ערבות בקטן

א. בפרשת נצבים (דברים כט, ט-יא) מסופר על הברית שנכרתה עם בני ישראל "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם". ופירש באור החיים (שם) "ונראה כי כוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה' ויהיו נתפסים זה בעד זה".

בכלל 'ערבות' זו, נתחדש דין 'ערבות במצוות' – שאדם עַרֵב בעד חברו שיקיים מצוות כמו שחייב לקיים בעצמו, ולכן יכול להוציא את חברו ידי חובה במצוות אפילו אם כבר קיים את המצוה בעצמו וכבר אינו חייב בה בפועל, כדברי הגמרא במסכת ראש השנה (כט, א) "תני אהבה בריה דרבי זירא, כל הברכות כולן, אף על פי שיצא, מוציא", ופירש רש"י: "שהרי כל ישראל ערֵבים זה בזה במצוות".

מפשטות לשון הפסוק שהזכיר את הטף – הקטנים – בברית, לכאורה זו ראיה ברורה שקטן נכלל בדין "ערבות במצוות" הנלמד מברית ערבות מואב. אולם רבי יעקב קמינצקי (אמת ליעקב, פרשת נצבים) התלבט בזה, וכתב: "באמת יש לעיין בפירושה של המילה טף, שהרי מצינו כתוב (שמות יב, לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף, ופירש רש"י, הגברים מבן כ' ומעלה. הרי שגם פחות מבני כ' נקראו בפסוק טף". ולפי זה מוטעם סדר הבאים בברית "טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ", ש"הקדים הכתוב טף לנשים מפני שהם כבר בני י"ג ומעלה ומחוייבים במצות, וכינה אותם בשם טף, מפני שהם טפלים לציבור".   

ואמנם האחרונים חלקו להלכה, האם קטן שכבר יצא ידי חובת קיום מצוה, רשאי להוציא אחרים במצוה מדין "ערבות".

• • •

מחלוקת האחרונים האם יש דין ערבות בקטן

ב. בשו"ע (או"ח סי' קצט ס ע' י) כתב: "קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכים, מזמנים עליו ומצטרף [לזימון] בין לשלשה בין לעשרה". 

המהרש"ל בספרו ים של שלמה (בבא קמא פ"ז סימן לז) כתב, שמעיקר הדין גדול שחיובו בברכת המזון מדאורייתא, יוצא ידי חובה בשמיעת הברכה מקטן "ואף שברכת המזון דאורייתא הוא, מכל מקום מן התורה היה יוצא בברכת הקטן, אלא שרבנן אמרו שאינו מוציא". והקשה עליו המגן אברהם (או"ח סי' קצט ס"ק ז) "עיקר הטעם דקיימא לן אף על פי שיצא מוציא, משום שכל ישראל ערבים זה בזה, כדאיתא סוף פ"ג דראש השנה. ובקטן לא שייך ערבות, ומן התורה הוא פטור לגמרי, ואיך יוציא הגדול". 

לפנינו מחלוקת בין המהרש"ל והמגן אברהם, האם יש דין 'ערבות' בקטן. לדעת המהרש"ל, היות ומהתורה קטן יכול להוציא גדול ידי חובה, הרי הוא נחשב כ"בר חיובא" ויכול להיות עַרֵב בעד אחרים שיקיימו מצוות כפי שהוא חייב לקיימן בעצמו. אולם המג"א סבר, שמהתורה קטן פטור לגמרי מקיום המצוות, ומאחר ואינו נחשב כ"בר חיובא", אינו בדין 'ערבות'.

ומצאתי בדברי החכמת שלמה (סי' קפו סע' א) שכתב במפורש: "עיין בתשובה בחיבורי טוב טעם ודעת (מהדורה ז סימן קמג) שהוכחתי דקטן הוי בכלל ערבות".

[דרך אגב, במחצית השקל (שם) ציין מקור לדברי המג"א שקטנים אינם בכלל ערבות "וכמבואר בגמרא בסוטה על פי המנין שחשב שם לענין ערבות, על כן קטנים לא היו בכלל ערבות". וכוונתו לדברי הגמרא בסוטה (לז, ב) "ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון, אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים". אחת מאותם "ארבעים ושמונה בריתות" היא הברית בערבות מואב, ומנין בני ישראל המוזכר כאן, הוא של הגברים הגדולים מבן עשרים שנה ומעלה בלבד, ללא הקטנים. נמצא שהקטנים לא נכללו בכריתת הברית בערבות מואב. 

אולם צ"ע, כי מדבריו משמע שאין ערבות אפילו בגדולים שאינם בן עשרים, ולא רק בקטנים מתחת לגיל י"ג. 

ואמנם בספר חבלים בנעימים (ח"ה עניינים שונים סימן מט אות ד) כתב שאין להוכיח כלל ממנין בני ישראל מי נכלל בברית "כי גם שבט לוי אינם בחשבון שם, ולא מצינו שאינם בכלל ערבות"].

אימתי קטן מוציא ידי חובה את אביו בברכת המזון

ג. השאלה האם יש דין ערבות בקטן, עומדת ביסוד מחלוקת הפוסקים, האם קטן שאכל כזית מוציא ידי חובה בברכת המזון את אביו שאכל גם הוא כזית, כפי שיבואר.

במסכת ברכות (כ, ב) מבואר כי "בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה. אבל אמרו חכמים, תבוא מארה [קללה] לאדם שאשתו ובניו מברכים לו". והעמידו את ההלכה שבן מברך ברכת המזון ומוציא את אביו ידי חובה "כגון שאכל שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן". מהתורה יש חיוב לברך ברכת המזון, כשאוכלים שיעור 'שביעה' – כביצה, ומדרבנן החיוב הוא באכילת שיעור כזית, שהוא כמות קטנה יותר מכביצה.  חיובו של קטן בברכת המזון הוא מדרבנן, מדין 'חינוך', ואם האב אוכל פת בשיעור המחייב בברכת המזון מדרבנן – "אתי דרבנן ומפיק דרבנן" – הקטן שחיובו מדרבנן יכול להוציא ידי חובה את אביו שחיובו הוא גם כן מדרבנן.

דין זה נפסק בשו"ע בהלכות ברכת המזון (או"ח סי' קפו סע' ב) "קטן חייב מדרבנן כדי לחנכו, וההיא דבן מברך לאביו, כשלא אכל האב כדי שביעה, שאינו חייב אלא מדרבנן". 

וכאשר הקטן אוכל כזית בלבד, שיעור המחייב ברכת המזון מדרבנן, שיטת תוספות במסכת מגילה (יט, ב ד"ה ורבי יהודה) "לא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן". כלומר, קטן שחייב בקריאת המגילה מחמת "תרי דרבנן", לא מוציא ידי חובה מי שחיובו הוא "חד דרבנן". שני החיובים לקטן הם מדרבנן, הן חינוך בכל המצוות, והן קריאת המגילה. ולכן קטן המוגדר כחייב מחמת "תרי דרבנן", אינו מוציא ידי חובה גדול החייב בקריאת המגילה מחמת חיוב "חד דרבנן". וכן בברכת המזון לקטן יש שני חיובים, חיוב קטן במצוות מדין חינוך, ואכילת שיעור כזית. ולכן כשקטן אוכל שיעור המחייב בברכת המזון מדרבנן, הרי הוא "תרי דרבנן", ואינו מוציא ידי חובה את אביו שאכל שיעור המחייב בברכת המזון שהוא "חד דרבנן".

אולם במסכת פסחים (קטז, ב) מצינו שהמחוייב ב"תרי דרבנן" יכול להוציא ידי חובה את מי שמחוייב ב"חד דרבנן", כי רב יוסף ורב ששת שהיו "סגי נהור", הוציאו את בני ביתם בסיפור יציאת מצרים, ואע"פ שהיו "תרי דרבנן", כי סומא חייב במצוות מדרבנן, וגם חיוב הגדה בזמן הזה מדרבנן, ואילו בני ביתם היו מחוייבים בסיפור יציאת מצרים בחיוב "חד מדרבנן" [אגב, התוספות במגילה שם, הקשו על דבריהם מהגמרא בפסחים, ותירצו: "דסומא עדיף מקטן, שהרי נתחייב כבר מדאורייתא, משא"כ בקטן"].

שתי הדעות, האם קטן שאכל פת בשיעור המחייב ברכת המזון מדרבנן ["תרי דרבנן"], מוציא ידי חובה את אביו שאכל גם הוא שיעור כזה ["חד דרבנן"], הובאו בדברי המגן אברהם (שם ס"ק ג) "ואפילו אם גם הבן לא אכל כדי שביעה דהוי תרי דרבנן אפילו הכי מוציא לאביו כן משמע סוף פסחים, והתוספות סוף פ"ב דמגילה חולקים בזה". 

האם קטן שהתפלל ערבית בליל שבת מוציא ידי חובה בקידוש אשה שהתפללה

ד. הנדון האם "תרי דרבנן" מוציא ידי חובה "חד דרבנן", עומד ביסוד ההלכות דלקמן.

אשה חייבת בקידוש בליל שבת מהתורה, ולכן היא מוציאה ידי חובה אנשים, כפי שנפסק בשו"ע (או"ח סי' רעא סע' ב) "נשים חייבות בקידוש אע"פ שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, משום דאיתקש זכור (שמות יט, ח) לשמור (דברים ה, יב), והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, ומוציאות את האנשים, הואיל וחייבות מן התורה כמותם". וכתב המג"א (ס"ק ב) "ופשוט דקטן אינו מוציא האשה", וביאר המחצית השקל "דהוא דרבנן, והאשה חייבת מן התורה". 

והנה המג"א (שם ס"ק א) חידש "דמדאורייתא בקידוש שאמר בתפילה סגי, דקרא כתיב זכור את יום השבת, והרי זכר אותו". לפי המג"א, מי שהתפלל ערבית בליל שבת, חייב בקידוש מדרבנן, משום שכבר יצא ידי חובת הקידוש מהתורה בתפילה.

ומכאן כתב האליה רבא (ס"ק ג) "מיהו אשה שהתפללה מעריב מוציא [אותה הקטן ידי חובת קידוש], דכבר אזלא חיובא דאורייתא". קטן שמחוייב בקידוש מדרבנן, מוציא אשה ידי חובת קידוש, כי גם היא מחוייבת בקידוש מדרבנן. 

הדגול מרבבה בהגהותיו על המג"א (שם) הביא את דברי האליה רבא והוסיף ש"אם גם הקטן התפלל ערבית, הוי הקטן תרתי דרבנן והאשה חדא דרבנן, עיין לעיל בסימן קפ"ו במג"א. ואין חילוק בזה בין איש לאשה, דגם איש אם התפלל ערבית יכול הקטן להוציאו אם הקטן עדיין לא התפלל. ואם גם הקטן התפלל, תליא באשלי רברבי כמו שכתב המג"א בסימן קפ"ו". וכוונתו לשתי הדעות שהביא המג"א, האם קטן שאכל פת בשיעור המחייב ברכת המזון מדרבנן ["תרי דרבנן"], מוציא ידי חובה את אביו שאכל גם הוא שיעור כזה ["חד דרבנן"].

מחלוקת רבי עקיבא אייגר והדגול מרבבה – האם יש דין ערבות בקטן

ה. אולם בשו"ת רבי עקיבא אייגר (מהדורא קמא סימן ז) הקשה על הדגול מרבבה: "ולענ"ד במחילת כבוד תורתו היה נראה דזה אינו, דהא בקידוש הדין דאם יצא מוציא, אם כן לא מקרי הקטן תרי דרבנן, דלגבי מה שיצא בתפילה מדאורייתא זה לא מקרי פטור, וליכא חסרון בזה. דגדול כהאי גוונא שיצא בתפילה, יכול להוציא למי שלא התפללו אף דהוא דרבנן ואינהו דאורייתא, דאף בקידש ממש לעצמו, יכול להוציא אחרים. ואם כן אנו דנים רק מצד פטור דקטנות, כיון דבעצמותו אינו בר חיובא מדאורייתא אינו יכול להוציא לבר חיובא, ואם כן הוי רק חד דרבנן". 

רעק"א לא חלק על הכלל "לא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן", אלא כתב שהדין של מי "שכבר התפלל", שונה במהותו, כי הדין שאינו יכול להוציא אחרים בקידוש, עדיין לא מגדיר את הקטן כ"חד דרבנן". 

וההסבר לכך, מדין "ערבות" קיימא לן ש"אע"פ שיצא מוציא", ולכן כשם שגדול שהתפלל [שחייב מדרבנן] מוציא ידי חובת קידוש גדול אחר שלא התפלל [שחייב מדאורייתא] מדין "ערבות" בגלל שהוא "בר חיובא" בקידוש, כך גם קטן שהתפלל רשאי להוציא ידי חובה אשה שהתפללה, מדין "ערבות". נמצא שיש לדון שהסיבה היחידה שקטן חייב מדרבנן, היא בגלל קטנותו. ואם כן הוא "חד דרבנן", אמנם הוא לא יכול להוציא מי שחייב בקידוש מהתורה, אבל עדיין רשאי להוציא ידי חובה מי שחייב בקידוש מדרבנן, כמו איש או אשה שהתפללו, וכפי שהסיק רעק"א לדינא: "מזה נראה ברור, דקטן שהתפלל ויצא ידי קידוש דאורייתא, יכול להוציא לגדול שהתפלל שמחוייב קידוש מדרבנן, ולא מקרי הקטן ב' דרבנן". 

לאור סברא זו, חידש רבי עקיבא אייגר, שקטן שאכל כזית לא מוגדר כ"תרי דרבנן" אלא "חד דרבנן", ורשאי להוציא ידי חובה בברכת המזון את אביו שאכל כזית [וחייב מדרבנן] – ולא כפי שכתבו התוספות במגילה: "ומהאי טעמא יש לי בחדושי מקום עיון על תוספות דכתבו דקטן שלא אכל כדי שביעה אינו יכול להוציא לגדול שלא אכל כדי שביעה, דהקטן תרי דרבנן והגדול חד דרבנן. וקשה לי, הא חזינן דגדול שאכל כזית יכול להוציא לגדול שאכל כדי שביעה, דהוא ברכת המצוות, ומדינא אף בלא אכל כלל יכול להוציא, אלא דבעי שיאכל כזית מכח האסמכתא דוְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, מי שאכל הוא יברך. אם כן גם בקטן שאכל כזית דשייך ביה וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, היה ראוי להוציא לגדול שאכל כדי שביעה, ואינו מעכב בזה רק חסרון דקטנות, דהגברא בעצמו לאו בר חיובא דמצוה כלל. ואם כן ממילא יכול להוציא לגדול שאכל כזית, ולא מקרי תרי דרבנן. דמה שאינו מחויב עתה מצד שלא אכל רק כזית זהו אינו מזיק, דמכל מקום בר חיובא מקרי, אילו יאכל, ויכול להוציא לבני חיובא דאורייתא". 

גדול שאכל כזית מוציא ידי חובה בברכת המזון גדול שאכל כדי שביעה, משום שגם מי שאכל כזית הוא בר חיובא מדאורייתא, שהרי אילו יאכל כדי שביעה יתחייב לברך מהתורה. נמצא שכדי להוציא אחר די כך שהוא בתורת החיוב "בכח", אפילו אם "בפועל" הוא עכשיו לא חייב. ובעקרון זה אין הבדל בין גדול לקטן. ולכן אכילת הכזית לא מוגדרת כ"חד דרבנן" היות ויש אפשרות לאכול כדי שביעה. ומכיון שכך, הסיבה היחידה שקטן הוא "חד דרבנן" ולא מוציא גדול ידי חובה בברכת המזון, היא רק בגלל שהוא קטן שחייב במצוות מדרבנן, והגדול חייב מהתורה. ולכן אפילו כשקטן אכל כזית הוא "חד דרבנן", ותהיה לו אפשרות להוציא גדול שאכל כזית שחיובו מדרבנן – בניגוד לשיטת התוספות במגילה.  

על כל פנים, מצינו בדברי רעק"א שגם קטן "אע"פ שיצא מוציא" מדין "ערבות", וזו הסיבה שקטן שאכל כזית או קטן שהתפלל ערבית בשבת, לא מוגדרים כ"תרי דרבנן", כי קטן שלא אכל כדי שביעה או שכבר התפלל, עדיין יכול להוציא אחרים ידי חובה מדין "ערבות".

ובביאור דברי התוספות במגילה והדגול מרבבה, כתב החזון איש (או"ח סימן כט ס"ק ה) "ונראה בדעת התוספות דבקטן לא תקנו חכמים ערבות, ואין ערבות הגדולים על הקטנים. והלכך אין קטן מוציא לגדול, אלא היכי דחייב בעצמו כדין ברכת הנהנין. והלכך אינו מוציא אלא אם אכל שיעורא דאורייתא, והגדול אכל שיעורא דרבנן. אבל אם אכל הקטן גם כן שיעורא דרבנן, הוי תרי דרבנן, ולא חשיבא ברכה לגבי האי. וכן אין קטן שהתפלל מוציא לאשה שהתפללה בקידוש היום, דהוי תרי דרבנן, וכמו שכתב בדגול מרבבה, והגרעק"א השיג עליו, וצ"ע". לדעת החזון איש, ההסבר בדברי התוספות ובשיטתו של הדגול מרבבה הוא, שאין בקטן דין "ערבות". ולכן כאשר קטן אכל כזית בלבד, או התפלל ערבית בשבת, הוא לא יכול להוציא אחרים ידי חובה מדין "ערבות", כי הוא נשאר בדרגת חיוב של "תרי מדרבנן" ואינו יכול להוציא ידי חובה "חד דרבנן". ומטעם זה כתבו תוספות, שקטן שאכל כזית הוא "תרי דרבנן", שאינו מוציא ידי חובה גדול שאכל כזית, שהוא "חד מדרבנן". וכן כתב הדגול מרבבה שקטן שהתפלל ערבית בשבת הוא "תרי דרבנן", ולכן אינו מוציא ידי חובה איש או אשה שהתפללו, שהם "חד מדרבנן".

נמצא לסיכום, השאלה האם יש דין ערבות בקטן, עומדת ביסוד מחלוקות הפוסקים שנתבארו לעיל בדיני ברכת המזון וקידוש. רבי עקיבא אייגר סבר שיש דין 'ערבות' בקטן, ואילו הדגול מרבבה לפי החזון איש סבר, שאין דין 'ערבות' בקטן.

מחלוקת הפוסקים בדין 'ערבות' באשה – והמסתעף לדיני 'ערבות' בקטן

ו. במסכת ברכות (כ, ב) הסתפק רבינא: "נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן. למאי נפקא מינה, לאפוקי רבים ידי חובתן. אי אמרת דאורייתא, אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא. ואי אמרת דרבנן [כי לא יכולות לומר "על הארץ", היות והארץ לא ניתנה לנשים (רש"י) או כי נשים אינן יכולות להזכיר "ברית" ו"תורה", שאינן מצוות בהן, תוספות שם], הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן". ומבואר כי אשה החייבת בברכת המזון מדרבנן [ופטורה מהתורה] אינה מוציאה איש החייב בברכת המזון מהתורה. 

והקשה הרא"ש (ברכות פ"ג סימן יג) מה שונה דין זה מהדין המבואר בסוגיא בברכות (שם) שהאוכל שיעור "כזית" שחיובו בברכת המזון מדרבנן, רשאי להוציא ידי חובה את חברו שאכל "כדי שביעה" שחיובו בברכה מהתורה. ותירץ הרא"ש: "דלא דמי לאיש שערב הוא בעבורם, ועליו הוא להצילם מן העוון ולפטור אותם מהמצוות, אבל אשה אינה בכלל הערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן". ונחלקו גדולי האחרונים בהבנת דבריו.

בהגהות דגול מרבבה על השו"ע (או"ח סי' רעא על דברי המג"א ס"ק ב) הבין את דברי הרא"ש כפשוטם, שאשה אינה מוציאה נשים אחרות מדין ערבות, והסתפק "האם אנשים שקיבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל נתערבו גם בעד נשים, ואם כן שפיר מוציא האיש את האשה אף שכבר יצא. או דלמא, כשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות, כך לא קיבלו האנשים ערבות בשביל הנשים", ונשאר בצ"ע. בדברי הדגול מרבבה מבואר איפוא, שאין דין ערבות בנשים להוציא אחרים ידי חובה.

בשו"ת רבי עקיבא אייגר (או"ח סימן ז; ובהגהותיו על השו"ע או"ח סי' רעא סע' ב), רצה לפשוט את ספקו של הדגול מרבבה מהסיפור המובא בסוגיא בברכות (מח, א) ששמעון בן שטח הוציא את אחותו בברכת המזון. ולכאורה היאך יכול היה להוציאה, שהרי לא אכל כדי שביעה, וממילא לא התחייב בברכת המזון מהתורה אלא מדרבנן, ואילו אחותו אכלה מן הסתם כדי שביעה והיתה חייבת בברכת המזון מהתורה – ועל כרחך שהוציאה מדין ערבות. ומוכח איפוא "דנשים אין ערבים לאחרים, אבל אנשים ערבים גם על נשים, אם כן על כל פנים נפשט ספקו דהגאון הנ"ל" [אמנם הדגול מרבבה עצמו הרגיש בקושיא זו, ובספרו צל"ח על הסוגיא בברכות (כ, ב) תירץ שמכיון ששמעון בן שטח הוציא את ינאי וחבריו מדין ערבות, אגב זה יכול היה להוציא גם את אחותו, אף שאינו ערב בעדה, מדין שומע כעונה].

ובעיקר ההבנה בדברי הרא"ש, חלק רעק"א על הדגול מרבבה, וכתב שכוונת הרא"ש לומר שרק בברכת המזון אין נשים בכלל ערבות. כי יסוד דין ערבות הוא, שמי שמחוייב במצוה הוא ערב שגם אחרים יקיימוה. אבל במצוה שאינו מחויב בה, הוא אינו ערב על זולתו. וזו כוונת הרא"ש, שהיות ועיקר חיוב נשים בברכת המזון מדרבנן ומהתורה הן פטורות, ברור שאינן יכולות להוציא אנשים המחוייבים במצוה מהתורה בברכת המזון, וכפי שסיכם רעק"א: "אלא על כרחך דאין כוונת הרא"ש לחלק בין נשים ואנשים לענין ערבות, אלא דמי שאינו בר חיוב במצוה זו אינו בכלל ערבות על אחרים" – ונמצא שיש בנשים דין ערבות במצוות שהן מחוייבות בקיומן, ויכולות להוציא אחרים המחוייבים במצוות אלו.

בביאור מחלוקת הדגול מרבבה ורעק"א, האם יש דין 'ערבות' בנשים, ביאר ידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי תורה, בספרו מנחת אשר (דברים סימן נב אות ב) שנחלקו "בגדר הערבות אם הוי מצוה בפני עצמה, דכמו שיש מצות תוכחה, יש חובת ערבות. או שמא אין הערבות גדר בפני עצמה, אלא מעין ענף וסניף לכל מצוה ומצוה, וכאילו חלק מחלקי המצוה לסייע לאחרים לקיימה ולמנוע מהם לעבור על מצות התורה, כפי שמצווה לעשות ולהמנע בעצמו". הדגול מרבבה הבין ש"גדר הערבות הוא ענין בפני עצמו וכמצות תוכחה, דבוודאי חייב אדם להוכיח עושי רשעה אף במה שאינו מחוייב בעצמו, וכן ערב הוא עליהם אף במה שאינו מצווה. ולפי זה בהכרח לפרש כוונת הרא"ש שהוציא את הנשים מכלל הערבות לגמרי". אבל לדעת רעק"א "אין הערבות אלא כענף מענפי המצוה [ולכן אין לחלק בין נשים לאנשים], וכל הפטור ממנה פטור מערבותה, בין באיש ובין באשה".

[במנחת אשר (שם) העיר בהמשך: "ובגוף הפלוגתא בביאור דברי הרא"ש בברכות, לא אכחד דשנים רבות התפלאתי על הבנת הדגול מרבבה דלדעתו אין נשים בכלל ערבות כלל, הלא מקרא מלא דבר הכתוב אַתֶּם נִצָּבִים וגו' טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם  וגו', הרי דנשים הוי בכלל ערבות. ושמחתי כשראיתי בשו"ת מהר"י אלגאזי שהביא שהגר"ח אבולעפיה הקשה כן ותירץ כהבנת רעק"א דרק במצוה שאשה לא חייבת היא גם לא "ערבה" בעד אחרים בקיומה"].

ז. בדברי המשנה ברורה מצינו לכאורה סתירה, מה דין 'ערבות' בנשים. 

מחד גיסא, בהלכות קידוש המשנה ברורה (סי' רעא ס"ק ה) כתב: "ולכן [אשה] יכולה להוציא אפילו היא כבר יצאת ידי קידוש וכמו באיש", בשער הציון (ס"ק ט) ציין "עיין בפרי מגדים בפתיחה שמסתפק בזה, דאולי אשה אף על פי שמחוייבת אינה בכלל ערבות שתוכל להוציא כשיצאת כבר, ונשאר בספק. הדגול מרבבה הלך בשיטה זו שאינה יכולה להוציא, אבל הגאון רבי עקיבא איגר בתשובה (סימן ז) וכן בחידושיו חלק על הדגול מרבבה, והאריך להוכיח בראיות דאשה במה שמחוייבת מן התורה היא בכלל ערבות כאיש ויכולה להוציא". ונראה שהכריע כדעת רעק"א שיש דין ערבות בנשים, והיא מוציאה אחרים ידי חובה אע"פ שכבר יצאה ידי חובה בעצמה.

מאידך גיסא, בהלכות מגילה הביא הביאור הלכה (סי' תרפט ס"א ד"ה ונשים) את ספקו של הפרי מגדים האם יש דין ערבות בנשים וקטנים, ולמעשה הכריע כדעת הדגול מרבבה, שאין דין ערבות בנשים: "לכאורה אם היא כבר יצאה ידי חובה אין מוציאה לאשה אחרת, והוא הדין קטן לאשה, או [קטן] לקטן אחר, שנסתפק בזה האם הם בכלל ערבות, דלימא בהו גם כן אע"פ שיצא מוציא (אשל אברהם)". 

על כל פנים, הביאור הלכה השווה בין דין ערבות בנשים לדין ערבות בקטנים. וכן מתבאר מדברי הדגול מרבבה ורבי עקיבא אייגר: הדגול מרבבה סבר שאין דין 'ערבות' באשה, ובדברי החזון איש [לעיל אות ה] נתבאר שלדעת הדגול מרבבה, גם אין דין 'ערבות' בקטן. ואילו רעק"א סבר שיש דין 'ערבות' הן באשה והן בקטן. 

יחד עם זאת, מסברא יש מקום לחלק בין דין ערבות באשה לדין ערבות בקטן, בשתי דרכים שונות:

בספר כתבי קהלות יעקב החדשים (מגילה סימן קפג) ביאר מדוע אין דין 'ערבות' בקטן: "דנהי דחייבו קטן במצוות מדרבנן מטעם חינוך, מכל מקום לא שייך לחייבו בערבות עבור אחרים, כיון שאינו בן דעת עדיין, ואין הקטן יכול להוציא אלא מפאת חיובו העצמי שעליו". וסברא זו מתייחסת כמובן, רק לקטן ולא לאשה, כי הרי יש לאשה דעת, וממילא אפשר לומר שיהיה בה דין 'ערבות'.

מאידך, בחידושי רבי אליעזר משה הורביץ (ברכות מח, א) כתב: "קטנים הוו בכלל ערבות כדאיתא במדרשות רבים, מה שאין כן נשים דליתניהו בהו". ויתכן לבאר בכוונתו, שקטן שונה מאשה, כי אשה לעולם לא תהיה "בר חיובא", ותמיד תישאר במצבה שאין היא מחוייבת – ולכן אין בה דין 'ערבות'. ברם קטן אמנם אינו "בר חיובא", אבל לכשיגדל יתחייב בכל המצוות, ככל גדול, ואם כן יתכן שכבר עכשיו ביכולתו להיות ערב מכח העתיד שיתחייב במצוות – ולכן יש בו דין 'ערבות'. 

קטן מוציא ידי חובה קטן אחר – לא מדין 'ערבות' אלא משום מצות חינוך

ח. בספר הליכות שלמה (תפילה פרק ג הערה ו) הובאו דברי הגרש"ז אויערבך: "בעיקר דין ציצית בקטן משום מצות חינוך, הקשו האחרונים, איך שרי לקטן כלאים בציצית, כדמשמע מסתימת הפוסקים, הא כיון דאינו מקיים העשה לא נדחה הלאו, ואיך מותר להלבישו בה. ונראה דהנה התוספות בפסחים (פח, א ד"ה שה) כתבו דהא דאוכל הקטן מקרבן פסח אף דאינו בר מינוי הוא, משום דכהאי גונא דאיכא חינוך מצוה שרי. ותמהו האחרונים הרי אינו מקיים בכך מצות חינוך, משום דאינו מנוי וגם איכא איסור תורה דהאכלת הפסח שלא למנויו, ואיך תדחה מצות חינוך דרבנן איסור דאורייתא. וביארו, דסבירא ליה לתוספות, דגם האיסור לספות לקטן הוא כעין חינוך, ולכן כל שלאחר שיגדל יהיה מותר, שפיר מותר גם השתא, וליכא איסור ספיה. ולכן גם מותר הקטן בכלאים בציצית, שהרי לכשיגדל יהא מותר בכך, עד כאן דבריהם. וכמו כן לענין מצות חינוך גופא, נראה דכוונת התוספות הוא, דמשום מצות חינוך רואים אותו כאילו הוא גדול, וכל שאילו היה גדול היה ראוי לכך שפיר עושה כן גם בקטנותו. ואם כן הוא הדין בנדון דידן דכלאים בציצית, דכיון שאם היה גדול היה הוא מקיים את המצוה, והוי שרי בכלאים, ממילא מותר בזה גם בקטנותו משום מצות חינוך".

בדברי האחרונים התחדש, שהיות ועיקר החינוך הוא שקטן יתרגל לקיים מצוות לכשיגדל, הוא מקיים מצות חינוך גם במעשה שאינו יוצא בו ידי חובה בקטנותו, כי בעתיד יקיים במעשה זה מצוה כשיגדל. ומטעם זה מחנכים קטן לאכול מקרבן פסח, למרות שבקטנותו אינו מקיים מצוה שהרי אינו בר מינוי לקרבן, ולכאורה אפילו עובר על איסור שאוכל ללא מינוי. אבל  הקטן רשאי לאכול מקרבן הפסח, כי לכשיגדל יקיים את המצוה כראוי. וזו גם הסיבה שמחנכים קטן לקיים מצות ציצית בכלאים, ואע"פ שבהיותו קטן עדיין אינו מצווה בציצית ואיסור כלאיים לא נדחה מפני לבישת הציצית, אבל היות ובעתיד כשיגדל יהיה רשאי ללבוש כלאים בציצית, ממילא כבר בקטנותו מחנכים אותו לקיים מצוה זו.

על פי יסוד זה ביאר הגרש"ז גדר מחודש ביסוד ערבות במצוות של קטן: "ומהאי טעמא קיימא לן גם בקטן שאף על פי שיצא מוציא, גם אם נימא דאינו שייך בערבות, משום דכל עיקר החיוב הוא שיעשה המצוה באופן שאילו היה גדול היה מקיים המצוה". ובמקום אחר (הליכות שלמה, שם פרק כב הערה מח) סברא זו הובאה בתוספת ביאור: "קטן המוציא קטן חברו, עיין פרי מגדים (סימן תרפט אשל אברהם ס"ק ד) שנסתפק אם הוא בכלל ערבות ואף על פי שיצא מוציא, או לא. אך יש לומר דאף אם קטן לא שייך בערבות, שפיר דמי [שמוציא אע"פ שיצא] מפני שחיוב החינוך מדרבנן הוא לעשות כמו שהגדול עושה, ולכן כיון שלכשיגדל יוצא בכהאי גונא, שפיר מהני גם בקטנותו".

קטן מוציא ידי חובה קטן אחר – כי שניהם מקיימים מעשה מצוה ו'מצוה קיומית'

ט. במועדים וזמנים (ח"ד סימן רפח) כתב בנדון קטן שהגדיל בימי ספירת העומר: "העיקר שסופר לאחר שהגדיל בברכה, דעיקר ההנחה שקטן אינו מקיים מצוה כלל, נראה שהדבר אינו מוכרח. דלענין להוציא אחרים שפיר מבואר דלא עדיף כמותם, כיון שאינו מחוייב, אבל איהו לעצמו יש לומר דקיים מצות עשה קיומית ונפטר כשהגדיל. ולא דמי לשוטה דמבואר במסכת ראש השנה (כח, א) שאם קיים מצוה בעת שטותו, חוזר ומקיים המצוה אחר כך כשהוא בן דעת. דהתם בפועל אין לו דעת כלל שהוא שוטה, ומעשיו במציאות כמתעסק ממש. אבל קטן דין תורה דלא מהני דעתו במקום שצריך מדינא כוונה ודעת, אבל כשהוא עוד קטן והמצוה רק קיומית שאינו מחוייב, ואינו צריך מדין תורה כוונה, יש לומר דמקיים המצוה אף שהוא קטן". 

וכעין זה נקט האגרות משה (יו"ד ח"ב סימן ח) שמעשה קטן הוא בגדר מעשה מצוה "כיון שהפטור [של קטן] הוא משום שאינו בן דעת, לכן כשעושה מצוה בדעת הרי אין להחשיבו שאינו בן דעת למעשה זו, שהרי המעשה סותר לזה. ונהי שלא מתחייב בשביל זה גם אלאחר כך, דהא הוא גזירת הכתוב שנדון כאינו בן דעת, אבל על קיום מצוה זו כשעשאה בדעת הוא בהכרח כבן דעת, ונדון כמחוייב שיש להיות לו שכר כמצווה ועושה". 

ואם אכן מעשה הקטן נחשב "מעשה מצוה" ואף מקבל עליו שכר "כמצווה ועושה", ומעשה זה נחשב כ"מצוה קיומית", יוצא כי קטן אמנם אינו יכול להוציא ידי חובה אחרים המחוייבים במצוה חיובית, אבל בהחלט יכול להוציא ידי חובה קטנים אחרים, שמעשיהם נחשבים כ"מעשה מצוה" ו"מצוה קיומית".

• • •

ונראה לבאר את יסוד המחלוקת האם יש ערבות בקטן, בכמה אופנים:

ערבות במצות דרבנן

י. הפרי מגדים (או"ח סימן קסז משבצות זהב ס"ק יז) הסתפק באלו מצוות נאמר דין ערבות: "נסתפקתי הא דקיימא לן כל ישראל ערבים זה בזה, ומשום הכי אף על פי שיצא מוציא, אם הוא דווקא בתורה שבכתב המפורש, אבל תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני או דרשה או אחד מי"ג מדות, יש לומר על זה לא נכנסו בערבות, וכהאי גוונא לא אמרינן אף על פי שיצא מוציא". ובמסקנת דבריו כתב: "מידי דרבנן תו יש בו מצות עשה, עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים יז, יא), וחמיר מתורה שבעל פה, ויש בו ערבות". וכן הביא השדי חמד (מערכת העי"ן כלל כא) בשם החיד"א (ברכי יוסף או"ח סי' קכד אות ג) "דאיתיה ערבות גם בדרבנן".

והנה נחלקו הפוסקים האם יש חיוב לחנך קטנים לקיים מצוות שחיובן מדרבנן: המג"א (או"ח סי' שמג ס"ק ב) כתב ש"אפילו באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו, כדאיתא בסימן ק"ו סעיף א'". וכוונתו לפסק השו"ע בהלכות תפילה (שם) "וקטנים שהגיעו לחינוך, חייבים לחנכם", וחיוב תפילה הוא מדרבנן. ומוכח שיש חיוב לחנך קטנים לקיים מצוה מדרבנן. וכן פסק הפרי מגדים (או"ח סימן תרנז משבצות זהב ס"ק א) "חינוך לקטן אף במצוה דרבנן כיום טוב שני וגם לנענע בשעת הלל מחויב". מאידך, בשו"ת רמ"ע מפאנו (סימן קיא) כתב בתוך דבריו: "קיימא לן כרבנן דרבי יהודה בפ"ב דמגילה (יא, ב) דסברי אין חנוך לקטן בדרבנן".

ומעתה יתכן לומר שהסוברים שיש בקטן דין ערבות, נקטו כדעת המג"א שיש חיוב לחנך במצוות בדרבנן, ולכן קטן יכול להוציא אחרים כי הוא נחשב כמחוייב. אולם הרמ"ע מפאנו סבר שאין חיוב חינוך במצוה דרבנן, ולכן קטן לא יכול להוציא מדין 'ערבות', כי אינו נחשב כמחוייב. 

אולם מאידך אפשר לומר שגם המגן אברהם סבר שאין ערבות בקטן, ולדעתו מצות חינוך מחייבת רק את הקטן בעצמו והוא יכול להוציא את עצמו, אבל להוציא אחרים ידי חובה ודאי אינו יכול. 

כמו כן יתכן להיפך, שהרמ"ע מפאנו סבר שיש דין ערבות לקטן, אבל רק במצוות דאורייתא, שבהן יכול להוציא גם אחרים. אולם במצוות דרבנן היות ואין לו כלל חיוב עצמי, שהרי אינו מחוייב בחינוך במצוות מדרבנן, ובוודאי לא יוכל להוציא אחרים, וצ"ע.

מצות חינוך חיוב על האב או על הבן

יא. הראשונים חלקו בגדר חובת מצות חינוך, האם הקטן אינו בר חיובא כלל, וחיוב מצות חינוך הוא על האב להרגיל את בנו במצוות. או שהקטן עצמו מחוייב במצוות מדרבנן ואביו רק מסייע לו לקיים את חובתו "להתחנך". 

במסכת ברכות (מח, א) מבואר שהאוכל כזית פת [שאינו מחוייב בברכת המזון אלא מדרבנן] יכול להוציא בברכת המזון את מי שאכל כדי שביעה [שמחוייב מהתורה בברכת המזון]. והקשה רש"י מדברי הגמרא (ברכות כ, ב) שקטן שהגיע לחינוך [שחייב מדרבנן] אינו יכול להוציא את הגדול שמחוייב מהתורה. ותירץ: "ההוא [קטן] אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכי". 

כדברי רש"י כתב הר"ן במסכת מגילה (ו, ב בדפי הרי"ף ד"ה ורבי יהודה) בשם הרמב"ן לתרץ את השאלה מדוע קטן המחוייב במגילה מדרבנן אינו יכול להוציא את אביו ידי חובת קריאת המגילה, הרי גם האב מחוייב רק מדרבנן: "דרבנן סבירא להו שאינו בדין שהקטן אע"פ שהגיע לחינוך יוציא הגדולים ידי חובתם, משום דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה, דאיהו לא מיחייב במצוות כל עיקר". וכן מבואר בחידושי המאירי ובריטב"א במגילה (יט, ב). ובר"ן בקידושין (לא, א) שכתב "דקטן אינו מחוייב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא, ומצוה דחינוך עליה דאבוה רמיא". ומפורשת בזה שיטת הראשונים, שקטן אינו מחוייב כלל במצות חינוך, והחיוב מוטל על האב.

אולם הר"ן במסכת מגילה הקשה על תירוצו של הרמב"ן, וכתב כתירוצם של התוספות במגילה (יט ב ד"ה ורבי יהודה) על הקושיה מדוע קטן שמחויב במגילה מדרבנן אינו מוציא את אביו: "קטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות, ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצות הוא חייב דאורייתא, ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן". ומבואר איפוא בדברי התוספות, שעל הקטן מוטל חיוב מדרבנן לקיים המצוה. וכן דעת התוספות בברכות (מח, ב ד"ה עד שיאכל) שכתבו על תירוצו של רש"י [המובא לעיל] "דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויב מדרבנן, דאם אינו מחויב אפילו מדרבנן אם כן אינו פוטר את אביו". כלומר, אם הקטן אינו בר חיובא כלל אפילו מדרבנן, אם כן היאך הוא מוציא את אביו ידי חובה כאשר אביו אכל פת בשיעור שמחוייב בברכת המזון מדרבנן. ומסקנת התוספות שקטן נחשב בר חיובא מדרבנן. וכן דעת בעל המאור במסכת מגילה.

ומעתה יש לומר כי לשיטת הראשונים, שחיוב חינוך מוטל על האב, הרי בכלל המצוות שצריך האב לחנך את בנו שיתרגל לקיימן כשיגדל, מוטלת עליו חובה לחנכו להיות ערֵב לקיום המצוות של אחרים – כי בעתיד יהיה חייב במצוות, ולכן גם קטן נחשב גם עתה בדין 'ערבות'. אולם לשיטת הסוברים שקטן נחשב בר חיובא מדרבנן במצות חינוך, אפשר לומר שחייבו את הקטן לקיים מצוות עצמו ולא חייבוהו בערבות עבור אחרים, ולכן אין לקטן חיוב ערבות.

גדר דין ערבוּת – המוציא נחשב כמחוייב בדבר, או דין חדש שאע"פ שכבר יצא מוציא

יב. בעיקר דין ערבוּת חקרו האחרונים, האם גדרו שהמוציא נחשב כאילו לא יצא ידי חובה והוא כמחוייב בדבר, או שזהו דין חדש שרשאי להוציא אף שאינו מחוייב, כפי שחקר רבי יוסף שלמה גאלדשטיין (קובץ קול התורה, חוברת פו עמ' קע) "האם הביאור הוא דאפילו אחר שכבר קיים המצוה לעצמו, מכל מקום אכתי נחשב מחויב ועומד בהמצוה לגבי החיוב של כל ישראל, דהחיוב של ערבות הוי כהמשך לחיוב שלו, ונחשב כאילו עדיין לא נגמר עיקר חיובו. או דילמא חיוב ערבות הוי חיוב מחודש, שאין לו שייכות לחיוב שלו. דלגבי עצמו יש לו חיוב לעשות המצוה בפועל, אבל בחיוב ערבות נתחדש שיש בכח האדם לסייע לחברו בחיוב המצוה שלו, בגדר שיכול לשלם חוב חברו, ולגבי זה נחשב בר חיובא בהמצוה במה שמחוייב לסייעו בקיום מצותו".

בחקירה זו נחלקו רבותינו הראשונים: הר"ן (ראש השנה ח, א בדפי הרי"ף ד"ה תני) כתב "וכיון שלא יצא חברו, כמי שלא יצא הוא דמי", והיינו שגדר הערבות הוא שהמוציא נחשב כאילו לא יצא ידי חובה והוא כמחוייב בדבר. כלומר, ההלכה של ערבות נובעת מאותה הלכה שמוציא את עצמו, ואם לא יכול להוציא את עצמו אינו יכול להוציא גם אחרים. אולם מדברי הריטב"א (ראש השנה כט, א ד"ה תני) משמע, שגדר הערבות הוא "כערב הפורע חוב חברו", והיינו שהזכות להוציא אחרים ידי חובה הוא דין חדש, ואין לזה כל קשר לגבי עצמו.

ולפי זה ניתן לבאר את מחלוקת הפוסקים האם יש ערבות בנשים וקטנים. אם נאמר שגדר ערבות הוא שהמוציא נחשב כאילו לא יצא ידי חובה והוא כמחוייב בדבר, הרי שהוא יכול להוציא רק מי שגם כן מחוייב בדבר, ולא נשים וקטנים שאין בהם דין ערבות. אבל אם גדר הערבות זהו דין חדש שרשאי להוציא אף שאינו מחוייב, יתכן שה"ערב" יכול לפרוע גם חובותיהם של נשים וקטנים, אפילו שאינם נחשבים כבני 'ערבות'.

• • •

ונראה כי יש מצוות שנשים וקטנים יוצאים ידי חובת קיומן מאחרים שכבר קיימו אותן, אפילו אם לא נאמר בהם דין 'ערבות', מהטעמים שיבוארו להלן.

בתקיעת שופר – גם מי שכבר יצא מוציא אחרים לא מדין ערבות

יג. הרמ"א (או"ח סי' תקפט סע' ו) כתב: "והמנהג שהנשים מברכות לעצמן, אבל אחרים לא יברכו להם אם כבר יצאו". מבואר שגם אם התוקע כבר יצא ידי חובה, הוא רשאי לתקוע לנשים, אלא שאינו רשאי לברך בשבילן, והן תברכנה לעצמן. 

הגרצ"פ פראנק, רבה של ירושלים, הביא בספרו מקראי קודש (ימים נוראים סימן כה) את קושיית חתנו: "בדין אע"פ שיצא מוציא, אמרו שהוא מטעם ערבות, ובאשה הא ליכא ערבות. והרי גם אשה אם עושה מצוה שהזמן גרמא צריכה לעשות כדין, ואם תשמע מחרש שוטה וקטן בודאי שאינה יכולה לברך דלא עשתה ולא כלום, אם כן כיצד יוצאת ממי שכבר יצא". מי שכבר יצא ידי חובת תקיעה בשופר, לכאורה יכול להוציא נשים ידי חובה רק מדין 'ערבות', ואם כן לדעת הסוברים שאין דין ערבות בנשים [לעיל אות ו], כיצד אשה יוצאת במצות תקיעה בשופר ממי שכבר תקע.

הגרצ"פ תירץ: "כל זה שצריך ביצא מוציא לדין ערבות הוא רק בברכות ותפילות, שבאמת הן מצוות שבגוף ואין להם דין שליחות, ומשום 'שומע כעונה' צריכים לשמוע דווקא מבר חיובא. ולכן מי שכבר יצא, שאינו עוד בר חיובא בדבר זה, הוא צריך לדין ערבות. מה דאין כן לענין תקיעת שופר, כבר ביארתי בשם מהר"ם בן חביב שמצות שופר נחלקת לשתיים [א] תקיעה [ב] שמיעה. והתקיעה שהיא פעולה על זה עושים שליח, ונמצא דשומע מאחר, חלק התקיעה הוא יוצא מתורת שליחות אבל חלק השמיעה הרי הוא שומע בעצמו ומקיים חלק מצוה זו בעצמו, ובשומע מאינו בר חיובא שאמרו שאינו יוצא ידי חובתו היינו רק חלק התקיעה אינו יוצא משום שאינו בר שליחות אבל חלק השמיעה שהוא מקיים בעצמו הוא יוצא ידי חובה. ולפי זה בנידון דידן שהוא בר שליחות, אף על פי שיצא אין צריך לערבות, שהרי בר שליחות הוא. וחלק התקיעה הוא מוציאה מתורת שליחות, וחלק השמיעה היא בעצמה שומעת ובעצמה היא מקיימת". 

הגרצ"פ פראנק חידש שבתקיעת שופר, גם מי שכבר יצא ידי חובת קיום המצוה, מוציא אחרים ידי חובה ולא מדין ערבות. וזאת משום שבקיום מצות שופר יש שני חלקים – התקיעה והשמיעה. מעשה התקיעה אינו בגדר "מצוה שבגופו" ולכן יוצא בזה ידי חובה בשליחות, וגם מי שכבר יצא ידי חובה יכול להיות שליח למעשה זה. ומעשה השמיעה מתקיים במה ששמע בעצמו את התקיעה, ואין כלל נפקא מינה שהמשמיע כבר יצא ידי חובה. 

על פי דבריו נלע"ד, שגם קטן – אפילו אם אין בו דין ערבות, יוצא ידי חובת תקיעה בשופר בשמיעה מגדול שכבר יצא ידי חובה, כי בחלק ה"תקיעה" הגדול הוא שליח שלו להוציאו ידי חובה, ובחלק "השמיעה" הוא שומע בעצמו את קול השופר. ומה שהיה מקום להקשות, שבחלק "התקיעה" לא מועילה שליחות, שהרי "אין שליחות לקטן", חשבתי לתרץ על פי דברי  האדר"ת (הובא בהגהות הררי קודש על ספר מקראי קודש, ימים נוראים סימן כו הערה 2) שיש שליחות לקטן בקיום מצוות: "החסד לאברהם (או"ח סימן פ) כתב דהא דאמרינן בשבת דף כ"ג דלמאן דאמר הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום, הוא דווקא כשלא שלחם בעל הבית להדליק בשבילם, אבל אם עשאום שליח להדליק, בשבילו שפיר מועילה הדלקתם מדין שליחות. ויסוד דבריו על פי דברי נתיבות המשפט (חו"מ סימן קפב ביאורים ס"ק א) דלא אמרו אין שליחות לקטן אלא לענין שליחות לקיום המעשה, כגון קנין קידושין, דבזה אנו אומרים דאין שליחות לחרש שוטה וקטן ומעשיו בטלים, אבל שלח קטן לעשות דבר עבירה, באופן שאי אפשר למעשה להתבטל ואנו דנין רק על חיוב המשלח, בענין זה יש שליחות לקטן. והגאון מוהר"א תאומים השווה בענין זה שליח מצוה לשליח עבירה, וממילא יש לומר כן בנידון דידן, לענין שליחות במצות תקיעת שופר דיש שליחות בקטן לענין זה שהמשלח יקיים את המצוה". 

היות ויש דין שליחות בקטן במעשה המצוה של התקיעה בשופר, והקטן הרי שומע את התקיעה – הוא בוודאי יוצא ידי חובת קיום מצות תקיעת שופר בשמיעתו ממי שכבר יצא, גם ללא דין ערבות.

[בספר אשרי האיש (הלכות ראש השנה סע' כו) הובא בשם הגרי"ש אלישיב: "קטן שהגיע לחינוך ואינו יכול לבוא לבית הכנסת, ראוי להביא לביתו בעל תוקע שיתקע עבורו והקטן יברך בעצמו. ובכל אופן קטן אינו יוצא ידי חובת מצות שופר בתקיעה שתוקע לעצמו. שלקיום מצות חינוך צריך שישמע הקטן תקיעה שכשרה לגדול לצאת בה ידי חובה, וכיון שגדול אינו יוצא בתקיעה של קטן, הרי שזו תקיעה פסולה, כך גם לקטן בעצמו אין זו תקיעה כשרה". ולפי זה נראה כי לדעת הגרי"ש, שכדי לחנך את הקטן לקיים את מצות תקיעת שופר בשלמות כמו גדול, יש להעדיף שישמע תקיעה כשרה של גדול, וודאי שקטן אינו יכול להוציא אחרים בתקיעת שופר שהוא תוקע בעצמו].

במצוה שיש בה פרסום נס – גם מי שכבר יצא מוציא אחרים לא מדין ערבות

יד. רבי משה פיינשטיין דקדק בלשון הגמרא במסכת ראש השנה (כט, א) "תנו רבנן, לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהם, אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות. ובהלל ובמגילה אף על פי שיצא מוציא" – מדוע פירט הלל ומגילה, והרי בכל הברכות "אף על פי שיצא מוציא", והעיר "ותמהני שלא מצאתי מי שהרגיש בזה". 

ומחמת קושיא זו חידש רבי משה: "לכן צריך לומר דחידשה הברייתא שבהלל ומגילה, אף באופן שליכא ערבות, כגון אנשים עבור נשים, נמי מוציא אף ביצא. והטעם, דכיון דהם מצוות על נס דנפרש דהלל איירי בהלל דלילי פסחים, שכתבו התוס' בסוכה (לח א, ד"ה מי) דעל הנס בא, וכן בהלל דחנוכה. ולכן כל מה שקורין הוא פרסומי ניסא, ופרסומי ניסא הוא חיוב על כל אדם. ולכן אף שכבר יצא במצות קריאת המגילה וההלל יש עדיין עליו מצוה לפרסם הנס במה שיכול, וממילא נחשב שעדיין שייך הוא למצוה, ויכול להוציא אף שאין עליו ערבות, מאחר שבקריאה זו מפרסם הנס עוד". מדבריו למדנו חידוש גדול בדין "אע"פ שיצא מוציא". במצוות שעיקר תכליתן פרסום הנס, כגון הלל בליל פסח, הלל והדלקת נרות בחנוכה, גם מי שיצא ידי חובת קיום המצוה, רשאי להוציא ידי חובה אחרים, ואין זה מדין ערבות אלא מכלל החיוב של פרסום הנס, שיש מצוה לפרסם את הנס במה שיכול. ולכן כאשר יכול להוסיף ולפרסם את הנס בברכה עבור אחרים, הוא עדיין נחשב כמי שלא יצא ידי חובה במצוה לפרסם את הנס, אשר מוציא אחרים ידי חובה.  

ומכאן החידוש, שבמצוות שעיקר קיומן משום פרסום הנס, גם קטן יוצא ידי חובה מאחרים שקיימו את המצוה, אפילו לדעת הסוברים שלא נאמר בו דין ערבות.