מי שבא ואמר "כהן אני"

פתיחה

בדור האחרון, זכינו בסייעתא דשמיא לבעלי תשובה רבים, החוזרים לכור מחצבתם ולמסורת בית אבותם, לאחר דורות של התנתקות משמירת התורה והמצוות. פעמים רבות, כאשר אחד מבעלי התשובה עושה את צעדיו הראשונים בהקפדה על מצוות, מספרים לו אביו, סבו, או קרובי משפחה אחרים שאינם שומרי תורה ומצוות, כי הם בנים למשפחת כהונה. ונשאלת השאלה, כשאין אישור לעדות זו משום מקור אחר, האם ניתן להסתמך עליה 'ולהעלות' לכהונה על פיה – לאיסור נישואין עם נשים הפסולות לכהונה, לברכת כהנים, ולעליה ככהן בקריאת התורה.

מקרה אחד מיני רבים מסוג זה, מתואר במכתבו של רבי מרדכי אויערבך, רב קהילת אביר יעקב וראש ישיבת הליכות שלמה בתל אביב:

הבחור אריאל שלומד בישיבתנו, בא וסיפור בפיו, כי אביו שהוא חילוני אמר לו, שהסבא היה מספר תמיד שהוא יליד לודז' ממשפחת כהנים, ובעלייתו לארץ פרק עול. וכשבא להינשא ברבנות העלים מהם את היותו כהן, כי דאג שלא יהיה לו ולצאצאיו מגבלות נישואין של כהן. 

עשינו מאמצים לגלות מסמכים בארץ וגם בחו"ל, מצבות וכדומה, ולא הצלחנו למצוא שום סימן, וממילא נשאר רק להאמין למה שאביו של אריאל, וגם דודו, כמסיחים לפי תומם שאביהם היה כהן.

עלינו לירושלים לקדם רבנו מופת הדור הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, יאריך ה' ימיו ושנותיו.

הגרי"ש שאל: האם הסבא ידע משמעות הכהונה מה היא?

וענו לו: שעד גיל 17 הסבא היה בבית ששמרו תורה ועלו לדוכן.

וענה בזה הלשון: הוא בוודאי כהן לא רק לחומרא. 

הנוכחים היו: אריאל הנ"ל, והרב בן ציון הכהן קוק [מתלמידיו המובהקים של הגרי"ש אלישיב]. 

עדות לשיחה זו, נמצאת גם בכתביו של רבי בן ציון קוק: 

ש. זה תלמיד מהישיבה של ר' מרדכי אויערבך בתל אביב שחזר בתשובה, והסבא הוא מפולין. אביו מספר לו שהסבא היה אומר להם תמיד שהוא כהן, ומה שברבנות רשם עצמו כלוי, זה מפני שידע שלכהן יש מגבלות של איסורים ולא רצה שיגבילו אותו ואת ילדיו. הוא עלה ארצה מלודז' בגיל שמונה עשרה ומאז פרק עול מצוות. הבחור ניסה לברר, אבל קברי אבות כבר נחרבו שם, והרב לאו שהוא יליד פולין שלח אותו למומחה למשפחות מפולין, שלא הצליח לאתר את יחוס משפחתו, ושואל מה דינו.

ת. הוא ידע מה זה כהן? 

ש. בוודאי, הוא היה בחור חסידי עד גיל 18. 

ת. הוא נאמן להעיד שהוא כהן.

ש. אע"פ שבשעה שאמר זאת הוא כבר לא שמר מצוות. 

ת. הוא נאמן. 

ש. כלומר, שהוא כהן לכל דבר ויכול לישא כפיו.

ת. כן.

ש. למעשה הנכד לא שמע מהסבא אלא מאביו שאמר לו שהסבא אמר שהם כהנים, והוא – האבא אינו יודע מה זה כהן, שכשראה שבנו החוזר בתשובה כל כך מרבה להתעניין אודות הכהונה, שאל אותו, מה זה כל כך משנה לך אם אתה כהן או לא.

ת. אעפ"כ הוא נאמן. 

שאלה זו מצויה במיוחד בבתי חב"ד ברחבי העולם, כפי שכתב בקובץ הערות וביאורים (תתקח, ר"ח כסלו תשס"ו, עמ' 97) רבי אלימלך יוסף הכהן סילבערגער, שליח האדמו"ר מליובאוויטש בוועסט-בלומפילד, מישיגן, במאמרו בנושא זה: "בזמנינו ישנה תופעה חדשה, ובפרט בבתי חב"ד, אנשים אומרים שהם כהנים, משום שאבותיהם שאינם שומרי תורה ומצוות אמרו להם שהם כהנים. וקשה לומר שהם כהני חזקה, מכיון שאין שום עדות שאבותיהם נשאו ידיהם או קיבלו עליות לתורה בתורת כהן".

באחד מהשיעורים לבני חבורת הכהנים המתקיימים בביתי, הקדשנו זמן לבירור הסוגיא לפרטיה, ואת אשר עלה במצודתינו, הננו מגישים בזה, להגדיל תורה ולהאדירה.

העלאה לכהונה על פי עד אחד

א. במשנה במסכת כתובות (פ"ב מ"ז) נאמר: "וכן שני אנשים, זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני, אינן נאמנין. ובזמן שהן מעידין זה את זה, הרי אלו נאמנין. רבי יהודה אומר, אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. אמר רבי אלעזר, אימתי, במקום שיש עוררין, אבל במקום שאין עוררין, מעלין לכהונה על פי עד אחד. רבי שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן, מעלין לכהונה על פי עד אחד". מהמשנה מבואר כי אין מעלין לכהונה אלא על פי נאמנות של עד אחד לפחות. 

להלכה פסק הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פ"כ הי"ג) "מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני, אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו. ולא יקרא בתורה ראשון, ולא ישא את כפיו, ולא יאכל בקדשי הגבול, עד שיהיה לו עד אחד. אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה, ואינו מטמא למתים, ואם נשא או נטמא לוקה, והנבעלת [לו] ספק חללה". וביאר המגיד משנה (שם) "ופשוט הוא שאינו נאמן בשום דבר על פי עצמו".

מדברי המשנה והרמב"ם עולה בבירור שאין להעלות לכהונה אלא על פי עדות עד אחד, והאומר על עצמו "כהן אני", אין בדברים ולא כלום. וכן נפסק בשלחן ערוך (אבן העזר, סי' ג סע' א) "מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני, אינו נאמן. ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו, ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד. אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים, ואם נשא או נטמא לוקה, והנבעלת (לו אם היא פסולי כהונה) ספק חללה".

הנה כי כן, ברמב"ם ובשלחן ערוך נפסק, שאמירת "כהן אני" מועילה להעלות לכהונה רק כשיש לה אישור מעד אחד המעיד על כך. 

[בביאור ההבדל בין חזקת כשרות שיש לישראל, לבין הצורך בעדות כדי להחזיק בכהונה, כתב בערוך השלחן (אבן העזר סי' ג סע' א) "כבר נתבאר בסי' ב' דכל המשפחות בחזקת כשרות עומדות, ונתבאר שם בסעי' י"ב דלהרבה מהפוסקים אין זה רק לענין פסולי קהל ולא לכהונה, ולכן כהן הנושא אשה צריך לבדוק במשפחתה. אמנם, זהו לכל הפוסקים דחזקת כהונה אינה דומה לחזקת ישראל, דלכשרות ישראל יש חזקה לכולם, אבל לכהונה אין שום חזקה בסתמא אלא אם כן מוחזק בחזקה ודאית. וכך אמרו חז"ל (כתובות יד, ב) מכירין ישראל ממזרין שביניהן ואין מכירין חללין שביניהם, דממזר אסור לבוא בקהל והכל בורחים מלהתחתן בו, לפיכך הוא מפורסם. אבל החלל, כשר הוא לקהל ופסולו אינו אלא לכהונה ואין במה להתפרסם פסולו, כיון שישראל כשר הוא ככל בית ישראל. ועוד, דעיקר עבודת הכהונה היתה במקדש, והסנהדרין היו בודקין תמיד יחוסי הכהנים, וכל כהן שנמצא בו שמץ פסול היו מרחיקין אותו מעבודה, ולכן בזמן הבית היתה החזקה הגמורה לכהונה, מי שהיה עובד בבית המקדש"].

בהמשך דבריו הוסיף השלחן ערוך: "ואם היה מסיח לפי תומו, נאמן. כיצד, מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר, זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתפו של אבא, הוציאני מבית הספר, הפשיטוני את כותנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב וחֲבֵרַי בדלים ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות, והעלהו רבינו הקדוש לכהונה על פי עצמו".

עד אחד כאשר הכהן עצמו אינו יודע מכך

ב. רש"י פירש בכתובות (כג, ב) את דברי המשנה: "וכן שני אנשים, זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני, אינן נאמנין", וזה לשונו: "שכל אחד אומר אני וחברי כהן". וכך פירש הרע"ב במשנה בכתובות. 

התוספות יום טוב (שם) העתיק את דברי רש"י והרע"ב, וכתב: "ולעיל [במשנה הקודמת בכתובות שם], בשבויה [נאמר,  שתי נשים שנשבו, זאת אומרת נשביתי וטהורה אני, וזאת אומרת נשביתי וטהורה אני, אינן נאמנות] לא דקדקו לכתוב, כל אחת אומרת אני וחברתי טהורה", ולא ידעתי למה. ובברייתות בגמרא מתנו בשבויה "אני וחברתי טהורה", וכן "אני כהן וחברי כהן".

בביאור דקדוקו של רש"י, כתב הרש"ש (כתובות כג, ב) "ולי נראה דדעתו דאם הוא עצמו אינו יודע אם כהן הוא, עד אחד אינו נאמן להעיד עליו. ולכן לעיל בשבויה לא הוצרך לפרש, דפשיטא דהיא אומרת על עצמה טהורה היא, דלא שייך לומר שהיא אינה יודעת. ובאומרת שהיא טמאה הא שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא". 

בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן קעח) דן להלכה ולמעשה בחידוש זה: "יש להסתפק, אם הא דעד אחד נאמן להעיד שכהן הוא, דווקא כה"ג שגם הוא שמחזיק עצמו בכהונה. או דילמא גם אם מי שהעידו עליו מסתפק, מכל מקום נאמן העד אחד, ככל עדות עד אחד היכא דנאמן. אלא דאני מצאתי ברש"ש (כתובות כג, ב) ברש"י (ד"ה ובזמן) שכתב, דהיינו טעמא דאם לא העיד על עצמו שהוא כהן גם חברו לא היה נאמן עליו, כיון שהוא עצמו אינו יודע. אך בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' מ) כתב דבעד אחד מחזקינן ליה בכהן אף על גב דלא הוחזק אלא על פי עד זה. ומכל מקום לדינא דברי המבי"ט מסתברים, ודברי רש"י י"ל".

נמצאנו למדים, כי לדעת רש"י [על פי תוספות יום טוב והרש"ש], עדות עד אחד להעלות לכהונה מועילה רק בצירוף הכהן האומר על עצמו "כהן אני". אולם להלכה, הכריע בשבט הלוי כדעת המבי"ט, שעד אחד כשר להעלות לכהונה, אפילו אם הכהן לא יודע על כהונתו.

נאמנות על פי עצמו – להתיר להעלותו לתורה ראשון

ג. כאמור לעיל [אות א] הרמב"ם כתב במפורש "אין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו". וכתב המגיד משנה שם: "וכתב רבינו ולא יקרא בתורה ראשון, ופשוט הוא שאינו נאמן בשום דבר על פי עצמו. ועוד, שכבר נתבאר שמקריאה בתורה מעלין לכל הדברים חוץ מתרומה דאורייתא ויוחסין, ואם היה קורא בתורה ראשון על פי עצמו נמצא עולה לדברים אחרים על פי עצמו, ומשנתנו דקתני אינו נאמן על פי עצמו אבל נאמן בעד אחד ודאי מכרחת כן. והוצרכתי להאריך בזה, מפני שראיתי מי שהקשה על רבינו בזה הלשון, מנהגנו להאמינו לקרוא בתורה ראשון וכן הדין נותן, דלא איכפת לן אם קרא בתורה ראשון, מאי אמרת, שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה, כולי האי לא חיישינן בתרומה דרבנן, ע"כ. ואני אומר אין מביאים ראיה ממנהג בטעות. ומכל מקום אפשר לומר, שמפני שאין אנו נוהגים כלל בארצותינו בתרומה, לא חששו להאמינו בקריאה בתורה. ואעפ"כ אין ראוי לעשות כן".

המחלוקת האם ניתן להסתמך על אמירת "כהן אני" להעלותו לתורה ככהן, הובאה בבית יוסף (אבן העזר סי' ג סע' א) "כתב הר"ן (כתובות,  דף י, ב בדפי הרי"ף ד"ה וגרסי' תו) שמי שבא ואמר אני כהן או לוי, אין נותנין לו רשות לקרות בתורה כדינו, שהרי מעלין מקריאת התורה לתרומה, וכן כתב הרמב"ם בפ"כ מהלכות איסורי ביאה הי"ג. והרמ"ך (שם) כתב עליו תימה דמנהגינו להאמינו לקרות בתורה ראשון, וכן הדין נותן. דלא איכפת לן אם יקרא ראשון, מאי אמרת, שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה, כולי האי לא חיישינן בתרומה דרבנן, ע"כ. ואפשר שמנהגנו הוא עכשיו לפי שאין תרומה מצויה עכשיו בינינו, ואף על פי כן דברי הרמב"ם עיקר, עכ"ל. גם הרב המגיד (שם) קיים דברי הרמב"ם והביא דברי הרמ"ך וכתב עליהם ואני אומר אין מביאין ראיה ממנהג בטעות ומכל מקום אפשר לומר שמפני שאין אנו נוהגים כלל בארצותינו בתרומה לא חששו להאמינו בקריאת התורה ואף על פי כן אין ראוי לעשות כן, עכ"ל". 

וכדבריהם נקט מרן הבית יוסף בשלחן ערוך [כמובא לעיל אות א].

אולם הרמ"א כתב: "ויש אומרים דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמן הזה, שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה (ב"י בשם הרמ"ך). וכן נוהגים האידנא בכל מקום שאין נוהגים בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי". מבואר בדבריו, שנהגו להקל להעלות לכהונה – לקריאת התורה ונשיאת כפיים – אפילו על פי דברי עצמו. וכן נראה מדברי המשנה ברורה (או"ח סי' קכח ס"ק א) שהעתיק את דבריו להלכה: "יש אומרים דמי שבא ואמר כהן אני, נאמן לישא כפיו", והוסיף "וכן המנהג".

קיום מצות 'וקדשתו' בעליית כהן ראשון לתורה – חיוב מדרבנן או מהתורה 

ד. בביאור המחלוקת האם ניתן להסתמך על אמירת "כהן אני" להעלותו לתורה ככהן, כתב המחצית השקל (או"ח סי' קכח בהקדמה) על פי מהלך סוגיית הגמרא במסכת גיטין (נט, א).

בתחילת הסוגיא נאמר במשנה: "אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום, כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל". ופירש רש"י שם: "כי היכי דלא ליתו לאינצויי תקינו להו רבנן האי סידרא, דכיון דתקנתא דרבנן היא, תו לא מצינן לשנויי ולמימר אנא קרינא ברישא". העליה של הכהן ראשון לתורה היא תקנת חכמים "מפני דרכי שלום", שנועדה למנוע מריבות בבית הכנסת מי יעלה לתורה ראשון. אולם בהמשך הסוגיא הובאו טעמים אחרים מדוע הכהן עולה לתורה ראשון: "ר' חייא בר אבא אמר, מהכא (ויקרא כא, ח) "וקדשתו" – לכל דבר שבקדושה. תנא דבי רבי ישמעאל, וקדשתו – לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון". ואכן על פי הדרשות הללו הקשו בגמרא על האמור במשנה: "אמר ליה אביי לרב יוסף, מפני דרכי שלום, דאורייתא היא". וכי הקדמת הכהן נאמרה רק "מפני דרכי שלום, כמשמעות המשנה, והרי זהו דין דאורייתא הנלמד מהפסוק 'וקדשתו'. רב יוסף תירץ: "דאורייתא ומפני דרכי שלום". כלומר, אכן דין זה הוא מדאורייתא, וכוונת המשנה היא שטעם ציווי התורה הוא מפני דרכי שלום".

וכתב מחצית השקל (או"ח סי' קכח בהקדמה) כי הרמ"ך והרמ"א התירו למי שאומר שהוא כהן להעלות לתורה "דהא תנן בגיטין דקורא כהן ראשון מפני דרכי שלום, דלא לייתי לאנצויי שכל אחד אומר אני אקרא ראשון, וכיון דכהן קורא ראשון תו ליכא מחלוקת. אם כן כשקורא זה שהוחזק כהן על פי עצמו גם כן ליכא למיחש למחלוקת, ואיסורא ליכא". והוסיף: "גם מה שכתב הרמ"ך שקורא ראשון, על כרחך ס"ל כתוספות (חולין פז, א ד"ה וחייבו) והטור (יו"ד סוף סימן כח) שכתבו, דהא דדרשינן וקדשתו – לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון, אסמכתא היא. אבל לפי מה שכתב מג"א (סי' רא ס"ק ד) דעל כרחך דרשה גמורה, מדפריך בגיטין (נט, ב) אהא דתנן דכהן קורא ראשון מפני דרכי שלום, והא דאורייתא היא מדכתיב וקדשתו, ודאי דאורייתא ממש היא, אם כן אפילו לקרות ראשון לא היה ראוי שיהיה נאמן על פי עצמו".

כלומר, שורש המחלוקת האם ניתן להסתמך על אמירת "כהן אני" להעלותו לתורה ככהן, יסודו במחלוקת האם קיום מצות 'וקדשתו' בעליית כהן ראשון לתורה הוא חיוב מדרבנן או מהתורה.  הרמ"ך והרמ"א, שהתירו לכהן לעלות לקרוא בתורה על סמך דבריו "כהן אני", סברו כי מצות 'וקדשתו' היא חיוב מדרבנן [והפסוק 'אסמכתא בעלמא'], ולכן אם האומר 'כהן אני' יעלה לתורה במקום כהן אחר, הוא לא יבטל מצוה מהתורה, ויחד עם זאת תתקיים התקנה "מפני דרכי שלום" – שעלייתו לתורה תימנע מריבות בבית הכנסת מי יעלה ראשון "דכשקורא זה שהוחזק כהן על פי עצמו גם כן ליכא למיחש למחלוקת, ואיסורא ליכא".

אולם הרמב"ם שלא התיר להעלותו לתורה ראשון, לשיטתו שהחיוב להעלות כהן ראשון לתורה מדין 'וקדשתו' הוא חיוב מהתורה, כמובא באוצר הפוסקים (סי' ג ס"ק ד) בשם הפני משה (אבן העזר סי' ג ס"ק א) "דאפשר לומר דגם הרמב"ם מודה דאין החשש משום דיעלוהו לתורה דרבנן, רק דהרמב"ם לשיטתו דהא דכהן קורא ראשון הוא מדאורייתא מקרא דוקדשתו, וכמו שכתב המגן אברהם (סי' רא ס"ק ד) להדיא כן בשם הרמב"ם. ולכך יש לומר דאינו נאמן לקרוא בתורה משום קריאת התורה גופא, דאיכא איסור דאורייתא ביש כהן אחר בבית הכנסת". 

ה. תירוצים רבים נאמרו ליישב את ההיתר של הרמ"א להעלות את האומר "כהן אני" ראשון, עם שיטת הסוברים שחיוב "וקדשתו" מדאורייתא:

• בלבושי שרד (או"ח סי קכח ס"ק ב) כתב על פי דברי המג"א (שם) שבזמן הזה "אין בקיאים ביחוסי כהונה, וגם כהן יכול לחלוק כבוד לאחר", ולכן אפשר להקל להעלותו ראשון לתורה. תירוץ זה מבואר יותר באוצר הפוסקים (שם) שהביא מדברי הבית משה (ס"ק א) "דמהתורה כל אדם נאמן על עצמו באיסורים, ואפילו דבר שאין בידו לתקנו, מאחר דלא איתחזק איסורא, רק דמדרבנן אינו נאמן על עצמו דהחמירו בזה. ולפי זה בזמן הזה שכל הכהנים הם רק כהני חזקה ואין אוכלים רק בתרומה דרבנן, ממה נפשך אין להחמיר בזה לקריאת התורה – דהא מהתורה נאמן הוא על עצמו לכל מילי דכהן, ומדרבנן גם על שאר הכהנים יש לדון דאין ברור שהם כהנים". 
• עוד הביא באוצר הפוסקים (שם) מדברי ספר עצי ארזים (ס"ק א) שכתב כי לשיטת הסוברים שחיוב "וקדשתו" מדאורייתא, רשאי האומר "כהן אני" להעלות לתורה ראשון רק בתנאי ששאר הכהנים מוחלים לו: "הא דנאמן לקרוא בתורה ראשון אף דאיכא מצות עשה דוקדשתו, היינו אם שאר הכהנים מוחלים לו, דאז ליכא איסור דאורייתא. דמדאורייתא יכולים הכהנים למחול, ורק מדרבנן תיקנו שלא יוכל הכהן למחול, כי היכי דלא ליתו לאינצויי, אם ימחול לאחד ולא לכל, ובזה שהוא אומר שהוא כהן תו לא אתי לאינצויי. אבל אם אינם מוחלים לו, דאינם מאמינים לדבריו שכהן הוא, בזה גם הרמ"ך מודה דאין לקרותו ראשון".
• בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ד אבן העזר סימן ז) כתב ליישב: "דהנה אם קרא להנ"ל ראשון יען שהוא סבור שהוא כהן, גם אם קמי שמיא גליא שאיננו כהן, מכל מקום למה קרא אותו ראשון – יען שהיה סבור שהוא כהן. אם כן נתקיים הכבוד של 'וקדשתו' בכללות שבט הכהנים, דבא כבודו משום מה שהיו סוברים שהוא מזרעו של אהרן הכהן. משא"כ במתנות כהונה ושאר מצוות המוטלות על בני אהרן, שכוונת התורה שיהיה לכהן המתנות האלו ושגופם יקיים המצוות האלו, ואם אינו מזרע אהרן לא קיימו בזרעו מצות נתינה, והוא לא עשה כהוגן בגופו. משא"כ מה שחייבנו מן התורה משום כבודם, זה נתקיים שפיר אם מכבד אותו, שסבורים שהוא כהן ונתכבד כללות השבט". ברם דבריו צ"ע, שהרי גם הכבוד צריך להינתן ל"זרעו של אהרן הכהן", ואם הוא לא מזרע אהרן, מהיכי תיתי לומר שמצות 'וקדשתו' התקיימה, וכי אם חשב שמישהו כהן ונתברר שאינו כהן, היינו אומרים שנתקיימה המצוה – הרי זו טעות, וצ"ע.

• •  •

נאמנות על פי עצמו לנשיאת כפיים

ו. בשונה מהרמ"ך שהתיר לאומר "כהן אני" לעלות ראשון לתורה, הרמ"א התיר לו גם לעלות לדוכן לברכת ברכת כהנים.

והקשה הבית שמואל (אבן העזר סי' ס"ק ב) על הרמ"א, דבשלמא בקריאת התורה, הכהן לא עובר על איסור ולכן התיר זאת הרמ"א "אבל לישא את כפיו יש לומר דאסור, דהא איכא איסור מדאורייתא, דכתיב (במדבר ו, כג) כֹּה תְבָרֲכוּ – אתם תברכו ולא זרים, וקשה על הרב רמ"א דמתיר לישא את כפיו". 

וכן תמה החלקת מחוקק (שם ס"ק א) "הרמ"ך בעל דעה זו לא כתב רק לקרות בתורה ראשון, ונתן טעם לדבר דלא איכפת לן אם יקרא בתורה ראשון, כלומר, דאין בזה צד איסור רק מפני דרכי שלום. אבל נשיאות כפים דאיכא איסור עשה, כמבואר בגמרא (כתובות כד, ב), בזה אין מקילין אף לדעת הרמ"ך". 

וכן הקשה המגן אברהם (פתיחה לסימן קכח) על הרמ"א: "וצ"ע, דהא הרמ"ך לא כתב אלא שנאמן לקרות בתורה, דמה איכפת לן אם יקרא ראשון. ואף בזה חולק הבת יוסף בשם הפוסקים [כמובא לעיל אות ג]. אבל בנשיאת כפים ליכא למאן דאמר דנאמן על פי עצמו, דהא עובר בעשה אם עולה".

ז. הבית שמואל תירץ: "אלא ודאי כל דבר שאין לו הנאה לא חיישינן שיעשה איסור ואין לו הנאה מזה, משום הכי לא חיישינן לשום דבר אלא שמא יאכל בתרומה, אבל אין חשש משום נשיאת כפיים או שיעלה לתורה. ובארץ ישראל דנוהגים תרומה (כמו שכתב בטור יו"ד סי' שלא) אינו נאמן אפילו בזמן הזה". לדעת הבית שמואל, כאשר כתוצאה מההעלאה לכהונה תהיה לכהן הנאה ממונית, אין לאדם נאמנות לומר על עצמו שהוא כהן. ולכן בכל מקום שלא אוכלים תרומה, אין לכהן נפקא מינא ממונית בכהונתו, ונאמן על פי עצמו גם לנשיאת כפיים. 

אולם הפרי מגדים (אשל אברהם, הקדמה לסי' קכח) כתב על דברי הבית שמואל: "ואיני יודע, אם כן לקרוא ראשון ונשיאות כפים אפילו דאיכא איסורא הוה להו לר"ן ומגיד משנה (הובאו לעיל אות ג) לומר דשרי מהאי טעמא". כלומר, מדוע הר"ן והמגיד משנה נימקו את ההיתר של האומר "כהן אני" לעלות לתורה בגלל "דלא איכפת לן אם יקרא ראשון", ולא כתבו להתיר מטעם זה שבעליה לתורה אין הנאת ממון, ולכן אין חשש שישקר". ותירץ הפרי מגדים: "ואפשר לנשיאות כפים דאין אנו עושין כלום, שרי, מה לנו אם כהן הוא או לאו, ישא עוונו. מה שאין כן לקרוא ראשון, אי איסורא היאך קורין אותו, לזה אמרו דליכא איסורא". לדעת הפרי מגדים, החידוש היותר גדול הוא להתיר למי שאומר "כהן אני" לעלות לתורה, כי לנשיאת כפיים, האומר "כהן אני" לוקח על עצמו את האחריות לדבריו, ובמידה ואין זה נכון, הוא יעבור על איסור – ולכן לא אכפת לנו מזה. מה שאין כן בקריאת התורה, לכאורה לנו אסור להעלות ראשון מי שאינו כהן. ולכן נצרכו הר"ן והמגיד משנה לחדש שגם בזה אין איסור אם יעלה ראשון לתורה. 

אולם בספר ברכות הורי (סימן ב סעיף ג) הקשה "דלפי דברי הפרי מגדים, כיון דבאמת עלינו אינו נאמן שכהן הוא, היאך נענה אמן על ברכותיו, ושמא זר הוא ואסור לישא כפיו ומברך לבטלה ואסור לענות אמן על ברכותיו", וצ"ע.

ח. בביאור דברי הרמ"א שהתיר לאומר "כהן אני" לברך ברכת כהנים, נאמרו הסברים רבים:

• בזמן הזה זר העולה לדוכן אינו עובר על איסור מהתורה – הפתחי תשובה (אבן העזר סימן ג ס"ק א) כתב: "ועיין בספר ישועות יעקב (ס"ק א) שכתב לחלק בין זמן המקדש שהיו מברכין בשם המפורש, איכא איסור עשה, משא"כ בזמן הזה. ושוב מצא חילוק זה בתשובת מהרי"ט (ח"א סי' קמט). ולכן מסיק דהעיקר כדברי הרמ"א דנאמן לנשיאת כפיים, ומנהגן של ישראל תורה היא".

כעין זה כתב בשו"ת חסד לאברהם (תנינא אבן העזר סימן א) שרק בזמן שבית המקדש היה קיים, זר העולה לדוכן עובר על איסור דאורייתא, אבל בזמן הזה האיסור הוא מדרבנן, ולכן לאומר "כהן אני" יש נאמנות: "ולפי עניות דעתי לחדש בזה על פי מה דאמרינן בסוטה (לח, ב) כל כהן שאינו עולה בעבודה, שוב אינו עולה, שנאמר (ויקרא ט, כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשׂת הַחַטָּאת, מה להלן בעבודה, אף כאן בעבודה. שמעינן מזה, דמצות עשה דנשיאות כפיים לא נאמרה רק בשעת עבודה, ושלא בשעת עבודה ליתא למצוה דנשיאות כפיים כלל. ועל פי זה לכאורה היה מקום לדון בנשיאות כפיים בזמן הזה, דלא הוי מצוה דאורייתא כלל, דהואיל וליתא לעבודה בטלה מצותה. ועל כרחך דהא דחשבינן ליה למצות עשה דאורייתא אף בזמן הזה כנראה מלשון הפוסקים, הוא משום הואיל ותפילה היא במקום קרבן, וכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב התמיד, וכשהוא עומד בהודאה וקורא לכהן לדוכן, שפיר חל עליו חיוב מצות עשה, כמו בזמן שבית המקדש קיים בשעת עבודה, דבזמן הזה בהכי מקיים מצותו. ומעתה, כל זה לענין קיום המצוה, כשנושא כפיו מקיים מצות עשה כהוגן בהכי, דנחשב כאילו הקריב קרבן, אבל לענין זר העולה לדוכן שיעבור בעשה בזמן הזה, לא שמענו. ולכן שפיר כתבו התוספות "לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן", וכוונתו, דבזמן הזה אין בזה איסור כלל מהתורה. ואולי גם הסוברים בזמן הזה יש איסור בזר העולה לדוכן, אינו אלא מדברי סופרים, דתקון כעין דין תורה שלא יעלה זר לדוכן, אבל מהתורה אין בזה איסור כלל, מטעם שביארנו. ומעתה שפיר כתב הרמ"א דנאמן לומר כהן אני לישא כפיו, דבזמן הזה אין בזה איסור רק מדברי סופרים ומהימן. ובהיותי נבוך לחדש דבר זה מדעתי שאין נשיאת כפיים מהתורה אלא בשעת עבודה, מצאתי לדודי זקני היעב"ץ בספר מור וקציעה (סימן קכח) שכתב דנשיאת כפיים בזמן הזה, קרוב הדבר לומר שאינו אלא מדבריהם, ואין מצות עשה רק בבית המקדש על סדר העבודה, ושמחתי שכוונתי לדעתו הרחבה".    

• לכהן יש נאמנות מדין תורה כדי שלא יבטל את מצות העליה לדוכן – באוצר הפוסקים (אבן העזר סי' ג ס"ק ד) הביא בשם ספר עצי ארזים (ס"ק ב) שכתב ליישב את דברי הרמ"א: "דכיון שמדאורייתא אדם נאמן על עצמו לכל מילי דאיסורא, ואפילו אין בידו לתקנו, דילפינן מ"וספרה לה" לעצמה, רק מדרבנן החמירו. אם כן בנשיאות כפיים שאם לא ישא כפיו עובר בג' עשה, כדאמרינן במנחות, הניחוהו אדאורייתא ולא העמידו חכמים דבריהם. ואפילו אם אין כהן אחר מלבדו בבית הכנסת, יכול לישא כפיו".
• נאמנות רק אם יברך עם כהנים אחרים – עם זאת, המגן אברהם (פתיחה לסימן קכח) כתב על דברי הרמ"א "אפשר דמיירי התם עם כהנים אחרים, ודוחק, וצ"ע". ביאור דבריו, התוספות (שבת קיח, ב ד"ה אילו) כתבו: "לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן, אם לא משום ברכה לבטלה, שלכהנים אמרה תורה לברך". וכתב בדרכי משה (או"ח סי' קכח ס"ק א) "ומצאתי כתוב על דברי התוספות, ולפי זה יכול הישראל לעלות עם הכהנים, והם יברכו לרוב עם הדרת מלך מה טוב, אכן לא נהגו. ואולי אפשר אף בלא כהנים יעלו, עכ"ל. ועל דברי התוספות קשה לי, דהא איתא בהדיא בכתובות פרק שני (כד, ב) דזר הנושא את כפיו עובר בעשה. ואפשר דר"י לא קאמר אלא כשעולה עם כהנים אחרים, אבל לבד הוא עובר בעשה, וצריך עיון". על פי האמור כתב המגן אברהם, כי למי שאומר "כהן אני" אין מניעה לעלות לדוכן עם כהנים אחרים, היות ואפילו אם אינו כהן, לא יעבור על איסור כאשר הוא נמצא על הדוכן עמהם. 

נראה איפוא, כי לפי המג"א, אם האומר "כהן אני" הוא הכהן היחיד בבית הכנסת, הוא אינו רשאי לעלות לדוכן.

• •  •

נאמנות על פי עצמו לענין פדיון הבן

ט. הבית שמואל [לעיל אות ו] כתב שנאמנות האומר "כהן אני" היא ב"כל דבר שאין לו הנאה", היות ו"לא חיישינן שיעשה איסור ואין לו הנאה מזה". והקשה בבאר היטב (אבן העזר סי' ג ס"ק א) "ואם אינו נאמן הואיל דאיכא איסורא דאורייתא והוא נהנה, וכסברת הבית שמואל, אם כן קשה למה נאמן לקרות בתורה ראשון ולישא כפיו בזמן הזה דליכא תרומה, הא איכא חשש זה דפדיון הבן, וצ"ע". כלומר, אם הנאמנות מושתת על כך שאין 'הנאה ממונית' ובשל כך אין חשש לשקר, מדוע אין חשש לשקר בגלל ההנאה הממונית של קבלת חמש הסלעים דמי פדיון הבן כתוצאה מכך שנסתמך על דבריו שהוא כהן.

ותירץ במחצית השקל (על הב"ש, שם ס"ק א) על פי מה שכתב בשו"ת שאילת יעבץ (סימן קנה) "דבזמן הזה שכל הכהנים הם כהני ספק, אין חיוב ליתן בפדיון הבן רק מתנה על מנת להחזיר. ואם כן במתנה על מנת להחזיר אין הנאה מזה". כלומר, מאחר ובזמן הזה אין לכהנים עדות ודאית על יחוסם, והם 'כהני ספק', אין חיוב לתת להם את דמי הפדיון במתנה גמורה, אלא ב'מתנה על מנת להחזיר'. ולכן לאומר "כהן אני" אין 'הנאה ממונית' מפדיון הבן, כי גם נאמין לו שהוא כהן, הוא לא יקבל כתוצאה מכך את דמי פדיון הבן במתנה גמורה.

אולם באוצר הפוסקים (שם אות ז) הביא מספר עצי ארזים (ס"ק ג) שכתב "דכיון דלקריאת התורה ולנשיאות כפיים נאמן הוא על פי עצמו, לא יעלוהו מזה לפדיון הבן". ומבואר בדבריו שאכן יש לחלק בין דיני קריאת התורה ונשיאת כפיים – שניתן להסתמך על דבריו של האומר "כהן אני", לבין דין פדיון הבן, שאין לו נאמנות בזה בגלל שיש ההנאה הממונית.

• •  •

המסופק אם הוא כהן – כיצד ינהג הלכה למעשה

י. בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' יג) דן מה צריך לעשות "מי שהוא ספק כהן ספק ישראל". מחד גיסא "אסור לישא כפיו משום ספק שמא לאו כהן, ועובר באיסור עשה דזר העולה לדוכן. אולם מאידך גיסא "נימא דספק עשה שמא כהן הוא דוחה לספק איסור עשה, דשמא זר הוא". 

וכן הסתפק בזה בשו"ת צבי תפארת (סימן עג) "בדבר שאלתו באחד שנולד מעובר אורח שבא ממרחקים לדור כאן עם אשתו ולא היו מכירים בהם אנשי העיר, ונתנו את הבן הנולד למינקת להניקו, ובתוך כך גרשו שרי המדינה את אביו ואמו מהמדינה. והבן נשאר אצל המינקת ונתגדל שם, ולא נשמע מאביו שהוא כהן, וזה כמה שנים שהגדיל ואיננו יודע כלל שהוא כהן. ועתה שמע שמועה שאביו הוא כהן, ואם שאין השמועה יוצא מפי איש נאמן, עכ"פ ספק הוא אצלו אולי יש לו לסמוך על עדותו. והסתפק אם יעלה לדוכן, כי לעומת מה שיש לחוש שמא הוא כהן וחייב לעלות לדוכן, לעומת זה יש חשש בזר העולה לדוכן, דעובר בעשה כמו שנתבאר בש"ס (כתובות כב, ב)". 

הצבי תפארת הכריע בוודאות שעליו לשאת כפיים: "כיון שאם אינו כהן עובר בעשה כשעלה לדוכן, בוודאי צריכים להחמיר ולהורות שאסור לו לעלות לדוכן ולישא את כפיו. אמנם ראוי שתדע שכל זה הוא לפי ההנחה שהניח ליסוד ברור ודבר פשוט לדינא דזר העולה לדוכן הוא עובר בעשה, וכמו שכתב המג"א (או"ח סי' קכח ס"ק א) לדינא. אמנם לפי מה שכתב מהרי"ט בתשובה (ח"א סי' קמט; הובא לעיל אות ח) ובישועות יעקב (אה"ע סי' ג ס"ק א) לחלק דמה שנכתב בגמרא דזר העולה לדוכן עובר בעשה היינו בזמן המקדש שהיו מברכים בשם המפורש, משא"כ בזמן הזה לכולי עלמא לא הוי איסור, אזדא ליה לכל החשש הזה, ובוודאי דספק כהן מחויב לישא את כפיו". 

אולם הכתב סופר הגדיר שלושה מצבים שונים, שבכל אחד מהם הדין שונה:

"[א] אם הוא בבית הכנסת ויש בלעדיו עוד שני כהנים – לא יעלה עמהם לדוכן, אלא ישמע ויקבל ברכה מפי הכהנים ועומד פנים אל פנים להם, וטוב מזה שיצא מבית הכנסת עד אחר קריאת הכהנים ואז יכנס וישמע. 

[ב] ואם כבר שמע ברכה מפי כהנים – כשנזדמן לו ציבור אחר והוא בבית הכנסת, יעלה עם הכהנים וישא כפיו בלא ברכת אשר קדשנו וכו', ויכוין לשמוע ברכה זו מאחד מהכהנים הסמוך לו, ויכוין במחשבתו שאם אינו כהן אינו מברך ברכת כהנים לשם מצוה. ואפרש שיחתי טעמי ונימוקי, דלאחר ששמע ברכה מפי כהנים, שוב כשנזדמן לו ציבור אחר שכהנים נושאים להם כפיהם, שוב אין עליו מצות עשה לשמוע שנית ברכה מפי הכהנים, כמו דליכא חיוב מצוה על הכהן לישא כפיו שנית, כן ליכא חיוב על ישראל שישמע שנית ברכה מפי כהנים. דכל עיקר מצות עשה לישראל שיתברך מפי כהנים ממצוה דכהן נפקא, כמו שכתב ההפלאה, דסתמא מצוה על שניהם – על המברך ועל המתברך, ומינה דסגי ויצא בפעם הראשונה. וכיון שאפשר לו לעשות כהאי גוונא, מצוה להדר שילך לבית הכנסת אחר בציבור אחר ולישא כפיו, אולי כהן הוא ויקיים המצוה על דרך שכתבנו. 

[ג] אם ליכא בבית הכנסת רק כהן אחד בלעדיו – כיון דליכא מצוה לגבי כהן אחד שיעלה, ואפילו קוראים לו, כמבואר בשו"ע (סי' קכח סע' י). ולהך צד שהוא ישראל, ליכא ביטול מצות עשה אם אינו שומע ברכת כהן העולה ברשות כאינו מצווה ועושה ומברך, דהא כל עצמו של כהן המברך ביחיד – רשות. ואם הוא אינו כהן, ממה נפשך אינו עובר בעשה זו דעל ישראל, ויוכל לעלות עמו וישמע הברכה מפי כהן יחידי שעמו, וכיון שאפשר מחויב הוא, כשהוא בשעת הקריאה וישא כפיו ויברך על תנאי".

ענף ב

נאמנות אינו שומר תורה ומצוות המעיד על כהונה

יא. בפתיחת השיעור הובאו דברי הגרי"ש אלישיב, שניתן להסתמך על אב שאינו שומר תורה ומצוות האומר לבנו שהם צאצאים למשפחת כהנים.

וכן מתבאר בדברי הרב סילבערגער, בהמשך דבריו המובאים לעיל בפתיחה, שהוסיף: "הבעיה הכי גדולה הוא, במקום שכהן כזה רוצה להינשא לאשה שאינה כשרה לכהונה. ובזמננו יש הרבה נשים בעלי תשובה שאינם ראויים לכהונה, כידוע, ובכמה מקרים קשה ביותר לכהן שהוא בעל תשובה למצוא את בת זוגתו. שמעתי שיש פוסקים שמתירים בכהאי גוונא שהבחור ישא מי שאינה ראויה לכהונה באמרם שהאב (שאינו שומר שבת) אינו נאמן לומר שהוא כהן, וע"כ יש להאב והבן דין של ישראל. אבל באמת קשה לסמוך על זה, מדוע יהיה האב גרוע מעכו"ם, שנאמן במסיח לפי תומו אפילו להתיר דבר שהוא מדרבנן (עיין יו"ד סי' צח). וכל שכן כאן, שהוא ענין של איסור לישא לאיסורי כהונה. ולכאורה כשהאב אומר לבנו שהוא קיבל מאביו שהוא כהן, מדוע אין להאמינו ומדוע גרע ממסיח לפי תומו, כיון שאין לו מה להרוויח".

ומסיים: "לפי דברינו שנקרא מסיח לפי תומו, נאמן האב להחזיקו לכהונה בנוגע לעליה לספר תורה, וכן בנוגע לנשיאת כפים כמבואר באבן העזר (סי' ג סעיף א). אבל מהיכי תיתי להתיר להבחור לישא את מי שאינה ראויה לכהן, מכיון שהאב אינו נאמן".

יב. מאידך גיסא, בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"ד סימן יא) כתב "בדבר אחד שהחזיק עצמו לכהן ונתברר שכל ידיעתו היא מאביו שבעת שקראו אותו לשמחת הבר מצוה אמר שהוא כהן, אבל אביו אינו שומר תורה כלל. וגם שברח מבית אביו בילדותו מצד מרדו באביו, שלפי הדעת לא היה לו לידע כל כך דבר כזה. שלכן אין לו שום נאמנות לזה שהוא כהן. וגם אשה אחת שהיתה בת אחי אבי אבא שהיא שני בשני עם אביו הנזכר אמרה, איך אפשר שאתה כהן, מאחר שאבי שהוא אחי אביך אינו כהן, שלכן אין לחוש למה שאמר אביו. ומצד אמירתו לאוסרו בפסולי כהונה מדין שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, אין לאוסרו. מכיון שהחזקת עצמו לכהן הוא על פי אמירת אביו שאין לו נאמנות. לכן אינו צריך לגרש את אשתו הגיורת שהיא גיורת בצדק וזהירה בכל דיני התורה, ורשאי לחיות עמה כמו כל ישראל בגיורת כי איננו כהן".

ועוד כתב  האגרות משה (אבן העזר ח"ד סימן לט) "בדבר אחד שנעשה בעל תשובה אחרי שכבר נשא נכרית ע"י השפעת חברי חב"ד והוא ממשפחה הבאה מזלאטאפאלא בשנת עשרים ושלוש [1923] ולא היה להם שום ידיעה בתורה ויהדות, וכנראה שכיון שאביו לא ידע כלום, גם זקנו שבא מזלאטאפאלא בשנת עשרים ושלוש [1923] שמשלו שם כבר הקומניסטים זה חמש שנים ונספחו להם גם ברצון לענין הרשעות, אף לענין בין אדם לחברו וכל שכן לענין כפירה בהשי"ת ובתורתו. ומכיון שלא חינך את בנו אף במקצת הדברים, הוא עצמו ודאי היה מהם ובא כבר רשע גמור לכאן, ואם כן אין לו שום נאמנות לומר שהוא כהן. ולכן כיון שיש לו כבר בת ממנה אין להוציאה ממנו". 

בתשובותיו של רבי משה מבואר כי מי שהוחזק ככהן על סמך עדות אביו שאינו שומר תורה ומצוות, ונישא לפסולות לכהונה, בדיעבד אין להסתמך על עדות זו ולאסור לו להמשיך לחיות עם אשתו. ברם, רבי משה עצמו הסתפק בהמשך דבריו בתשובה זו, האם אפשר אף לכתחילה להתיר להינשא היות ולא מאמינים לעדות האב שאינו שומר תורה ומצוות, כדבריו שם: "ובשביל חשש שבא מאנשים רשעים שאינם נאמנים כלל אין לאוסרם כלל כל זמן שאין לנו ידיעה מאיש כשר, ואף לכתחילה מסופקני טובא כי הוא להוציא מרובא דרובא דאינם כהנים". 

אולם בספרי רץ כצבי – פוריות (ח"א סימן יא אות ג) הבאתי את דבריו של ידידי רבי דוד קהאן, רב ביהמ"ד גבול יעבץ בברוקלין, מתלמידיו המובהקים של רבי משה, שכתב לי, כי רבי משה "הורה כמה וכמה פעמים" להתיר למי שהוחזק כהן על פי עדותו של מי שאינו שומר תורה ומצוות, להינשא לכתחילה:    

יום ד' לסדר חיי שרה כ"ד מרחשוון תשס"ז

כבוד ידידי החשוב והנעלה

הרב ר' צבי שליט"א

שלום וברכה וכט"ס

כמענה תכופה על שאלתו ששלח ע"י הפקס ושנשא ונתן בה בשבת שעברה, הנני מציע לו מה ששמעתי מפיו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל: "בעלי תשובה" שאין להם קרובים שלא עזבו המסורה שמודיעים להם שהם כהנים, אין להם לחוש לכך, ורשאים להינשא לנשים שאינן כשרות לכהונה, אמר לי שהורה כך כמה וכמה פעמים.

בכבוד ויקר

דוד קאהן

מצוי אצלי מכתב נוסף של רבי דוד קאהן, המאיר את הוראותיו של רבו, רבי משה, באור נוסף ובהיר:

בס"ד, ערב שבועות תשנ"ט

מתחילה עלי להצהיר שההוראה שהוריתי אודות כהנים הבאים ממשפחות שאינן אדוקות שאין להם חזקת כהונה, אינה מאמתחתי אלא שהיא הוראת הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל ששמעתי מפיו.

שמעתי שיש מורים שאלו שתופסים את עצמם ככהנים, רשאים להחזיק עצמם ככה. ויש מורים שדינם כספק להחמיר שלא לטמא למתים וגם שלא לעלות לדוכן.

אמנם כששמעתי ההוראה הנ"ל מפיו, אמר להדיא, שלאלו שנתייחסו באירופה ככהנים, לא דיבר. 

ומסתמא תפס שמכיון שלא היגרו ממקום למקום כמו אלו שנסעו משם, שחזקתם עומדת להם.

בכבוד ויקר

דוד קאהן

העולה מן הדברים, כי רבי משה הסתפק בתשובותיו האם אפשר להתיר לכתחילה להינשא למי שהוחזק כהן על פי עדותו של מי שאינו שומר תורה ומצוות. אולם בהוראותיו לבני ארצות הברית התיר למעשה להינשא לפסולות, מאחר ובני משפחתם היגרו ממקום למקום וממילא איבדו את חזקת כהונתם. 

יג. גם הגר"ע יוסף, באחת מתשובותיו האחרונות (טבת תשע"ב) שנדפסה לאחר פטירתו בשו"ת יביע אומר (חלק יא אבן העזר סימן כו), כתב שאין להסתמך על עדותו של מי שאינו שומר תורה ומצוות על כהונה: "בדבר השאלה מבית הדין בחיפה, על המבקש א. יעקב להינשא לגרושה, והוא ואביו לא ידעו ולא שמעו מעולם שכהנים הם. רק שבכתובת אביו נכתב שהוא כהן, וזה על ידי מה שאמר הסבא למסדר קידושין שהוא כהן. וכבר חמשה דורות למעלה מן השואל שאף אחד מהם לא שומר תורה ומצוות, ולא נהגו בשום מנהגי כהונה. והנה הדבר פשוט שבהיות ולא הוחזק כהן כלל, צריך הוכחה ובירור להוציאו מחזקה זו. וכאן אין שום עדות כשרים על זה. והסבא ודאי עד פסול הוא, ואין צריך לחוש לדבריו כלל. וכמו שכתב בכיוצא בזה באגרות משה (אבן העזר ח"ד סימן לט), שכיון שאינו שומר תורה ומצצות אין לו שום נאמנות לומר שהוא כהן, ובשביל חשש שבא מאנשים שאינם נאמנים כלל, אין לאוסרים כל זמן שאין לנו ידיעה מאיש כשר, ואף לחוש לכתחילה אין להוציאו מרובא דרובא דאינם כהנים".

בהמשך דבריו, הגר"ע צירף סברות נוספות, מדוע אין לחשוש לכהונה במקרה זה: 

• "זאת ועוד, שכיוון שכבר חמשה דורות הינם חילוניים גמורים ולא שומרים כלום, וחיו בין בגויים, בהונגריה ובאמריקה, ובזמנינו שהדור פרוץ יתכן שנשותיהם של "כהנים" אלו נבעלו לגויים קודם שנישאו, שהם רובא דרובא שם, ולא היה איכפת להן מזה כלל, שחיו והתנהגו כמו גויים. 
• ולרווחא דמילתא יש לצרף מה שכתב הריב"ש בתשובה (סוף סי' צד) שהכהנים בזמן הזה שאין להם כתב היחס, ורק מפני חזקתם נהגו לשאת כפיהם ולקרות בתורה בראשונה. ומה שהמנהג שהכהן עולה ראשון לקרות בתורה בראשונה". וכן דעת המהרשד"ם (אבן העזר סימן רלה) "דכל כהני זמנינו הוי להו כהנים מספק ומותרים בשבויה דרבנן כיון דאין להם כתב יחוס לכהונה רק מכח חזקה", ודבריו הובאו בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן צג) שכתב: "והלכתא כוותיה דשמואל מדינה [המהרשד"ם]".

יצויין, כי מדברי הגר"ע נראה שהבין בדעת האגרות משה שאפשר להתיר לכתחילה להינשא למי שהוחזק כהן על פי עדותו של מי שאינו שומר תורה ומצוות לא רק בארצות הברית, אלא בכל מקום, ולא כפי שהבנתי מדבריו של רבי דוד קאהן, וצ"ע.

ובמה שכתב הגר"ע יוסף, כי במשפחות שלא שמרו תורה ומצוות כמה דורות, הכהנים נתחללו מקדושת כהונתם, בגלל נישואין לפסולות במשך השנים, מבואר כן גם בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן רכה) "באלו משפחות שכבר מדורות חיו חיים בלי תורה ומצות, באלו שהיו מעודם בקיבוצים חילונים שפרקו עול מכל מצות התורה בעוונותינו הרבים, והרימו ראש להתיר שם עריות ואיסור אשת איש בלי הגבלה. וגם אם היה להם אישות אולי על ידי חופה וקידושין, הבעלים עצמם רחמנא ליצלן הפקירו נשותיהם מדעת זה לזה,  ביודעם ובלא ידעם, או שלא רצו לדעת משפטי התורה. הנ"ל פשיטא, דזה עדיף הרבה מהמבואר בסוטה (כז, א) ובשו"ע אבן העזר (סי' ד סע' טו) לענין פרוצה ביותר דחשבינן בניה כחללים. ואם שם ישנם קצת צדדים להחמיר על כל פנים, לא כן בנדון כזה שהחילוני הזה בא מתרבות אנשים האלה. ואם רבינו המהרש"ל כתב על כהני יראי אלקים דקרוב דרובם נתבלבלו, אם כן בהתווסף עוד על זה כהני הקיבוצים או כהני רוסיא החילונים גמורים מדורות, שכמעט אין ספק דודאי נתחללו".

סוף דבר

• הרמב"ם והשו"ע פסקו, שאמירת "כהן אני" מועילה להעלות לכהונה רק כשיש לה אישור מעד אחד המעיד על כך. 
• הרמ"ך כתב שהאומר "כהן אני" נאמן לקריאת התורה, והרמ"א פסק כדבריו, והוסיף שנאמן גם לנשיאת כפיים.
• המג"א תמה על הרמ"א, והכריע שנאמן לעלות לדוכן רק עם כהנים אחרים, אך אם הוא הכהן היחיד בבית הכנסת, אינו רשאי לעלות לדוכן.
• לדעת הכף החיים (סי' קכח ס"ק ו) הנאמנות תלויה במקום ממנו בא הכהן, וזאת על פי דברי מהרי"ט (ח"א סי' קמט) שכתב: "ואולי כשבא אחד ממקום ידוע ואומר כהן אני, מעלין אותו לקרוא בתורה ראשון ולישא את כפיו, דהיכא דשכיחי שיירתא אין אדם עשוי לשקר בכך, שלא תהא עלייתו ירידה. אבל כשבא ממקום רחוק ואינו ידוע לנו, כגון אלו האנוסים הבאים מארץ רחוקה ושם לא נהגו דת משה ויהודית, ודאי דלא מהימנינן ליה על פי עצמו אלא על פי אחרים". וסיים בכף החיים: "ונראה, דעכשיו כך נוהגים, דאם אנו רואים שהוא בעל תשובה וירא ה' ואומר שהוא כהן וממקום פלוני, נאמן על ידי עצמו לקרוא בתורה ראשון ולישא את כפיו אפילו בארץ ישראל. ואם בא מארץ רחוקה שאין שיירה מצויה, וגם הוא עם הארץ, אינו נאמן אפילו בחוצה לארץ אא"כ ע"י אחרים". וכן נקט לדינא בשו"ת באר משה (ח"ז אבן העזר סי' ג ס"א) "והעיקר בזה כתשובת מהרי"ט (ח"א סי' קמט) דאם הוא בא ממקום ידוע דשכיחי שיירות, אינו עשוי לשקר בכך שלא תהא עלייתו ירידה. אבל אם בא ממקום רחוק שאין מצויים שם בני אדם, לא מהימנינן ליה על פי עצמו אלא ע"פ אחרים".
• אולם המשנה ברורה העתיק את דברי הרמ"א להלכה, והוסיף בסתמא "וכן המנהג", ולא כתב שנאמן רק כשבא ממקום קרוב שנוכל לברר האם דבריו נכונים. וכן נקבע בפסקי דין רבניים (כרך יא עמ' רפב) הלכה למעשה: "ובאמת הוא דבר פשוט ומקובל בכל תפוצות ישראל להאמין לכל מי שבא ואומר כהן אני, להעלותו לתורה ראשון ולתת לו לשאת את כפיו, ואין מערער וחולק בדבר. לכן נראה, כי בימינו כבר נתקבל מנהגו של הרמ"א שהיה נהוג כבר בימי הראשונים, כי יש להאמינו על פי עצמו לקריאת התורה ולנשיאת כפים".

•     •     •

וכאשר העדות היחידה לכהונה היא של אב או סב שאינם שומרי תורה ומצוות, הגרי"ש אלישיב הורה כי ניתן להסתמך על אב שאינו שומר תורה ומצוות האומר לבנו שהם צאצאים למשפחת כהנים, וממילא ייאסר עלין להינשא לפסולות לכהונה. 

אולם הגר"מ פיינשטיין והגר"ע יוסף, התירו למי ששמע שהוא כהן מאביו או סביו שאינם שומרי תורה ומצוות, להינשא לפסולות לכהונה. והגר"ע יוסף הוסיף כי במשפחות שלא שמרו תורה ומצוות כמה דורות, יש לצרף את העובדה שמן הסתם נתחללו הכהנים במשך השנים מקדושת כהונתם, בגלל נישואין לפסולות להן, וכן מבואר בשו"ת שבט הלוי.