כהנים בברכת המזון

חיוב נשים בברכת המזון מהתורה

א. במסכת ברכות (כ, ב) שאל רבינא את רבא האם נשים מחוייבות מהתורה בברכת המזון, או שהן מחוייבות רק מדרבנן. ונפקא מינה "לאפוקי רבים ידי חובתן". אם חיובן מהתורה, הן יכולות לברך ולהוציא ידי חובה בברכתן את הרבים, אבל אם הן פטורות מהתורה ומחוייבות מדרבנן בלבד, הכלל הוא: "כל שאינו מחוייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתם", ולכן יכולות להוציא ידי חובה רק נשים אחרות או קטנים.

ופירש רש"י את צדדי הספק, האם נשים מחוייבות בברכת המזון מהתורה או מדרבנן: "נשים בברכת המזון דאורייתא, דכתיב ואכלת ושבעת, והוה ליה מצות עשה שאין הזמן גרמא [אשר נשים חייבות לקיימה]. או דרבנן,  דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך, והארץ לא ניתנה לנקבות להתחלק". כלומר, מחד גיסא, ברכת המזון אינה מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי האכילה והברכה שלאחריה אינם תלויים בזמן כלשהו, ולכן אין כל סיבה לפטור את הנשים מהחיוב לברך את ברכת המזון. אולם מאידך גיסא, נוסח ההודאה בחתימת הברכה השניה של ברכת המזון הוא בלשון "על הארץ הטובה אשר נתן לך", והיות ונשים לא קיבלו חלק ונחלה בארץ ישראל ואין להן על מה להודות [על מה שלא קיבלו], הן פטורות מברכת המזון מדאורייתא, ורק רבנן חייבו אותן לברך.

התוספות (שם ד"ה נשים) הקשו על פירוש רש"י: "ותימה, כהנים ולוויים נמי תבעי, שהרי לא נטלו חלק בארץ, ואם כן לא יוציאו אחרים ידי חובתם בברכת המזון". לפי רש"י שלמי שאין חלק ונחלה בארץ ישראל אין חיוב לברך על ברכת המזון, היה צריך להיות שגם כהנים ולויים שלא קיבלו נחלה בארץ ישראל, פטורים מברכת המזון, ואם כן מדוע הגמרא הסתפקה רק על חיוב נשים בברכת המזון ולא הסתפקה גם על כהנים ולויים.

ולכן פירשו התוספות שהטעם לפטור נשים מברכת המזון מהתורה הוא בגלל הנוסח הנאמר בברכת ההודאה משום "על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו, ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה. ואמרינן לקמן (ברכות מט, א) מי שלא אמר ברית ותורה בברכת המזון לא יצא ידי חובתו". וביאור הספק בגמרא לפי תוספות: "כיון שלא מצו למימר ברית ותורה, לא הוו אלא מדרבנן. או דילמא, כיון דלא שייך בהו, הוי שפיר דאורייתא. והא דלקמן מיירי באנשים, דשייכי בברית ותורה". מי שאינו צריך להודות בברכת המזון על "ברית ותורה", אינו יוצא ידי חובה בברכת המזון. ולכן יש להסתפק, האם בגלל שנשים אינן רשאיות להודות על "ברית ותורה", שהרי אינן מחוייבות במצוות אלו, הן אינן מחוייבות בברכת המזון מהתורה. או שההלכה שמי שאינו מודה על "ברית ותורה" אינו יוצא ידי חובה, נאמרה רק על אנשים המחויייבים במצוות אלו שאם אינם מודים עליהן, אינם יוצאים ידי חובה. אבל נשים שכלל אינן מחוייבות במצוות אלו אינן צריכות להודות עליהן, ולכן אין זה מפקיע את חיובן לברך ברכת המזון מהתורה.

האם נשים פטורות מהתורה מכל ברכת המזון או רק מברכת ההודאה

ב. והנה הטעמים לפטור נשים מברכת המזון לפי רש"י ותוספות הם, כי אין לנשים על מה להודות [על קבלת נחלה בארץ ישראל או על ברית ותורה] ואין להם לומר את הברכה השניה של ברכת המזון – ברכת ההודאה, הפותחת במילים "נודה לך", ולהודות על "הארץ הטובה" ועל "בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו", מאחר והן לא נחלו את ארץ ישראל, ואינן מחוייבות בברית ותורה. אולם לכאורה הן עדיין מחוייבות לברך את הברכה הראשונה של ברכת המזון – "ברכת הזן", וכפי שכתב רבנו מנוח בפירושו על הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ה ה"א) לאחר שהביא את דברי רש"י ותוספות: "ולפי סברות אלו אינן חייבות אלא בברכת הזן, אבל בברכת הארץ לא". 

אולם בערוך השלחן (או"ח סי' קפו סע' א) כתב שלפי רש"י ותוספות נשים פטורות גם מברכת הזן: "ואין לומר דנהי דפטירי מברכת הארץ אבל מברכת הזן למה יפטורו, דהא מקודם תיקן משה רבנו ברכת הזן בשעה שירד להם המן, ויהושע תיקן ברכת הארץ כשנכנסו לארץ, ודוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. וכשתקן משה וודאי גם לנשים תיקן שהרי גם להם ירד המן, ואם כן במה נפטרו אחר כך, וכן מבונה ירושלים למה פטורות. דיש לומר דכיון דילפינן מקרא 'וברכת' – זו  ברכת הזן, 'על הארץ' – זו ברכת הארץ, 'הטובה' – זו בונה ירושלים. ולכן כל שנתחייב בברכת הארץ חייב בכולן, וכל שלא נתחייב בברכת הארץ פטור מכולן". ומבואר בדבריו שיש "אסמכתא" לכל שלושת הברכות של ברכת המזון מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת על הארץ הטובה", נמצא שחיוב ברכת המזון כולל את כל שלושת הברכות ביחד, ולכן נשים שפטורות מאחת הברכות, ממילא פטורות מכל שלושת הברכות.

ערוך השלחן כתב טעם נוסף מדוע נשים פטורות מכל שלושת הברכות של ברכת המזון: "משום דנשים חיוב מזונותן על בעליהן, שהאיש מחוייב לזון את אשתו. לפיכך גם עיקר ברכת הזן יש לומר דאינו שייך להן, וכן בנין ירושלים עיקרו לאנשים והנשים טפלות להאנשים".

הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ה ה"א) פסק להלכה: "נשים ועבדים חייבים בברכת המזון. וספק יש בדבר אם הם חייבים מן התורה, לפי שאין קבוע לה זמן, או אינן חייבין מן התורה. לפיכך אין מוציאים את הגדולים ידי חובתם". וכן פסק השו"ע (או"ח סי' קפו סע' א) "נשים חייבות בברכת המזון, וספק הוא אם הן חייבות מדאורייתא ומוציאות את האנשים, או אם אינן חייבות אלא מדרבנן ואינן מוציאות אלא למי שאין חיובו אלא מדרבנן". ומפשטות דבריהם משמע שפטורות מכל שלושת הברכות של ברכת המזון מהתורה, ולא רק מברכת ההודאה. 

אמנם לא נתבאר בדברי הרמב"ם והשו"ע מהי סיבת הפטור של נשים מברכת המזון מהתורה, כרש"י – בגלל שאין להן על מה להודות על "הארץ הטובה" כי אין להן נחלה בארץ ישראל, או כתוספות – שאין להן על מה להודות על "ברית ותורה", שהרי אינן מצוות במצוות אלו. 

חיוב כהנים ולויים בברכת המזון

ג. הנפקא מינא בין רש"י ותוספות היא, האם יש ספק גם בחיוב כהנים ולויים בברכת המזון מהתורה, כפי שכתב השלטי גיבורים (ברכות דף י"א ע"ב בדפי הרי"ף אות ח) "וחיוב נשים בברכת המזון תוספות ומיימון ואשר"י כתבו דמספקא לן אם חייבות דאורייתא או דרבנן, והלכך אינן מוציאות אחרים ידי חובתן. ובשם הראב"ד כתב הטור סימן קפ"ו דחיוב הנשים הוי דאורייתא, והלכך מוציאות אחרים ידי חובתן. וכהנים ולויים, לפירוש רש"י אינן חייבין בברכת המזון, ולפירוש התוספות חייבין". לכהנים וללויים לא היה חלק ונחלה בארץ ישראל, ולכן לפי רש"י הם אינם מחוייבים בברכת המזון, היות ואינם רשאים להודות "על הארץ הטובה אשר נתן לך", כי אין להם על מה להודות. ולפי תוספות הכהנים והלוייים מחוייבים להודות על ברית מילה ולימוד התורה שהרי אלו מצוות שהם מחוייבים בהם. 

אולם במגן אברהם (סי' קפו ס"ק א) מבואר שגם לפי רש"י כהנים ולויים חייבים מהתורה בברכת המזון: "ספק אם נשים חייבות מדאורייתא ומוציאות את האנשים, דכתיב 'על הארץ הטובה', ונשים לא היה להם חלק בארץ מצד עצמן. אבל כהנים ולוים היה להם ערי מגרש. בהגהות אשר"י וכן כתב בכנסת הגדולה, דלא כשלטי גיבורים". ובמחצית השקל הוסיף ביאור: "אבל כהנים ולויים היה להם ערי מגרש, ובזה מיישב המגן אברהם תמיהת התוספות הנ"ל, דמאי טעמא לא אבעיא ליה בכהנים ולויים, דהם ודאי חייבים מן התורה. דלא כשלטי גיבורים, שכתב דלפירוש רש"י הוא הדין דיש ספק בכהנים ולויים אם הם דאורייתא".

ואכן הרמב"ם כתב בהלכות ביכורים (פ"ד ה"ג) "וכן כהנים ולויים מביאים וקוראים מפני שיש להם ערי מגרש". המביא ביכורים צריך שיהיה לו חלק ונחלה בארץ, מכיון שהוא צריך לומר "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו, ט). ופסק הרמב"ם שהכהנים והלויים יכולים להביא ולומר בקריאת פרשת הביכורים "וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת", כי יש להם ערי מגרש. ומבואר איפוא, שערי המגרש הם הסיבה לכך שהכהנים והלויים נחשבים כמי שיש להם חלק ונחלה בארץ ישראל. ואם כן הוא הדין בברכת המזון הם רשאים להודות על "הארץ הטובה אשר נתן לך" כי הרי יש להם ערי מגרש.

ד. בערוך השלחן (סי' קפו סע' א) כתב טעם נוסף מדוע לפי רש"י נשים אינן מחוייבות בברכת המזון וכהנים ולויים כן מחוייבים: "כיון שהכהנים והלויים נטלו תרומות ומעשרות מגידולי הארץ, הרי כיש להם חלק בארץ, מה שאין כן  נשים". קבלת התרומות והמעשרות מהתבואה ומהפירות שנתברכה בהם ארץ ישראל, גורמת לכך שהכהנים והלויים נחשבים כמי שיש להם חלק ונחלה בארץ ישראל. וטעם זה כמובן אינו שייך בנשים.

האמרי אמת מגור כתב (מכתבי תורה, סימן קטו)  לרבי אלחנן וסרמן, עוד טעם לחייב כהנים ולויים בברכת המזון למרות שלא קיבלו חלק ונחלה בארץ ישראל כשאר השבטים, כי "על פי מה שכתוב במדרשים כי לעתיד לבוא יתפשט בית המקדש ויהיה כירושלים, וירושלים יתארך כמו כל ארץ ישראל. ובקרא כתב ונחלה לא יהיה לו [לשבט לוי] בקרב אחיו, היינו מה שניתן לאחיו [בארץ ישראל שנתחלקה לשבטים]. אבל בזה שיתרחב ויתפשט משם [לעתיד לבוא] יהיה חלק לשבט לוי. ובזה יש ליישב קושיית תוספות ברכות (כ, ב ד"ה נשים) דהוי ליה לגמרא להסתפק גם בשבט לוי שלא יתחייבו בברכת המזון מדאורייתא כיון שלא נטלו חלק. ויש לומר, מהאי טעמא שיהיה לו חלק לעתיד לבוא שפיר מקרי שיש להם חלק גם עתה, לענין זה שיוכל לתת שבח על הארץ". ומבואר בדבריו המחודשים, שלמרות שכיום אין לשבט לוי חלק ונחלה בארץ ישראל, אבל לעתיד לבוא כאשר ארץ ישראל תתרחב, יהיה גם לבני שבט לוי חלק ונחלה בה, ולכן כבר עתה יכולים הכהנים והלויים להודות בברכת הזן "על הארץ הטובה אשר נתן לך". 

גם לפירוש זה יש להביא ראיה מדברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (פי"ג הלכה י-יא) שכתב בתוך דבריו על נחלת שבט לוי: "כל שבט לוי מוזהרים שלא ינחלו בארץ כנען… יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלויים באותן הארצות ובביזתם ככל ישראל". הרמב"ם פסק להלכה כי לבני שבט לוי יהיה חלק בכיבוש לעתיד לבוא כשאר השבטים. ולפי זה, יש לומר שכבר עתה יכולים הכהנים והלויים להודות בברכת הזן "על הארץ הטובה אשר נתן לך". 

חיוב גֵרים ועבדים בברכת המזון

ה. הרשב"א בסוגיא בברכות (כ, ב) הביא את דברי רש"י שנשים אינן חייבות בברכת המזון מדאורייתא, כי אין להן חלק ונחלה בארץ ישראל ועל כן אין להן לומר "על הארץ הטובה אשר נתן לך", והקשה על דבריו:  "ואם תאמר אם כן אף בעבדים [וגרים] כן, שאף הם לא נטלו חלק בארץ, וליבעי מיניה נשים ועבדים [וגרים ועבדים]". גם לגרים ועבדים לא היה חלק ונחלה בארץ, כמפורש בדברי הרמב"ם בהלכות מעשר שני (פי"א הי"ז). ואם כן מדוע לא הסתפקו בגמרא גם על גרים ועבדים שיפטרו מחיוב הברכה מהתורה, כי הרי אין להם על מה להודות "על הארץ הטובה אשר נתן לך", שהרי לא קיבלו חלק ונחלה בארץ ישראל.

ותירץ הרשב"א: "דשאני גֵרים שהם זכרים ושם זכרים נטלו חלק בארץ". כלומר, לא בודקים כל פרט, למי היה חלק ונחלה בארץ, אלא השאלה היא כללית מי נחל את הארץ. ומאחר וכלל הזכרים חייבים בברכת המזון מהתורה, כי היה להם חלק בארץ, אזי גם הפרט הבודד שלא היה לו חלק ונחלה בארץ, נכלל עם כל המודים "על הארץ אשר נתן לך". ומסתימת הדברים שמתרץ את קושייתו על  גֵרים, נראה כי טעם זה הוא גם תירוץ על עבדים, שהם גם כן זכרים שנכללו עם כל הזכרים המודים "על הארץ אשר נתן לך".

אמנם התשב"ץ (ח"א סימן קסט) הביא את תירוצו של הרשב"א, וכתב לחלק בין גֵרים לעבדים: "ואני כתבתי בפירוש ההלכות שלי, שאפשר שהגרים חייבים מטעם זה. אבל בעיא דרבינא כי היכי דאיתא בנשים הכי נמי איתא בעבדים, אלא דנקט נשים והוא הדין בעבדים, שהרי שווים הם בחיוב מצוות". לדעת התשב"ץ, גֵרים שהם זכרים נכללו עם שאר כל הזכרים המודים "על הארץ אשר נתן לך". אבל עבדים דינם כנשים, ואכן כשהגמרא הסתפקה האם נשים פטורות מחיוב ברכת המזון מהתורה, גם עבדים כלולים בספק זה, ונקטו "נשים" והוא הדין "עבדים".

והרמב"ן (בבא בתרא פא, א) כתב כי גרים יכולים לברך ולהוציא ישראל בברכת המזון, ואף שאין להם נחלה "מפני שהם בני אברהם וראויים היו לירושה שלו, אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים, והרי הם כטפלים שראויים לירש ואין להם, ואעפ"כ הרי הם כשאר כל האדם". ודבריו הובאו בשו"ע הרב (סי' קפו סע' א) הלכה למעשה: "וכן גר שנכנס לדת ישראל ונלוה עליהם ונטפל אליהם ונחשב כאחד מהם לכל המצוות הנוהגות בהם, ולהם ניתנה הארץ למורשה, נתחייב גם הוא כאילו ניתנה גם לו, שהוא והם עם אחד הוא לכל דבר. משא"כ בנשים שהם עם בפני עצמו, וכן כהנים ולויים, אם לא היה להם ערי מגרש לא היו מתחייבים במצוה זו, מפני שניתנה הארץ לישראל לפי שהם שבט בפני עצמם ואינם טפלים לישראל, וגם הם חלוקים מהם במצוות הרבה. ועבדים שאינם משוחררים, אע"פ שהם זכרים, אינם כגרים אלא כנשים, כמו שלמדו חכמים על עבדים בגזרה שוה "לה לה" מאשה, שכל מצוה שהאשה פטורה גם העבד פטור".

ולענ"ד נראה טעם נוסף לחייב גֵרים בברכת המזון על פי דברי האמרי אמת [לעיל אות ד] שהכהנים והלויים חייבים בברכת המזון כי כבר עכשיו הם מודים על חלקם בארץ ישראל לעתיד לבוא, וגם על גרים נתנבא יחזקאל הנביא (מז, כב-כג) שיהיה להם חלק ונחלה בארץ ישראל לעתיד לבוא: "וְהָיָה תַּפִּלוּ אוֹתָהּ בְּנַחֲלָה לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם אֲשֶׁר הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם ה' אלקים". ומעתה, למרות שכיום אין לגֵרים חלק ונחלה בארץ ישראל, אבל לעתיד לבוא הם יקבלו חלק ונחלה במקומות שבהם יתגוררו, ולכן כבר עתה יכולים הגֵרים להודות בברכת הזן "על הארץ הטובה אשר נתן לך". 

לסיכום:

נשים – בגמרא הסתפקו האם פטורות מברכת המזון מהתורה, ונחלקו רש"י ותוספות בטעם הפטור. לדעת רש"י כי אין להן על מה להודות "על הארץ הטובה", כי לא נחלו את הארץ. ולדעת תוספות כי אין להן על מה להודות על ברית ותורה, שאינן מצוות בהן. ופסקו הרמב"ם והשו"ע, שבגלל הספק, אשה לא תברך ברכת המזון להוציא אחרים ידי חובה בברכתה.

כהנים ולויים – השלטי גיבורים כתב, שלפי רש"י הם פטורים מברכת המזון מהתורה, שהרי גם הם לא נחלו את הארץ. אך לפי תוספות הם חייבים להודות על ברית ותורה. ופסק המג"א שגם לפי רש"י כהנים ולויים חייבים בברכת המזון מהתורה, בגלל שהם מודים על חלקם בערי המגרש שהיו להם בארץ ישראל. ולפי האמרי אמת הם מודים על חלקם בארץ ישראל שלעתיד לבוא. 

גֵרים – חייבים בברכת המזון מהתורה לדעת הרמב"ן, הרשב"א והתשב"ץ [אך מטעמים שונים].

לדעת הרמב"ן, כי הגרים "נטפלים" לכלל ישראל. ולדעת הרשב"א והתשב"ץ, כי גֵרים זכרים נכללו עם שאר כל הזכרים המודים "על הארץ אשר נתן לך".

עבדים – מהרשב"א נראה כי הם חייבים בברכת המזון מהתורה, למרות שאינם נוחלים בארץ ישראל, כי נכללו עם כל הזכרים המודים "על הארץ אשר נתן לך". ברם לדעת התשב"ץ והרמב"ן, דין עבדים כדין נשים שפטורות מברכת המזון מהתורה.

ענף ב

דין "ערבוּת" בכהנים

ו. כאמור בגמרא בברכות [לעיל אות א], הנפקא מינה בספק האם נשים מחוייבות מהתורה בברכת המזון, או רק מדרבנן, היא בשאלה האם הן יכולות לברך ולהוציא ידי חובה בברכתן את הרבים, או לא. ונפסק ברמב"ם ובשו"ע [לעיל אות ב] כי מחמת הספק הן אינן מוציאות  ידי חובה אלא רק את מי שמחוייב בברכת המזון מדרבנן.

ולפי זה נראה כי לדעת השלטי גיבורים שלפי רש"י שכהנים ולויים פטורים מברכת המזון מהתורה כי אין להם נחלה בארץ ישראל, הם גם אינם יכולים להוציא ידי חובה בברכת המזון אלא רק את מי שמחוייב בברכת המזון מדרבנן.

אלא שעדיין יש מקום לדון בענין זה שאמנם הכהנים אינם חייבים מהתורה, אך אולי נאפשר להם להוציא אחרים ידי חובה מדין "ערבוּת במצוות". כלומר, "ערבוּת במצוות" פירושו, שאדם עַרֵב בעד חברו שיקיים מצוות כמו שחייב לקיים בעצמו, ולכן יכול להוציא את חברו ידי חובה במצוות אפילו אם כבר קיים את המצוה בעצמו וכבר אינו חייב בה בפועל, כדברי המשנה במסכת ראש השנה (פ" מ"ח) "זה הכלל, כל שאינו מחוייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן". ופירש רש"י: "שהרי כל ישראל ערֵבים זה בזה במצוות". דין "ערבות במצוות" נתבאר במקורו במסכת סוטה (לז, ב) בדברי רבי שמעון "אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים".

והנה על המבואר בסוגיא בברכות שאשה החייבת בברכת המזון מדרבנן [ופטורה מהתורה] אינה מוציאה איש החייב בברכה מהתורה, הקשה הרא"ש (פ"ד סימן יג) מה שונה דין זה מהדין המבואר בסוגיא בברכות (שם) שהאוכל שיעור "כזית" שחיובו בברכת המזון מדרבנן, רשאי להוציא ידי חובה את חברו שאכל "כדי שביעה" שחיובו בברכה מהתורה. ותירץ הרא"ש: "דלא דמי לאיש שערב הוא בעבורם, ועליו הוא להצילם מן העוון ולפטור אותם מהמצוות, אבל אשה אינה בכלל הערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן". ומבואר כי אין דין "ערבות" בנשים, ולכן אינן יכולות להוציא ידי חובה אנשים אלא נשים בלבד.

על פי דברי הרא"ש כתב הנצי"ב מוולוז'ין בספרו מרומי שדה (ברכות שם) ליישב את תמיהת התוספות על רש"י [הובא לעיל אות א] מדוע הגמרא הסתפקה רק על חיוב נשים בברכת המזון, שמא חיובן מדרבנן כי לא נחלו את הארץ, ולא הסתפקו האם כהנים ולויים שלא קיבלו חלק ונחלה בארץ נפטרו בשל כך מחיוב ברכת המזון מהתורה, כי לפי הרא"ש הדין של "להוציא אחרים הוא מטעם ערבוּת, ונשים לאו בני ערבוּת נינהו, ומיושבת הקושיא הזאת, דכהנים אף שאינם בני חיובא, מכל מקום יכולים להוציא אחרים ידי חובתם משום ערבוּת". נשים שלא נאמר בהן דין "ערבוּת", אינן מוציאות אחרים ידי חובה, מה שאין כן הכהנים והלויים, למרות שאינם חייבים לברך ברכת המזון כי לא נחלו את הארץ, אבל הם ודאי יכולים להוציא אחרים ידי חובה מדין "ערבוּת".

ז. הצל"ח (ברכות כ, ב) חידש כמו כן כי לגֵרים ולעבדים אין דין ערבות. ובכך הוא מתרץ את הקושיא מדוע הרשב"א [לעיל אות ה] הקשה על רש"י שלא הסתפקו בגמרא גם על גֵרים ועבדים שאין להם חלק ונחלה בארץ ישראל האם נפטרו מחיוב ברכת המזון מהתורה , ולא הקשה על רש"י את קושיית התוספות מכהנים ומלויים: "הנה שביק הרשב"א כהנים ולויים ונקט גרים ועבדים, נראה לי טעמו, משום דסבר כהנים ולוים יכולים להוציא רבים מטעם ערבות, ולכן נקט גרים והתוספות במסכת קידושין (ע, ב ד"ה קשים גרים) כתבו דישראל לא נתערבו בשביל הגרים, ומסתמא דגם הגֵרים אינם ערבים בשביל ישראל, ושפיר נפקא מינה אי הם דאורייתא לענין להוציא אחרים ידי חובתן". הצל"ח הביא ראיה לדבריו מדברי תוספות בקידושין שכתבו כי בגמרא בסוטה (לז, ב) שהיא המקור לדין ערבות, הוזכרו שישים ריבוא בני ישראל, ואילו הגֵרים לא נמנו במנין ששים ריבוא מישראל, ומוכח מכך שאין דין "ערבוּת במצוות" בגֵרים. ולפי זה ביאר הצל"ח שהרשב"א הקשה בדווקא מדוע הסתפקו בגמרא על נשים ולא על גרים ועבדים, ולא הקשה מכהנים ומלויים, כי בכהנים ובלויים אין נפקא מינא האם חייבים בברכת המזון מהתורה או מדרבנן, כי אפילו אם חיובם רק מדרבנן, מכל מקום הם יכולים להוציא אחרים ידי חובה מדין "ערבוּת". מה שאין כן גרים ועבדים שלא נאמר בהם דין "ערבוּת" כמבואר בתוספות בקידושין, ואם באמת חיובם בברכת המזון רק מדרבנן, לא יוכלו להוציא אחרים ידי חובה, ועל כך הקשה הרשב"א מדוע לפי רש"י לא הסתפקו בגמרא גם על חיוב גרים ועבדים בברכת המזון.

הצל"ח בהמשך דבריו הוסיף חידוש גדול, שלפי התוספות בקידושין נראה שגם בכהנים ובלויים אין דין "ערבוּת", כדבריו: "אלא דלפי ההוכחה שכתבו שם התוספות בקידושין דגרים אינן בכלל ערבות הוא, מדאמרינן בסוטה (לז, ב) שכל אחד מישראל יש עליו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, ומספר זה הוא מישראל לבד מגרים, ולפי זה ממילא שמענו שגם כהנים ולויים אינן בכלל ערבות, שהרי מספר זה הוא לבד משבט לוי. ואם כן ממילא שפיר הקשו התוספות, דתבעי לך נמי כהנים ולויים, שהרי גם הם אינן בכלל ערבוּת". 

ומביא הצל"ח ראיות לחידושו שאין דין "ערבוּת" בכהנים ולויים: "דהנה הערבות הזה התחיל בערבות מואב, שאז הכניסם משה בברית ובשבועות האָלה והודיע לענוש את הרבים בשביל חטא היחיד, לפיכך הכניסם בשבועות האָלה. ולפי זה כהנים ולויים שעמדו באמונתם ולא הפרו ברית שקבלו בחורב, כדכתיב במעשה העגל (שמות לב, כו) וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי, אם כן לא הוצרכו להיכנס בשבועות האָלה. וגם מן הפסוק נלענ"ד ראיה דכהנים לא נכנסו בערבות שבהר גריזים והר עיבל, כדמוכח קראי שהכהנים והלויים עם הארון עמדו למטה באמצע והפכו פניהם לכאן ולכאן ואמרו ברוך וארור וכו', נמצא שהכהנים והלויים הם היו הגוזרים, והשבטים ענו אמן וקיבלו הגזירה, כנלע"ד. ואף שבלויים משמע שם במסכת סוטה שמקצת הלויים היו עומדים למעלה ומקצתן למטה, מכל מקום הכהנים ודאי שכולם עמדו למטה".

לסיכום: השלטי גיבורים נקט בדעת רש"י שגם כהנים ולויים פטורים מברכת המזון מהתורה, ונחלקו הצל"ח והנצי"ב האם מכל מקום הם יכולים להוציא אחרים ידי חובה מדין "ערבוּת". לדעת הצל"ח לא נאמר בכהנים ולויים דין "ערבוּת", ולכן אינם יכולים להוציא אחרים ידי חובה. אבל לדעת הנצי"ב, הכהנים ולויים יכולים בוודאי, להוציא אחרים ידי חובה, אע"פ שאינם מחוייבים בברכת המזון [מכיון שאין להם חלק ונחלה בארץ ישראל – מדין "ערבוּת".

האם אפשר להוציא ידי חובה כהנים ולויים בברכת המזון מדין "ערבוּת" 

ח.  ה"דגול מרבבה" בהלכות קידוש (או"ח סי' רעא סע' ב) הביא את דברי הרא"ש במסכת ברכות [לעיל אות ו] שאשה אינה מוציאה נשים אחרות מדין ערבות, והסתפק "האם אנשים שקיבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל נתערבו גם בעד נשים, ואם כן שפיר מוציא האיש את האשה אף שכבר יצא. או דלמא, שכשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות, כך לא קיבלו האנשים ערבות בשביל הנשים", ונשאר בצ"ע.

ומבואר בדבריו המחודשים של הדגול מרבבה, שבגלל שאין דין "ערבוּת" בנשים, אזי לא רק שהן אינן מוציאות אחרים ידי חובה, אלא גם אחרים אינם מוציאים אותן ידי חובה מדין "ערבוּת". ובהתאם לשיטתו בספרו הצל"ח שאין לכהנים ולויים דין "ערבוּת", נראה שישראל שבירך ברכת המזון וכבר יצא ידי חובה, אינו יכול לברך כדי להוציא ידי חובה כהן או לוי מדין "ערבוּת". שהרי אם אין בכהנים ולויים דין "ערבוּת", אזי לא רק שהם לא מוציאים אחרים ידי חובה, אלא גם אחרים אינם מוציאים אותם ידי חובה מדין "ערבוּת".

ומצאתי שהרב אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה בירושלים, העיר על כך בשיחה שמסר בישיבת הכותל בפרשת ניצבים תשע"ו: "אם באמת הנשים אינם בכלל הערבות [כדעת הדגול מרבה] מי שעשה קידוש לא יוכל להוציא את הנשים בקידוש ובעוד מצוות. ושאלה זו תהיה לא רק על נשים אלא גם על כהנים ולויים, וכן על גרים שאם כל אלו אינם בכלל הערבות, אם כן מי שכבר קידש לא יוכל לחזור לקדש כדי להוציאם. והרי על כל אחד ואחד יש להסתפק שמא הוא מצאצאי גרים [חוץ ממי שהוא כהן או לוי שודאי אינו מצאצאי גרים], ואם כן כמעט נופל כל הדין הזה של אע"פ שיצא מוציא". 

ואמנם לדינא, כתב הרב נבנצל כי "למעשה איננו חוששים לכך [לדעת הדגול מרבבה], ואנו נוהגים גם היום, שאע"פ שיצא מוציא". ובביאור גדר דין "ערבוּת" בנשים, גֵרים כהנים ולויים, כתב הרב נבנצל: "נלע"ד שלחומר הנושא צריך לומר, שיש להפריד בין הערבוּת לבין העונש. לענין הערבוּת – הרי גם ערב על הלוואה, ראשית חייב הוא להביא את הלווה לכלל פרעון. אלא שאם אין הלווה יכול לשלם, או שאינו רוצה לשלם אז נפרעים מן הערב. וכן הוא גם במצוות, דכל ישראל ערבים זה בזה, וחייבים בתוכחה זה לזה, להביא את כל אחד לשלם את חובות לשמים, ועל זה נאמר (דברים כט, ט-יא) "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ וּבְאָלָתוֹ. כולם נכנסו לערבות. גם נשיכם, גם גרך וגם כהנים ולויים – כל איש ישראל. כולם אחראים על כולם, שכל אחד ימלא את חובתו, ויקיים את תרי"ג המצוות שחייב בהם. וזה כולל גם שאם אין החייב משלם בעצמו ומקיים בעצמו את המצוה, יכול חברו לעזור לו לקיים חיובו על ידי שיוציא את חברו ידי חובותו, ובזה כולם שוים, וכולם בכלל הערבות להיות ערבים זה לזה ולהוציא את האחרים ידי חובתם –  גם נשים וגם גרים גם כהנים וגם לווים.

אבל לענין העונש – כאן כבר לא נתערבו אלא גברים על הגברים, כדכתיב (שם פסוק כח) וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, ולא נאמר גם לבנותינו. ועל זה נאמר החשבון, שרק שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים איש נכנסו לערבות זו. ולכן אמר רש"י שגֵרים לא שייכים בזה. ולמה לענין העונש אין הנשים והגרים והכהנים והלוים בכלל הערבות? – שהרי ממה הקב"ה גובה מאיתנו את החוב? הגביה היא מארץ ישראל. כמו שמלוה גובה את חובו מקרקעות הלווה, כך גם הקב"ה עיקר הגביה שלו הוא מארץ ישראל. והרי הגֵרים לא קבלו נחלה בארץ ישראל, וכן הנשים והכהנים והלוים. לכן רק אלה שגובים מהם את ארץ ישראל הם אלה שנענשים בעד אחרים, אבל האחרים לא. אבל בחלק הראשון, באחריות לדאוג שכל אחד ואחד יקיים את המצוות – בזה כלולים גם הגרים והכהנים והלווים". 

נמצא שלדעת הרב נבנצל, מובן שנשים, כהנים, לויים וגרים הם בדיני ערבות, ודלא כשיטת הדגול מרבבה. ואין הוכחה מדברי התוספות בקידושין, שהגרים וכן הכהנים והלווים לא היו במנין שישים ריבוא בברית בערבות מואב ולכן אינם בדין ערבוּת במצוות, כי התוספות דיברו לענין הברית על העונש, ועל זה אמנם לא היו הנשים הגֵרים, כהנים ולווים "ערבים", כי אין להם קרקע בארץ ישראל שהיא ה"ערבון" לקיום המצוות. אך לענין דין ה"ערבוּת" במצוות, גם נשים, גֵרים, כהנים ולווים יכולים להוציא ידי חובה את האחרים אפילו שכבר יצאו ידי חובה ולא חייבים בעצמם. 

ט. והנה בגמרא בנדרים (סב, ב) מובא דין "וקדשתו" שנאמר על הכהנים "לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון", ופירש רש"י:  "ולברך ראשון ברכת המזון שהוא קודם לכל אדם". ונמצא מפורש בדבריו שהכהנים מברכים את ברכת המזון ומוציאים את כולם ידי חובה.

ובספר מגדים חדשים (ברכות כ, ב) הביא מדברי השדי חמד שכתב בספרו מכתב לחזקיהו "ראיה דכהנים יכולים להוציא אחרים בברכת המזון, ממה דאמרינן בכמה דוכתי וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון, ופרש"י בנדרים לברך ראשון בברכת המזון".

ולפי זה דברי רש"י בנדרים לכאורה עומדים בסתירה לדברי השלטי גיבורים ברש"י שכהנים ולויים פטורים מברכת המזון מהתורה בגלל שלא נחלו את הארץ, שאם לא כן היאך יכול הכהן שאינו חייב בברכת המזון מהתורה להוציא ידי חובת ברכת המזון את הישראל שחייב לברך מהתורה.

אלא אם נאמר, שהשלטי גיבורים נקט שהכהן יכול להוציא ידי חובה מדין "ערבוּת", כדעת הנצי"ב המובא לעיל [אות ח], ומלשונו של השלטי גיבורים לא נראה כן, וצ"ע.

• •  •

כהנים בזימון

י. במסכת ערכין (ד, א) מובא: "הכל חייבים בזימון, כהנים לויים וישראלים". ומפשטות הדברים מוכח כשיטת תוספות בברכות והמג"א, שכהנים ולויים חייבים בברכת המזון מהתורה, ולכן מובן שהכהנים והלויים יכולים להוציא ידי חובה ישראלים בזימון, כי דרגת חיובם שווה. אבל לדעת השלטי גיבורים שלפי רש"י כהנים ולויים פטורים מברכת המזון מהתורה, יש לשאול מדוע הכהנים והלויים יכולים להוציא בזימון את הישראלים, הרי כהנים ולויים אינם מחוייבים בברכת המזון מהתורה, וצ"ע.

ובשו"ת מחקרי ארץ (או"ח סימן מב) תירץ קושיא זו בחילוק בין ברכת הזימון לברכת המזון, וכתב שאפילו אם חיוב ברכת המזון של כהנים ולויים מדרבנן, הם יכולים להוציא בברכת הזימון את החייבים בברכת המזון מהתורה: "והנה זה פשוט דמה שכתב השלטי גיבורים בדעת רש"י דכהנים אינם חייבים בברכת המזון, היינו רק מדאורייתא, אבל מדרבנן חייבים. והנה בגמרא בערכין אין הכרח כלל דאיירי שחייבים בברכת המזון מדאורייתא, אלא רק דחייבים בזימון. ושפיר מצינו למימר דחייבים בברכת המזון רק מדרבנן, וממילא יש לחייבם בזימון". כלומר, אפילו שחיובם בברכת המזון מדרבנן, עדיין הם חייבים בזימון, ולכן ודאי יכולים להוציא בזימון את הישראל החייב בברכת המזון מהתורה.

ולענ"ד נראה כי השאלה האם כהן יכול להיות המזמן עם ישראלים, תלויה במחלוקת הראשונים האם חיוב "זימון" מהתורה או מדרבנן. הטור (או"ח סימן קפח) הביא את דברי הראב"ד שכתב "ברכת הזימון אע"פ שהיא מן התורה אין בה לא שם ולא מלכות לפי שאינה קבועה". מאידך בשער הציון (סימן קצט ס"ק יט) כתב "זימון לרוב פוסקים הוא מדרבנן, עיין בחידושי הרשב"א והרא"ה פרק שלושה שאכלו". 

ואף שבסוגיית הגמרא במסכת ברכות (מה, א) נלמד המקור לחיוב זימון מפסוקים: "מנא הני מילי, אמר רב אסי דאמר קרא (תהילים לד, ד) גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו. רבי אבהו אמר מהכא (דברים לב, ג) כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ" – כבר כתב הפרמ"ג (או"ח סי' קצב, משבצות זהב ס"ק א) כי החיוב מדרבנן "וקרא אסמכתא הוה". 

ואם כן בשיטת השלטי גיבורים ברש"י שכהן אינו חייב בברכת המזון מהתורה, וחיוב הזימון הוא מהתורה, כהן שחיובו הוא רק מדרבנן לא יוכל לזמן עם ישראל שחיובו מהתורה. אבל אם חיוב זימון מדרבנן, אין כל הבדל בין הכהן והישראל, הכהן יהיה רשאי לזמן עם הישראל. 

ואכן, פוק חזי מאי עמא דבר, שכהנים מזמנים עם ישראלים, ואין הלכה כשלטי גיבורים בדעת רש"י.