חילול שבת לצורך טיפול בנפגעי חרדה ופוסט-טראומה (PTSD)
פתיחה
ביום חמישי בלילה, ל"ג בעומר תשפ"א, התרחש במירון אסון בלתי נתפס, שבו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם, כתוצאה ממעיכה וחנק, שנגרמו מהצפיפות הרבה במקום. בשעת מעשה, נכחו במקום האסון אלפים, ומאות מתוכם ראו את האסון קורה אל מול עיניהם, את ההרוגים, את הפצועים שזעקו לעזרה, ואת פעולות כוחות ההצלה בשטח, ולאחר מכן, את צוותי זק"א [זיהוי קרבנות אסון] עסוקים במלאכת הקודש שלהם.
כעשרה ימים לאחר מכן, ביום ירושלים, פתח צה"ל במבצע 'שומר החומות' ברצועת עזה, שבמהלכו שוגרו לעבר מאות ישובים בדרום הארץ, גוש דן וירושלים, יותר מ-4,000 טילים, רקטות ופצצות מרגמה.
פחות משבוע אחר כך, בערב חג השבועות, התרחש אירוע רב-נפגעים נוסף בישראל, כאשר בבית מדרשו של האדמו"ר מקרלין, בגבעת זאב הסמוכה לירושלים, קרסה הטריבונה העליונה, וכתוצאה מכך נהרגו 2 וכ-220 נפצעו.
באסונות גדולים ובמלחמות, וכמו כן במהלך תאונות דרכים ובפיגועי טרור, ובפרק הזמן שלאחריהם, סובלים רבים מחרדה ומהפרעות פוסט-טראומה [Post-Traumatic Stress Disorder ובקיצור: PTSD].
בקצרה, ההגדרות של נפגעי חרדה והפרעות פוסט-טראומה, הן:
- נפגעי חרדה – הם הנוכחים באירוע טראומטי מסכן חיים, כמו תאונות דרכים, פיגועי דקירה וירי, התקפות טילים או פגיעות פיזיות מסוגים שונים, המגיבים לאירוע בצורות שונות, כגון: שיתוק, רעד, הזעה, דפיקות לב מואצות, קשיי נשימה, עילפון, צעקות, קפיאה במקום, חוויה עזה של פחד, תחושת חוסר אונים, דיבור ללא הפסקה, בכי ועוד.
- הפרעה פוסט-טראומטית – היא הפרעה פסיכיאטרית, המתפתחת לאחר חוויה באירוע טראומטי מסכן חיים, הכוללת תגובות שונות וקיצוניות: החל בהתנהגות רגזנית או תוקפנית, תגובת בהלה מופרזת, קשיים בריכוז, הפרעות שינה ואכילה, וכלה בדיכאון עמוק ומחשבות אבדון.
הטיפול בנפגעי חרדה ופוסט-טראומה, נעשה על ידי רופאים פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, אשר בראש ובראשונה, מטים אוזן, מקשיבים, ואחר כך מדריכים ומורים על דרך הטיפול הרפואי-תרופתי הנחוץ.
האסון במירון התרחש בערב שבת, והאסון בבית המדרש קרלין אירע בערב חג.
בעקבות זאת, ביקשתי לברר עם בני החבורה, האם היה מותר לחלל שבת וחג, לרפואת הנפש של נפגעי החרדה והפוסט-טראומה באסונות אלו. וכמו כן, האם מותר לחלל שבת לצורך טיפול נפשי, במהלך מבצע צבאי או לאחר פיגוע טרור.
בפתח הדיון ההלכתי, הציג פרופ' ישראל שטראוס, מנהל אגף בריאות הנפש בבית הרפואה 'מעייני הישועה' בבני ברק, את ההיבטים הרפואיים, וסיפר כי לאחר אסון מירון שאירע בליל שישי, פתח בית הרפואה, על פי הוראת הרבנים המפקחים עליו, קו טלפוני שהעניק סיוע ומענה גם במהלך השבת הסמוכה.
דבריו, עוררו כמובן דיון, מה הם גבולות ההיתר לחלל שבת לצורך טיפול נפשי, שמסקנותיו לפנינו.
האם ניתן ללמוד מההיתר לחלל שבת ליישוב דעת – לכל חולה שנתקף בחרדה
א. לעיל [סימן ג אות א] נתבאר ההיתר לחלל שבת להסרת פחד וחרדה – מדין היולדת שהתירו לחלל שבת כדי ליישב את דעתה משום שהפחד שלה עלול לגרום לסכנה, והרי זה פיקוח נפש, הדוחה איסורי התורה, ללא צורך להוראת "מומחה" שיתיר זאת. כמו כן, גם מההיתר לחלל שבת מחשש שהפחד של התינוק יגרום לו לסכנת נפשות, נראה כי מצב של פחד וחרדה עלול להיות בגדר פיקוח נפש, שמחללים שבת עבורו.
והנה בשו"ת רדב"ז (ח"ד סימן אלף קלח) נשאל האם כשחולה דורש תרופה שיש בה חילול שבת, והרופא אומר שאינו זקוק לה, שומעים לחולה ומחללים שבת, או לא. והשיב: "אין חילוק בין יולדת לשאר חולאים שיש בהם סכנה, וכי היכי דיולדת אם אמרה צריכה אני, אפילו שיש שם חכם ורופא שאומר אינה צריכה לה, שומעים לה. הוא הדין והוא הטעם לשאר חולאים, דלב יודע מרת נפשו". דברי הרדב"ז הובאו להלכה במשנה ברורה (סי' שכח ס"ק כה) "אם החולה אומר צריך אני לתרופה פלונית, והרופא אומר אינו צריך, שומעים לחולה, אם לא שרופא אומר שאותה תרופה תזיקהו, אזי שומעים לרופא". בביאור הלכה (שם סע' י ד"ה ורופא) הוסיף בביאור הדברים: "אם המחלה ידועה, והחולה אומר שתרופה זו מועלת למחלה זו, והרופא אומר שאינו מועיל בזה אין סברא לשמוע לחולה לחלל שבת בחנם. ומכל מקום אפשר לומר דהיכי דאומר החולה דידוע לו שטבע גופו להתרפאות ממחלה זו כשנוטל רפואה זו, אפשר דשומעין לו, דגם בזה שייכות קצת לומר דאדם בקי בגופו יותר ממאה רופאים, אם לא דאיכא חשש שמא תיטרף דעתו עליו אם יראה שאינם עושים כדבריו".
מדברי הרדב"ז נראה כי יולדת וחולה שווים בדין זה, שאם הם דורשים תרופה שיש בה חילול שבת, ואילו הרופא אומר שאינם זקוקים לה – שומעים להם. ולענ"ד ההסבר להיתר מטעם "לֵב יוֹדֵעַ מָרַֹת נַפְשׁוֹ" הוא, שההיתר לחלל את השבת נובע מהצורך ליישב את דעתם ולהרגיע את לחצם הנפשי העלול להביאם לפיקוח נפש. ומהדין של יולדת שהתירו לחלל שבת כדי לטפל בחרדותיה, נלמד דין כללי לכל חולה שמותר לחלל שבת להצלתו ממצוקה נפשית.
מאידך גיסא, מדברי הגרי"ז [הובא לעיל סימן ג אות ה] כי גדר ההיתר לחלל שבת ליישב דעתה של היולדת הוא לא מדין "חולה שיש בו סכנה", אלא מחמת המצב המסוכן שבו היא נמצאת, שבו הפחד שלה גורם לסכנת נפשות. לפי דבריו יוצא, כי ההיתר לחלל שבת כדי ליישב את דעתו של חולה הוא רק כאשר הוא "חולה שיש בו סכנה", דהיינו מצב שבו יש סכנה ברורה כי טירוף דעתו עלול לגרום לסכנת נפשות.
הרב רא"ם הכהן, כתב בשו"ת בדי אהרן (פיקוח נפש, סימן ד) הסבר אחר, מדוע אין להוכיח מדיני יולדת לכל מקרה של חרדה וטראומה, על פי התפיסה הרפואית המודרנית המחלקת את תהליך הלידה לשלושה חלקים, והם: "השלב הראשון – הנמשך מספר שעות, ובמהלכו מתקצר צוואר הרחם ונפתח עד הגיעו לפתיחה גמורה. השלב השני, הלידה – קצר יותר, ובמהלכו יוצא הוולד לאוויר העולם. השלב השלישי – יציאת השליה". לפיכך "דין יולדת מהווה דין ייחודי, ולא ניתן להקיש ממנו לגבי יישוב דעת של חולה", כי "דין יולדת לא יכול להוות מקור להתיר חילול שבת לטובת יישוב דעתו של חולה שיש בו סכנה, מכיוון שגם ביולדת, לפי הרמב"ם ההיתר לחלל שבת ליישב את הדעת הוא רק בשלב הצירים, מפני שבשלב זה למצבה הנפשי יש השלכות על רמת הסיכון שתהיה במהלך הלידה עצמה, שבה דינה ככל דיני חולה שיש בו סכנה". ובשלבים האחרים, ההיתר הוא כסכנת נפשות גרידא.
- • •
שברון לב – פיקוח נפש המתיר חילול שבת
ב. במשקל ההיתר לחלל שבת לנפגעי חרדה ופוסט-טראומה, יש להוסיף גם את החשש לחולי מסכן חיים העלול להיגרם מחמת שברון לב.
האדר"ת (קונטרס עובר אורח סימן שלד) הסתפק, האם מי שרואה לנגד עיניו את כתבי היד של חידושי התורה עליהם יגע ועמל שנים רבות, עולים באש, רשאי לחלל שבת להצלתם "דהוי ליה ספק סכנת נפשות למי שעמל ויגע בהם כל ימיו, ויוכל לבוא לידי חולי מעגמת הנפש רחמנא ליצלן, וכמו ששמעתי על הגאון ר"א חרל"פ שהיה אבד"ק ביאליסטוק, שקרה אסון לכתבי קודש שלו, ולא האריך ימים מעוגמת הנפש, לא עלינו".
בספר משנת אברהם (סי' שלד אות א) הביא את דברי האדר"ת, וחיזק את סברתו מביאורו של האגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קעד) לדברי תוספות (בבא מציעא קיד, ב ד"ה אמר) שאליהו הנביא [שהיה כהן] החיה את בנה של האשה הצרפית "משום פיקוח נפש", שאין כוונתם לפיקוח נפש של המת אלא "פיקוח נפש של האם שהיתה מצטערת מאד". הנשמת אברהם הוסיף: "ותנא דמסייע ליה לבעל האגרות משה, שמצטערת מאד נקרא פיקוח נפש, כתב הנצי"ב (עמק שאלה, סימן קכ ס"ק ג) בפירושו על הגמרא (ברכות לא, א) שאמרה חנה אלך ואסתתר לפני בעלי. והקשה הנצי"ב, וכי שרי [לחנה] לגרום מחיקת השם [הכתוב בפרשת הסוטה]. אלא צריך לומר שראתה חנה עצמה מסוכנת, כמאמר רחל ליעקב ואם אין מתה אנכי, כך ראתה חנה שתמות מצער רעה ויגון של קנאה, ומפני פיקוח נפש שרי. ושמעתי ממו"ר הגר"י נויבירט ששאל, לכאורה יוצא מכאן, שאדם שרואה את כל רכושו עולה באש בשבת, ועקב זה יש חשש שמרוב צער יחלה ויסתכן, שיהיה מותר לכבות את האש בשבת, כדי למנוע סכנת נפשות שלו".
מנגד, רבי שלמה זלמן אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ז) בתחילת דבריו לא הסכים עם סברא זו, וכתב לחלק בין סכנה ממשית לגוף ובין סכנה הנגרמת כתוצאה מעוגמת נפש: "אף על גב דמצינן להרא"ש שכתב בריש פרק שמונה שרצים במי שפרעוש עומד על בשרו בשבת ונושכו "מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו, דאינו כמתכוין לצודו אלא כמתעסק שלא ישכנו, אפילו הכי בהפסד מרובה של ממון אף על גב שהכאב והצער הוא גדול פי כמה, והיה מסכים שיקטעו לו ידו אם על ידי זה ינצל רכושו, אפילו הכי אסור. והיינו משום דצער הגוף ממש שאני, וכהני תלת דפטור ומותר, צידת צבי ונחש ומפיס מורסא. דבזה שנותן אל לבו ומצטער הרבה אין מתחשבים כלל, משום דחשיב כאילו הוא ממית עצמו ולא האש".
לאור זאת הסיק: "ונראה דהנה מי שהוא עשיר מופלג ונפלה בשבת אש ברכושו, אף על גב שכבוי הוא רק מלאכה שאינה צריכה לגופה, אפילו הכי אסור לכבות, אף על גב שצערו גדול עד מאד בראותו אש אוכלת ושורפת לעיניו את כל רכושו ויהפך מעשיר מופלג לעני המחזר על הפתחים, וגם יש מקום לחשוש לנגישות והלבנת פנים שלא כדין מבעלי חובות, וגם אפשר שיחלה האיש מרוב צער וימות".
יסודות הדברים הובאו בשמו של הגרש"ז, בתוספת ובהרחבה גם בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מא הערה ח) "נקטינן שמותר לעשות מלאכה דרבנן להפיס דעתו של החולה הרוצה לראות את קרוביו, כדי שלא תיטרף דעתו (סי' שו סע' ט), וגם מתירים אפילו איסור תורה, וכמו שמותר להדליק נר עבור יולדת משום דיתובי דעתא דיולדת חשיב כסכנה. ואע"ג דאין זו רפואה ממש, והחולה עצמו אף שהוא חולה שיש בו סכנה, מכל מקום ודאי חייב להתגבר על רצונו, ואפילו הכי חוששים שמא לא יוכל להתגבר ומתירים. וכיון שכן צ"ע מה טעם לא חוששים עבור מי שכל רכושו נשרף, שיהא מותר להציל ע"י כיבוי, שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופא, הרי ודאי דיש לחשוש שמרוב צער שנהפך פתאום מעשיר לעני יחלה ויסתכן. והלא אם כינה עוקצתו, פסק הרא"ש (ריש פי"ד דשבת) שמותר ליקחנה ולהשליכה מעליו, הואיל והצער כבר התחיל, ולכן כתב דדמי לקוץ ברשות הרבים. וגם מותר לכבות אפילו גחלת של עץ, משום הזיקא דרבים (סי' שלד סע' כז), והכי נמי גם כאן על פי רוב זה נוגע לכל בני המשפחה, שהם רבים.
וגם נראה דאף שבעל הבית עצמו חייב לבטוח בה' ולא לדאוג הרבה על איבוד דמיו, מכל מקום לאחרים צריך להיות מותר. וגם בעל הבית עצמו צריך לחשוש לאשתו ובניו, שהרי בני עליה הם מועטים, ולגבי רובא דעלמא החשש שיחלה מזה, הוא יותר קרוב מסכנה של בא במחתרת לגנוב ממון. וכל שכן בכהאי גוונא שיודעים על בעל הרכוש שהוא מאלה אשר ממונם חביב עליהם יותר מגופם, או שהוא חולה או חלש.
גם ידוע שעל פי רוב בשעה שצריכים לבשר לאדם בשורה רעה כזו חוששים לחייו ומזמינים רופא שיהא נוכח בשעת מעשה – וכיון שכן מאי טעמא אסור לכבות.
וחזינן נמי דאפילו אם יש ממש סכנת אבר, אין מחללים שבת ואין חוששים שיצטער הרבה עד שיחלה.
ועי' מה שכתב במנחת שלמה (ח"א סוף סימן ז) משום דחשיב כאילו הוא ממית את עצמו, ולא האש".
וכן הובא בשמו בקצרה בספר שלחן שלמה (ערכי רפואה ח"א עמ' צז) "לא התירו חז"ל לכבות דליקה בשבת מחשש פיקוח נפש כשרואה שכל רכושו נהפך למאכולת אש, דמאחר שאין גוף האש סכנה כי אם מה שנותן אל לבו ומצטער ואינו מתחזק בבטחון בהשי"ת, דבר זה נחשב כאילו האדם מתאבד בידיים".
אמנם בספר שלחן שלמה (שם, הערה כב) הביא את מכתבו של רבי אביגדור נבנצל בנדון: "הרבה נשאתי ונתתי ודנתי לפני אדמו"ר [הגרש"ז אויערבך] בזה, ונלע"ד שבסוף ימיו הסכים דאין הכי נמי גם בשריפה יש לחוש לחולי לב". לפי עדות זו, ככל הנראה חזר בו הגרש"ז מדעתו, ובערוב ימיו נטה להתיר כיבוי דליקה בשבת כשיש חשש ברור לשברון לב שיביא לידי פיקוח נפש.
הדברים לא מובנים, שהרי החשש שכתוצאה מהדליקה יגרם שברון לב ויש להחשיב זאת כ"ספק פיקוח נפש" היה גם בזמן חז"ל ומרן השו"ע וכל הפוסקים הבאים אחריהם, שבכל זאת אסרו כיבוי דליקה בשבת. כנראה הגרש"ז סבר, שהעיתים השתנו, ובזמנינו הרבה יותר בני אדם נמצאים במתח גדול ובלחצים נפשיים, ולכן החשש לסכנת נפשות כתוצאה משברון לב הוא מיידי, וצ"ע.
בהקשר זה, נזכיר את דברי החזון איש שכתב באגרותיו (ח"א אגרת רב) "בכלל צריך זהירות יתירה בהיתר פיקוח נפש בדברים שאין הפיקוח נפש לפנינו אלא בעתיד, ואם באנו להפריז על המידה, יפתחו כל החנויות בשבת בארצות הגולה בטענת הפסד כל הפרנסה ויבוא לפיקוח נפש. וצריך לשקול במאזני צדק, ובכלל אם הנידון לביטול השבת הוי כחילול השם, ובחילול השם יש דין יהרג ואל יעבור, וגם זה צריך שיקול דעת". לדרכו של החזון איש, גם בנדון דידן, יש "לשקול במעגלי צדק" האם שברון לב נחשב כפיקוח נפש לפנינו, המתיר חילול שבת. אך יתכן שאילו היה החזון איש חי בזמנינו, שהלחץ והמתחים הנפשיים מצויים יותר, גם הוא היה מתיר חילול שבת כאשר יש שברון לב גדול, וצ"ע.
חילול שבת מחשש שהתדרדרות המצב הנפשי תגרום למצב של "שוטה"
ג. סיבה נוספת להתיר חילול שבת לצורך טיפול בנפגעי חרדה או טראומה, מבוססת על טעם ההיתר לחלל שבת מחמת פיקוח נפש, המבואר בדברי הגמרא במסכת יומא (פה, ב) "רבי שמעון בן מנסיא אומר, וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת (שם, טז), אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה". ואף שבמסקנת הסוגיא שם נקבע להלכה הטעם "וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה) – ולא שימות בהם", בספר הלכות גדולות (הובא ברמב"ן, תורת האדם, שער המיחוש, ענין הסכנה אות ד) כתב: "בהצלת עוּבָּר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל, מחללין עליו", וכן מסקנת הביאור הלכה (סי' שכט סע' ד ד"ה אלא) "דקיימא לן דמחללים שבת על העוּבָּרים". וביאר בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן לז) כי טעמו של הבה"ג "מיסוד דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ובעוּבָּרים, אמנם גדר "וחי בהם" ולא שימות בהם לא שייך כלל, העוּבָּר אינו בגדר חי כלל, מכל מקום כדי להביאו אפילו לספק של שמירת שבתות הרבה, מצוה לחלל עליו שבת".
הרב ואזנר הביא ראיה נוספת לכך שהטעם "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" נפסק להלכה, מדברי השו"ע (או"ח סי' שו סע' יד) "שנבנה על יסוד זה, והוא בדין מי ששלחו לו שהוציאו בתו מכלל ישראל דמצווה לשום לדרך פעמיו. והיינו אפילו בחילול שבת דאורייתא, וכתב רבנו הבית יוסף והמג"א שם, דגבי שלא תמֵר [דתה] ותעבור כל ימיה על חילול שבת, הרי זה איסורא זוטא, דמוטב לחלל שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה. הרי למדנו גם כן מזה, דאע"פ שאין בזה גדר פיקוח נפש וסכנה, אלא רק להציל שמירת מצוותיה שלא תרד לטמיון, עם כל זאת מותר לחלל שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה. והוא כעין יסוד הבה"ג, דאיכא כלל זה כדי שתשמור גם במקום דליכא פיקוח נפש וסכנה, כמו עובר, דמצד "וחי בהם" לא היינו מתירים". כלומר, ההיתר הנלמד מהפסוק "וחי בהם", אינו אלא להצלת החיים הגשמיים, ולא עבור הצלת החיים הרוחניים. ואם בכל אופן מצאנו היתר לחלל שבת לצורך הצלה משמד רוחני, בהכרח איפוא, שהסיבה לכך היא מטעם שאמרה תורה חלל שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה, אשר שייך גם להצלה מסכנה רוחנית של חיי שמד. מכאן המסקנה: "דשתי היסודות אמת, הן היסוד דמותר לחלל שבת כדי להביא נפש ישראל לשמירת מצוות כל ימיה, אף על פי שאין בו גדר פיקוח נפש ד"וחי בהם". והן היסוד ד"וחי בהם" ולא שימות בהם, דמצוות התורה הם סיבת החיים ולא עכוב החיים, ומזה היסוד מותר לחלל שבת מטעם פיקוח נפש, אע"פ שאין בו כלל דכדי שישמור שבתות הרבה. והיינו דדרשינן ב' הדרשות להקל, דכל טעם בפני עצמו כדאי לחלל עליו שבת. ממילא מותר לחלל על העוברים בלי טעם ד"וחי בהם". וכן לחלל שבת עבור בתו אם הוציאוה מהדת מהאי טעמא [כמפורש בשו"ע או"ח סי' שו סע' יד), ולאידך נימא גם היתר "וחי בהם" לחוד מהני".
מבואר בדבריו, כי הלכה למעשה, כל אחד משני הטעמים שפיקוח נפש דוחה שבת, הוא סיבה להיתר מצד עצמו. ולכן גם אם אין בהצלת עוּבָּר או בהצלה משמד רוחני היתר לחלל שבת מדין "וחי בהם", מכל מקום יש היתר מטעם חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". ואילו להצלת תינוק שנשבה מותר לחלל שבת מטעם "וחי בהם", כי הוא "מזרע ישראל", כדעת רבי עקיבא אייגר, ואפילו אם לא ישמור שבתות הרבה.
והנה בשו"ת אדמת קודש (ח"א יו"ד סימן ו), ושו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן לד) כתבו, כי להלכה נוקטים גם את הטעם להתיר חילול שבת לצורך פיקוח נפש, משום "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". ועל פי זה פסק בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן לד) בנדון "אדם גדול שעלול לאבד צלילות דעתו ולחיות כשוטה שיפטר מן המצוות, וניתן להצילו אם יחללו עליו שבת, האם חייבים להצילו", כי "להלכה פשוט דזה בגדר פיקוח נפש, והיתר חילול שבת לצורך שמירת המצוות כל ימיו".
מדברים אלו ניתן להסיק, לכאורה, להתיר חילול שבת כדי למנוע התדרדרות נפשית, העלולה להגיע למצב של "שוטה" הפטור מהמצוות.
חילול שבת לצורך רפואת הנפש – בכל מקרה לגופו
ד. באתר האינטרנט של ישיבת הכותל, הובאו שאלות שנשאל הרב אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה, בנדון טיפול בנפגעי חרדה בשבת: "בעקבות המצב הביטחוני, ילדים ומבוגרים נקלעים להתמודדות עם מצבי חרדה הכולל לעיתים התקפים. האם ישנה התייחסות הלכתית לדרכי הטיפול המותרים כאשר מציאות זו מתרחשת בשבת. האם ישנו חילוק בין ילדים למבוגרים [הגמרא ביומא התירה לשבור דלת באופן שיש בכך חילול שבת כדי לחלץ ילד המפחד באופן שעלול להסתכן]. עד כמה ניתן להתחשב בבריאות הנפשית של אדם בריא [לא חולה שיש בו סכנה] כאשר דנים בשאלות של חילול שבת במציאות של חרדה". הרב נבנצל, השיב כדרכו, בקצרה: "מותר לחלל שבת במצב העלול להוביל לשיגעון, הגדרה זו שייכת ביחס לכל הגילאים".
אולם למעשה, יש לדעת כי ברפואת הנפש, יש פרטים רבים, וסוגים שונים של בעיות ומחלות נפשיות. רבי יצחק צבי אושינסקי, אב"ד חיפה, סיכם בקצרה (תחומין, קובץ לח עמ' 197) את הסוגים השונים של מוגבלויות נפשיות בנדון סידור גיטין: "[א] איש בעל פחדים לא מבוססים, כגון מי שמפחד לצאת מביתו מסיבות שונות. [ב] חולה נפש בעל מחלה מוגדרת המשבשת את דעתו, כגון מחלה נפשית, סכיזופרניה או מחלת מאניה-דיפרסיה. [ג] בעל מרה שחורה – דיכאון. [ד] בעל דמיונות, כגון מי שסבור שהוא המשיח. [ה] פתי ביותר, מי שדעתו קלושה, ותבונתו כשל ילד קטן". לאור זאת, השאלה האם הסובל ממחלות נפש מוגדר "שוטה", וכפועל יוצא מכך האם יש חשש שמצוקה נפשית תגרום למצב של "שוטה", וממילא האם יש לזה דין חולה שיש בו סכנה – משתנה כמובן, לפי הסוגים השונים של הבעיות והמחלות נפשיות.
כמו כן, יש לציין שלא כל מצוקה נפשית, מוגדרת כסכנה, כפי שאמר הגרש"ז אויערבך במענה לשאלתו של רבי פרופ' אברהם שטיינברג (נשמת אברהם, יורה דעה סי' קצה עמ' רג) האם מותר לאשה הסובלת מחולשת עצבים, הכורעת ללדת, להחזיק את ידי בעלה בעת הלידה [ובשעה זו היא כבר אסורה לבעלה], כשם שהתירו לחלל שבת באיסורי דאורייתא לצורך היולדת שלא תיטרף דעתה: "בדבר שמקובל וידוע שעלול שתיטרף דעתה, כגון בסומא, או כגון אדם שאומר שיש לו כאב בלב, אז אפילו בספק ספקא מחללים את השבת, ואפילו באיסורי תורה. אבל בדברים שאינם ידועים ומקובלים, ורק עקב "מודה" ["אופנה"] בחברה המודרנית מבקשים הרגעת הנפש, אז בזה אסור ואפילו באיסורי דרבנן. כגון להרגיע אותה ע"י שינגן בכלי ניגון בשבת. ולכן גם כאן אין להתיר לבעל לנגוע בה אפילו על ידי מפה או כפפות, אלא אם כן אנו ממש חוששים שהיא במצב נפשי כזה שתיטרף דעתה ללא זה".
אשר על כן, בהחלט יש מקרים, המתאימים למה שכתב בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"א סימן סה) בנדון אשה שחלתה בדיכאון לאחר הלידה והחלימה, והרופאים חששו שאם תתענה ביום כיפור תחזור "לשטותה", כי "פשוט שמותר לה לאכול, דשטות הוא סכנה. ואף שהמחלה עצמה לא תמיתנה, אבל כיון שמצד המחלה אפשר שתמית עצמה ואת אחרים, הוא גם כן פיקוח נפש".
אולם בד בבד, צריך לומר שמדובר במקרים לא כל כך שכיחים, כפי שכתב רבי משה מרדכי פרבשטיין, ראש ישיבת חברון, בספרו משפטי הדעת (פרק כ) "ברור שבמצבים קיצוניים הדברים הם פשוטים, ואין מקום כלל לדיון. כגון, חולה דכאוני בעל דחף ידוע להתאבדות, נדון בלי ספק כחולה שיש בו סכנה. ומצד שני, כאשר המחלה בדרגה קלה וחשש ההתאבדות הוא רחוק מאד, ידון אותו חולה, כחולה שאין בו סכנה. ועל כן הדיון מתמקד במצבי הביניים, כאשר ענין הסכנה אינו מוכרע".
וכן נקט לדינא רבי אשר וייס (שיעורי פרשת כי תשא, מתוך אתר מנחת אשר) "בדרך כלל אין בחוליים אלה סכנת נפש, אך יש לפעמים כאשר החולה סובל מדכאון עמוק שהוא עלול גם לפתח נטיה אובדנית ולנסות לשלוח יד בנפשו. ואם לפי דעת הרופאים המטפלים בו יש בו סכנה, ואם החולה מרגיש צורך באכילה או שתיה, יש להקל בו משום יתובי דעתא. ויש לנהוג בכל זה לפי הוראות הרופאים המטפלים בחולה ומכירים את מצבו וצרכיו".
[יש בנותן טעם, להזכיר כאן את דברי הנצי"ב בפירושו העמק דבר (ויקרא ב, א) שהוזכרו במהלך השיעור על ידי ידידי הר"ר חיים פכטר: "השחתת המידות בא על ידי אחת מארבע מרות. כמו מרה שחורה – אם מתגברת מולידה עצבון. ולבנה – מולידה ציהוב ושמחה יתירה. וירוקה – מולידה תאווה. ואדומה – מולידה כעס. משום הכי יש ד' מנחות"].
שיחה בטלפון בשבת להרגעה מלחץ נפשי – פסקי רבי יצחק זילברשטיין
ה. בזמן מלחמת המפרץ (בשנת תשנ"א) הורה משרד הבריאות, למרפאות לבריאות הנפש להפעיל מוקדים טלפוניים ליעוץ ועזרה נפשית, עבור אנשים הסובלים ממצוקה פחדים ולחץ נפשי. בספר שיעורי תורה לרופאים (סימן קב) דן רבי יצחק זילברשטיין, בשאלות שהועלו בעקבות זאת: "[א] איך צריך לנהוג בשבת, האם מותר להרים את הטלפון בשבת לצורך טיפול כזה, והאם מותר לנהל שיחה טיפולית בטלפון. [ב] אם נופל טיל בשבת והוראת המשרד הינה לפתוח את המרפאות לבריאות הנפש, במקרה כזה, האם אנשי הצוות יכולים לנהוג ברכבם הפרטיים או במונית כדי להגיע למרפאה".
בתשובתו הביא את דברי הגמרא מסכת יומא (פד, ב; לעיל אות א) "ראה שננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח", ופירש רש"י: "ננעלה דלת והתינוק נבעת", והוכיח כי "פחד נחשב לסכנת נפשות, ומחללים עליו את השבת". והוסיף: "גם אצל מבוגרים הפחד נחשב לסכנה כמבואר במסכת שבת (קנא, ב) אסור לישון בבית יחידי, וכתב שם המאירי, וכן בכל שהוא מביא עצמו לידי נסיון של פחד אסור, והכל לפי טבעו. ומכל מקום אם אירע לו כן, יחזק את עצמו בבטחון בה', עכ"ל. ונראה דטעם הדבר הוא, מפני שמכניס עצמו לסכנת נפשות, והרי אמרה התורה ונשמרתם מאד לנפשותיכם. ועיין באגרות משה (או"ח ח"א סימן קכז) שכתב, יש דברים שתלוי בטבע האדם, שאיש שטבעו אמיץ לב אין חושב זה לסכנה שאינו ירא לבדו, אך יש אנשים מוגי הלב וחושבים זה לסכנה ומותרים לחלל שבת אם יצטרכו, שהרי אין יכולים לערב להם שלא יהיה סכנה, ודבר זה תלוי בכל אחד בעצמו, עכ"ד. מצבי פחד עלולים לגרום למחלת נפש. ומצינו שמחלת נפש מוגדרת כסכנת נפשות, כמבואר במסכת תענית (כב, ב; ובשו"ע או"ח סימן רפח ס"ט) יחיד הנרדף מרוח רעה, זועקים ומתחננים עליו בתפלות בשבת. וכתב שם המשנה ברורה (ס"ק כז) שמא יטבע בנהר או יפול וימות. וכמו כן מותר לכבות את הנר מפני רוח רעה, כמבואר בשבת (כט, ב)".
מתוך כך הסיק הרב זילברשטיין: "לשאלה [א] אם מתקשר לרופא בשבת אדם שנתקף בחרדה, על הרופא להשיב לו בטלפון, כי יש בזה חשש של ספק פיקוח נפש. וכדי שלא יעבור הרופא על איסור תורה, ירים את השפופרת בשינוי, כלומר מאחורי ידיו וישוחח עם הפונה אליו, ובגמר השיחה ישיב הרופא את השפופרת לעריסה בשינוי. כלומר, מאחורי ידיו [השיחה עצמה אינה כרוכה במלאכה דאורייתא]. לשאלה [ב] השאלה היא יותר חמורה, כיון שיש כמה מלאכות דאורייתא הכרוכות בנסיעה. אך לעומת זאת כשארעה פגיעה, יש להניח שהרבה אנשים יזדקקו לעזרה, וחשש הסכנה גדול יותר. ולכן אולי אפשר להתיר לנסוע בשבת. ומהראוי שהרופא יתאמץ מערב שבת למעט בחילול שבת בכל מה שאפשר, וזאת מבלי לפגוע בזריזות הנדרשת, וכדלהלן: [א] ישתדל לרכוב על אופניים אם המקום קרוב. [ב] ישתדל לנסוע עם נהג נכרי. [ג] יצטרף לרכב הצלה שבין כה וכה נוסע. [ד] מה טוב שישאר כל השבת בתחנה. ואין זה חובה, שהרי לא ברור שיצטרכו לו ח"ו, אלא מדת חסידות היא".
בהמשך דבריו נשאל הרב זילברשטיין, האם בשעת מלחמה [מלחמת המפרץ, חורף תשנ"א] מותר להורים חולי לב להתקשר לבנם הגר באזור שנפגע מטילים כדי להרגיע את לבם הדואג, וכתב: "שאלה כעין זו נתעוררה אצל אשה שילדה ביום שישי, ובליל שבת חלה הילד והסיעוהו למרכז רפואי לניתוח. האם היולדת המוגדרת כחולה שיש בו סכנה, מאחר והיא תוך ג' ימים ללידתה (שו"ע או"ח סימן של ס"ד), דאגה לשלום בנה, ושאלה האם מותר לטלפן בשבת להיוודע משלומו. השבנו לה, שמותר לבקש מנכרי שיטלפן לנכרי הנמצא במרכז הרפואי ויברר אצלו על שלום הילד, כי צרכי חולה נעשים על ידי נכרי. ושאלתי את מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב, אילו לא היה שם נכרי, האם היה מותר לישראל לחלל שבת כדי להרגיע את היולדת, שהרי מצינו שאם היולדת סומא מדליקים נר בשבת, ואע"פ שהמיילדת יכולה לראות כדי לעשות מלאכתה מחללים שבת, כדי ליישב את דעתה של היולדת שלא תדאג שמא לא עושים את צרכיה כנדרש. והשיב, מצינו שמחללים שבת כשהיולדת דואגת על חייה היא, אך לא מצינו שעושים מלאכה בשבת כדי להציל את היולדת מדאגה על בנה. לכאורה לפי זה גם בענייננו אסור להורים הדואגים להתקשר לבנם לשאול לשלומו. אך יש לחלק בין הנושאים, כי יולדת אע"פ שנחשבת כחולה שיש בה סכנה, בכל זאת רק אחת מאלף מתה, ולכן עושים צורכי יולדת בשינוי. מה שאין כן חולי לב, אם לדעת הרופאים עלולה הדאגה להחמיר את מצבם ולסכן את חייהם, מותר להם לטלפן בשבת. והרי מצינו בשרה אמנו, שעל ידי בשורת העקדה פרחה נשמתה ומתה (רש"י בראשית כג, ב). אם כן יתכן גם שהורים חולי לב עלולים להסתכן מחמת דאגה לבנם". ומסקנתו למעשה: "מותר להורים לטלפן לבנם בשבת רק על ידי אמירה לנכרי שיטלפן לנכרי".
אכן, לעיל [פתיחה] הבאנו את דברי פרופ' ישראל שטראוס, כי לאחר אסון מירון שאירע בליל שישי, על פי הוראת הרבנים המפקחים עליו, נפתח בבית הרפואה 'מעייני הישועה' בבני ברק, קו טלפוני שהעניק סיוע ומענה גם במהלך השבת הסמוכה. הרב זילברשטיין, הוא יו"ר ועד ההלכה של בית החולים, וכנראה הדבר נעשה על דעתו. הוראה זו, עומדת לכאורה בסתירה לתשובתו בזמן מלחמת המפרץ [תשנ"א].
מסתבר איפוא, כי בשלושים השנים שעברו, ככל שהרפואה מכירה יותר בסכנות הטמונות במצבם הנפשי של נפגעי החרדה באירועים אלו, כך גם פוסקי ההלכה מכירים יותר את הסכנה הכרוכה בחולי הנפש – וכפי שהביא הרב נבנצל בשם הגרש"ז אויערבך [אות ב] "שבסוף ימיו הסכים דאין הכי נמי גם בשריפה יש לחוש לחולי לב", וככל הנראה סבר שבזמנינו המציאות השתנתה והלחץ הנפשי מהווה משקל גדול יותר לחשוש לסכנת נפשות כתוצאה משברון לב.
אשר על כן יתכן ומסיבה זו, הפחד והחרדה לאחר אסון מירון נחשב כפיקוח נפש, המתיר חילול שבת.
- • •
ספק פיקוח נפש להצלת רבים
ו. כאשר מדובר באירוע רב נפגעים, כפי שהיה במירון ובבית המדרש של האדמו"ר מקרלין, או במבצע 'שומר החומות', שבמהלכו סבלו רבים מחרדות ותופעות פוסט-טראומה, יש לצרף להיתר לחלל שבת את המתבאר בדברי הגמרא והפוסקים, כי בהלכות חילול שבת בספק פיקוח נפש, שונה דינם של רבים מדינו של היחיד.
במסכת שבת (מב, א) מובא: "אמר שמואל, מכבים גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ". ופירש רש"י: "גחלת של מתכת, שמשליכין לחוץ פסולת של ברזל, דלא שייך כבוי בהכי מדאורייתא, ומדרבנן אסורה, והיכא דאיכא נזקא לרבים לא גזרו על השבות. אבל לא של עץ, דאיסורא דאורייתא היא, וחייב סקילה". וכתב בבית יוסף (או"ח סי' שלד סע' כז) שדברי הגמרא נאמרו כדעת רבי יהודה הסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ולכן המכבה גחלת של עץ חייב, כי לדעת רבי שמעון הסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, גם המכבה גחלת של עץ פטור כדין העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה מכיוון ש"כיבוי אינו צריך לגופו חוץ מעושה פחמים או מהבהב פתילה".
להלכה, הרמב"ם (שבת פי"ב ה"ב) פסק כדעת רבי יהודה ולכן כתב ש"מותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים", ולא של עץ, שחייב על כיבויה מהתורה. אולם הטור (או"ח סי' שלד סע' כז) פסק כדעת רבי שמעון, ולכן כתב: ש"גחלת המונחת במקום שרבים נזוקים בה, יכול לכבותה, בין אם היא של עץ או של מתכת". בשלחן ערוך (שם) הביא את שתי הדעות: "גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ, והרמב"ם אוסר בשל עץ".
הר"ן (שבת יט, ב מדפי הרי"ף) כתב שיש ללמוד מסוגיית הגמרא בנדון כיבוי הגחלת: "ומהא שמעינן דשרינן שבות דרבנן במקום שהיזק הרבים מצוי. והרב בעל הלכות התיר עוד אפילו איסורא דאורייתא, שנראה שהרב סובר דנזקא דרבים כסכנת נפשות חשיב לן".
על פי האמור, פסק בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מא סע' כ; במהדורה הישנה) "חוטי חשמל שנפלו ברחוב ויש חשש שיגע בהם אדם, מותר להזעיק את חברת החשמל על מנת להפסיק את הזרם, ואין חיוב, מעיקר הדין, לעמוד שם במשך כל השבת כדי להתרות בבני אדם לבל יגעו בחוטים ויבואו לידי סכנה. ומכל מקום, המחמיר לעמוד שם, תבוא עליו ברכה". ובמקורות לסעיף זה (הערה סה) נכתב: "שמעתי מהגרש"ז אויערבך, דכמו שמצאנו שמותר לכבות גחלת כדי שלא יוזקו בה רבים, ואף לגאונים שסוברים שיש בזה איסור תורה, אפילו הכי לא נזכר דמחייבים אותו לעמוד שם כל היום ולהזהיר את הרבים".
בקובץ נזר התורה (חלק כג עמ' רה) הובאה שאלה ששאל רבי יצחק ישעיה וייס את הגרש"ז על הוראתו זו: "עיינתי במקומות שצויינו ובעניי לא מצאתי שום מקור להתיר לעבור איסור דאורייתא, לא בהזעקת החברה, ולא על ידי החברה עצמה. שהרי ממה שהביא השו"ע דעת הרמב"ם לאסור כיבוי גחלת עץ אף כשהיא מונחת ברשות הרבים, כיון שלדעתו יש בכיבויה איסור תורה, והמתירים התירו רק מפני שלדעתם הכיבוי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלדעתם איסורה רק מדרבנן". ואת תשובת הגרש"ז לשאלתו: "עיקר כוונתי הוא, דכיון שחייב אדם לבזבז כל ממונו ולא לעבור בקום ועשה אפילו על איסור דרבנן, וכל שכן על מלאכה שאינה צריכה לגופה, דחמור יותר וחשיב קצת כדאורייתא, ואפילו הכי לא הטריחוהו חכמים לעמוד שם כל היום, והתירו לו לכבות. והא דאסור לרבי יהודה לכבות גחלת של עץ, היינו משום דמיירי בדאיכא רק חשש של נזק, ולא פיקוח נפש ממש. אבל בכהאי גוונא שיש חשש של סכנת נפשות, הוא הדין נמי דשרי לעשות גם מלאכה דאורייתא, כיון דפיקוח נפש דוחה שבת. ואין מטריחים אותו כלל לעמוד ולהזהיר".
ואמנם במהדורה החדשה של ספר שמירת שבת כהלכתה (שם הערה סט) סייג הגרש"ז אויערבך את דבריו הנ"ל, וכתב: "יש לחלק, דבכיבוי הגחלת הוא ממש מסיר את התקלה שמזיק לרבים, מה שאין כן הכא שעל ידי הטלפון הוא מבעיר ומכבה אש כמה פעמים, וזה רק הזמנה לפועלים שיבואו לתקן, אשר לצערנו הם חשודים לעשות גם מלאכות שמצד הדין הן אסורות, ובפרט שאותם העובדים יכולים לעמוד שם כל השבת ולהזהיר, ולא לעשות שום מלאכה, וכיון שכן אסור לטלפן וחייב לעמוד בעצמו ולשמור. ואע"ג שלפי זה אכתי איכא למיחש שיהיו כאלה אשר אם יראו את התקלה מרחוק, לא יתקרבו כלל למקום הסכנה [בגלל אי רצונם לעמוד ולשמור], ויהיה בכך סכנה לרבים, אבל מכל מקום הרי זה חלוק טובא מכיבוי גחלת".
על כל פנים, מדברי הגרש"ז למדנו, שיש להתיר איסור תורה כאשר יש חשש לפיקוח נפש עתידי של רבים.
הוראה נוספת בשם הגרש"ז, המדגישה את המשקל הרב שיש לפיקוח נפש של רבים, הביא ידידי רבי משה מרדכי פרבשטיין, ראש ישיבת חברון (קובץ אסיא, חלק נג-נג, עמ' 100): "בחור ששירת בצבא בחיל המודיעין, שם הצליחו לעלות על רשת תקשורת של מדינה עויינת ולפענח את הצופן שלה. תפקידו של החייל היה לעסוק בפענוח הצופן באמצעות מחשב. הפענוח היה, כמובן, כרוך בחילול שבת. טענתו למפקדיו היתה, שבשבת ברצונו לפענח רק חלק מהשדרים, אלו שלדעתו קיימת לגביהם סבירות גבוהה שהם נוגעים לישראל, אבל שדר שהסבירות שהוא קשור לישראל היא נמוכה, כגון שדר לאחת ממדינות אפריקה, ברצונו להניחו ולפענחו רק במוצאי שבת. מפקדיו טענו, שאמנם הם סומכים על שיקול דעתו, אבל רק כאשר הוא מבוסס על מידע עובדתי. כלומר, הפענוח בשבת חייב להיות מלא, אך ההחלטה אלו מן השדרים חייבים להעבירם בשבת – נתונה בידו.
ניגשנו יחד להגרש"ז אויערבך לשאול לחוות דעתו, והוא פסק כי החייל חייב לפענח את כל השדרים, מנימוק מעניין וחשוב בהגדרת ספק פיקוח נפש. למרות שאין כל הבדל בהלכה בין פיקוח נפש של יחיד ושל רבים, ואף על ספק פיקוח נפש של יחיד מחללים שבת, בכל זאת יש הבדל גדול ביניהם ברמת הסיכון הנחשבת לפיקוח נפש. כי תתכן דרגת סיכון שאצל יחיד לא תיחשב פיקוח נפש, ואילו אצל ציבור אכן תיחשב לפיקוח נפש. ולפיכך פסק הגרש"ז שעל החייל לפענח את כל השדרים, כיון שהנדון בהם הוא בטחון המדינה, אע"פ שאותו אחוז של סיכון לגבי אדם פרטי לא היה נחשב לפיקוח נפש", עד כאן דבריו.
לאור האמור נראה כי בכל אירוע רב נפגעים או מבצע צבאי, בכל שאלה של חילול שבת לצורך טיפול בנפגעי חרדה ופוסט-טראומה, יש לצרף להיתר את משקלם של הרבים.
נסיעת עובדים סוציאליים ומנהיגי ציבור בשבת לאחר פיגוע
ז. ממוצא הדברים דנו הפוסקים, האם מותר לחלל שבת לצורך "יישוב דעתם" של נפגעי חרדה ופוסט-טראומה.
כאשר חלילה מתרחש אירוע חירום, קיים נוהל שלפיו מגיעים למקום גם מנהיגי ציבור [ראש העיר או המועצה המקומית] ועובדים סוציאליים, העובדים בצוותא עם אנשי ההצלה, הרפואה וכוחות הבטחון. בהתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון [ובזמנו, בחבל עזה] אירעו במשך השנים, פיגועי רצח חמורים בעיצומה של השבת. בעקבות זאת, מנהיגי הציבור ועובדי הרווחה המקומיים, האמונים על שמירת התורה והמצוות, ביקשו את חוות דעת הפוסקים, האם מותר להם לחלל שבת לצורך הגעה למקום הפיגוע.
ידידי רבי ישראל רוזן, כתב בספרו (בחצוצרות בית ה' עמ' 369) מאמר מקיף בנושא. בראשית דבריו, למד מההיתר לחלל שבת לצורך ישוב דעתה של היולדת כי "מחללים שבת במלאכה דאורייתא [הדלקת נר] כדי ליישב את דעתה של יולדת, גם אם אין צורך אובייקטיבי לפעולה המבוקשת, והסיבה היא פסיכולוגית בלבד. יתר על כן, הב"ח דייק מלשון הטור והשו"ע שכתבו, ומדליקין לה נר אפילו היא סומא, ולא הזכירו שזה דווקא כשהיא אומרת "צריכה אני", כמו בהבאת שמן שם בברייתא, שאפילו ללא דרישת החולה אלא ביוזמתנו מדליקים נר לסומא, וכן העיר הביאור הלכה (סי' של סע' א) על אתר דמהרמב"ם משמע שרק אם אומרת "צריכה אני", אך השו"ע מתיר גם בלא תנאי זה. הווי אומר, חילול שבת ליישוב דעת החולה יכול שיהיה סובייקטיבי, כשאומרת "צריכה אני", או אובייקטיבי, על ידי הערכת המצב בידי הסובבים, גם ללא דרישת החולה עצמו, ככל שמצב החולה חמור יותר, ההיתר לטפל בחרדותיו גדול יותר, ופשוט".
בהמשך דבריו הביא את דברי הרדב"ז והביאור הלכה, ששומעים לחולה המבקש רפואה אפילו בניגוד לדעת הרופא שסבור שהוא אינו צריך כי התרופה תזיק לו, כאשר יש חשש שמא תיטרף דעתו, וכתב: "שמענו איפוא, כי החשש "שמא תיטרף דעתו" הוא כל כך דומיננטי, עד שהוא מופעל גם נגד דעת הרופא, ואפילו אם מילוי דרישת החולה תזיק לו".
במסקנת דבריו, כתב הרב רוזן: "[א] יישוב דעתו של חולה ושלא תיטרף דעתו עליו נחשבים סיבות להתיר חילול שבת. [ב] גם אם הנזקק לא ביקש, מותר לפעול בתחומים אלו באיסורי דרבנן. [ג] אם הנזקק ביקש סיוע פסיכולוגי או סעד סוציאלי, או מומחים סבורים שיש סיבות אמיתיות לטירוף דעתו, מותר לחלל שבת גם בדאורייתא". לפיכך, המסקנות המעשיות הן: "[א] מותר לעובדים סוציאליים ולמנהיג ציבור רשמי להתקשר טלפונית לקבל מידע על האירוע, שכן הפעולה היא רק מלאכה דרבנן. [ב] אם היתה פנייה מוסמכת מן הזירה, מותר להגיע גם באיסורי דאורייתא. [ג] גם פנייה מהוססת מתירה נסיעה, מדיני ספק. [ד] גם כשאין פנייה מפורשת, אם הערכת המצב של בעל התפקיד היא, שנוכחותו חשובה ליישוב הדעת ולמניעת טירוף הדעת, יכול לנסוע ברכב. אין צורך באיסוף נתונים מפורט, אלא אם ידיעות ראשוניות נשמעות כחמורות, ניתן לנסוע מתוך ספק".
גם ידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי תורה (שיעורי פרשת כי תשא, מתוך אתר מנחת אשר), נדרש לשאלה "האם מותר לאנשים שהתמחו בטיפול בנפגעי טראומה, לחלל את השבת כדי להגיע לזירת האירוע בפגעי טרור או רצח וכדומה, כדי לטפל בנפגעי חרדה וטראומה. אשר לדעת מומחים רבים יש נחיצות מכרעת בטיפול מיידי בנפגעים אלה כדי למנוע תסמינים קשים של PTSD (פוסט-טראומה), דהיינו בעיות נפשיות קשות שעלולים להוביל לנטיות אובדניות". והשיב: "מחד גיסא מדובר בחשש חילול שבת מן העבירות החמורות שבתורה, ומאידך בפיקוח נפש עסקינן הדוחה כל עבירות שבתורה. ומכל מקום נראה להלכה דכיון שאף ספק פיקוח נפש דוחה את השבת וכל התורה, ולדאבון לב אכן היו מקרים שבעקבות אירועי טראומה קשים נטרפה דעתם של בני אדם עד ששלחו יד בעצמם, בילדיהם, ואף בזולתם ופעמים סמוך לזמן האירוע ולפעמים לאחר זמן, ואכן מחקרים שונים מוכיחים שיש חשיבות בטיפול מיידי, יש לדון בזה דין פיקוח נפש. אך מאידך מכיון שמדובר בחשש רחוק של סכנה, וגם קשה לקבוע באופן נחרץ באיזה מדה יש צורך בטיפול מיידי, יש להשתדל למעט בחילול שבת דאורייתא". ומסקנתו המעשית: "דין נדון דידן כדין לידה, כיון שידוע דאכן לפעמים נפגעי חרדה קשה הגיעו עד שערי מוות. משום כן נראה דיש להשתדל עד מקום שאפשר להגיע לזירה על ידי נהג נכרי כדי למנוע חילול שבת בדאורייתא".
גם רבי דב ליאור, רבה של קרית ארבע, כתב בשו"ת דבר חברון (או"ח ח"ב סימן רלה) בנדון "סיוע פסיכולוגי בעת פיגוע המוני בשבת", להתיר חילול שבת, בתנאי שמדובר "דווקא בפיגוע המוני. אך אם מדובר בפיגוע קטן ואין חשש לשלום הציבור, הדבר נתון לשיקול דעתו של הפסיכולוג האזורי, שיעמוד בקשר עם אנשי צוותות החירום מהיישוב, אם הנסיבות מצריכות שייסע, או שאנשי המקום יכולים לטפל בעצמם". וסיים: "כל זה כשאין נכרי. אך אם יש נהג נכרי, מותר לנסוע אתו ולחזור. כמו כן מותר לו לנסוע ולחזור אם הוא מצטרף לנסיעה בהיתר, דהיינו אמבולנס או רכב ביטחון הנוסע ממילא". ולענ"ד דבריו לא מובנים, מדוע ההיתר הוא רק בתנאי שמדובר ב"פיגוע המוני", שהרי הלימוד להתיר חילול שבת לצורך רפואת הנפש נלמד מיולדת שהיא יחידה, ואם כן כל אדם יחיד נדון לגופו, לפי הסכנה הנשקפת ממצבו הנפשי, וצ"ע.
יחד עם זאת, ברור הדבר, וכפי שנתבאר לעיל, שבאירוע רב נפגעים או מבצע צבאי, יש משקל לצרכי הרבים להתיר חילול שבת מחמת פיקוח נפש.
- • •
סוף דבר
בשנים האחרונות, חלה התקדמות משמעותית בהתמודדות וטיפול בבעיות ובמחלות נפש, ואף גברה המודעות לסכנה הנשקפת לחלק מהסובלים ממצוקה נפשית. יש סוגים שונים ופרטים רבים בתחום זה, ובדרך כלל אין בחוליים אלו סכנת נפש מיידית, אך לפעמים קיים חשש שחולה הסובל מדיכאון עמוק עלול לפתח נטיות אובדניות ולנסות לשלוח יד בנפשו.
כאשר יש אפשרות, ברור שיש לנהוג לפי הוראות הרופאים המטפלים בחולה ומכירים את מצבו וצרכיו. ובאותה נשימה, ברור כי בשעת חירום, אסון רב נפגעים, פיגוע טרור, מותר לחלל שבת לצורך טיפול בנפגעי חרדה ופוסט-טראומה כאשר יש חשש, ולו קל שבקלים, לסכנת נפשות, על פי ההלכה הפסוקה (שו"ע או"ח סי' שכט סע' ג) שמחללים שבת גם בספק הצלת נפשות.