודאי במה שנוגע להחמיר אם אינם כתינוקות שנשבו, ודאי יש לחשוש להחמיר לדונם כמומרים. ולכן "צריך גם להחמיר שלא לשונאם ושלא להלוות להם בריבית, וגם להחמיר שאסור לבשל להם ביום טוב, ושבישולם הוא בישול עכו"ם.

ועי' בסיכום דבריו לדינא [ובמה שכתב בענין הגשת עזרה  רפואית לפצועי תאונת דרכים שאירעה תוך כדי חילול שבת. דברי המשנה ברורה בענין חילול שבת להצלת מומר (סימן שכט ס"ק ט) מובאים בספר חוט שני (3) בראשית דבריו שם].

• ראה סיכום דיני 'תינוק שנשבה' [ובבירור דעת החזון איש] ודעת פוסקי ההלכה בדורינו בענין זה – במאמרו של הרב מנחם אדלר, ירושלים (7) (6).

* * *

פרטים נוספים בדיני 'תינוק שנשבה'

ה. בהלכות עירובין – נפסק בשו"ע ((8); סי' שפ סע' א) כי "אחד מבני החצר ששכח ולא עירב עם האחרים, אוסר עליהם. מה תקנתם יבטל להם רשותו, שיאמר רשותי מבוטלת לכם או קנויה לכם". והנה דין 'ביטול רשות' נאמר רק אצל ישראל, ולא בגוי, שאין מועיל שיבטל את רשותו, אלא צריך דווקא שכירות. ובדין מומר פסק השו"ע ((8); סימן שפה סע' ג) "ישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא, אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן הרי הוא כעכו"ם, ואם אינו מחלל אלא בצינעה אפילו מחללו באיסור דאורייתא הרי הוא כישראל ומבטל רשות".

וכתב המשנה ברורה שם (ס"ק א) "ודעת כמה פוסקים שאף צדוקי כשמחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם. ונפקא מינה בכל זה לענין קראים שבזמנינו שבודאי מחללים שבת בפרהסיא עכ"פ במילי דרבנן, אין יכולים לבטל רשות עד שישכור מהם". ומבואר בדבריו [על כל פנים לענין עירובין] שדין הקראים כדין עכו"ם [ובמה שכתב שם בשער הציון ס"ק א, עי' בדברי החזון איש ((5); יו"ד סימן א בתוך הסוגריים) מה שדן בדבריו].

ועי' במשנה ברורה במה שכתב מי נקרא 'מחלל שבת בפרהסיא'.

ו. צירוף לתפילה במנין – בהלכות תפילה פסק השו"ע (8) "עבריין שעבר על גזירת ציבור או שעבר עבירה, אם לא נידוהו, נמנה למנין עשרה". ובמשנה ברורה (ס"ק מו) הוסיף שמומר לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם ואינו מצטרף למנין. ועוד כתב המשנה ברורה (ס"ק מז) "כת הנקרא קראים אינם מצטרפים לעשרה שאינם מודים בתורה שבעל פה, וכל מי שהוא כופר בתורה שבעל פה אין מצטרף לכל דבר שבקדושה".

ועל פי דבריו יש לדון בצירוף פורקי עול ובעלי עבירה למנין בזמן הזה, עי' ליקוט דברי הפוסקים בענין זה בספר אשי ישראל (8) ובפסקי תשובות (9).

ז. טבילת כלים שנקנו ממחלל שבת בפרהסיא, האם יש לדונו כמומר או כתינוק שנשבה, ראה במה שכתב בספר טבילת כלים [(9); מאת הרב צבי כהן, בני ברק].

ח. השבת אבידת פורקי עול ותינוקות שנשבו, ראה בדברי הדיין רבי נפתלי נוסבוים, ירושלים (9).

בחתימת הדברים, יודגש שוב, כי בדין 'תינוק שנשבה' להלכה ולמעשה, יש לנהוג כהוראתו של החזון איש ((5); יו"ד סימן א ס"ק ו) "ובאמת צריך לדון על כל איש ואיש בפרט", ועיקר החוב המוטל עלינו הוא, כדברי החזון איש: "להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת".

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם (מלאכי ג, כג-כד)