כהן חולה שמי רגליו יוצאים מגופו

במסכת ברכות (כב, ב) מפורש האיסור להתפלל במקום שיש בו מי רגלים: "תנו רבנן, היה עומד בתפילה ומים שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו המים ומתפלל. וכן נפסק בדברי הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"ד ה"א) שאחד מחמשה דברים המעכבים את התפילה הוא "טהרת מקום תפילה", ובהמשך דבריו כתב הרמב"ם "היה עומד בתפילה ונטפו מי רגלים על ברכיו, ממתין עד שיכלו המים וחוזר למקום שפסק".

וכן מבואר בדברי הרמב"ם (שם פ"ג ה"ד) "ולא קריאת שמע בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש [כלומר, דברים שבקדושה] אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא, ואפילו אומרו בלשון חול. ולא לאמרו בלבד, אלא אפילו להרהר בליבו בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטינופת, והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים אסור".

בימינו, לגופם של חולים רבים מחובר מכשיר קטטר (catheter) – צינורית המנקזת את מי הרגלים לתוך שקית. ויש לברר האם כהן שלגופו מחובר קטטר, רשאי לשאת כפיים ולעלות לתורה.

א. בשו"ע (או"ח סימן עח סע' א) נפסק בהלכות קריאת שמע: "היה קורא [קריאת שמע] והתחיל מי רגליו שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים, וחוזר לקרות אפילו אם נפלו על בגדיו ויש בהם טופח על מנת להטפיח [מותר לקרות] כיון שהם מכוסים בבגדו, ואם נפלו מי רגלים על הארץ מרחיק מהם ד' אמות". וכתב המשנה ברורה (ס"ק א) "לאו דווקא בקריאת שמע אלא הוא הדין לדברי תורה ותפילה, פוסק עד שיכלו המים לשתות. ואפילו אם יצטרך על ידי זה לשהות הרבה באמצע התפילה, שיעור שיהיה כדי לגמור את כולה, ויצטרך על ידי זה אחר כך לחזור לראש, אפילו הכי ממתין".

עוד נפסק בשו"ע שם: "אם נפלו מי רגלים על הארץ מרחיק מהם ד' אמות", וכתב הביאור הלכה (ד"ה מרחיק מהם) שגם בתפילה יש להחמיר בזה כמו בקריאת שמע ושאר דברי הקדושה.

עם זאת, המשנה ברורה (ס"ק ג) ביאר את ההבדל בין דיני תפילה לדיני קריאת שמע ושאר דברי קדושה, בנדון בגד העליון שנתלכלך במי רגלים: "בקריאת שמע ושאר דברי קדושה צריך לילך ולהסיר בגדיו, או עכ"פ לכסות המקום המלוכלך בבגד אחר. אך לענין תפילה, שאי אפשר לו להפסיק ולעסוק בזה, מתפלל כדרכו אחר השתיתה. דכיון דאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן, וכבר הוא עומד, בתפילה לא גזרו" [מקור הדין בדברי המג"א, אליה רבה, הגר"א והחיי אדם]. וכוונתו, שאם יש לחלוחית מי רגליים על הבגדים, או שהם נפלו על ארץ, האיסור להתפלל הוא מדרבנן, אך להתפלל ולקרוא קריאת שמע כנגד עמוד הקילוח של מי הרגלים, אסור מהתורה, כמפורש בדברי השו"ע (סימן עו סע' ז) "ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר, משום דלא אסרה תורה לקרות כנגד מי רגלים אלא כנגד עמוד של קילוח, ואחר שנפל לא מיתסר אלא מדרבנן, ובספיקן לא גזרו".

כמו כן נפסק בשו"ע (סימן עז סעיף א) "אסור לקרות כנגד מי רגלים, עד שיטיל לתוכן רביעית מים ואז מותר. ובלבד שלא יהא עביט המיוחד להם, לא שנא היו הם בכלי תחילה, ונותן עליהם מים, לא שנא היו המים בכלי תחילה". המשנה ברורה (שם ס"ק ב) הביא את טעם הקולא לקרוא קריאת שמע לאחר הטלת רביעית מים, מדברי הרשב"א (ברכות כה, ב) שכתב: "דהא מי רביעית בתוך מי רגלים מרובים בטלים הם מן הדין, אלא שהקילו חכמים בדבר הואיל ומי רגלים עצמן שלא כנגד העמוד מדרבנן.  ולפי זה אינו מועיל הרביעית מים אלא דווקא כשאין מסריחים, אבל אם ידוע שהם מסריחים, דאז אסור מדאורייתא לקרות כנגדם, אין מועיל רביעית אלא צריך שירבה עליהם מים לבטל הסרחון". 

חולה שמי רגליים יוצאים מגופו בקביעות

ב. על פי יסודות ההלכה הנ"ל דנו הפוסקים, האם חולה שמי רגליים יוצאים מגופו בקביעות, רשאי להתפלל ולומר דברים שבקדושה.

המג"א (סימן עח ס"ק ב) הביא את דברי הרמ"א (בתשובה סימן צח) שכתב: "מי שיש לו חולי שמטפטף תמיד מי רגלים לאונסו [בלשון הרמ"א: חולי האבן] ואם כן לא יוכל להתפלל לעולם, יש להתיר לעשות לו בגד סביב אברו, והבגדים העליונים יהיו נקיים, ויכנס לבית הכנסת ויתפלל, ובשעת הטפת מי רגלים יפסיק ואחר כך יתפלל. ודווקא שלא הוצרך לטפטף בשעה שמתחיל להתפלל, ואע"פ שיודע שבתוך תפילתו יצטרך לטפטף".

מקור דברי הרמ"א בתוספות (ברכות כב, ב ד"ה ממתין) שכתבו "אפילו אם יש במים שעל בגדיו טופח על מנת להטפיח מותרים, כיון דמדאורייתא אינם אסורים אלא כנגד העמוד, ורבנן הוא דגזור, וכיון שעומד כבר בתפילה לא אטרחוהו רבנן לחזור ולהתפלל", וכן כתבו שם הרא"ש ורבינו יונה. ועל פי זה כתב הרמ"א בתשובתו: "והשתא נתברר שאלתינו, דודאי כל זמן ששותתין ממנו ומרגיש יציאתם, צריך להפסיק, אבל אחר כך חוזר ומתפלל".

בהמשך דבריו צידד הרמ"א להחמיר בדינו של החולה שלכתחילה אינו רשאי להתפלל כשידוע לו שבמשך התפילה מי הרגליים יוצאים מגופו: "מיהו יש לדקדק דדילמא כל זה מיירי בדיעבד שכבר התחיל להתפלל, אבל בכהאי גוונא שיודע שמטפטף מי רגלים דלמא אסור להתפלל לכתחילה, או אפילו לכנוס לבית הכנסת, מידי דהוי אהא דאמרינן התם (ברכות כג, א) הוצרך לנקביו ומתפלל, תפילתו תועבה. ואמרינן לא שנו אלא דלא יוכל להשהות עצמו, אבל אם אפשר להשהות את עצמו תפלתו תפילה. ומיהו לכתחילה לא יתפלל, כמו שכתב שם הרא"ש (פרק ג סימן כד). וכל שכן הכא [בחולה] שיודע דלא יוכל להעמיד עצמו, דאל יתפלל לכתחילה".

אולם לבסוף הסיק: "אמנם מי שרגיל הוא בכך ואי לא יתפלל יפטר מן התפילה לעולם, בוודאי מותר לו להתפלל בלא גוף נקי, דלא אתא איסור דרבנן ודחי לחיוב דאורייתא, או לתפילה שהיא מצוה דרבים. והנה מצאנו מהרא"י שכתב בתשובותיו (תרומת הדשן בפסקים וכתבים סימן קלב) שנדה יכולה להיכנס לבית הכנסת בימים נוראים משום עגמת נפש, וכל שכן שהוא [החולה הנ"ל] שהוא זקן ואינו לפי כבודו, וגדול כבוד הבריות, שמותר לו לכנוס ולהתפלל". עם זאת הרמ"א סייג את דבריו וכתב: "ודווקא שלא הוצרך לזו בשעה שהתחיל להתפלל, רק שיודע שקודם גמר תפילתו אי אפשר לו להתאפק. אבל אם נצרך לכך, ודאי אסור, ותפילתו תועבה, ואין חילוק בין אנוס או לא. ולכן נראה לי דאין להחמיר במקום האנוס ושאי אפשר לו ליזהר. ומכל מקום נראה דיש לו להקפיד שיהיו לו בגדים העליונים נקיים, רק יהא לו בגד או ספוג סביב איברו, ואז המי רגלים כמונחים בכיסו דמי, מאחר שהוא אנוס ואי אפשר לו בענין אחר זה".

לסיכום, הרמ"א התיר להתפלל במצב זה בשני תנאים: ראשית, בשעה שהתחיל להתפלל לא הוצרך להוציא מי רגליים, אלא רק חושש שבאמצע תפילתו לא יוכל להתאפק, והם יצאו ממנו בעל כורחו. שנית, יש להקפיד על בגדים עליונים נקיים.

התפילה – "מצוה דרבים"

ג. הרמ"א כתב בתוך דבריו: "דלא אתי איסור דרבנן ודחי לחיוב דאורייתא, או לתפילה שהיא מצוה דרבים", ויש להבין מדוע מצות התפילה היא "מצוה דרבים". 

במושכל ראשון, יתכן שכוונתו למעשה המובא בגמרא (ברכות מז, ב) על רבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה. והקשו: "והיכא עביד הכי, והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר לעולם בהם תעבודו". ותירצו: "מצוה שאני". ושוב הקשתה הגמרא: "מצוה הבאה בעבירה היא", ותירצה: "מצוה דרבים שאני". ומבואר כי השלמת מנין עשרה בכדי להתפלל בציבור נקראת "מצוה דרבים".

אולם רש"י פירש שם: "מצוה דרבים, להוציא רבים ידי חובתם בקדושה". ולפי דבריו התפילה היא "מצוה דרבים", רק כשבצירוף העשירי נוצר מנין המאפשר אמירת דברים שבקדושה. ואם כן יש לתמוה היאך התיר הרמ"א להתפלל בלא גוף נקי משום "מצוה דרבים", אפילו כשהחולה מתפלל במקום שגם בלעדיו יש מנין. 

והנה הטורי אבן (ראש השנה לב, ב) כתב בשם רבנו תם כי שופר הוא "עשה דרבים". וכתב השפת אמת (שם) "ונראה לענ"ד דאין כוונת הרבינו תם דלעולם שופר נקרא עשה דרבים, רק אם אין שופר, ורבים צריכים לו הוי עשה דרבים. אבל אם אינו אלא לצורך יחיד, שפיר נדחה גם מפני לא תעשה גרידא מטעם דאינו בעידנא". כלומר, השפת אמת הבין ש"עשה דרבים" פירושו רק לצורך הרבים. וקושייתו על רבנו תם, היא התמיהה דלעיל על הרמ"א, שלכאורה אין בקיום מצוה של יחיד גדר של "צורך רבים".

ונראה לבאר את דברי הרמ"א על פי דברי האבני נזר (או"ח סימן תקלח אות ח) שהקשה על הגמרא (מועד קטן יד, ב) "אָבֵל אינו נוהג אבלותו ברגל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד", ולכאורה "צריך להבין דאמנם זה מצינו בשחרר עבדו והשלימו לעשרה שגורם מצוה לכל הציבור, אבל הכא לא יבטל ממצות הרגל אלא הוא האבל לבד, ומה זה מצוה דרבים". ומחמת קושיא זו ביאר האבני נזר: "ונראה מזה על פי המבואר בש"ס ראש השנה (כט, א), דמשום כל ישראל ערבים זה בזה חשוב בר חיוב לענין שיוכל להוציא אַחֵר גם לאחר שיצא בעצמו. וכן לענין שיעבור בבל תוסיף, דחשיב זמנו הואיל ואי מתרמי ציבורא אחרינא הדר תקע להו. ועל כן יש לומר דבמצות אֵבֶל אבל אינו מחויב אלא הוא האָבֵל [ולכן מאחר וכל ישראל שאינם מחוייבים במצוה זו ואינם בכלל ערבות על מצוה זו, הוי מצוה דיחיד], אבל במצות שמחת יום טוב, דוודאי כל ישראל מצווים עליו, ושפיר חשוב עשה דרבים שמחת יום טוב. ומקרא מלא הוא בעכן שמעל בחרם חטא ישראל וגם גנבו וגם כחשו וגו' ונקראת עבירת עכן על כל הכלל, וכל שכן במידה רבה מרובה שמצוות היחיד [תחשב] כאילו כל הכלל עשו". מבואר בדבריו כי מצוה דרבים היא מצוה שחלה על הרבים וכולם מחוייבים בה. 

לפי הגדרה זו מיושבים דברי הרמ"א שגם תפילת יחיד היא "מצוה דרבים", כי במצות התפילה הכל מחוייבים [להלן [אות ה] יבוארו דברי הרמ"א באופן נוסף].

חולה שאינו מרגיש בשעה שמי הרגליים יוצאים מגופו

ד. דברי הרמ"א נסבו על חולה שמי רגליו יוצאים מגופו בעל כרחו, אך הוא מרגיש ויודע מתי הם שותתין אלא שאינו יכול למנוע זאת. ויש לברר מה דינו של חולה המחובר למכשיר "קטטר" שדרכו שותתין מי הרגלים, אשר מאבד את הרגשת השליטה על יציאת מי הרגליים – האם נכלל בהיתרו של הרמ"א להניח תפילין, לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, כאשר הקטטר מחובר לגופו. 

מצד אחד, יש לאסור עליו להתפלל מכיון שתנאי ההיתר שקבע הרמ"א שצריך להיות נקי בתחילת התפילה, לא  מתקיים, שכן בתחילת התפילה הוא לא יודע אם הוא נקי, מאחר ואינו מרגיש כלל כאשר מי רגליו יוצאים מגופו. 

מצד שני, הרמ"א כתב טעם נוסף להיתר, שאם נמנע ממנו להתפלל ויפטר לגמרי ממצות התפילה "לא אתי איסור דרבנן ודחי חיוב מדאורייתא או לתפילה שהיא מצוה דרבים", ונימוק זה לכאורה שייך גם בקטטר – שאם לא נתיר לו להניח תפילין, לקרוא קריאת שמע ולהתפלל כשהקטטר לגופו, לא יוכל לקיים מצוות אלו. וכן נראה מדברי המלמד להועיל (או"ח סימן ז) שנשאל: "מי שיש לו חולי שמטפטפין ממנו מים תמיד, איך יעשה בקריאת שמע ותפילה", והשיב להיתר: "כתב המג"א (סימן עו ס"ק יא) דבמי רגלים שותתין אינו אלא מדרבנן, ואם כן יש לומר דבמקום שיבוטל לעולם מקריאת שמע ותפילה, לא גזרו רבנן. וכמו שכתב במשבצות זהב (סימן פ) לענין הפחה, והפחה חמור יותר ממי רגלים, וכמו שכתב הרמ"א בתשובה (סימן צח). ואם כן בנדון דידן יש להתיר לקרות קריאת שמע ולהתפלל, ורק יעשה כל מה שאפשר לו, וכמו שכתב המג"א (סימן עח) שיתן ספוג או בגד סביב אברו. ובספר ארחות חיים מביא בשם רופאים, לקשור שלפוחית של בהמה על אברו, ויטפטף שם, ובזה יהיו בגדיו העליונים נקיים". ומשמע מדבריו שההיתר הוא גם בשעת הטפטוף של מי הרגליים, כשאינו מרגיש בכך, כדי שלא יתבטל מקיום מצוות קריאת שמע ותפילה.

•   •    •

תפילין, קריאת שמע ותפילה – כאשר מי רגליים יוצאים מהבטן בצינורית 

ה. רבי יעקב ברייש, אב"ד ציריך, דן בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן לא) "בדבר השאלה שנשאלתי באיש אחד שהרופאים עשו לו נתוח באופן שאי אפשר לו להשתין מים כדרך כל אדם דרך אברו, רק עשו לו פתח בבטנו ודרך שם יוצאים המים בכיס השתן בשפופרת ארוכה, מצד אחד מחוברת לבטן ומצד השני מחוברת לכלי זכוכית אשר לשם נוטפים מי הרגלים, והם נוטפים כך בתמידות מבלי שירגיש כלל, רק נוטפים כך מעצמם בתמידות. והשאלה לענין הנחת תפילין וקריאת שמע ותפילה".

בתשובתו הבדיל החלקת יעקב בין הנחת תפילין לאמירת ברכות, קריאת שמע ותפילה: "תפילין פשיטא דמותר וגם מחוייב, כמבואר להדיא בתוספות (ברכות כג, א ד"ה חיישינן) דמותר להשתין מים בבית הכסא ארעי כשהתפילין בראשו ולא חיישינן שמא יפנה בהן רק כשהם בידו אסור משום ניצוצות, וכן מבואר שם ברא"ש וברבינו יונה וכן בשו"ע סימן מג, רק שמביא דעת הרמב"ם להחמיר כשהם בראשו גם בבית הכסא ארעי ומסיים המחבר "ויש לחוש לדבריו", והיינו לכתחילה. ואם כן בנדון דידן דלא ליבטל ממצות תפילין דאורייתא, פשיטא דמותר וגם מחוייב. ובפרט דהרמב"ם מחמיר רק מטעם שמא יפיח בהם, וכמבואר בגמרא לחד טעמא, וכלשון הדרכי משה שם שמא יפיח כי כן דרך המשתינים. ובנדון דידן שמטפטף תמיד בלי הרגשה כלל, פשיטא דגם להרמב"ם יניח תפילין. 

אולם "לענין קריאת שמע ותפילה, ברכת התפילין ושאר ברכות [כגון נשיאות כפיים וברכתה] דבעינן "והיה מחניך קדוש" דהוא מן התורה, כמבואר בברכות (כה, א), דן החלקת יעקב האם יש להשוות זאת לדברי שו"ת הרמ"א שהתיר לחולה האבן שמטפטף ממנו מי רגלים להתפלל על אף שאין גופו נקי  "דלא אתי איסור דרבנן [מי רגלים] ודחי לחיוב דאורייתא או לתפילה שהיא מצוה דרבנן". או שמא נאמר שבגלל דין "והיה מחניך קדוש", יהיה אסור לקרוא קריאת שמע להניח תפילין ולהתפלל, כשמי הרגליים יוצאים מהגוף לשפופרת, שהרי אין "מחניך קדוש".

ואף שהרמ"א קבע תנאי להיתרו, שבשעת הטפת מי רגלים לא יתפלל, ואם כן כשצינורית המוליכה את מי הרגליים מהבטן על גופו, שותתין מי הרגלים כל הזמן, ויהיה אסור לו להתפלל גם לשיטת הרמ"א, כתב החלקת יעקב "דהיינו בנדון דידיה [דהרמ"א] דאפשר, אבל בנדון דידן דלא אפשר, וגם כן אינו אלא איסור דרבנן מותר לו להתפלל, שלא יפטר מן התפילה לעולם, ולא אתי איסור דרבנן ודחי לחיוב דאורייתא או לתפילה שהיא מצוה דרבנן". והוסיף: "אע"ג דבנדון דידיה הוי החולה מוטל על ערש דוי ולא שייך ביה תפילה דרבים, דבלאו הכי לא יכול להתפלל רק ביחידות, מכל מקום אין לחלק בזה, מדלא חילק המג"א (סימן עח ס"ק א) בהתירו שם בזה, וכן המשנה ברורה שהתיר מטעם זה (בסימן פ) לגבי מי שרגיל להפיח. ומשמע דאף ביחידות כיון דעיקר המצוה דרבים".

ומבואר בדבריו, כי העובדה שלא מרגישים בשעת יציאת מי הרגליים, היא סיבה להתיר להתפלל ולברך כשאין אפשרות אחרת להתפלל ולברך "לא אתי איסור דרבנן ודחי לחיוב דאורייתא או לתפילה שהיא מצוה דרבנן". 

[במאמר המוסגר, לפי דבריו, מתבארים באופן נוסף דברי הרמ"א שמצות התפילה היא "מצוה דרבים". וגם כשהחולה אינו מצטרף להשלים למנין, אך מכיון שעיקר מצות תפילה נתקנה לקיימה ברבים במנין היא נחשבת למצוה דרבים, וזו הגדרה נוספת מה נקרא מצוה דרבים].

צערו של חולה שאינו יכול לקיים מצוות – קרוב לסכנת נפשות

ו. בהמשך דבריו, כתב החלקת יעקב טעם נוסף להתיר להניח תפילין ולהתפלל, כשמי הרגליים יוצאים מהגוף בצינורית: "כיון דהוא איש חרדי ושוכב על ערש דוי, ולבו חלל בקרבו לשפוך שיח לפני השי"ת על נפשו, ולא יוכל לעמוד בנפשו שלא להתפלל. ואם נאמר לו דאסור [להתפלל], יסתום השפופרת בכדי שלא יהיה מקלח לאיזה זמן בכדי שיוכל להתפלל, ולפי דעת הרופאים פעולה כזו היא ממש סכנת נפשות, אם השפופרת אינה מקלחת תמיד".

החלקת יעקב הביא ראיה לסברה זו מפסק השלחן ערוך (או"ח סי' שכט סע' ז) "בזמן הזה אפילו באו על עסקי ממון מחללים שבת, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות". והקשה המג"א שם, מדוע באמת אינו מחויב להניחו לשלול ממונו כדי שלא יחלל שבת. ותירץ: "דאפשר דכיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחד כנגדם ויהרג, לכן מחללים". ומכאן מוכח "גם  בנדון דידן, אם נימא דעל פי דין אסור לו להתפלל, מכל מקום כיון דקרוב לוודאי דלא יעמוד בנפשו ויעשה מה שביכולתו לסתום השפופרת בכדי להתפלל, אם כן הוי סכנת נפשות, כיון דקרוב לוודאי שלא יעמוד בנפשו". 

החלקת יעקב הביא ראיות נוספות לדבריו, ממה שכתב השואל ומשיב (מהדו"ג ח"ב סימן קפ)  למי שבא לו ידיעה שאשתו תקיף לה עלמא [כלומר, חשש שמא תשטתה] והיא בכפר או בעיר שאין לה מכיר שמה, ובוודאי תהנה מזה שבעלה יבא לשם והוי ספק פיקוח נפש ודוחה שבת. וגם באבן העזר (סוף סימן קלו) התירו שתי איסורים שונים: טלטול, ואיסור שאין מגרשים בשבת, משום חשש לטירוף דעת של שכיב מרע, כדברי הגמרא בב"ב (קנו, א) קונים משכיב מרע בשבת כדי שלא תטרוף דעתו. ואם כן גם בנדון דידן "דהוא סוג חולה ממש ומגמתו לשפוך שיח לפני אדון העולמים על נפשו ובריאותו, ודאי שיש חשש טירוף דעת והנאת דעתו. על כן נראה לפע"ד פשיטא דמותר להתפלל, אכן גם מטעמים הנ"ל גם כן נלענ"ד שצריך להתפלל ולהניח תפילין בברכה, וכמובן שהכלי שיש בו מי רגלים צריך להיות מכוסה כיון שאפשר, ואף שהוא זכוכית".

אולם יש להקשות על דברי החלקת יעקב ממה שכתב הרמ"א בתשובתו להתיר להתפלל כשמי הרגליים שותתים ממנו כשאינו נצרך בשעה שהתחיל להתפלל "ואין חילוק בין אנוס או לא". ומפורש בדברי הרמ"א שגם במקום אונס אסור להתחיל להתפלל באופן שהוא נצרך לזה בשעה שהתחיל להתפלל. 

ואולי יש לחלק בין אונס לזמן מסויים לבין אונס תמידי שימנע ממנו את התפילה לגמרי. ויתכן שדברי הרמ"א נאמרו רק בנדון תשובתו כשלא איבד את ההרגשה כשנצרך למי רגליו, ולכן עליו להקפיד שבתחילת התפילה לא יהיה נצרך לנקביו, שהרי יכול להמתין לזמן שלא יהא נצרך ואז יתחיל להתפלל. אולם כשצינורית ניקוז מחוברת לגוף לזמן לא ידוע, זהו מצב שימנע ממנו לגמרי את קיום חובת ומצות התפילה, שלא נאמרו בו דברי הרמ"א שאין חילוק בין אונס לשאינו אונס, ושייך לומר שאין איסור דרבנן יכול למנוע ממנו מצוה דאורייתא או מצוה דרבים.

דין "מי רגליים" שאינם יוצאים מהגוף בדרך הטבע 

ז. בשו"ת משנה הלכות (ח"ב סימן סד) נשא ונתן עם רבי יעקב ברייש על דבריו בשו"ת חלקת יעקב, והעלה את השגותיו במכתב שכתב לאחד מפוסקי הדור באותם הימים [תשט"ז] בארצות הברית "רב הרבנים גאון עוזינו המפורסם בכל קצוי תבל לשם ולתהילה ע"ה תל שהכל פונים אליו סיני ועוקר הרים וכו' אין גומרין עליו את ההלל ה"ה כקש"ת חסיד ועניו ידיד עליון וידידי הרה"ג מוהר"ר יוסף אליהו הענקין". 

וכך כתב: "מעשה שהיה כך היה זה כמה אשר נשאלתי באיש אחד שעשו לו ניתוח על כלי השתן לא עלינו, באופן שאי אפשר לו להשתין כדרך כל אדם רק עשו לו פתח בבטנו ודרך שם יצאו המים מכיס השתן בשפופרת ארוכה מצד אחר. ואני בעניי לא רציתי להתירו, וראייתי מפורשת בתשובת הרמ"א והרדב"ז ומג"א. אמנם ראיתי זה זמן לא כביר תשובת הרה"ג מ"י ברייש מציריך [בעל חלקת יעקב] בענין זה שכתב להתיר בכהאי גוונא, גם מצאתי ראיתי בתשובת מלמד להועיל בפשיטות להתיר, ואמרתי אולי משגה הוא בידי. ולכן אמרתי לפנות למי שבידו לשפוט, וממנו ילמדו וכן יעשו. ואצרף פה תשובה בקצרה מה שהשבתי להרב הנ"ל על דבריו ועל ראיותיו, ומאד אשמח אם כבוד הדרת גאונותו ימצא פנאי לעיין בדברי ולהשיבני דבר".

תשובתו של הרב הענקין נדפסה בשו"ת משנה הלכות (שם סימן סה), ולדעתו למי רגליים שאינם יוצאים בדרך טבעית מהגוף אין דין "מי רגלים" שאסור לומר כנגדם דברים שבקדושה ולהתפלל: "בדין מי רגלים יש ב' דינים: [א] משום סירחון, ובזה אין חילוק מאיזה מקום יוצאים, ואם ריח רע נודף מהם אסור להתפלל באותו מקום, ואפילו כיסוי ומחיצה לא מהני לזה, ורק יש חילוק לענין הרחקה ד' אמות. [ב] דין של משתין מים שכנגד העמוד הוא מדין תורה, ושלא כנגד העמוד הוא דרבנן ואסור עכ"פ. אבל דין זה הוא רק בדרך השתנה, כשהמים יוצאים מפי האמה כדרכם תמיד. אבל כשהמים יוצאים ממקום אחר אין לזה דין השתנה ואין שייך בזה הנצרך לנקבים, שדין זה גם כן הוא על פי דרך הטבע, שהאברים המיוחדים לזה מרגישים הצורך, וכאן [באדם זה שעבר הניתוח בשלפוחית השתן והשתן יוצא דרך שפופרת מדופני השלפוחית] אין האדם מרגיש ואין זה בכלל מי רגלים, ואם הכלי סתום ואין רוח [ריח רע] נרגש אין כאן איסור, וכל שכן באם הכלי הוא מכוסה". ומבואר בדבריו כי רק במי רגליים שמטפטפים בדרך הרגילה של השתנה, נאמרה ההלכה שהנצרך לנקביו אינו רשאי להתפלל, אך כשמי הרגליים יוצאים דרך שפופרת ארוכה, אין להם דין "מי רגליים" להלכה, כי הם לא יוצאים ממקומם הטבעי ואיברי הגוף לא מרגישים בזה.

הרב הענקין הוסיף: "דוגמא לזה מהגמרא מדין יוצא דופן שאין זה בכור ואינו נימול בשבת והרבה דינים אחרים, כיון שאין זו דרך הלידה. וכן לענין נידות, הדם שיוצא דרך דופן אינו טמא ואינו מטמא את האשה, ורק כשהוא במקור יש סוברים מקור מקומו טמא ואפילו דרך אותו מקום אם יוצא בשפופרת יש בזה דינים. וכבר כתבו המנחת חינוך (מצוה שיג אות ב) והאחיעזר (ח"ג סי' סא) ועוד לענין מי שמאכילים אותו דרך נקב הבטן או דרך גידי הדם, אף שעל ידי כן הוא שבע אפ"ה פטור לענין יום הכפורים ואין כאן דין ברכת המזון והנאה. וכן נראה לענין המי רגלים שמנטפים לתוך כלי. ויש בני אדם שאין בהם כוח לדחות הצואה מהגוף, ואנו מורים ובאים שכל כהאי גוונא לאו צואה היא, ולאו מי רגלים הן". 

על פי זה הסיק הרב הענקין, שאין מניעה לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, כשמי רגליים יוצאים בצינורית, ישירות מהגוף לתוך שפופרת, ללא כל הרגשה, ובתנאי שהיא מכוסה ולא נודף ממנה ריח רע.

דין דם יוצא דופן ונדה, מי רגליים וצואה – היוצאים מהגוף לא בדרך טבעית

ח. בשו"ת משנה הלכות (בתשובה הסמוכה, שם סימן סו) הקשה על חידושו של הרב הענקין: "ולפי ענ"ד לולא דבריו הקדושים נראה דלא דמי, דמה שיוצא דופן אינו טמא ואינו מטמא את האשה ואינו מטמא לידה הוא מטעם הקרא וכמו שאמרו שם בגמרא נדה (מ, א). גם דם יוצא דופן שאינו מטמא הטעם בזה פשוט, דכי גרע הוא משאר דם גידין דאדם שאינו מטמא. ובעיקר דם נדות דבעי דוקא דרך אותו מקום גזירת הכתוב היא דבעינן דוקא שתרגיש וכמו שאמרו שם בגמרא (נז, ב) אמר שמואל וכו' שאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה". 

ויש להשיב על דבריו "גם דם יוצא דופן שאינו מטמא הטעם פשוט דכי גרע הוא משאר דם גידין דאדם שאינו מטמא", שכן לכאורה דם יוצא דופן אינו דומה לשאר דם הגידים, כי דם יוצא דופן הוא דם הבא מן המקור אלא שאינו בא דרך ערוותה אלא דרך דופן, אבל סוף סוף היאך אפשר לומר שהוא כמו שאר דם הגידים שאינו מטמא. 

גם על הדחיה לראיה מדם לידה שנאמר בו פסוק מיוחד, וכן דם נידה שהוא גזירת הכתוב שמטמא רק בהרגשה, יש להעיר, כי הרב הענקין לא התכוון ללמוד מדינים אלו הלכה כללית – שכל דבר שאינו "כדרך" לא נאמרו בו דינים שנאמרו בדבר שדרכו בכך, אלא רק סמך ודוגמא שמצאנו בדיני התורה שהקפידה על דרך מסויימת ולא רק על התוצאה, כדוגמת דם נידה ודם יוצא דופן, שאף שבאים מן המקור בכל זאת הקפידה התורה על הדרך שבה יצא הדם.  וכפי שדקדק הרב הענקין וכתב "דוגמא לזה".

המשנה הלכות השיג גם על ראייתו של הרב הענקין מדין אכילה ביום הכיפורים דרך נקבי הבטן: "אחר בקשת אלף מחילות מכבוד תורתו, לבבי לא כן ידמה, דהא ביום הכיפורים אינו חייב באכילה מלאכותית או על ידי נקב הבטן הוא משום דבעינן הנאת גרונו ואי לא, לא מיקרי אכילה, ואף דאיכא מילוי המעיים מכל מקום גם הנאת גרונו בעינן, וכמבואר בש"ס חולין ק"ג פלוגתת ר"י ור"ל מר סבר הנאת גרונו בעינן ומר סבר הנאת מעיים בעינן, והלכתא דהנאת גרונו בעינן כמבואר ברמב"ם פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות, ואפילו למאן דאמר הנאת מעיים בעינן מכל מקום יודה דבעינן נמי הנאת גרון". כלומר, הסיבה שאין חיוב אכילה ביום הכיפורים אינו משום שאין זה הנאה "כדרך", אלא חיוב אכילה ביום הכיפורים הוא רק באכילה שיש בה הנאת גרונו.

אולם גם על טענה זו יש להשיב ולומר, כי הזנה דרך נקבי הבטן מותרת לא בגלל שאין "הנאת גרונו" אלא בגלל שזה לא נקרא אכילה, והראיה ממי שאכל אכילה גסה ביום הכיפורים שגם כן אינו עובר איסור כי זה לא נחשב לאכילה אע"פ שיש לו הנאת גרונו.

בסיום דבריו הביא המשנה הלכות ראיה נפלאה שאמר לו הגאון מטשעבין, נגד חידושו של הרב הענקין: "כשזכיתי לקבל פני כ"ק מרן הגאון מטשעבין והצעתי לפניו הדברים הביא ראיה לדברי, מירושלמי פסחים (פרק ז הלכה יב) דבעי שם מחילות שתחת ההיכל אם נתקדשו, ורצה רב אימו בשם ר"ש בן לקיש לפשוט, מתניתא אמרה כן, מדורה היתה שם ובית הכסא של כבוד, וזה היה כבודו, מצאו נעול, בידוע שיש שם אדם. פתוח, בידוע שאין שם אדם. ופירש הקרבן עדה, ומדהיה שם [במתחם בית המקדש] בית הכסא, שמע מינה דמחילות [שמתחתיו] לא נתקדשו. אמר ר' יוסה וכי צואה טומאה והלא אינה אלא נקיות, ופירש הקרבן עדה, וכי צואה טומאה יש בה דנדון מיניה דלא נתקדשה, שלא יהיה צואה נקיות הוא. והפני משה פירש, והלא צואה אלא משום נקיות הגוף ואפילו אם נתקדשו היה מותר. והנראה מפורש דבירושלמי מחלק בין טומאה לצואה, דצואה העיקר הנקיות – ואין נפקא מינה איך נתהוה לנו ובאיזה אופן יצאה מן הגוף, אלא כיון דצואה הוא לפנינו, נקיות אין כאן לפנינו". מבואר איפוא בדברי הירושלמי כי כשיש צואה במציאות אין זה משנה היכן נוצרה – שלא כדברי הרב הענקין.

דין צואה שונה מדין מי רגלים

ט. ונראה לדון בחידושו של הרב הענקין, על פי דברי הרשב"א (ברכות כב, ב ד"ה היה) שכתב: "מסתברא לי דאינו צריך להרחיק ממקום המים כלל, מדלא קתני ומרחיק עד שיזרוק לאחריו ד' אמות, כדקתני בראה צואה כנגדו. וטעמא דמילתא, משום דבצואה בעינן מחניך קדוש, אבל מי רגלים אינו אסור מדאורייתא, שלא כנגד עמוד בלבד. והלכך אם לא התחיל מרחיק מדרבנן אבל בעומד בתפילה לא. ועוד נראה שאפילו בא לפסוק ולרחוק אסור" [ומדרבנן, גם לאחר שמי הרגליים נפלו על הארץ, אסור להתפלל כנגדם]. 

ונראה מדבריו כי גדר דיני צואה שונה מדיני מי רגלים. צואה היא "חפצא" של דבר מאוס שצריך הרחקה ממנו בעת תפילה, כי התורה גזרה שבעת שצואה נמצאת, המחנה אינו קדוש. אבל מי רגליים בעצמותם, ללא פעולת ההשתנה ["עמוד" הקילוח] אינם דבר מאוס כמו צואה שצריך להרחיק ממנה. לכן מהתורה אסור להתפלל או לומר דברים שבקדושה רק כנגד "עמוד" מי הרגליים. שאם לא כן, מדוע לאחר שאין "עמוד" ומי הרגליים על הארץ, אין איסור מהתורה. 

לפי זה נראה כי רק במי רגלים שאינם דבר מאוס בעצמותו כצואה, אלא פעולת קילוח "עמוד" מי רגלים היא שמאוסה, נכון לומר את חידושו של הרב הענקין, שאם פעולה זו נעשתה שלא בדרך הטבע, אין זה בגדר "עמוד" מי רגלים שנאסר להתפלל ולומר דברים שבקדושה כנגדו. ומסיבה זו מותר להתפלל ולקרוא קריאת שמע כאשר מי הרגליים יוצאים מהגוף בצינורית, ואפילו כשהם נמצאים בשפופרת שמנקזת אותם, משום שבאופן זה אינו נחשב למי רגלים. ומסתבר שגם רבנן לא אסרו מי רגלים באופן זה, כי רק במה שאסרה תורה, דהיינו כנגד ה"עמוד", אסרו רבנן. והם גזרו אחרי שנפלו לארץ שצריך להרחיק מהם, ולא במי רגלים שלא יצאו בדרך זו, שהתורה לא אסרה ולכן גם רבנן לא גזרו להרחיק מהם.

אולם בצואה, שלא פעולת הוצאת הצואה מאוסה, אלא הצואה עצמה מאוסה – לא משנה כלל אם יצאה בדרך הטבע או בצינורית, וכפי שהוכיח הגאון מטשעבין מהירושלמי, שבכל מקום הצואה עצמה מאוסה ולא משנה באיזה דרך הגיעה לכאן.

[בזמנו, שוחחתי על החילוק בין גדר מי רגלים לגדר צואה עם ידידי רבי אברהם יפה שלזינגר שליט"א, רב ואב"ד גענף, שהסכים עמי, ואף הביא ראיה מדברי הגמרא בזבחים (עח, א) שמי רגלים בעצמותם אינם נחשבים כצואה אלא כמים שצבעם שונה ממראה מים רגילים. לאחר השיחה, הועלו הדברים על גבי הכתב ונשלחו אלי, ולימים נדפסו בספרו, שו"ת באר שרים, אורח חיים ח"א סימן מח].

•   •    •

תפילין, קריאת שמע, תפילה עם מכשיר קטטר

י. הפוסקים שדבריהם הובאו לעיל, דנו אודות מי רגליים שיצאו בצינורית ישירות מהגוף. ויש לברר מה הדין כשמי הרגליים יוצאים דרך קטטר, המוחדר ישירות לאיבר עצמו. האם באופן זה שמי הרגליים יוצאים בצינורית דרך המקום הטבעי שממנו הם יוצאים בדרך כלל מהגוף, זו סיבה להחמיר לאסור להניח תפילין, לקרוא קריאת שמע ולהתפלל כל זמן שמכשיר הקטטר מחובר לגוף. 

ומצאתי בדברי הפוסקים שהתירו לקרוא קריאת שמע ולהתפלל עם קטטר:   

• בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סימן כז) כתב: "חולה שנתנו הרופאים קנה חלול דרך האמה, והשתן יוצא דרך הקנה לכלי זכוכית, ודאי ליכא דין נגד העמוד. אבל הא לא נגע כלל בגופו בחוץ, והמים והצואה שבתוך הגוף ודאי אינו כלום, שכל אדם הוא כן. ונשאר רק מצד המי רגליים שהם כבר בהכלי שכיון שהוא סתום ליכא איסור לרוב הפוסקים בזכוכית".
• בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן א) הביא את תשובת הרמ"א [אות א] ולאחר שדן בהרחבה בדבריו, הכריע: "לפי זה יוצא לנו דשתיתה [דהיינו שהמים שותתים] בכל גוונא לא מיקרי כנגד העמוד, ואינו אסור אלא מדרבנן. ואם כן יש להתיר בכגון נידוננו שתידחה לגמרי התפילה שיוכל להתפלל גם בשעת השתיתה, שנמשכת כל הזמן, ומאותו הטעם שכותב הרמ"א דלא אתי דרבנן ודחי קריאת שמע דאורייתא ותפלה דרבים". 

ונראה כי גם נימוקו של הרב הענקין, שייך בקטטר, כי למרות שמי הרגליים יוצאים בצינורית דרך המקום הטבעי שממנו הם יוצאים בדרך כלל מהגוף, אולם סוף כל סוף הם אינם יוצאים "כדרכם תמיד". ולענ"ד הרי זה כדין המבואר בסוגיית הגמרא במסכת חולין (ע, א) "בעי רבא כרכו [לבכור בשעת יציאתו מבטן אמו] בסיב מהו בטליתו מהו. ופרש"י: "שתהא חציצה ואמרינן כיון דלא נגע ברחם, לא קדיש, דהא רחם הוא דמקדש דבדידיה תלא רחמנא". ורבנו גרשום פירש: "כלומר רחם מקדש בכור והכי קמבעיא ליה כרכו בסיב שלא נגע הבכור ברחם מהו שיקדש בבכורה". וספק זה נשאר ב"תיקו", ופסק הרמב"ם בהלכות בכורות (פרק ד הלכה יז) "בכור שכרכו בסיב והוציאו ולא נגע ברחם או שכרכו בשליית בהמה אחרת או שנכרכה עליו אחותו ויצא הואיל ולא נגע ברחם מכל מקום הרי זה ספק בכור". ומעתה יש לומר שגם מי רגלים היוצאים דרך קטטר התחוב באבר, והקטטר חוצץ בין המי רגלים לאבר – אין זה כדרך היציאה הטבעית של מי הרגליים, ואינם כמי רגלים שאסרה התורה [ואף הרמב"ם נשאר לגבי בכור בספק אם כריכה בסיב חוצצת, בנדון דידן שהאיסור מדרבנן כי בקטטר אין "עמוד" המקלח, קיימא לן ספק דרבנן לקולא, ורשאי לקרוא קריאת שמע ולהתפלל].

נשיאת כפיים של חולה המחובר למכשיר קטטר 

יא. ממוצא הדברים נבוא לדון האם לכהן שמחובר לגופו קטטר, מותר לעלות לדוכן לשאת כפיים, ולעלות לתורה.

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן ז) נשאל "בענין כהן ששותתין מי רגליו לאונסו ואינו מרגיש בשעת הטפטוף, האם מותר לישא את כפיו ולעלות לתורה", והתיר מהנימוקים הבאים:

• דעת רוב הפוסקים להכריע כי "שותת" לא נחשב כנגד העמוד, ומותר מדאורייתא, כדברי המשנה ברורה (הקדמה לסימן עט ענין ט), ואם כן כאשר קראוהו לכהן החולה לעלות ונתחייב מדאורייתא לעלות, שפיר יש לומר את סברת הרמ"א "דאתי דאורייתא ודחי דרבנן". 
• מכיון שאינו יודע מתי יוצאים מי הרגליים מגופו "יש לומר שקלקלתו זו זוהי תיקונו, משום שיוצא שגם בשעה שיעלה לנשיאות כפים אינו יודע אם נוטף כעת אם לאו, וכן בכל משך נשיאות הכפים. ובהיות ששותת לא נחשב כנגד העמוד, ואם כן אפילו אי שותת הוי רק איסור מדרבנן, אם כן הוי רק ספק דרבנן, וקיימא לן דספק דרבנן לקולא".
• מכיון שמדובר "בטיפין טיפין", שאין בהם טופח על מנת להטפיח, והבגדים העליונים נשארים נקיים.

אולם סברה זו צ"ע, כי השאלה היתה על שעת השתיתה עצמה שיהיה אסור להתפלל מדין הנצרך לנקביו וכמו שכתב הרמ"א בשו"ת שם, ומול חשש זה מה יעזור מה שאין בהם טופח על מנת להטפיח, הרי סברה זו מועילה רק על מה שכבר יצא שלא יאסור להתפלל מטעם שצריך הרחקה ממי רגלים, ובזה שייך לומר שאין מי רגלים אוסרים אם אין בהם בשיעור טופח על מנת להטפיח, אבל על זמן השתיתה עצמה גם אם היא שתיתה מועטת הרי זהו בגדר הנצרך לנקביו, וצ"ע.

בסיום דבריו כתב הציץ אליעזר: "אך לך נא וראה מה שהארכתי בכל היקף הבעיות באיש שכזה שמי רגלים נוטפים ממנו כל הזמן דרך קטטר בספרי שו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן א; הובא לעיל אות י) והרבתי חזון להביא מדבריהם של גדולי הפוסקים ובבירור וליבון, וזאת הלכה שהעלתי שמותר לאיש אשר אלה לו בלבישת טלית ותפילין ובקריאת שמע ותפילה ודברי תורה בברכות וכל דבר שבקדושה, ובלבד שבגדיו העליונים יהיו נקיים ולא יגיע מיהת ריח רע. אשר על כן לפי צירוף כל צדדי ההיתר שצדדנו בזה, נלע"ד שגם לכהן הזה אם אינו מרגיש בטיף טיף שאין בהם טופח על מנת להטפיח וגם בגדיו העליונים נקיים ואין מגיע לו ריח רע, יש להתיר לו במצבו גם לעלות לדוכן וכן לתורה, כשם שמתירים לו ולדומה לו בכל דבר שבקדושה".

אולם לענ"ד יש לתמוה על ההשוואה בין תפילה ודברים שבקדושה לבין ברכת כהנים ועליה לתורה,  שכן הציץ אליעזר כתב בתוך דבריו שם (ח"ח סימן א אות ג) "ולפי זה יוצא לנו להלכה בנידונינו דשותתין המי רגלים באמצעות צינור גומי אל הבקבוק, דיש שפיר להתיר לו לקרות קריאת שמע ולהתפלל בהיות ואם לא נתיר לו יפסד לגמרי מתפילה כי מחובר אליו ליותר מיום". ומשמע מדבריו, שההיתר מתבסס על כך שאילולא זאת יפסיד לגמרי את התפילה. אולם בברכת כהנים הרי יש אפשרות שכהנים אחרים יעלו לדוכן לברך, ואפילו אם הוא הכהן היחידי, מהיכי תיתי להתיר לו לעלות לדוכן, וצ"ע.

כמו כן יש להעיר על דברי ציץ אליעזר שהשווה תפילה עם קטטר, לברכת כהן ששותתין מי רגליו [שדן בו בשו"ת הרמ"א, לעיל אות א], ולכאורה בקטטר יש סברה נוספת לקולא – שמי הרגליים לא יוצאים בדרך טבעית, מה שאין כן כשמי הרגליים שותתין לאונסו מאברו בדרך הטבעית, ויתכן שבמקרה זה נאסר עליו להתפלל, לשאת כפיו ולעלות לתורה, וצ"ע. 

יחד עם זאת, כאשר יש חשש שאם לא נתיר לכהן לשאת כפיים כשהקטטר על גופו, יגרם לו דכדוך נפשי עמוק שיתדרדר לסכנת נפשות, יש להסתמך על היתרו של חלקת יעקב במקרה זה [אות ו]. צא ולמד ממה שהבאנו לעיל סימן י את מה שכתב בשו"ת ממעמקים (חלק ב סימן ז) מדבריו של הכהן הי"ד שהנאצים ימח שמם סירסוהו "בהתעטף עלי רוחי ברוב שרעפי בקרבי כמעט שכנה דומה נפשי שהרי מזרעו של אהרן הכהן אני ומתמיד קראתי ראשון בתורה כדתה של תורה ועתה חלל לבי בקרבי ונשבר כי עולמי חשך בעדי מבלי שיהל לי אור" – הרי לנו עומק צערו הנפשי של  כהן שנפסל מלישא כפיים, שיש בו טעם להקל במקום הצורך.