א. "מפני שיבה תקום" – סוגיית הגמרא וטעמי המצוה
בפרשת קדושים (1א) נאמר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה'". ובסוגיית הגמרא במסכת קידושין (1ב) הובאה מחלוקת תנאים בדרשת התיבות "שֵׂיבָה" ו"זָקֵן" – האם חיוב הקימה תלוי בחכמה או בזקנה.
לדעת תנא קמא יש לקום רק מפני זקן חכם, אך מפני זקן אשמאי אין צורך לקום [וכפי שדרש רבי יוסי הגלילי: "אין זקן אלא מי שקנה חכמה", ופירש רש"י "ולשון נוטריקון דבר הכתוב" – זה קנה]. לעומתם, איסי בן יהודה אומר: "מפני שיבה תקום – אפילו כל שיבה במשמע", ופירש רש"י: "ואפילו זקן אשמאי". ובמסקנת הסוגיא (2א) "אמר ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה", ומסופר שם כי רבי יוחנן "הוה קאי מקמי סבי דארמאי [עמד מפני זקנים נכרים], אמר: כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני", ופירש רש"י: "מקראות וצרות, וראו נסים הרבה ומופתים". עוד מובא שם כיצד האמוראים עשו הידור לזקנים: "רבא מיקם לא קאי, הידור עבד להו. אביי יהיב ידא לסבי" [רש"י – פושט ידו לזקנים, ונשענים עליו].
בביאור 'זקן אשמאי' נחלקו רבותינו. רש"י (1ב) פירש: "אשם רשע ועם הארץ", והתוספות (שם ד"ה זקן) הקשו: "והלא מצוה אפילו להכותו, לבזותו ולזלזלו", ולכך פירש רבנו תם "אשמאי לשון שוממים, כלומר בור ועם הארץ".
בטעם המצוה, ובפרט בטעם החיוב לעמוד אף בפני זקן אשמאי, נאמרו פירושים שונים:
- ספר החינוך (2ב) – "משרשי המצוה, לפי שעיקר היות האדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה". ובהמשך דבריו פירש שראוי לכבד זקן אשמאי "מפני שברוב שניו ראה והכיר קצת במעשי השם ונפלאותיו" [וכלשון רבי יוחנן (2א): "כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני"].
- בתלמוד הירושלמי (2ג) מסופר: "רבי מאיר חמי אפילו סב עם הארץ ומיקם ליה מן קמוי, אמר: לא מגן מאריך ימים", ובביאור ידיד נפש (2ג): "לא לחינם מאריך ימים, וראוי לקום בפניו מפני זכותו".
- המהר"ל (2ד) כתב כי יש לנהוג כבוד בחכמים, מפני ש"הכבוד מתייחס אל אשר הוא רחוק מן החומרי". ומטעם זה יש לנהוג כבוד גם בזקנים "מפני שהשיבה מפני זקנתו מסולק מן הגשמי החומרי לעת זקנתו, עד שהוא קרוב להיות נבדל מן הגשמי".
- בספר אזנים לתורה (2ה) הביא בשם האדמו"ר מקוצק: "האדם לעת זקנה, כשהוא מאבד כל תאוותיו, מתגברת אצלו תאות הכבוד". ולפי זה הכבוד לזקן הוא בגדר "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ", מפני ש"הוא מצטער ביותר מחסרונו, הרי אנו מצווים לגמול את החסד הזה ולקום אפילו מפני זקן בור ועם הארץ".
ב. "מפני שיבה תקום" – פסק הלכה
הרמב"ם (3א) פסק: "כל תלמיד חכם מצוה להדרו ואע"פ שאינו רבו". ובהמשך דבריו (3ב) כתב: "מי שהוא זקן מופלג בזקנה אע"פ שאינו חכם עומדים לפניו… ואינו חייב לעמוד מלא קומתו, אלא כדי להדרו. ואפילו זקן כותי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו". וכן פסק השלחן ערוך (3ג): "מצוה לקום מפני שיבה, דהיינו בן שבעים שנה". והוסיף הרמ"א: "אפילו הוא עם הארץ, ובלבד שלא יהיה רשע". וכתב הט"ז (שם) כי השלחן ערוך פסק כדעת רבנו תם (1ב), שאשמאי פירושו עם הארץ, ולא כדעת רש"י (שם) שאשמאי פירושו רשע.
עוד נפסק בשלחן ערוך (3ד): "אפילו חכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו". וכתב הט"ז (שם) בשם הטור, כי דווקא חכם אינו צריך לקום ודי שיהדר את הזקן, אבל שאר האנשים צריכים לעמוד מפני הזקן מלא קומתם, כמו מפני החכם.
ג. הגיל שצריך לקום מפניו
נחלקו רבותינו הראשונים מאיזה גיל צריך לקום בפני הזקן: הבית יוסף (3ו) הביא את דברי הרא"ש "ומבן שבעים נקרא שיבה", וכתב כי מקורו במשנה במסכת אבות (3ה) "בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה". דעה זו נפסקה בשלחן ערוך (3ג).
אולם האונקלוס (1א) תרגם את הפסוק "מפני שיבה תקום – מן קדם דסבר באורייתא" [מפני מי שלמד תורה], "והדרת פני זקן – ותהדר אפי סבא", ומדבריו למד הרשב"ץ (4א) כי צריך לקום מפני זקן בן שישים, ואונקלוס [שהיה תנא] חלק על איסי בן יהודה, הסובר שחובה לעמוד רק מפני זקן בן שבעים.
גם המנחת חינוך (4ב) נקט כן בדעת אונקלוס, כי "לדעת התרגום… צריך לעמוד מפני בן ששים, דמבואר במשנה דבן ששים לזקנה", והוסיף: "וראיתי בסידור של האלקי האר"י זללה"ה… דמפני בן ששים צריכים לעמוד… ונראה ברור דחשש לדעת התרגום", וסיים: "ויש להחמיר כהתרגום לעמוד מפני בן ששים, ובפרט שכן דעת האלקי האר"י". וכן פסק הבן איש חי (4ג), כי אף "שחיוב מצות עשה לקום מפני זקן, היינו בן שבעים שנה, כל זה הוא כפי דברי הפוסקים הפשטנים, אבל לפי דעת רבנו האר"י ז"ל, צריך לקום בפני הזקן מבן ששים שנה ומעלה, וצריך להזהר בזה, כי דבריו נאמנים על פי הסוד".
ד. קימה מפני שיבה – כאשר לא יודע את גילו של הזקן
יש לדון האם יש חובה לקום מפני כל מי שיש להסתפק שמא הוא בגיל שצריך לקום מפניו, מדין "ספק דאורייתא לחומרא". בשאלה זו הרחיב בספר רץ כצבי (5), ודן בה משלושה פנים:
- רוב אנשים אינם זקנים – רבי יוסף חיים זוננפלד נשאל: "אם יש ספק האם הלה כבר הגיע לכלל שיבה במספר שנותיו, אולי יש לומר דאזלינן בתר רוב אנשים דאינם זקנים כל כך", והשיב: "הרי אפשר לברר ולשאול, בזה לא אזלינן בתר רוב".
- 'חזקה קמייתא' שאינו זקן – בשו"ת יחוה דעת דחה סברא זאת, כי "חזקה העשויה להשתנות אינה חזקה", ובשו"ת שבט הקהתי הוסיף שאין לסמוך על חזקה זו "כיון דבכל רגע ורגע האדם מזדקן יותר". בשו"ת יחוה דעת כתב טעם נוסף לדחות סברא זו, מפני שהיא חזקה הניתנת לבירור "וכל שאפשר לברר, לא מהני חזקה לפטור".
- שיבה ודאי ולא שיבה ספק – רבי יוסף חיים זוננפלד נשאל האם אפשר להיפטר מלקום בפני אדם שאיננו יודעים את גילו, מטעם שכשם שבמעשר בהמה "עשירי ודאי אמר רחמנא, ולא עשירי ספק", כך גם הקימה צריכה להיות רק מפני "שיבה ודאי ולא שיבה ספק". אולם דחה רבי יוסף חיים סברא זאת, וענה כי דווקא במעשר בהמה יש פטור "כיון דהוא ספק אם כן אינו עשירי כי אם תשיעי. אבל בשיבה מה בכך שהוא אינו יודע, עכ"פ כיון שנראה כשיבה נראה דמצוה לקום". אולם הגאון הרוגאצ'ובר כתב כי חיוב הקימה הוא רק מפניו "ודאי שיבה" ולא מפני "ספק שיבה", ובלשונו: "זה הגדר, כל ספק אם צריך לכבדו – בוודאי אינו צריך". ולדעתו, אפילו אם נאמר לו לקום בפניו מדין "ספק דאורייתא לחומרא", אינו מקיים מצות הקימה שהרי לא קם מפני "ודאי שיבה".
למעשה, בשו"ת שבט הלוי [הובא ברץ כצבי; 6א] הכריע כי ספק אם הזקן הגיע לגיל ששים, לא צריך להחמיר לקום מפניו, כיון ששיטת רוב הפוסקים שהחיוב מגיל שבעים. אך בספק אם הגיע לגיל שבעים, יש להחמיר.
צבי רייזמן יישב את מנהג העולם בזמננו שלא לקום אף מפני שיבה ודאי, על פי חידושו של הרשב"ץ, כי "שיבה" אינה גיל קבוע, אלא "סימן לגיל שבו תשש כח האדם", ונמצא כי "יש לפנינו ספק ספיקא – ספק האם האדם שלפניו הוא בגיל השיבה, וספק נוסף במהות ההגדרה של שיבה".
ה. קימה מפני שיבה בזמנינו – מחילת הזקנים
בביאור מנהג העולם, שאינם קמים מפני כל זקן, נאמרו הסברים שונים.
יש שכתבו בטעם המנהג משום שהזקנים מוחלים על כבודם. בשו"ת הרדב"ז (6ג) נשאל מדוע אין העם מקיימים מצוה זו, והשיב: "כבר צווחתי על זה כמה פעמים ולית דאשגח, שכבר נהגו". והוסיף: "וכדי להסיר מכשול, כל זקן שאני רואה, אני אומר לו שימחול על כבודו לעולם… ואפילו הכי ראוי לעשות להם קצת הידור". דבריו מבוססים על פסק השלחן ערוך (6ב): "וכולם שמחלו על כבודם – כבודם מחול, ואף על פי כן מצוה לכבדם ולקום מפניהם קצת".
גם בספר מחנה ישראל (7א) כתב: "מסתבר שיבה לא עדיף מאב, ואב שמחל על כבודו כבודו מחול". ולפיכך כתב כי יש "להעיר לזקינים ולתלמידי חכמים, שבהיכנסם לבית המדרש או למסיבה, שימחלו בלב שלם על כבודם, והנמצאים שם לא יעברו על עשה".
גם בשו"ת תשובות והנהגות (7ב) ביאר את המנהג להדר [לקום מעט מהמקום] רק לתלמיד חכם ולזקן, משום ש"הזקנים בזמנינו מוחלים על כבודם", ומכל מקום מהדרים להם, "משום שבזה הוא מוכיח שאינו מזלזל במצוה". ועוד כתב, "שהת"ח והזקנים בזמנינו מוחלים רק על קימה מלוא קומתו, אבל על הידור אינם מוחלים".
ו. נתינת המקום לזקן
הפוסקים דנו האם בכלל חיוב מצות "מפני שיבה תקום" גם לתת מקום לזקן [באוטובוס, בית מדרש וכיו"ב], או רק לקום מפניו. במושב זקנים לבעלי התוספות (7ג) הביא את פירוש הר"א מגרמייזא: "כשתראה אדם זקן מאד, והוא מיצר מאוד בעמידתו, ואתה יושב, תעמוד מפניו ותאמר שב במקומי, וזהו מדת החסידות. והדרת פני זקן, אבל מי שאינו זקן כל כך, ויש בו כח לעמוד, תהדר אותו ותאמר תרצה לישב במקומי, והוא דרך כבוד".
בשו"ת משנה הלכות (8א) הובא "קול קורא" שהתפרסם, ובו נכתב: "חייבים לעמוד וגם למסור את מקומו לישב לאיש או אשה (אפילו אינו ת"ח) אם הם יותר מששים שנה. ואם אין עומדים להם, כתב החינוך שעונשו גדול מאד". והשיב כי "הכותב הקול קורא הזה טעה טעות גדול", ואף שמעיקר הדין צריך לקום מפני הזקן כשיגיע בארבע אמותיו, "אבל ליתן לו את מקומו לא מצינו בשום מקום", ואדרבה "אקיש קימה להידור… מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בו חסרון כיס". ועוד, שהחובה לקום נאמרה רק מפני זקן שעובר לפניו, אך לאחר שהזקן קבע את מקומו ונשאר לעמוד במקום מסוים, שוב אין חיוב לקום מפניו. טעם נוסף מדוע אין צריך לתת את המקום באוטובוס, כיון ש"אין מכבדין בדרכים", ועל כן "בני אדם ההולכים בסאבווי וטרעין [אוטובוס ורכבת] שכל אחד הולך לעצמו ואינם בחבורה אחת, אין כאן דין הידור כלל". בסוף דבריו הביא את דברי החיד"א בשם רבינו אפרים [כדברי המושב זקנים], וכתב: "והוא באמת פלא גדול ולא מצאתי זה בש"ס ופוסקים". וסיים להלכה: "מכל מקום ודאי מדרך ארץ הוא לעמוד מפני זקן וליתן לו מקומו, וכל שכן במקום שעל ידי זה יתאהב שם שמים על ידו… וגם יש בו לפעמים מגמילות חסד… אבל אין זה מדין קימה והידור".
אולם בשו"ת שבט הלוי (9א) כתב, כי אף ש"עיקר מצות קימה מתקיים בקימה בעלמא והדר יושב", אך כיון ש"בעינן קימה שיש בה הידור, על כן קרוב לודאי דאם אין מפנה מקומו להזקן מבטל ההידור, דודאי אין זה הידור שהצעיר יושב והזקן עומד לפניו". והוסיף לדון במקום שמשלמים בשביל ישיבה יותר מעמידה, שבאופן זה נתינת המקום כרוכה בחסרון כיס, ואין חיוב לקום כאשר יש חסרון כיס. אך למעשה דחה סברא זו, וכתב כי חסרון כיס הפוטר מקימה הוא דווקא חסרון כעין ביטול מלאכה וכיוצא בזה, אך בנדון דידן החסרון כיס הוא לצורך מצוה, ואם כן דינו כמו שאר מצוות, שחייב להוציא מממונו עבורם.
בשו"ת תשובות והנהגות (9ב) כתב שהחיוב לעמוד ולתת את המקום באוטובוס הוא דווקא לתלמיד חכם, אך לזקן אין חיוב זה, מפני ש"עמידה מרובה בכל משך זמן הנסיעה דאיכא צערא דגופא, כחסרון כיס דמיא", ומכל מקום סיים כי "ממידת החסד והדרך ארץ הוא לעמוד תמיד לפני זקן ולתת לו מקום, וראוי לחנך ילדים וצעירים לתת מקומם לזקנים". בתשובה נוספת (9ג) דן בנתינת המקום לזקן חילוני ההולך בגילוי ראש, והשיב: "רוב הזקנים כאן כתינוקות שנשבו, ולא גריעי מזקן עכו"ם שמחוייבין לסומכו… ונראה דכשנותן לו מקומו לשבת זהו ממצות סמיכה", ויש בכך קידוש השם "ולהיפך כשנמנע, חילול השם".
בשו"ת בירורי חיים (8ב) הביא בשם רבי שלמה דוד מונק, כי "ראוי למסור מקומו לזקן, שהרי צריך לקום, וממילא אינו רשאי לישב בתוך ד' אמותיו, וזה נהנה וזה אינו חסר". והביא עוד בשם הגרי"ש אלישיב והגראי"ל שטיינמן, כי אף שמן הדין יתכן שאין חיוב לתת את המקום באוטובוס, מכל מקום יש בזה חשש חילול השם.
וכן העלה להלכה בספר קימה והידור (10): "מעיקר הדין יתכן שאין חיוב לתת את מקומו, אך מכל מקום למעשה יש לתת לזקן את מקומו. ואם יגרם לו מחמת כך הפסד ממון או צער גדול וכדומה, אינו חייב" [וראה שם בהערות את מקורות הדברים].
ז. קימה מפני שיבה – סיכום הלכות ופרטי דינים
בספר פסקים ותשובות (11)-(13), ובהערות שם, מסוכמים הדינים הנוגעים למעשה:
טעם המצוה – "שורש אחד לשניהם, ואדם זקן נעשה חכם על ידי זקנותו" • חיוב נשים במצוה זו • הזקן שצריך לקום מפניו – בן שישים או שבעים, ודין ספק זקן • זקן עם הארץ, זקן רשע וזקן חילוני • צורת הקימה – מלוא קומתו, ומנהג העולם לעשות רק הידור [לנוע במקומם מעט] • נתינת המקום בתחבורה הציבורית • כמה פעמים צריך לעמוד.
