רופאים או חיילים המבקשים או מתבקשים להחליף משמרת עם מחללי שבת
פתיחה
לאורך אלפי שנים, היו מגדולי ישראל ששימשו כרופאים ועשו את מלאכתם נאמנה על פי כל גדרי ההלכה. בחסדי ה', גם דורינו נתברך ברופאים רבים שומרי תורה ומצוות, המדקדקים על קלה כבחמורה, ומקפידים לעשות את מלאכתם – מלאכת שמים, כראוי. בעקבות זאת, דנו הפוסקים, האם צריך להעדיף טיפול רפואי אצל רופא שומר תורה ומצוות.
חובה להדגיש, כי הספק הוא רק כאשר רמת המומחיות של שני הרופאים, השומר תורה ומצוות ומי שאינו שומר תורה מצוות – שווה. שאם לא כן, ברור כי חובה להעדיף את הרופא היותר מומחה.
כמו כן, במצב של פיקוח נפש, ברור כי אסור להתעכב ולו לרגע קל במתן הטיפול הרפואי. לפיכך, שאלת העדפת הטיפול אצל רופא שומר תורה ומצוות, היא כמובן, רק אם אין בכך עיכוב ברפואת החולה המסוכן.
בשאלה זו יש נפקא מינה למעשה – האם מותר לרופא שומר תורה ומצוות להחליף את "משמרת" העבודה שלו בבית החולים בשבת, עם רופא שאינו שומר תורה ומצוות [שבלאו הכי מחלל שבת]. וכן להיפך, מה הדין כאשר רופא שאינו שומר תורה ומצוות מבקש מחברו ה"דתי" להחליף עמו "משמרת" בשבת, האם מותר להיענות לבקשתו, או לא.
כמו כן, נפקא מינא נוספת כאשר חיילים משרתים ב"משמרות", ויש אפשרות להחליף ביניהן – האם מותר לחייל שומר תורה ומצוות לבקש מחברו שאינו שומר תורה ומצוות, לשרת במקומו בשבת, ובתמורה הוא יחליף אותו בשאר ימות השבוע.
[במאמר המוסגר יש לציין, כי גם בחולי שאין בו סכנה, יש לדון האם צריך להעדיף טיפול רפואי בשבת אצל רופא שומר תורה ומצוות, כי רופא שאינו שומר תורה ומצוות עלול לעשות פעולות שאינן מותרות על פי ההלכה, ובשל כך נמצא לכאורה כי החולה עובר על איסור לפני עור לא תתן מכשול].
- • •
לפני עור לא תתן מכשול ב"חד עברא דנהרא"
א. בסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה (ו, ב) מבואר כי איסור לפני עור לא תתן מכשול נאמר רק ב"תרי עברא דנהרא" – כאשר החוטא לא היה יכול לעשות את העבירה ללא עזרתו של המכשיל: "מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, תלמוד לומר ולפני עור לא תתן מכשול, הכא במאי עסקינן דקאי בתרי עברי נהרא". ופירש רש"י: "נכרי מצד זה וישראל מצד זה, דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל". נזיר העומד בצד אחד של הנהר ויש כוס יין מעברו השני של הנהר, ואין באפשרות הנזיר לעבור את הנהר ולהגיע אליה בכוחות עצמו. או אז, המגיש את כוס היין לנזיר עובר על איסור לפני עור, כי בלעדיו לא היה הנזיר חוטא. אבל "בחד עברא דנהרא" – כאשר הנזיר יכול היה להגיע לכוס יין בעצמו, כי הוא נמצא באותו צד של הנהר שבו נמצאת כוס היין, המושיט לו את כוס היין אינו עובר על איסור לפני עור.
הריטב"א (שם) הוסיף וכתב: "והא דנזיר ואבר מן החי שאנו חוששים לתקלה, כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו, ליתא משום ולפני עור, ואף על פי שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן". כלומר, כאשר לנזיר מצוי יין, ומושיטים לו כוס יין נוספת שהוא לא היה יכול להגיע אליה בעצמו, אין בכך איסור לפני עור, וזאת למרות שעל ידי זה גורמים לו להרבות באיסורים. כי איסור לפני עור הוא רק כשאילולא המכשול לא היה נעשה איסור כלל, ולא כשבלאו הכי היה נעשה איסור, והמכשול גרם להרבות באיסורים.
הרב הראשי לישראל, רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג (פסקים וכתבים ח"א סימן נו), למד מדברי הריטב"א, לנדון "חייל דתי שמוכרח על פי צו לעבוד בשבת [ואין עליו חטא] והשני המחליפו איננו מוכרח לעבוד היום, אלא שאין השבת נחשבת בעיניו, ומרצונו הטוב רוצה הוא להחליף את הדתי" – שהחייל הדתי אינו עובר על איסור לפני עור, כאשר יסכים להתחלף במשמרת עם חייל המחלל שבת: "לכאורה גם כאן, שאפשר לו לזה לחלל שבת בלאו הכי, וידוע שהוא מחלל שבת בלאו הכי בעישון וכתיבה וכדומה, אם כן אין זה אלא גורם לו להרבות בחילול שבת, ואין כאן לפני עור דאורייתא".
כיוצא בזה הובא בספר מסורת משה (ח"ד, שבת, סימן קלז) בשם רבי משה פיינשטיין, שהשיב לשאלת אחות בבית חולים, האם מותר לה להחליף את משמרת השבת שלה, במשמרת יום ראשון, עם אחות אחרת לא דתיה "שאין איסור לפני עור, מכיון שבין כך היא תחלל שבת, והוי כענין "חד עברא דנהרא". ואף שכאן זה קצת שונה, דהלא אין הכרח שהאשה ההיא תעשה את אותם מעשים שהיא עושה בבית חולים בביתה, רק היא תחלל במעשים אחרים, מכל מקום מסתבר שאין זה חילוק. ועוד, שעל ידי זה שהיא תעבוד בשבת בבית חולים, היא תמעט את איסוריה, שהרי לפעמים היא תהיה עסוקה בענייני פיקוח נפשות".
איסור מסייע לדבר עבירה במומר ובתינוק שנשבה
ב. בתוספות (עבודה זרה ו, ב ד"ה מנין) מבואר כי ב"חד עברא דנהרא" – כאשר הנזיר יכול לקחת את היין בעצמו, אין כל איסור להושיט לו את היין, ואין אפילו איסור מסייע לדבר עבירה. אולם התוספות (שבת ג, א ד"ה בבא) כתבו כי המושיט כוס יין לנזיר ב"חד עברא דנהרא", אמנם אינו עובר באיסור תורה של 'לפני עור', אך עובר על איסור מדרבנן שמסייע לדבר עבירה: "ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו, דלא עבר משום לפני עור, דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דמסכת עבודת כוכבים (ו, ב) דקאי בתרי עברי דנהרא. מכל מקום איסור דרבנן מיהא איכא, שחייב להפרישו מאיסור". וכן מבואר בדברי הרא"ש (שם סימן א) "דמכל מקום איסורא דרבנן איכא, דאפילו קטן אוכל נבילות בית דין מצווים להפרישו, כל שכן גדול שלא יסייע לו".
מחלוקת זו, האם ב"חד עברא דנהרא" יש איסור מסייע לדבר עבירה, הובאה בדברי הרמ"א (יו"ד סי' קנא סע' א) "יש אומרים הא דאסור למכור לנכרים דברים השייכים לעבודה זרה, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו, או שלא יוכלו לקנות במקום אחר. אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר, ויש מחמירים [לאסור מחמת איסור מסייע לדבר עבירה]. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו". וכתב שם הש"ך (ס"ק ו) כי איסור מסייע לדבר עבירה מדרבנן ב"חד עברא דנהרא" נאמר רק על ישראל, שיש חיוב להפרישו מחטא, ולכן אסור לסייע לו לחטוא. אך לא על נכרי או ישראל מומר, שאין חיוב להפרישם מאיסור, ולכן אין גם איסור לסייע להם ב"חד עברא דנהרא".
על פי דבריו כתב הרב הרצוג [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות א] "מה שטוען השואל שהלא דתי הוא מומר לחלל שבתות בפרהסיא והוא כנכרי, אין בזה ממש, שהוא מצווה על השבת, ואי אפשר ליהודי להפקיע מעצמו את החיוב של שמירת שב"ק. ואין כאן נפקא מינה אלא לענין לפני עור דרבנן, דהיינו לענין מסייע לדבר עבירה, אשר לדעת הש"ך אין במומר דין זה של מסייע ידי עוברי עבירה".
אמנם ביישום המעשי של דברי הש"ך, יש לדעת כי בדורות האחרונים, ישבו גדולי הפוסקים על מדוכת בירור מעמדם ההלכתי של היהודים שנולדו וגדלו על ברכי חינוך כפרני, האם דינם כ'תינוקות שנשבו' – הנחשבים כ"אנוסים". מחד גיסא, ידוע להם על יהדותם, הם למדו פרקים בתנ"ך וגם פגשו ומכירים שומרי מצוות, ברם מאידך למדו מקטנות לזלזל בערכי הדת ובלומדי התורה. והשאלה היא, האמנם דינם של יהודים אלו כ'תינוקות שנשבו' אנוסים, או 'מומרים' – נפקא מינא בנדון דידן, כפי שהובא בשמו של הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש, מעשה שבת, סע' כ) במענה לשאלת חוזר בתשובה המעוניין לבקש מעובד אחר שלא עבד עד אז בשבת, לעבוד במקומו בשבת: "שאם המחלל שבת הוא בגדר תינוק שנשבה, אסור. אבל אם הוא יהודי של "להכעיס", הנכנס לגדר "מומר", אין לנו אחריות כלפיהם, ומותר להביא לכך שהוא יעבוד מעתה בשבת, וזאת על פי הש"ך ביורה דעה".
בנוסף, בספר מסורת משה [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות א] כתב בנדון החלפת משמרות בין אחות דתיה לשאינה דתיה בשבת: "יש שיטות שאין איסור מסייע במומר, אבל יש מחמירים [דעת המגן אברהם, או"ח סי' שמז ס"ק ד]. אך מסתברא שאין איסור מסייע כלל, כיון שאינו מסייע במעשה האיסור עצמו". לפי דבריו, היות ובהחלפת משמרות אין סיוע ישיר למעשה האיסור עצמו מצדו של מי שיעבוד בשבת, אלא "סיוע" הגורם באופן כללי לעבור על איסורים בשבת – אין במקרים אלו כל איסור של מסייע לדבר עבירה.
- • •
"טענת אונס" כאשר היה עושה עבירה גם ללא אונס
ג. ונראה לדון האם מותר להחליף משמרות בין שומרי תורה ומצוות ובין מחללי שבת, בהקדם חידושו של הבית הלוי (שמות ב, כה) כי "טענת אונס לא שייך רק היכא, דאם לא היה האונס לא היה עושה אותו דבר, והאונס הביאו לעשות, ואז נחשב כאילו לא עשאו. אבל היכא דגם אם לא היה האונס היה עושהו, הגם דעתה הוא אנוס, בכהאי גוונא לא מקרי אנוס כלל". ומבואר בדבריו שפטור על מעשה עבירה שנעשה מחמת אונס, נאמר רק כאשר אילולא האונס, עושה המעשה לא היה עושה אותו, ולא כשהמעשה היה נעשה גם אילולא האונס.
מכאן חידש הבית הלוי להלכה "מי שהוא פרוץ באחת ממצוות ה', אף על גב דלפעמים נתרחש לו אונס שלא יכול לקיימה מכל מקום לא מקרי אונס. וכמו בשמירת שבת וכדומה, דלפעמים אנוס הוא לעשות מלאכה, או עבור חולה רחמנא ליצלן וכדומה, מכל מקום לא מקרי אונס רק לאותם שהיו שומרים אותו אם לא היה האונס. אבל המחלל שבת כשאינו אנוס, גם במלאכה שהוא אנוס מקרי מחלל, וכן הוא בכל האיסורים".
הרב אליהו שלזינגר, רב שכונת גילה בירושלים (קובץ בית הלל, ח"ה עמ' פא) כתב בביאור דברי הבית הלוי: "כל דבר שאדם עושה, הרי שלבד מעצם העשייה יש כאן גילוי כי זה רצונו לעשות כך, שהרי אם לא היה רוצה לעשות את המעשה הזה, בודאי לא היה עושהו. נמצא שהמעשה שעושה מבטא את רצונו החופשי לעשות את אותו מעשה. אבל כאשר הוא עושה את המעשה מתוך כך שכופים אותו לעשות את המעשה, הרי שהמעשה שעושה מבטא את ההיפך הגמור ממה שהוא באמת רוצה, וזה מבטא שבעצם הוא איננו רוצה לעשות את אותו מעשה שעושה, ורק בגלל שאונסים אותו עושה כך. אבל אדם שעושה את אותו מעשה גם בלי שאונסים אותו, נמצא שאצלו האונס לא מבטא שרצונו הוא הפוך, שהרי גם בלי האונס היה עושה כך, ועל כן האונס אצלו לא משנה דבר, והוי כמו שלא אנסוהו, או כמו שלא היה כאן מצב של פיקוח נפש".
פטור "אונס" בחילול שבת לצורך חולה
ד. על פי דברי הבית הלוי כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח, מפתחות ומילואים לפרק יג לקונטרס משיבת נפש) "יוצא לנו מדברי הבית הלוי, שגם כשברור הדבר שיש לחלל את השבת עבור חולה שיש בו סכנה, מכל מקום מצוה שיעשה זה על ידי רופא שומר שבת. כי הרופא שאינו שומר שבת, כשיעשה החילול עבור החולה, אף על פי שיש הכרח לכך, מכל מקום יזקף עליו כאילו חילל את השבת, בהיות שהיה מחלל גם אילו לא היה הכרח לכך. ואילו הרופא השומר שבת, כשיחלל עבור החולה שיש בו סכנה, לא יזקף עליו זה לעבירה כלל, ואדרבה למצוה תחשב לו. וזה חידוש נפלא".
וכן נקט להלכה בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק לב סע' מה ובהערה קל) על פי דברי הבית הלוי: "יש להעדיף את שירותיו של רופא שומר שבת" – שכן כאמור, לרופא מחלל שבת אין פטור של "אונס", כאשר הוא מחלל שבת לצורך הטיפול הרפואי.
על דברים אלו תמה בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סי' שצט) "אפילו רופא מחלל שבת שמטפל בחולה לפרנסתו כבשאר ימות החול, וללא תמורת תשלום לא היה מגיע לטפל, מכל מקום הרי באותה שעה שמתעסק בהצלה, הוא מתכוין ורוצה להציל. וכדחזינן שהרופאים עושים כל מה שביכולתם כדי להציל, אלא שרוצים גם כן תשלום על כך. ואף אם אינו מתכוין למצות הצלת נפשות, מכל מקום בהצלת נפשות לא צריך כוונת מצוה, אלא די במה שמתכוין להציל כדי לדחות שבת בפיקוח נפש". כלומר, טיפול רפואי שמגיש רופא שאינו שומר תורה ומצוות לחולה מסוכן, תמיד נחשב ל"מעשה הצלה", שמותר לעשותו בשבת לצורך פיקוח נפש. ולכן ברור שגם רופא שאינו שומר תורה ומצוות, אינו עובר עבירה במעשה זה. וכן תמה הגרי"ש אלישיב, (הובא בספר שבות יצחק, דיני חשמל בשבת, פרק יט עמ' רא בהערה) "כשנזדמן למי שפרוץ בחילול שבת לעשות מלאכה לחולה מסוכן, התורה מחייבתו לחלל שבת, וכשהוא מכוין להצלת החולה, איך אפשר שייחשב על מעשה זה כמחלל שבת".
דברים בסגנון דומה כתב רבי שמואל אליעזר שטרן (קובץ בית הלל, ח"ה עמ' עט) "מה ענין הפטור דאונס להיתרא דפיקוח נפש בשבת, אפילו אי נימא דלענין אונס הוי טענתו טענה, אין זה שייך כלל לענייננו, דאנן לאו מתורת פטורא דאונס אתינן עליה. ולענין פטור והיתר ד"וחי בהם" פשוט לענ"ד דעיקר הפטור נובע מחמת המציאות שחיי איש הישראלי מוטלים על הכף, ולכן נדחית השבת מחמתו, ומאי איכפת לן במה שגם מבלעדי החולה שלפנינו היה הוא מחלל את השבת, דמכל מקום עתה הרי באה מלאכה זו לצורך הצלה ופיקוח נפש. וביותר איכא לתמוהי טובא בדברי בית הלוי, דהתינח אם אותה הפעולה בעצמותה, היתה נעשית גם מבלעדי הפיקוח נפש שלפנינו, אז אולי יש טעם לומר דאין יכול לחול על כך היתרא דפיקוח נפש. אבל בגוונא שהרופא הוא מחלל שבת באופן כללי, אך מה שעושה כעת לצורך החולה שבא לפניו לא היה עושה לולא החולה. ואם כן הרי בכהאי גוונא פשוט וברור דכיון דסיבת העשיה היא משום הפיקוח נפש, תו לא איכפת לן מה שבמשך היום הוא עושה שאר חילולי שבת. וכי עלינו לעשות מאזן כללי על התנהגות הרופא או המציל בכל שבתות השנה, והדבר פשוט לענ"ד דאין לנו לדון אלא על המעשה המסויים שנעשה לפנינו מחמת הטיפול בחולה דילן. וכיון שהמעשים האלו לא היו נעשים לולא החולה, פשיטא דאיכא להיתרא דפיקוח נפש דוחה שבת".
פיקוח נפש בשבת – הותרה או דחויה
ה. ונראה לענ"ד כי חידושו של הבית הלוי תלוי ועומד במחלוקת רבותינו הראשונים, האם השבת 'הותרה' או 'דחויה' אצל חולה הנצרך לחלל שבת עבורו.
במסכת יומא (פג, א) תנו רבנן: "מי שאחזו בולמוס [שהוא חולי שיש בו סכנה] מאכילים אותו הקל הקל". ופירש"י: "אם אין לנו דברים מותרים כדי צורכו, ויש לפנינו מיני איסורים, מאכילים אותו הקל הקל שבהם". בדברי הרא"ש (יומא פ"ח סי' יד) הובאה השאלה שנשאל הראב"ד, האם כשחולה שיש בו סכנה נצרך לאכול בשר בשבת, עדיף שיאכל נבלה [איסור לאו], או שישחטו עבורו בהמה [איסור סקילה]. ומבואר בדברי מהר"ם מרוטנבורג (הובא ברא"ש שם) ושו"ת הרשב"א (ח"א סי' תרפט) כי התשובה לשאלת הראב"ד תלויה במחלוקת האם שבת 'הותרה' או 'דחויה' אצל חולה. אם נאמר ש'הותרה', שוחטים לו. אך אם השבת 'דחויה', מאכילים אותו נבילה, ואנו לא נעבור על שחיטה כיון שיש לו בשר ולא נעבור אנחנו ונדחה את השבת. כלומר, אם שבת 'דחויה' אצל פיקוח נפש, יש להשתדל לעשות את הדברים בדרך של היתר, ואף שהדבר כרוך במאמץ, כדי להימנע מעשיית מלאכה אסורה. ולכן מאכילים אותו נבלה ולא שוחטים עבורו. אך אם שבת 'הותרה' אצל פיקוח נפש, אין כל צורך להתאמץ הרבה כדי לצמצם בעשיית המלאכות האסורות, ואפשר לשחוט לו בהמה כדי להאכילו.
ומעתה נראה כי דברי הבית הלוי נכונים רק לשיטת הסוברים כי השבת דחויה אצל פיקוח נפש, והפטור הוא משום אונס – ואז יש מקום לחדש שאין למחלל שבת פטור אונס במה שהיה עושה בלאו הכי. ברם לשיטת הסוברים כי שבת הותרה אצל פיקוח נפש, ההיתר לעשיית המלאכות האסורות הוא לא משום פטור "אונס", אלא כי השבת הותרה, ולכן גם לרופא שאינו שומר תורה ומצוות מותר לעשות את כל הנדרש לפיקוח נפש.
נתכוין לאכול חזיר ועלה בידו טלה – חייב כפרה
ו. בספר שמירת שבת כהלכתה [אות ב] הביא בשם הגרש"ז אויערבך, טעם נוסף להעדפת טיפול רפואי אצל רופא שומר תורה ומצוות: "דעדיף טפי לעשות המלאכה על ידי שומר מצוות שכוונתו למצוה, כי על ידי עבריין אשר כוונתו רק עבור בצע כסף, אף על גב דקעביד מצוה, מכל מקום הוי ליה כנתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה" – כמאמרו של רבי עקיבא (קידושין פב, א) "מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה". והוסיף: "גם אפשר דבנדון דידן גרע טפי, כיון שבאמת יש כאן חילול שבת, ויתכן שהרופא נחשב כאינו מחלל שבת רק אם כוונתו להצלה ולא אם מכוין לתשלום".
אכן, גם על סברא זו תמה בשו"ת תשובות והנהגות (שם) "האי דינא דנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו טלה הנצרך לכפרה, זהו רק כשעושה מעשה רשות וכוונתו לאיסור, מה שאין כן כשעושה מעשה מצוה ונתכוין למעשה עבירה, אין צריך כפרה".
מחשבה ומעשה – בהצלת נפשות
ז. במסכת מנחות (סד, א), נחלקו רבה ורבא בנדון המכניס מצודה למים בשבת על מנת לדוג דגים, ובמצודה עלו דגים ותינוק – האם חייב על מעשהו משום אב מלאכת "צידה", או פטור כי בסופו של דבר גרם להצלת נפש מישראל: "שמע שטבע תינוק בים [בשבת], ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים – חייב. להעלות דגים והעלה דגים ותינוק – רבא אמר חייב, ורבה אמר פטור". ובפשטות, ביאור מחלוקתם הוא: לדעת רבא המחשבה קובעת, ולכן למרות שבסופו של דבר נעשה היתר של הצלה, חייב, כי במחשבתו רצה לחלל שבת. אולם לדעת רבה, המעשה קובע, ולכן למרות שמלכתחילה רצה במחשבתו לעשות מעשה עבירה, אך היות ובסופו של דבר עשה בפועל מעשה היתר של הצלת נפש, פטור.
על פי דברי הגמרא רצה הרב שטרן (שם עמ' עז) לומר כי בנדון דידן "לדעת רבה דאזלינן בתר המעשה, פשיטא דבעינן למיזל אחר המעשה דהצלת נפשות". ולכן אין העדפה לטיפול רפואי דווקא אצל רופא שומר תורה ומצוות, כי גם רופא שאינו שומר תורה ומצוות, אפילו אם מחשבתו לחלל שבת, נחשב למעשה כמציל נפשות.
והוסיף, כי אפילו לדעת רבא שהמחשבה קובעת, יש לחלק בין דברי הגמרא לנדון דידן, ובאמת אין העדפה לטיפול רפואי דווקא אצל רופא שומר תורה ומצוות, היות וגם הרופא שאינו שומר תורה למרות מחשבתו לחלל שבת, סוף סוף במעשיו הוא מציל נפשות: "דדווקא התם דעכ"פ ניצודו בפועל דגים, משום הכי שפיר מחשיב מלאכת צידה. אבל אם היתה רק צידת תינוק, לכולי עלמא לא מחייב אע"פ שכוונתו לצידת דגים. ואם כן הוא הדין בנדון דידן, כיון דבפועל לא נעשתה כל מלאכה מלבד מה שהוא לצורך הצלת חיי החולה, אם כן לכולי עלמא אין כל מקום לחייב את המציל".
אמנם בספר שבות יצחק (ח"ו, דיני חשמל בשבת, פרק יט עמ' ר) כתב, שעובדי חברת החשמל שמחללים שבת "ואין מחשבתם לשם הצלת חולים כלל, אפשר דעוברים על איסור תורה", בהסתמכו על דברי הביאור הלכה (סי' שטז סע' סע' ז ד"ה הצד) שכתב כי "הצד נחש או עקרב במקומות שדרכם להמית, אם לא נתכוין לבערם מן העולם כדי שלא ימיתו, אלא צדם לרפואה, אפשר דעובר על איסור דאורייתא". ולפי דבריו נראה איפוא, כי גם רופא מחלל שבת שמטפל בחולה ואין מחשבתו לשם הצלתו כלל, עובר על איסור תורה, וצ"ע.
העדפת טיפול אצל רופא שומר תורה ומצוות – נימוקים נוספים
ח. בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ו סי' פח) כתב טעם נוסף להעדפת טיפול בחולה שיש בו סכנה אצל רופא שומר תורה ומצוות: "דיש לחלק בין מי שאנסוהו עכו"ם לעבור עבירה לבין חולה שמתרפא באיסור, דמי שאנסוהו לעבור עבירה, שורש ההיתר מדכתיב "ולנערה לא תעשה דבר", דילפינן מינה דמעשה שנעשה מחמת אונס הוי כלא נעשה המעשה ע"י האדם, ולכן אין זה מעשה איסור כלל. אבל חולה שמתרפא מחליו על ידי האיסור, הרי החולה עושה האיסור מדעתו ומרצונו, ולכן הרי זה מעשה עבירה, רק דילפינן מ"וחי בהם" דדחינן איסור להצלת חיים. ומעתה, כיון שמעשה באונס אינו מעשה עבירה כלל, לכן עדיף לקרוא לרופא שומר שבת שמחלל השבת רק משום ציווי התורה לחלל שבת להצלת חיים. כיון דרופא מחלל שבת, הרי מחלל השבת להצלת חיים מדעתו ומרצונו ולא מחמת ציווי התורה לחלל שבת, ועל כן הרי הוא כחולה שרוצה להתרפאות מחוליו ע"י איסור שזהו מעשה עבירה, ורק שנדחה האיסור במקום סכנת חולי מדין "וחי בהם". אבל רופא שומר שבת שמחלל השבת רק משום ציווי התורה לחלל השבת להצלת חיים, כיון שאינו עושה כן מדעתו ומרצונו אלא משום שמוכרח מחמת ציווי התורה, הרי זה כעין מעשה באונס שאינו מעשה עבירה כלל".
הרב שטרן (שם) הוסיף עוד טעם להעדפת טיפול בחולה מסוכן אצל רופא שומר תורה ומצוות: "דהרי הרופא שהוא שומר תורה ומצוות יקפיד וידקדק שלא לעשות מלאכות מיותרות שאינן חיוניות לצורך פיקוח נפש. משא"כ אותו הרופא המחלל שבתות ועושה את השבת כחול, בוודאי לא יצמצם את פעולותיו למעט במלאכות, אלא ינהג כפי שעושה בימות החול. ואם כן עדיף להשתמש ברופא שומר תורה ומצוות בכדי שלא לגרום לרופא החילוני להיכשל במלאכות שאינן נדחות לצורך חולה".
העדפת טיפול אצל רופא מחלל שבת כדי לא לבטל מצות עונג ושביתה בשבת
ט. מן העבר השני, בשו"ת תשובות והנהגות (שם) מבואר הטעם להעדיף טיפול רפואי דווקא אצל רופא מחלל שבת: "ולענ"ד נראה, דאדרבה, כיון שאם לא יקרא לרופא שומר שבת, אז באותה שעה רופא זה מקיים מצוות דעונג וקדושת שבת. מה שאין כן במחלל שבת, שאף אם לא יעשה מלאכה באותו שעה, אינו מקיים הנ"ל, לכן נראה דעדיף לקרוא לרופא מחלל שבת, והיינו כששניהם מומחים באותה מידה".
הרב שטרן כתב (שם) טעם נוסף להעדיף טיפול רפואי דווקא אצל רופא שאינו שומר תורה ומצוות: "שהרי בשבת מלבד איסורא דלא תעשה על המלאכות, אף מצווה על מצות עשה דשביתה, ואותה מצוה דשביתה מתבטלת על ידי כל מי שעושה מלאכה אחת במשך יום השבת. וכיון שכן הרי פשוט דעדיף לפנות אל הרופא המחלל שבת בלאו הכי, שהרי מצות שביתה שלו כבר בטלה בלאו הכי. משא"כ אם ישתמש ברופא שאינו מחלל שבת, אם כן יגרום בחילול שבת לדחות מלבד עבירת הלא תעשה, גם ביטול מצות שביתה בשבת".
חולה מסוכן – האם צריך להעדיף לטפל אצל רופא שומר תורה ומצוות – פסקי הלכה
י. כפי שהובא לעיל [אות ד] הציץ אליעזר פסק שיש להעדיף טיפול רפואי אצל רופא שומר תורה ומצוות.
אמנם למעשה, בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סימן יז) הבהיר את דבריו, וכתב כי העדפת טיפול אצל רופא שומר תורה ומצוות אינה חובה אלא זכות: "ברצוני להדגיש שמה שהבאתי לומר על פי דברי הבית הלוי לחזר אחר רופא שומר שבת, דצריך שהדבר יהא ברור שהוא רק מן המובחר, אבל ע"פ דין ברור שאין כל איסור להזמין גם רופא שאינו דתי".
במקום אחר (ח"י סימן כה פרק יח אות ג) הוסיף הציץ אליעזר: "הדגשתי לאחרונה לכתוב כן מפני כמה טעמים: ראשית, עצם הדבר שחידשו בזה הגאונים הנ"ל, לא מצאנו חבר להם בכל דברי הפוסקים, ואדרבה, מדלא טרחו להזכיר מזה משמע שלא סברי לחלק בכזה. שנית, הרי לא מן הכל אדם זוכה להתרפאות, ומשום כך הרי נפסק (יו"ד סי' שלו סע' א) דרופא המונע עצמו מלרפאות, הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ואם כן, לגבי החולה מיחשב הכל פיקוח נפש, לרבות הזמנת רופא זה שאינו שומר מצוות. שלישית, גם אם לרופא הזה שהיה מחלל בלאו הכי נזקף דבר חילולו עבור חולה זה לעבירה, מכל מקום המזמינו לטיפול בחולה הזה אין עליו על ידי כך שום עבירה של "לפני עור" או של מסייע ידי עוברי עבירה, היות ולגבי החולה הוי מיהת דבר החילול היתר גמור בהיותו במצב של סכנה".
וכן פסק בשמירת שבת כהלכתה (פרק לב סע' מה) "יש להעדיף את שירותיו של רופא שומר שבת. אולם מותר לפנות לרופא שאינו שומר שבת או שהוא נכרי, אם הוא יותר מומחה, גם אם יש רופא שומר שבת במקום, וגם אם ידוע שאינו שומר שבת יחלל את השבת ללא כל צורך, כגון שיסע במכוניתו לבית החולה הגם שביתו קרוב אליו, או שידליק סיגריה בדרך אל החולה". ובהערה (שם) הביא בשם הגרש"ז אויערבך דאם מותר לחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה, כל שכן דמותר נמי לעבור על לאו דלפני עור".
- • •
החלפת "משמרת" בין רופאים וחיילים בשבת
יא. ממוצא הדברים פסק הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן לד אות לה) "אם החולים הם יהודים, אסור [לרופא שומר תורה ומצוות] להחליף עם רופא ישראל אחר עובר עבירה, שהרי הלה קעביד מצוה, ואילו העבריין לפי מחשבתו הוא מחלל שבת". וכן הביא בשמו בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מ סע' כז) "רופא שומר תורה ומצוות אשר יש לו תורנות בבית חולים בשבת, אל יחליפה עם מחלל שבת, מחשש שמא יצטרך לחלל את השבת, אלא יעשה את התורנות שלו, ויש לו שכר טוב מאת ה'". ובהערה (שם) ציין לדברי הגרש"ז [לעיל אות ד] "דעדיף טפי לעשות המלאכה על ידי שומר מצוות שכוונתו למצוה, כי על ידי עבריין אשר כוונתו רק עבור בצע כסף, אף על גב דקעביד מצוה, מכל מקום הוי ליה כנתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה" שנצרך לכפרה וסליחה. ולדברי הבית הלוי [אות ג] שלרופא הרגיל בחילול שבת, אין פטור של "אונס", כאשר הוא מחלל שבת לצורך הטיפול הרפואי, היות ובכל מקרה הוא מחלל שבת. ולכן גם בנדון החלפת המשמרות, יש להעדיף את הרופא השומר שבת על פני הרופא שאינו שומר שבת.
מאידך גיסא, בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' עט) כתב "טעם גדול" להתיר החלפת משמרות עם רופאים שאינם שומרי תורה ומצוות, היות ובכך מצטמצם חילול השבת שלהם, כי "כשישארו בביתם יחללו שבת במזיד בכל מלאכות שיזדמן, לא פחות מהמלאכות שיעשה בבית הולים באיסור, שאם כן אין בזה לפני עור בזה שהוחלפו להו מלאכות במלאכות. ויותר נוטה שהופחתו, כי יש הרבה חולים שמותר, וגם הרבה הוא רק מדרבנן. ומה שעושה בבית רובן הוא מלאכות מדאורייתא".
וכיוצא בזה הובא בשמו בספר מסורת משה (ח"ד, שבת, סימן קלז) במענה לשאלה שהוזכרה לעיל [אות א] האם מותר לאחות בבית חולים, להחליף את משמרת השבת שלה עם אחות אחרת לא דתיה: "והשיב רבנו, שבעצם אין להחשיב את זה כלפני עור ממש, דהלוא האחות הלא דתיה בין כך מחללת שבת, ואדרבה יתכן שכשהיא תשמש כאחות תמעט קצת בחילול שבת מחמת שתעסוק לפעמים בחולים כאלו שיהיה לה בהם היתר לחלל שבת בשבילם מחמת פיקוח נפש". אך הוסיף: "מכל מקום מאד לא ראוי שאשה דתיה תגיד לאשה לא דתיה לעבוד במקומה בשבת. וממילא אם יש מציאות שלכתחילה תאמר האשה הדתיה לממונה, שהיא לא עובדת בשבת רק ביום ראשון, ותבקש שימצאו מישהי אחרת שתעבוד בשבת, אז אף שממילא נובע מזה שאשה האחרת שתעבוד תהיה לא דתיה, באופן זה יש להתיר. כי הדתיה אינה מחוייבת לדאוג רק בשבילה ולא לאחרים. אך אם היא צריכה לסדר את הענין בעצמה, לבקש מהאשה הלא דתיה, אז אין זה ענין יפה, אך מכל מקום אין לאוסרו".
ולענ"ד נראה על פי המבואר [לעיל אות ה], כי לדעת הסוברים שהשבת הותרה אצל פיקוח נפש, היות ולרופא וחייל מותר לעשות את כל הנדרש לפיקוח נפש, אין כל מניעה להחליף עמהם את המשמרות, היות ולא גורמים להם לעבור כל איסור.
- • •
חולה שאין בו סכנה – האם צריך להקפיד ללכת לרופא שומר תורה ומצוות
יב. בספר שערים המצויינים בהלכה (על קיצור שלחן ערוך סי' צא אות א) הביא מדברי שו"ת ברכת משה (קונטרס התשובות סי' כא) "דמותר לעמוד בשבת לביקורת הרופא המחלל שבת, אע"ג דיש לחוש שיחלל שבת עבורו. ואין בזה איסור "לפני עור", משום דהוא דורש מצב בריאותו, ואינו מבקש ממנו שיחלל שבת עבורו, והוא בשב ואל תעשה, והרופא עושה האיסור לעצמו. והמחמיר לחוש שלא יגרום חילול שבת במקום שאינו נחוץ, תבוא עליו ברכה".
בשו"ת יד יצחק (ח"ג סימן צה) מבוארת סיבה נוספת להיתר, כי לעתים החולה אינו מודע למצבו האמיתי, ואף שסבור כי לא נשקפת לו סכנה מחוליו, כאשר יבדק אצל הרופא יתברר כי הוא חולה שיש בו סכנה: "דהחולה בעצמו אינו מבין מצב בריאותו, ולפעמים מזדמן שסובר שאין בו סכנה, ודעת הרופא דסכנה הוא, וכיון שהוא הלך בהיתר להרופא, אפילו יחלל שבת עבורו, הרי עושה זאת מדעת עצמו".
אולם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן טו, קונטרס משיבת נפש, פרק יג) הביא את דברי הברכת משה, וכתב: "גם הלום ראיתי בספר זבחי צדק (בחלק השו"ת ח"ב סי' יח) נשאל גם כן אם מותר לחולה שאין בו סכנה לבקר אצל רופא מחלל שבת, ובדברי תשובתו אסר בהחלטיות, וזאת הלכה העלה שאסור לחולה שאין בו סכנה ללכת לרופא כזה ביום ש"ק". ופסק הציץ אליעזר: "בשבת קודש יש להעדיף ולבחור ללכת דוקא אצל רופא שומר שבת ומצוות".
למעשה, בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מ סעי' י) פסק: "חולה שאין בו סכנה, חייב להעדיף לפנות בשבת אל רופא שומר תורה ומצוות, כדי שתהא שבת נשמרת ולא תתחלל ח"ו. אי אפשר לפנות אל רופא שומר מצוות, או שהרופא שאינו שומר תורה ומצוות מומחה יותר במקצועו, ילך אליו, גם אם הוא יודע שהלה ידליק אור וירשום את השם ופרטי המחלה וכדומה בכרטיס החולה, וגם יכתוב לו מירשם בשבת. עם זאת, ודאי שאם אפשר להניא את הרופא מלחלל שבת ויום טוב, מצוה וחובה לעשות כן". ובהערה (שם) כתב: "ושמעתי מהגרש"ז אויערבך, שלפי דברי הגדולים האלה [ברכת משה ויד יצחק], משמע שאם הרופא ודאי יעבור על איסור תורה, וגם ברור דליכא חשש סכנה, אסור לעבור על "לפני עור" לצורך חולה שאין בו סכנה, ואסור לו לענות על שאלות הרופא אם הוא רואה שהלה מתכונן לרשום [את תשובותיו]. וגם כשהרופא עומד לכתוב מירשם, חייב החולה לוותר על הכל וללכת מאותו רופא. אולם דעתו נוטה, דכמו שאם אחד חייב לחברו כסף והלווה רשע ומאיים על המלוה שאם יתבענו – יקלל אותו וגם יחרף ויגדף וגם ישבע לשקר, אפילו הכי ברור הדבר שאין המלוה צריך להימנע משום כך מלתובעו, הכי נמי גם כאן הרי הרופא חייב מן הדין לראותו, אם הוא חבר קופת חולים, ואולי אפילו סתם רופא, כיון שחייב בכך מן הדין. ולכן אם החולה מבקש ממנו לא לחלל כלל את השבת בגללו, אינו חייב להתחשב בזה שהרופא הוא עבריין ואינו שומע לו, ובכגון דא הלעיטהו לרשע".
בספר שלחן שלמה (ערכי רפואה עמ' ק) הביא הוראה נוספת של הגרש"ז בענין זה: "מותר להזמין רופא שאינו שומר תורה ומצוות, גם אם ידוע שיבוא במכוניתו, אולם ודאי שמצוה וחובה להניאו מלנסוע אם הדבר אפשרי. אבל אין להזמין רופא מחלל שבת מטעמי ממון גרידא, כגון במקום שנמצא רופא שומר שבת אלא שיצטרך לשלם לו לאחר השבת עבור ביקורו אצל החולה. דבכהאי גוונא אין להזמין ממרחק רופא מחלל שבת, אשר יבוא ויבדוק ללא תשלום, כגון רופא קופת חולים".
[יצויין כי בקובץ בית הלל (ח"ה עמ' עז) העיר העורך, הרב ישראל מאיר יונה, כי אשה צריכה להעדיף תמיד ללכת לרופא שומר תורה ומצוות "שיודע להיזהר ממה שצריך להיזהר, כראיה, דיבור ונגיעה שלא לצורך וכדומה, ולא לרופא שאינו שומר תורה ומצוות שנוהג קלות ראש בדברים אלו, וכשבאה אצלו הרי נותנת לפניו ולפניה מכשול"].
- • •
לסיום, בנדון החלפת "משמרות" בין חיילים שומרי תורה ומצוות לחיילים שאינם שומרי תורה ומצוות, כתב הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות א] נימוק נוסף "בהשקפה" להימנע מכך: "לעשות סידורים כאלה בין דתיים ללא דתיים, זה יהיה נראה כאילו אנחנו משלימים עם מציאות של שני מיני יהדות שקולים זה כנגד זה בתוך האומה, יהדות דתית ויהדות חילונית. והלא באמת עלינו להצטער תמיד על החפשיות בישראל, ולהתפלל שיערה ה' רוח ממרום על הבנים שניתקו ממקור החיים, האמונה באלקים חיים, ובתורת החיים שמן השמים, וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. והרבה יש לחוש, לדעתי, שמסידורים כאלה יווצר הרושם כאילו כבר התייאשנו מהם וניחא לנו, ח"ו, שיהיו "שבת גויים", כאילו גם הפקרנום יאוש והפקר כאחד".
נדמה כי דברים אלו אקטואליים במיוחד, בימים בהם נמצאת החברה בישראל בקיטוב ומחלוקת בין שומרי התורה והמצוות ובין מי שאינו נמנה עליהם, והם מדברים בעד עצמם.