ברכת שהחיינו בפדיון הבן בימי בין המיצרים
א. בספר חסידים (אות תתמ) כתב: "יש חסידים מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לתשעה באב, כי אמרו איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". בבית יוסף (או"ח סי' תקנא סע' יז) הובא שהמהרי"ל (סימן לא) שכתב על דברי הספר חסידים "ונראה לענ"ד כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פרי או מלבוש. אבל אי מיקירי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או הברכה".
כדבריהם נפסק להלכה בשו"ע (שם) "טוב ליזהר מלומר שהחיינו על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה". וכתב הרמ"א: "וכן בפרי שלא ימצא אחר תשעה באב מותר לברך ולאכלו בין המיצרים".
ומבואר להלכה, שיש הבדל בין פרי ומלבוש חדש שעליהם נהגו לא לברך ברכת שהחיינו בתקופת בין המיצרים, לבין ברכת שהחיינו על מצות פדיון הבן שזמנה חל בתקופת בין המיצרים, וברכת שהחיינו על פרי שלא ימָצֵא אחר תשעה באב, שרשאי לברך גם בימי בין המיצרים.
הטעמים מדוע אין מברכים שהחיינו בין המיצרים
ב. בטעם המנהג לא לברך 'שהחיינו' בבין המיצרים נחלקו הפוסקים.
המג"א (שם ס"ק מב) כתב: "טעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורענות, אין לברך שהחיינו לזמן הזה". והוסיף: "אבל אין הטעם משום אבילות, דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו".
וכוונתו לדברי הגמרא בברכות (נט, ב) "מת אביו והוא יורשו תחילה" מברך שהחיינו על הירושה שנפלה בחלקו [ואם יש עוד יורשים מברך "הטוב והמטיב", וכפי שנפסק בשו"ע (או"ח סי' רכג סע' ב) "מת אביו, מברך דיין האמת, היה לו ממון שירשו, אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו, ואם יש לו אחים, במקום שהחיינו מברך הטוב והמטיב". ומעתה אם בזמן אבלות יום המיתה [שחיובה מהתורה] אין כל מניעה לברך שהחיינו. כל שכן בימי בין המיצרים אין כל מניעה מצד האבלות שמתאבלים על חורבן בית המקדש לברך שהחיינו. ומוכח איפוא, שאין הסיבה שאין מברכים שהחיינו בבין המיצרים משום שזהו זמן אבלות על חורבן בית המקדש, אלא הסיבה היא כי בין המיצרים נחשב כזמן פורענות, ואינו רשאי לומר "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" של פורענות.
אולם הגר"א בהגהותיו על דברי השו"ע "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המיצרים", כתב: "חומרא יתירה היא, דאינן חמורים מאבל יום המיתה, ואמרינן בפרק הרואה מת אביו וכו' מברך שהחיינו, אף שהמג"א דחק עצמו אינו כלום". ומבואר שהסיבה שאין מברכים שהחיינו בבין המיצרים היא מפני האבל והצער על חורבן בית המקדש בתקופה זו של השנה. ולכן השיג הגר"א וכתב כי מנהג זה הוא "חומרא יתירה", שהרי במסכת ברכות נאמר שאין לאבל מניעה מלברך שהחיינו.
מחלוקתם הובאה במשנה ברורה (ס"ק צח) שכתב: "טוב ליזהר מלומר שהחיינו, אף על גב דאפילו אָבֶל מברך שהחיינו, מכל מקום ימים אלו, כיון שהזמן ההוא הוא זמן פורענות, אין כדאי לומר שהחיינו לזמן הזה. והגר"א בביאורו חולק על זה וכתב דהוא חומרא יתירא, וכן הט"ז מפקפק בזה".
וכוונת המשנה ברורה לדברי הט"ז (שם ס"ק יז) שכתב על דברי הרמ"א שבפרי שלא ימצא אחר תשעה באב, מותר לברך ולאכלו בין המיצרים: "ונראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המיצרים, דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו. ושמעתי סברא זו בשם הרב מהו' יוסף כ"ץ מקראקא". ומבואר בדברי הט"ז שבעצם מותר לכל אדם לברך שהחיינו בין המיצרים, מחמת החשש שמא ימות ולא יספיק לברך. וכנראה כוונת המשנה ברורה במה שהסמיך את דברי הט"ז לדברי הגר"א לומר, שהט"ז סבר כדעת הגר"א, שהמנהג לא לברך שהחיינו הוא בגלל האבלות, וזו "חומרא יתירה", ולכן בשל החשש שמא ימות, יש לברך שהחיינו בימי בין המיצרים. שכן אילו הט"ז היה סבור כהמג"א שאין לברך שהחיינו בגלל שזהו זמן פורענות, ולא היה ראוי לומר "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" של פורענות, ברור שהיה ממש איסור לברך ברכת שהחיינו, וכיצד היינו מתירים לברך מחמת החשש שמא ימות, אלא ודאי הט"ז סבר כהגר"א שזו "חומרא יתירה", ולכן רשאי לברך.
ברכת שהחיינו על פדיון הבן, ברית מילה וקיום מצוות בימי בין המיצרים
ג. ונראה נפקא מינא בין הטעמים למנהג שלא לברך שהחיינו בימי בין המיצרים, בהקדם דברי השו"ע שכתב בהמשך המובא לעיל, שיש להיזהר מלומר שהחיינו על פרי או על מלבוש בימי בין במיצרים, כי "על פדיון הבן אומר [שהחיינו], ולא יחמיץ המצוה".
והנה השו"ע בהלכות מילה (יורה דעה סי' רסה סעי' ז) כתב: "להרמב"ם לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה. וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים".
לפי זה דן רבי יחיא צאלח, מגדולי פוסקי רבני תימן, בשו"ת פעולת צדיק (ח"ג סימן מז) האם אבל על אביו ואמו מברך שהחיינו בברית מילה. ובהסתמכו על דברי השו"ע בהלכות בין המיצרים שמברכים על פדיון הבן כדי שלא להחמיץ המצוה, פסק: "מכאן נראה פשוט דהאבל מברך שהחיינו כיון דזמנה קבוע כפדיון הבן, ואין לדחותה". ומדבריו יש ללמוד, שהנוהגים לברך שהחיינו בברית מילה, ממשיכים במנהגם גם בימי בין המיצרים, וכן נקט להלכה בספר פסקי תשובות (סי' תקנא אות נד) "על פדיון הבן אומר שהחיינו, והוא הדין בברית מילה לאלו הנוהגים לברך שהחיינו".
והנה הביאור הלכה כתב בהלכות תפילין (סי' כב סע' א ד"ה קנה) "דיש פוסקים שסוברים דעל כל מצוה שאדם עושה פעם ראשונה בימי חייו יברך שהחיינו", ומדבריו היה נראה לכאורה, שהמניח תפילין בפעם הראשונה בימי בין המיצרים, רשאי לברך שהחיינו, כשם שמברכים שהחיינו על קיום מצות פדיון הבן וברית מילה שנזדמנו לימי בין המיצרים. אולם בספר שלמי מועד (פרק פט עמ' תעח) הביא בשם הגרש"ז אויערבך כי "מי שנעשה בר מצוה בימים אלו [בין המיצרים], לא יברך שהחיינו כשמניח התפילין".
וצ"ע במה שונה מצות תפילין, שאין לברך עליה שהחיינו בפעם הראשונה כשמקיימה בימי בין המיצרים, ממצוות פדיון הבן וברית מילה שמברכים על קיומן ברכת שהחיינו גם בימים אלו.
עיקר ברכת שהחיינו – על "קיום מצות" פדיון הבן
ד. אשר נראה בביאור הדברים, בסוגיית הגמרא בסוף מסכת פסחים (קכב, ב) דנו מי מברך ברכת שהחיינו בשעת קיום מצות פדיון הבן: "כהן מברך, דקא מטי הנאה לידיה, או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה", והסיקו בגמרא: "והלכתא, אבי הבן מברך שתים". דהיינו אבי הבן מברך ברכת המצוות על פדיון הבן, וברכת שהחיינו.
והקשה הרש"ש: "מדוע לא יברכו שניהם, הכהן על הנאתו, ואבי הבן על קיום המצוה". ותירץ: "ונלענ"ד דבאמת פשיטא להו דשניהם צריכים לברך, רק דמבעיא ליה מי עדיף לברך ויוציא את חברו". ומתבאר שברכת שהחיינו בקיום מצות פדיון הבן כוללת שני חיובים: האחד, חיוב המוטל על האב, לברך שהחיינו על קיום המצוה. והשני, חיוב המוטל על הכהן, לברך על ההנאה בקבלת חמש הסלעים [ודנה הגמרא, מי עדיף שיברך כדי להוציא את חברו ידי חיובו, האב או הכהן, והמסקנא שהאב מברך].
מדברי השו"ע שמברכים שהחיינו על פדיון הבן גם בימי בין המיצרים כדי "לא להחמיץ המצוה", משמע כי מברכים גם כשהברכה היא על הנאה [של הכהן], היות ועיקר הברכה הוא על קיום המצוה [של האב], ולכן אין להימנע מהברכה כדי לא להחמיץ את קיום המצוה. וממילא, וודאי ואפילו כל שכן שמותר גם לברך שהחיינו בימי בין המיצרים בברית מילה, כאשר ברכת השהחיינו היא רק על קיום המצוה ואינה על ההנאה, כי אם על ההנאה מברכים שהחיינו, קל וחומר על קיום מצוה יש לברך.
אולם כשמברך שהחיינו בהנחת התפילין בפעם הראשונה, עיקר הברכה אינה על קיום המצוה אלא על ההנאה בקנייתן, שהרי ללא קניית התפילין לא היה מברך שהחיינו [כי קניית התפילין היא כמו קניית בגד חדש שמברכים שהחיינו בשעת הקניה]. ומשום כך אין לברך שהחיינו בימי בין המיצרים אפילו בשעת קיום המצוה בפעם הראשונה, כי הרי עיקר הברכה על ההנאה שבאה לידו בזמן זה של בין המיצרים, ועל הנאה אין לברך ברכת שהחיינו בעת הזאת.
האם רשאי לכוין בברכת שהחיינו על פדיון הבן להיפטר מחיובו לברך שהחיינו על פרי חדש
ה. השדי חמד (מערכת בין המיצרים אות ד) כתב: "בין המיצרים דמותר לברך שהחיינו על פדיון הבן, כמו שכתב מרן בסוף סי' תקנ"א, יכול אבי הבן ליקח פרי חדש ולכוון לפוטרו בברכתו שהחיינו. ואחר שיברך על המצוה ושהחיינו, יברך ברכת הפרי ויאכלנו. והוא הדין באבי הבן על המילה. אלא דכשהמילה בבית הכנסת הוא רחוק קצת מציאות זה שאסור לאכול בבית הכנסת. ונראה דיוכל לצאת מבית הכנסת ולברך על הפרי ולאכלו שם".
וכן פסק בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן שסב) לענין ברכת שהחיינו בברית מילה: "איך הדין אם בבין המיצרים מי שרוצה לאכול פרי חדש, האם יכול ללכת לברית מילה, ויבקש מהאב במקומות שעושים שהחיינו בברית מילה, שיוציאנו בשהחיינו על הפרי. יען שאחד טען דהוי ליה שומע כעונה, והוי כמברך בעצמו. אבל לדעתי זה רק בעצם הברכה ממש, ולא אי יוצא בשומע כעונה. וכן כתב לי ידידי הרה"ג ר' שריה דבליצקי, דזהו רק בגדר מחשבה וכו' שאין הקב"ה מצרפו, כמו שמותר לרש"י דפסקינן כן לכוון לשמוע קדושה באמצע שמונה עשרה, ואין בזה משום הפסק". ומבואר בדבריהם, שרשאי לכוין בברכת שהחיינו בעת פדיון הבן או ברית מילה בימי בין המיצרים, לפטור בהם את חיובו מלברך שהחיינו על פרי חדש, וכאילו בירך שהחיינו על פרי חדש.
והדברים מוטעמים לפי מה שביארנו לעיל בדברי השו"ע שרשאי לברך ברכת שהחיינו על פדיון הבן גם בימי בין המיצרים כדי "לא להחמיץ המצוה", כי רשאי לברך שהחיינו גם כשהברכה היא על הנאה [של הכהן], הואיל ועיקר הברכה הוא על קיום המצוה [של האב], ואין צורך להימנע מהברכה כדי לא להחמיץ את קיום המצוה. ואם כן הוא הדין בנדון דידן, רשאי לברך ברכת שהחיינו ולאכול הפרי, למרות שהסיבה לברכת שהחיינו היא על ההנאה והשמחה מהפרי, כי עיקר הברכה עדיין על מצוות פדיון הבן או ברית מילה. ורשאי אז גם לכוין לצאת ידי חובת ברכת שהחיינו על הפרי החדש.
אולם בשו"ת ישיב משה (ח"ב סימן קכו) אסר לכוין בשעת ברכת שהחיינו בברית מילה בימי בין המיצרים לצאת ידי חובת ברכת שהחיינו על פרי חדש: "שאלתם במי שיש לו ברית מילה בזמן בין המיצרים דמותר לו לברך שהחיינו, האם יכול להזמין פרי חדש ולכוון גם עליו בברכתו ולאוכלו. והארכתם בזה בטעם האיסור לברך שהחיינו, ואם אסור גם אכילה שיש בה שמחה. תשובה, ודאי טעם האיסור כמו שכתב הספר חסידים והמג"א, כי זמן הפורענות הוא, ואין ראוי לברך שהחיינו לזמן הזה. ואם כן יש להיזהר גם כן מלאכול, כי יפסיד ברכת שהחיינו בזמנה כי אע"פ שהיא רשות מכל מקום מצוה איכא".
ברכת "שהחיינו" על קיום מצוה – שזכה לקיים את המצוה ולא על הזמן
ו. כדי להסביר את מחלוקת השדי חמד והישיב משה, יש לשאול מדוע לפי כל השיטות רשאי לברך ברכת שהחיינו על פדיון הבן בימי בין המיצרים, ואילו על פרי חדש נהגו שלא לברך. שהרי אם הסיבה לא לברך היא בגלל שזהו זמן של פורענות, אם כן שלא יברכו ברכת שהחיינו גם על פדיון הבן, הלוא זהו זמן של פורענות, ומהו ההבדל ביניהם.
וכתב בשו"ת מטה לוי (סימן ג) "הא דאין לברך שהחיינו על זמן ההוא, היינו בדברים שבאו מחמת הזמן ההוא, והימים ימי ביכורי הפירות. ובכל שנה ושנה באים ושבים פירות חדשים, באותן ג' שבועות. ואם יברך שהחיינו לזמן הזה, שאוכל פירות חדשים האלו, מברך על אותו הזמן שהוא בין המיצרים. מה שאין כן אם מברך על פדיון הבן לזמן הזה, הלא מצוה זו לא תליא בזמן הזה דווקא כמובן, דזמן הזה דפדיון הבן פירושו אותו הזמן שבאה המצוה או דבר החדש לידו".
מבואר בדבריו חילוק מהותי בין אמירת "שהחיינו לזמן הזה" על פרי, לאמירת "שהחיינו לזמן הזה" על פדיון הבן [וברית מילה]. כאשר מברך על פרי חדש, הברכה במהותה היא על הזמן של הבשלת הפרי החדש, ועל כן בזמן של פורענות לא ראוי לומר שהחיינו "לזמן הזה" של פורענות, כי אין לברך ולשמוח ולהודות בזמן של פורענות. אולם כאשר מברך "שהחיינו" על קיום מצוה שנזדמנה לימי בין המיצרים, עיקר הברכה אינה על שהגיע לזמן זה, אלא על שזכה לקיים את המצוה, ואין ברכה זו מתייחסת לזמן פורענות, אלא רק מורה על הבעת שמחה והודאה בקיום המצוה.
על פי זה מוסברים דברי הישיב משה, שאין לכוין בעת ברכת שהחיינו על מצות ברית מילה לצאת גם ידי חובת ברכת שהחיינו על פרי חדש, כי גם אם רשאי לברך שהחיינו על קיום מצות ברית מילה, אין זה עדיין מתיר לכוין לצאת גם בברכת שהחיינו על פרי חדש. כי ברכת שהחיינו על פרי חדש היא הודאה והבעת שמחה בזמן הבשלת הפרי החדש, וזמן ההבשלה הוא זמן של פורענות, ולכן אין לכוין לצאת אפילו בזמן שמברך שהחיינו על קיום מצוה חדשה ולומר על הפרי "שהחיינו לזמן הזה" של פורענות [אבל ברור שעל קיום המצוה שאינו תלוי בזמן מסוים, שאינו תלוי בזמן פורענות, ודאי רשאי לברך שהחיינו]. ולכן על מצות ברית מילה או פדיון הבן, רשאי לברך ברכת שהחיינו אפילו בזמן בין המיצרים.
- • •
ז. אם כנים הדברים, נמצא שנדון דידן, האם מותר לכוין בברכת שהחיינו של פדיון הבן וברית מילה לצאת באותה ברכה ידי חובתו בברכת שהחיינו גם על פרי חדש, תלוי במחלוקת המג"א והגר"א בסיבה שלא לברך שהחיינו על פרי חדש בין המיצרים. לדעת המג"א אין מברכים שהחיינו בימים אלו על פרי חדש "כיון דהזמן ההוא זמן פורענות, ואין לברך שהחיינו לזמן הזה", ולכן אפילו אמירת שהחיינו על קיום מצוה אינה מאפשרת לכוין לצאת בברכת שהחיינו גם על פרי חדש.
ואילו המתירים לצאת ידי חובת הברכה על פרי בעת אמירת שהחיינו על קיום המצוה [שדי חמד, רבבות אפרים], נקטו להלכה כדעת הגר"א שאין מברכים שהחיינו בבין המיצרים מפני האבל והצער על חורבן בית המקדש בתקופה זו של השנה, והגר"א מכנה מנהג זה כ"חומרא יתירה", כי הגמרא במסכת ברכות [לעיל אות ב] מסיקה שאין לאבל בשעת אבלו כל מניעה מלברך שהחיינו. ולכן מותר לברך ברכת שהחיינו על קיום מצוה ובאותה עת לכוין לצאת באותה ברכה גם על פרי חדש.