שיעורים של תורה

א. שיעורי תורה – הלכה למשה מסיני

בסוגיית הגמרא במסכת עירובין (1א) מבואר מהיכן נלמדים ה'שיעורים' השונים, הקובעים לדיני התורה [כזית, כביצה, כגרוגרת, ושיעור רביעית, שהוא רביעת הלוג – ביצה ומחצה] בדיני אכילה ושתיה, להתחייב באיסורים, ולצאת ידי חובה בקיום מצוות.

ומסקנת הסוגיא כי כל השיעורים "הלכתא נינהו" – הלכה למשה רבנו בסיני – "ואסמכינהו רבנן אקראי".

והנה בירושלמי (הובא בספר מדות ושיעור תורה; 2א) ובמסכת יומא (1ב) נראה לכאורה כי יש אמוראים הסוברים שדיני ה'שיעורים' הם מדרבנן, כדברי רבי אלעזר "האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור, שמא יבוא בית דין אחר וירבה בשיעורים". וגם מדברי רש"י ביומא [בתחילת הסוגיא] נראה כי קביעת השיעורים היא ביד חכמים, כדבריו: "שאף בו [שיעור חיוב האוכל ככותבת ביום הכיפורים] שינו חכמים בשיעורן מפני ששינה בו הכתוב במשמעו". אמנם הסכימו האחרונים כי דברי הירושלמי והגמרא אינם כפשטותם, שהרי שיעורים אלו קובעים מהו שיעור אכילת האיסור המחייב הבאת קרבן מהתורה, וברור שאין כח לחכמים לקבוע מהו השיעור המחייב קרבן. וביאר מהר"ץ חיות (1ג) כי השיעורים כולם נאמרו למשה בסיני [כזית, כגריס, ככותבת, כביצה וכו'], אבל בחילוק השיעורים – איזה שיעור נאמר לאיסורים ולמצוות אכילה וטומאה השונים, מסרה התורה לחכמים לקבוע את החילוקים לפי הכרע דעתם. בספר מידות ושיעורי תורה (2א) ביאר באופן נוסף, כי במרוצת הדורות ישראל שכחו את שיעורי התורה המדוייקים, וחזרו [בית דין של יעב"ץ] ויסדום, על ידי פלפולם – להעמיד את השיעורים שנאמרו למשה בסיני. ולכן יש חשש שבית דין אחר וישנה קביעת השיעורים בפלפולו, אבל עצם השיעורים ודאי נאמרו למשה בסיני.

• להלכה – כתב הרמב"ם (2א) "כל השיעורים ומחלוקותיהם הלכה למשה מסיני".

ב. קביעת השיעורים לפי המידה הבינונית

במשניות במסכת כלים (2ב, 3א) נתבארו יסודות דיני השיעורים כביצה, כגרוגרת וכזית, כיצד נקבע השיעור הבינוני. ולשיטתו של רבי יוסי המובאת להלכה "הכל לפי דעתו של רואה" – המידה הבינונית נקבעת לפי אומד הדעת ומראה העיניים, ואין דין להשוות בין הגדולה לקטנה ולעשות מיצוע ביניהם.

עוד נחלקו תנאים (3א) איזה מקום קובע מהו שיעור המידה הבינונית: "כגרוגרת שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית, רבי יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל היא הבינונית שבמדינות". וביאר החזון איש (3ב) את מחלוקתם, כי הגרוגרת בארץ ישראל [בשונה משאר הפירות הקובעים השיעורים] היתה שונה בגודלה משאר העולם. לדעת רבי יהודה המידה הבינונית של כל העולם קובעת גם לארץ ישראל, ואילו חכמים סברו כי המידה הקובעת לכל העולם נמדדת לפי הפירות המצויים בארץ ישראל, וזאת מכיון שהשיעורים השונים המוזכרים בפסוק נאמרו בפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. מאידך, לדעת המשנה אחרונה (3א) גם לפי חכמים אין ארץ ישראל קובעת המידה לכל העולם, אלא כל מדינה קובעת לפי גודל הפירות המצויים בה.

ג. קביעת השיעורים – לפי מידות גוף האדם, נפח הפירות והביצים

בתשובת הגאונים (4א) מבואר הטעם לקביעת השיעורים על פי התורה בהתאמה למידות נפח הביצים והפירות "לפי שהביצים והפירות נמצאים בכל מקום, כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שישראל עתידין להתפזר בין האומות, ומשקלן ומידתן שהיו בימי משה אין נשמרין להם, והמידות משונות בדורות ובמדינות". וחכמים שבכל דור היו מחדשים המידות כמבואר בכמה מקומות בגמרא "ולכן תלו חכמים השיעור בפירות ובביצים שהם קיימין בכל עת ואין משתנים".

בהסבר דברי הגאונים נחלקו רבותינו האחרונים. בקובץ שיעורים (4ב) כתב כי מדברי הגאונים "מבואר שלא כדעת האחרונים [אשר דבריהם נתבארו להלן בהרחבה] שנשתנו הביצים מכפי שהיו בזמן חכמי התלמוד". ברם החזון איש ביאר (4ג) את כוונת הגאונים, כי הגם שטבע הפירות והביצים משתנה מדור לדור וממקום למקום, קבעה התורה השיעור לפי הפירות והביצים ולא על פי המידות והמשקלים, היות "ואין הטבע מחליף את הביצים על מין אחר, כמו חילוף המידות שהן רק בהסכמת בני אדם". אילו היה נקבע השיעור לפי מידה או משקל, לא היה אפשר להמשיך לאורך הדורות לשער באותו האופן, מכיון שקביעת המשקלים והמידות משתנים לפי קביעת האדם. אולם הפירות והביצים נשארים במינם לעולם ללא שינוי, וכוונת התורה היא שכל דור ובכל מקום ייקבעו השיעורים לפי אומד הדעת, מהו השיעור לפי מה המצוי שם "וזהו שיעור אמת".

דברי הגאונים עומדים איפוא, ביסודה של המחלוקת – האם המידות והשיעורים השתנו לאורך הדורות והמקומות ורק המינים נשארו כפי שהיו, או שהמידות והשיעורים באמת אינן משתנים לפי הזמן והמקום, כדלקמן.

ד. יחס מידות נפח למידות אורך ורוחב ומשקל

במסכת פסחים (5א) מבואר כי ניתן למדוד שיעור 'רביעית' [לצאת ידי חובת שתיית ד' כוסות], בשתי אפשרויות – במידת נפח שהיא רביעית הלוג, ובמידות אורך ורוחב: "רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע". דין זה נלמד ממידות האורך והרוחב של מקוה מהתורה: "מים שכל גופו עולה בהם, וכמה הן, אמה על אמה ברום שלוש אמות", המקבילים למידת נפח: "ושיערו חכמים שהוא ארבעים סאה".

הקבלה זו בין המידות באה לידי ביטוי גם בשיעור עיסה המחוייב בהפרשת חלה, שהוא במידות נפח – ארבעים ושלוש ביצים וחומש ביצה, ובמידות אורך ורוחב שכתב הרמב"ם (5ג) כי שיעורו עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלוש אצבעות ותשיעית אצבע בקירוב. מידות הנפח והאורך והרוחב הובאו בשולחן ערוך והרמ"א (6א) בהלכות חלה.

הרמב"ם (5ג) הוסיף כי למידות אלו של שיעור הפרשת חלה יש הקבלה גם במשקל: "והם משקל ששה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החיטים שבמצרים, שהם משקל חמש מאות זוז ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה". ובפירושו על המשניות (5ד) הרחיב בהסבר הענין: "ואני עשיתי מידה בתכלית מה שיכולתי מן הדקדוק, ומצאתי הרביעית הנזכרת בכל התורה תכיל מן היין קרוב כ"ו כספים הנקראים דרה"ם בערבי. ומצאתי שיעור חלה באותה המידה חמש מאות ועשרים דרה"ם בקרוב מקמח חטים". וכדבריו פסק השלחן ערוך (6א) לשער משקל העיסה החייב בהפרשת חלה: "הוא תק"כ דרה"ם מקמח חיטים שבמצרים".

הקבלה נוספת מבוארת בדברי הרמב"ם בהלכות סת"ם (5ב) בין מידת האגודל – מאיברי הגוף, לִשְׂעוֹרִים: "רוחב הגודל האמור בכל השיעורים, דקדקנו בשיעורו ומצאנוהו שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק".

בעקבות הקבלות אלו באופני השיעורים, והבדיקות שבדק הרמב"ם שנקבעו להלכה בדבריו ובדברי השלחן ערוך, התלקח דיון גדול וסוער במרוצת הדורות אצל רבותינו הפוסקים, כיצד נמדדים שיעורי התורה הלכה למעשה.

ה. הניסוי של הנודע ביהודה ומחלוקת הפוסקים – האם היה שינוי בגודלם של שיעורי התורה

רבי יחזקאל הלוי סגל לנדא, רבה של פראג [לפני כמאתיים וחמשים שנה] מעיד בספרו צל"ח (6ב) על ניסוי שערך, ובו נתגלה חוסר התאמה בין מדידת מידות הנפח בביצים למדידתם באצבעות: "כי שיעור חלה הוא מ"ג ביצים וחומש, ומצאתי שהוא פחות מפינט, ושוב עשיתי כלי המחזיק שבע גודלים פחות ב' תשיעית באורך ורוחב ורום מרובע [המובא גם הוא להלכה (6א) לשיעור הפרשת חלה], והכלי הזה מחזיק מעט יותר משמונה זיידל"ך שהוא שני פינט. ואם כן שני שיעורי חלה מכחישים זה את זה, ושניהם הלכה למשה מסיני". ומכאן הסיק: "ועל כרחך שנשתנה בזמנינו, או שהאגודלים נתגדלו מהאגודלים שהיו בימי התנאים, או שהביצים נתקטנו ממה שהיו בימי התנאים, ואי אפשר שאגודל שלנו גדול יותר מאגודלים שהיו בימי חכמי הש"ס, ועל כרחך הביצים בזמנינו נתמעטו".

[במאמר המוסגר, יש לציין כי עוד קודם לצל"ח – בזמן רבותינו הראשונים, ובתחילת תקופת האחרונים, כבר דנו הפוסקים בחוסר ההתאמה במידות שיעורי התורה – ראה על כך בספר מדות ושעורי תורה; 9].

מחמת מסקנה זו פסק הנודע ביהודה להלכה להחמיר במידת הביצים שקטנו לחצי משיעורם שהיו בימי הגמרא, ולכן בהלכות חלה יש להפריש בלא ברכה בשיעור מ"ג ביצים וחומש, ורק בשיעור כפול מזה להפריש בברכה. וכן בשיעור כזית שפסק השלחן ערוך (12א) שהוא חצי ביצה, יש להחמיר באכילת מצה ומרור בשיעור ביצה שלמה שלנו. וגם שיעור שתיית רביעית יין, שהוא כביצה ומחצה, יהיה כפול לפי ביצים שלנו. בספר מעשה רב (7ב) מובא כי הגר"א החמיר כדברי הצל"ח לשער הביצה בזמנינו כקטנה בחצי מימי חז"ל, בנדון חיוב ברכה אחרונה, שכדי לא להיכנס לספק ברכה אחרונה יאכל שיעור של ביצה שלמה, וכן לעניין שיעור המחייב הפרשת חלה וכזית ורביעית בפסח.

בשו"ת החתם סופר (7א) דן בחידושו של הצל"ח, וערך בעצמו ניסויים להשוואת מידות הנפח למידות אורך ורוחב, ולמשקל ששקל הרמב"ם, והסיק כי האצבעות [מידות האורך והרוחב] לא השתנו מכפי שהיו, אבל הביצים קטנו, הן לפי מידת הנפח והן לפי משקלם. ואף כי הצל"ח צדק, אך להלכה חלק על דבריו במה שהחמיר בשיעורי רביעית וכזית,

כיון שכמו שקטנו השיעורים כן קטנו הבריות באותו היחס. וכמו כן הכריע בנדון שיעור אתרוג כביצה, שאם קטנו הביצים הרי שגם קטנו האתרוגים, ולכן אין להוסיף על מידת האתרוג ממה שקבעו חז"ל במשנה, ששיעורו כביצה.

[וראה בספרי מדות ושיעור תורה (7ג) הסבר דברי הצל"ח, הגר"א והחתם סופר, במשקלים המקובלים בימינו].

החזון איש נקט להלכה כשיטתו של הצל"ח, וב'קונטרס השיעורים' שכתב, ביאר כי ודאי כוונת התורה היתה לשער בכל דור ובכל מקום לפי האומד הקיים בזמנם, וניתן ביד חכמים לקבוע מהו אופן המדידה הנכון לשיעור, ולפי מה שקבעו חכמים משערים בכל הדורות. והשיעורים שנתנו חכמים בשני האופנים – מידות נפח ומידות אורך ורוחב, כל עוד לא ידועה סתירה ביניהם, מותר לקבוע על פי אחד מהם ואין חיוב להשוות אופן המדידה השני. אבל כאשר נודע כי יש סתירה בין מידת הנפח למידת האגודל "יש לתפוס את מדת האגודל לעיקר שהרי מידת האמה והטפח [שהם מידות שבאיברי הגוף] הוזכרו בקרא, וכל שכן כשנראה שמידת האצבע משתוית עם מידת חז"ל והביצים שלנו קטנות". וכיון שביד חכמים שבכל דור לקבוע מהו השיעור הבינוני "אחרי שנקבעה ההלכה על פי הנודע ביהודה [הצל"ח] והגר"א, מהרא"ז מרגליות [הבית אפרים] והחתם סופר, הוי כאילו קבעו בית דין לכל ישראל את המידה לפי ראות הבית דין, ולא שייך כאן אמת וטעות, כיון דמסור לדעתו של רואה, ודעתו של רואה הן בית דין של גדולי הדור שקבעו כן". ולכן המשקל שכתב הרמב"ם "אי אפשר שישמש לנו סימנא", כיון שאין המשקל חלק מהשיעור שנתנו חז"ל כמו הביצים או האגודל, אלא סימן שעשה הרמב"ם לפי מה שהיה בזמנו להקביל המשקל אל הנפח והאגודל. ואם נשתנה המשקל ביחס למידות הנפח או האורך והרוחב אין לזה כל משמעות לדינא.

החזון איש קבע להלכה, כי האצבע מידתה 2.5 סנטימטר בקירוב, ומשקל הפרוטה חצי שעורה בינונית שלנו, ושתי שעורות משקלם גרם. מידת האמה 58 ס"מ.

כמאה וחמשים שנה מאוחר יותר, חיבר רבי חיים נאה ספר 'שיעורי תורה', ובו האריך להוכיח (10) כי המידות לא השתנו, וכי מידות המשקל במטבע דרהם שכתב הרמב"ם ואחריו מרן השולחן ערוך, הן המידות הנכונות גם בזמנינו, וגם הביצים לא קטנו. לכן אין להחמיר כדברי הצל"ח ולשנות שיעור הביצים לעניין הפרשת חלה ושיעורי הכזית והרביעית שנקבעו בזמן הראשונים.

לשיטתו על פי מידות הרמב"ם רביעית מים שווה ל 86.4 גרם, וממילא האצבע 2 ס"מ.

בספר מידות ושיעורי תורה הרחיב בביאור שיטת הגר"ח נאה, שהביא ג' הוכחות שהדרהם לא השתנה: [א] מהמנהג והמסורת. [ב] מהמציאות. [ג] מתוך ההשוואה לשיעורי המטבע של התורה.

• מהמנהג והמסורת – כל הפוסקים הספרדים מהרמב"ם עד השדי חמד [ראה על כך באור לציון (14) בהערה] מזכירים את הדרהם שלהם כדרהם של הרמב"ם, לשיעור חלה, רביעית, כביצה, אכילת פרס, פדיון הבן, נר חנוכה ומחצית השקל. ויש שכתבו כן גם לשיעור מקוה, ולא אשתמיט חד מינייהו לערער על זה. וכן ממה שכתבו הרמב"ם והשו"ע שיעור קמח לחלה משקל תק"כ דרהם, ומאז ועד היום נוהגים בשיעור זה בכל ערי א"י, טורקיה, איטליה, ערי המערב ותימן, מוכח שהדרהם שלנו הוא דרהם של הרמב"ם. שאם הקטינה הממשלה את הדרהמים הרי לא יתכן שבכל המדינות הנ"ל שנהגו בשיעור זה הורידו את השיעור באותו יום.
• מהמציאות – בספר כפתור ופרח כתב שהדרהם של הרמב"ם משקלו 16 גרעיני חרוב המכונים קירט, וכל קירט משקלו 4 גרעיני שעורה, א"כ הדרהם 64 שעורים. וכך הוא גם כיום, צורפי הזהב שוקלים הדרהם ע"י גרעיני חרוב המכונים קירט שמשקלם 4 גרעיני שעורה. ועוד כתב הכפתור ופרח, שדרהם וחצי הוא 'מתקאל' [דינר זהב], וכך הוא גם כיום. ולא יתכן לומר שגרעין החרוב, השעורה, הדרהם וה'מתקאל' כולם התקטנו ביחס שווה זה לזה.
• מהשוואה לשיעורי המטבע של תורה – הרמב"ם כתבי את משקל הרביעית גם במשקל דינרים – דינרים צוריים 17.5 דינר בקירוב. משקל הדינר ידוע ומקובל בכל תפוצות ישראל כ 4.2-4.8 גרם, שכן בשיעור זה השתמשו לפדיון הבן, ולא יצא על זה ערעור. ואם נאמר כדעת הצל"ח שהביצה בימיהם כפולה היתה, אם כן חייבים לומר שגם הדינרים כפולים היו, וכן השעורות, שהמטבעות תלויות בהן. וזו קושיה גדולה לכל הפוסקים שהגדילו את שיעור הרביעית ולא הגדילו את שיעור הכסף לפדיון הבן, שכן כנ"ל אחד תלוי בחברו.
• הרחבה וסיכום השיטות השונות – בספר מידות ושיעורי תורה (9,10,11).

[מחלוקתם של החזון איש והגר"ח נאה, באה לידי ביטוי בספרים שתחברו בנדון: בשנת תש"ג פרסם הגר"ח נאה את ספרו 'שיעורי תורה' בביאור "שיעור התורה הלכה למעשה". והחזון איש פרס את שיטתו לחלוק עליו, ב'קונטרס השיעורים' שיצא לאור בשנת תש"ז. כעבור שנתיים, בשנת תש"ט הוציא לאור רבי יעקב ישראל קניבסקי – הקהלות יעקב [גיסו של החזון איש] את ספרו 'שיעורין דאורייתא', שבו חיזק את שיטת החזון איש והשיג על שיטת הגר"ח נאה. בעקבות זאת הדפיס הגר"ח נאה את ספרו 'שיעורי ציון' שבו השיב על השגותיהם של החזון איש והקהלות יעקב. על ספר זה השיב הקהלות יעקב בחיבור הספר 'איפת צדק'].

ו. שיעורים של תורה – הכרעת השלחן ערוך והמשנה ברורה

להלכה פסק מרן השולחן ערוך בהלכות פסח בנדון אכילת מרור בליל הסדר (12א) כי "שיעור כזית – יש האומרים דהוי כחצי ביצה" [בביאור הבאת דעה זו כ"יש אומרים", ראה בספר מדות ושיעורי תורה (16) הערה 111]. ובהלכות קידוש בשבת פסק (12ב) "צריך לשתות מכוס של קידוש כמלוא לוגמיו, והוא רובו של רביעית".

המשנה ברורה (12א, ב) הביא בשתי המקומות, את שיטת הצל"ח להחמיר במידות כזית ורביעית להכפילם [כזית תהא ביצה שלמה ורביעית שיעור שלוש ביצים]. ובביאור הלכה הקשה כי לא יתכן במציאות לשער מלוא לוגמיו של אדם בשיעור שלוש ביצים שלנו [וראה במה שנתבאר בזה בספר מדות ושיעורי תורה (17) בסמוך להערה 69 ואילך].

• למעשה נקט הביאור הלכה כהכרעת הבית אפרים (הובא בשערי תשובה; 12א) לחלק בין חיובי השיעורים – להחמיר בדינים דאורייתא ולהקל בבדינים דרבנן. לפיכך בקידוש של לילה ובאכילת כזית מצה בליל הסדר שחיובם מהתורה, יש להחמיר כשיעורו של הצל"ח, ובקידוש של יום ושאר כוס של ברכה, וכן בשיעור אכילת מרור בזמן הזה שהוא מדרבנן, יש להקל כדברי השולחן ערוך ולאכול שיעור כחצי ביצה [ובדיעבד גם שיעור שליש ביצה יוצא על פי שיטת הרמב"ם שהכזית כשליש ביצה. ובנדון ברכת המזון האוכל שיעור כזית שחיובו מדרבנן, לא יברך מספק עד שיאכל חצי ביצה, שספק ברכות להקל]. אמנם ראה במה שכתב האור לציון (15 אות יח) כי בשיעורי נפח, לעולם החיוב הוא רק מדרבנן, ובכלל זה חיוב אכילת מצה, ורק במידות שטח נפקא מינא לחיובים מהתורה, לדיני סוכה ומקוה.

ז. שיעורי התורה – המנהג למעשה

בספרי הפוסקים הספרדים חזון עובדיה (13א), ילקוט יוסף (13ב) ואור לציון (14-15) מבואר המנהג המקובל בידם מדורי דורות לנהוג בשיעורי התורה של נפח – על פי משקל הדרהם שכתב הרמב"ם בשיעור ביצה ורביעית, ללא שינוי. אמנם לדעת האור לציון (15 אות יח) במידות שטח – יש שהחמירו בשיעורי התורה במידת האגודל והאמה.

בנוסף, בילקוט יוסף (13ב) הביא עדויות רבות על גדולי הדורות האשכנזים שנהגו בשיעורי התורה כשיטת הגר"ח נאה ולא החמירו כדעת החזון איש.

ח. שיעורים של תורה – סיכום ודינים למעשה

ראה בהרחבה פירוט הדינים במידות זמנינו הלכה למעשה בספר מדות ושיעורי תורה (16-17).

• כזית – שיעורו הגדול של הכזית – חצי ביצה בלי קליפתה, לדעת הרא"ח נאה: 27 סמ"ק, לדעת חזו"א: פחות מעט מ-50 סמ"ק [45-47.5 סמ"ק]. שיעורו הקטן – כשליש ביצה בקליפתה, לדעת הרא"ח נאה: 17.3 סמ"ק. לדעת חזו"א: 33 סמ"ק. לשיטת חזו"א, מידות אלו הינם לחומרא בלבד, אבל במקום שמביאים לידי קולא, יש לשערם בכחצי או בשליש ביצה של ימינו, ואפילו בפחות מכך, עד לשיעור כזית בינוני של זמננינו.
• רביעית – לדעת הרא"ח נאה נפח ביצה 57.6 סמ"ק, הרביעית שהיא ביצה ומחצה: 86 סמ"ק, ובגימטריא 'כוס'. ולדעת החזו"א, שלשיטתו יש להכפיל את הביצים, ונפח ביצה 100 סמ"ק, הרביעית 150 סמ"ק ובגימטריא 'כוס הגון'.
• מלוא לוגמיו – יש מהאחרונים שהורה למעשה לענין יו"כ, שבשיעור 40 סמ"ק (גרם מים) אין כמלוא לוגמיו, ולכן אפשר להקל לחולה לשתות שיעור זה ביו"כ. ובקידוש יש לשתות שיעור שוודאי יש בו כמלא לוגמיו והוא כ-50-55 גרם. אכן, כל האמור הינו באדם בינוני, אבל אם מדד ומצא כי שיעור "מלוא לוגמיו" שלו שונה משיעורים אלו, שותה עד שיעורו.