כהנים ומלכות
א. כידוע, נס חג החנוכה נעשה על ידי החשמונאים שהיו כהנים, כדברי הגמרא במסכת מגילה (יא, א) "לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים (ויקרא כו, מד), ולא געלתים בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כהן גדול", וכפי שתיקנו במטבע תפילת "על הנסים" – "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו", ובפזמון הנאמר לאחר הדלקת הנרות: "הנרות הללו אנחנו מדליקין על הנסים ועל הנפלאות וגו' ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניך הקדושים".
וכן מבואר בדברי הרמב"ם בהלכות מגילה (פרק ג הלכה א) "בבית שני כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם… ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".
הרמב"ן בפרשת ויחי, בפירוש הפסוק (בראשית מט, י) "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה", הקשה כיצד היה מותר לחשמונאים הכהנים למלוך בתקופת בית שני, ולעבור על מצות יעקב אבינו: "לא יסור", אשר פירושה "לרמוז כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות לא יסור ממנו אל שבט אחר. וזהו שנאמר (דברי הימים ב יג, ה) כִּי ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו".
ואמנם כתב הרמב"ן: "ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה. והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר (מלכים א יא, לט) וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת, אַךְ לֹא כָל הַיָּמִים. וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (ח, ד) הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִּי. וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג, א) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעוון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקב"ה עליהם את עבדיהם והם הכריתום".
ומבואר בדבריו, שהחשמונאים הכהנים אכן "עברו על צוואת הזקן [יעקב אבינו] "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" – ונענשו על כך.
מדוע לא חששו החשמונאים למלוך במקום בני שבט יהודה
ב. אלא שלאחר דברי הרמב"ן עדיין קשה, היאך העזו החשמונאים שהיו "חסידי עליון" לעבור "על צוואת הזקן".
בפשר הדברים, נאמרו מספר הסברים:
- הספורנו פירש: "לא יסור שבט מיהודה, כשתהיה לו המלכות, אבל כשנפלה המלכות ביד האומות לא היה זה מין הסרה שיסור הדבר ממקום למקום, אבל נפסד לגמרי. כי לא סר שבט ישראל ומלכותו מזה אל זה, אבל אבד לגמרי. ולא תיפול הסרה על הבלתי נמצא כלל". לפי הספורנו, לחשמונאים היה מותר למלוך, כי בתקופתם כבר "נפלה מלכות [יהודה] ביד האומות", ולכן לא היה במלכות החשמונאים "הסרת" מלכות משבט יהודה.
- רבי יהונתן אייבישיץ ביאר בספרו יערות דבש (ח"ב דרוש יז) כי החשמונאים היו מיוחסים מצד אמם לשבט יהודה, ולכן לא עברו על "לא יסור שבט מיהודה", וזה לשונו: "אמרו בגמרא (סנהדרין ה, א) לא יסור שבט מיהודה אלו בני הלל נשיאי ארץ ישראל, ומחוקק מבין רגליו אלו ראשי גלויות בבבל, ופירשו התוספות (שם ד"ה דהכא שבט) בשם הירושלמי דנשיאי ארץ ישראל לא היו רק מנוקבא [כלומר, מצד הנקבות, מצד האם] מזרעא דדוד. ולפי זה אף דהוא רק מצד אם מיהודה, קרינן ביה שבט מיהודה, וכן היו בני בניו של הלל. וידוע כי כל הכהנים הם שלשלת אהרן, ואשתו של אהרן היתה אחות נחשון משבט יהודה. ולכך לא חששו צדיקים חשמונאי בזה כי הם מצד אמם מיהודה, קרינן ביה שבט יהודה, כמו בני הלל. וכן חז"ל לא חששו להעמיד את רבי אלעזר בן עזריה במקום רבן גמליאל, כי היותו כהן עשירי לעזרא הוא מצד אם מיהודה כמו זרע הלל".
אולם דברי רבי יהונתן אייבישיץ, שמלך המיוחס מצד אמו לשבט יהודה, לא עובר על איסור "לא יסור שבט מיהודה", לכאורה נסתרים ממה שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצוה שסב) שהאיסור למנות מלך שלא משבט יהודה דומה לאיסור זר שעבד בבית המקדש: "אין מלך למי שיאמין תורת משה רבנו ע"ה אדון כל הנביאים אלא מזרע דוד ומזרע שלמה לבד, וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לענין מלכות, נכרי קרינן ביה כמו שכל מי שהוא מזולת זרע אהרן לענין עבודה זר קרינן ביה, וזה מבואר אין ספק בו". ישראל שאמו משבט הכהונה ואביו ישראל, הוא ודאי זר לענין עבודה, ואם כן יוצא לפי הרמב"ם, שכשם שאם אביו אינו כהן הוא נחשב כזר, ואינו רשאי לעבוד. הוא הדין לענין מלכות, כאשר ישראל בן לאם משבט יהודה ולאב שאינו משבט יהודה, גם כן אינו יכול להתמנות כמלך, וצ"ע.
- הראי"ה קוק כתב בספרו משפט כהן (הלכות מלכים, עמ' שלז) שכנראה בזמן החשמונאים היו לסנהדרין סיבות מיוחדות למנות למלוכה כהנים ולא מבית דוד, אלא שעל החשמונאים היה להימנע מלקבל את המלוכה: "ומה שכתב הרמב"ן שעשו שלא כראוי על אשר לא החזירו המלכות לבית דוד, בודאי היה ראוי להשתדל בזה, ואם אולי היתה בזה העכבה מצד המלכויות המושלות עליהם, היה ראוי לדבריו עכ"פ להימנע מלקבל מלכות לכתחילה. אבל מכל מקום כשמינוהו ישראל בהסכמת הסנהדרין שראו גם כן צורך בדבר, ואולי ראו שבלא עזרתם של החשמונאים שזכו לתפארת גדולה באומה מצד מעשיהם הגדולים וקדושת חסידותם ותורתם המרובה, לא היה אפשר להעמיד מלך מבית דוד. על כן הסכימו גם הם על המינוי שלהם. ולא נחשב זה לסנהדרין לדבר שאינו ראוי גם לדעת הרמב"ן כי אם לחשמונאים עצמם, שהם היו יכולים להשתדל בדבר על פי הסכמת האומה".
- בספר "תורת המועדים" כתב שהאיסור למנות מלך שלא משבט יהודה הוא רק כאשר המלך נבחר על ידי העם, ויש צורך בהסכמת נביא. אבל כאשר המלך עולה לשלטון בכח ניצחונותיו על אוייבי העם שקמו להשמידו, כפי שאירע בזמן החשמונאים, אזי יכול למלוך גם מי שאינו משבט יהודה, ואין צורך בהסכמת נביא שבדור. אולם לא מובא בדבריו מקור לחילוק זה.
ונראה כי חילוק זה מדוייק בלשון הרמב"ם [לעיל אות א] "עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים", ומדוקדק כי העמדת המלך מהכהנים היתה בגלל ש"גברו" בני חשמונאי, כלומר תפסו את המלוכה בכח ניצחונם על היוונים.
הגאולה בתקופת בית שני לא היתה שלמה ולכן גם המלכות לא היתה של בית דוד
ג. רבי יעקב קמינצקי הקשה בספרו אמת ליעקב (פרשת ויחי) על פירוש הרמב"ן: "ויש לתמוה, אם באמת חטאו בזה החשמונאים, מדוע לא העירו להם חכמי ישראל בדור הראשון כשהיו עדיין צדיקים גמורים שאסור להם למלוך וצריכים לעשות מלך מזרע דוד, וכי גם חכמי ישראל שבאותה תקופה לא ידעו את הדין הזה".
וביאר: "ונראה בביאור הדבר, על פי מה שייסדתי כמה פעמים בחידושי, והבאתי כמה ראיות לזה, כי בית שני מלכתחילה לא נועד על מנת להתקיים לעולם. כלומר, דזה היה ידוע לחכמי ישראל שהבנין הזה לא יעמוד לעולמים ולא נוסד אלא בשביל תקופת התכוננות לתקופת הגלות הארוכה שעדיין אנו סובלים ממנה, והיינו שבתקופה ההיא נכתבה התורה שבעל פה עלי ספר והותקנו גזירות וסייגי חז"ל, הכל בשביל להכינם לתקופת הגלות המרה. ומחמת שלא רצו חכמינו שיחשבו ההמון כי תקופת בית שני היא הגאולה השלמה, לכן השאירו כמה דברים בצורתם "הגלותית". לדוגמא, השפה העיקרית של העם היתה ארמית, שפת הגלות, ולא לשון הקודש שפת ארץ ישראל. הארון הקודש לא היה מונח בקודש הקודשים בתקופה זו. ונראה, שגם להקים אז מלך מבית דוד, לא רצו חכמינו, כי כינון המלכות בעת ההיא, היה מתפרש, כאילו התקופה הזאת היא תקופת הגאולה השלמה. כדי להבליט את העובדה שטרם הגיעה השעה, נמנעו חז"ל למנות מלך של ממש, ממלכות בית דוד. ולכן, כשראו החשמונאים שכסא המלוכה ריק, לקחוהו לעצמם. וזה היה כנגד צוואת הזקן, ונענשו על זה. אבל עכ"פ חכמי הדור, לא היו יכולים להעיר להם, כי צריך להעמיד עכשיו מלך מבית דוד".
רבי יעקב סיים את דבריו: "ואתי שפיר לפי זה גם מה שמצינו בספר החשמונאים (א, יד, כז-מז) שבשעה שקבלו העם את שמעון למנהיג עליהם, קבלוהו רק בתור נשיא זמני ולא למלך. והיינו משום שידעו שכשתבוא הגאולה השלמה יכול המלך המשיח להיות רק מזרע יהודה וכצוואתו של יעקב, ולכן מינו את שמעון משבט לוי רק לנשיא ולא למלך עליהם" [ובספר אמת ליעקב על פרקי אבות (פ"א מ"א) מבאר לפי זה את דברי המשנה שאנשי כנסת הגדולה, שהיו בתקופת בית שני "העמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה", והיינו משום שבאותה תקופה, כלל ישראל לא נגאלו בגאולה שלמה, ולכן החליטו שכדי שלא תשכח תורה מישראל מוכרחים לעשות סייגים לתורה. ומשום כך הוצרכו "להעמיד תלמידים הרבה", כדי שהסייגים והתקנות שתיקנו יתפרסמו בכל קצוות תבל].
יש לציין כי היסודות לדבריו הנפלאים, נמצאים בפירושו של האברבנאל (פרשת כי תבא, עמ' רסב) שכתב: "ומי האיש בעל שכל יאמין שיהיה ענין בית שני גאולה שלמה, כי הנה לא היה שם קיבוץ גלויות כי אם אנשים מעט, ולא מלך ביניהם אדם מזרע בית דוד אשר לו יאתה המלוכה מזמן הגאולה, כי אם הנכרים או הכהנים מבית חשמונאי, וזולתם כל מאן דאלים גבר. לא היו בבית שני ארון וכרובים, אורים ותומים ושכינה נראית ורוח הקודש, שמן משחה ואש מן השמים, בהיות זה כן איך נוכל לומר שהיתה שם גאולה ובית מקודש, אין זה כי אם שנתן ה' אותם רחמים לפני שוביהם וכו'. וכל זה יורה שהגלות הראשון הוא אשר התמיד מיום חרבן בית מקדשנו ותפארתנו על יד נבוכדנאצר מלך בבל עד היום הזה". ומבואר בדבריו שהחשמונאים מלכו בזמן בית שני בגלל שהיתה זו "תקופת ביניים", שבה היו רק מקצת מבני ישראל על אדמתם. ולכן בית חשמונאי לקחו על עצמם את המלוכה בדרך של "כל דאלים גבר", במקום שיטלוה "אינשי דלא מעלי", וקצת פלא על רבי יעקב קמינצקי שלא הזכיר את דברי האברבנאל.
מלכות בית חשמונאי – מדין שמירת המקדש
ד. לעיל [אות א] הובאו דברי הרמב"ם אודות מלכות החשמונאים, ולכאורה אריכות הדברים בסיפור הנס בהלכות חנוכה, אומרת דרשני. בדרך כלל, הרמב"ם, בספרו היד החזקה, מביא אך ורק דברים שיש בהם הוראה להלכה. ואם כן לא מובן מדוע כתב הרמב"ם את סיפור הנס של נצחון החשמונאים ומלכותם.
וצריך לומר, שהרמב"ם סבר שבגלל שעיקר מצות הדלקת נרות נועדה לפרסם הנס, ועל ידי פרסום הנס מקיימים מצות הלל והודאה. ולכן חייבים לדעת את כל פרטי הנס, כדי לקיים את מצות פרסום הנס בהלל והודאה, כהלכתה.
אלא שעדיין אין זה מסביר מדוע נצרך הרמב"ם לפרט בתוך דבריו ש"העמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל" – פרט שלכאורה אינו מעלה או מוריד לסיפור הנס, וצ"ע.
בספר הררי קדם (סימן קנח) ביאר בשם הגרי"ד סולובייציק: "דזה גופא היתה הגאולה שהעמידו מלך מהכהנים, ופליג בזה על הרמב"ן שכתב שהחשמונאים כולם נהרגו משום שעברו על ציווי יעקב אבינו שלא יסור שבט מיהודה, שאין המלכות שייכת אלא לשבט יהודה, והביא שם הרמב"ן מהירושלמי דיש איסור מיוחד למנות מלך מן הכהנים. ומדברי הרמב"ם מבואר דס"ל שאין איסור שהמלכים יהיו כהנים, ואפשר דהוא משום שהיתה המלכות רק לשעה".
אלא שהקשה הגרי"ד על עיקר דברי הרמב"ם, מה אמנם המעלה בזה שהעמידו דווקא מלך מן הכהנים, וביאר: "דהוא משום שהיוונים רצו לחלל את קדושת המקדש, ועל ידי זה שהמלכות היתה ביד הכהנים נתקיימה שמירת קדושת המקדש, שהרי מצות שמירת המקדש מבפנים היא על הכהנים, כמבואר בדברי הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ח הלכה ג)".
"לא יסוד שבט מיהודה" – אזהרה [מצוה] או הבטחה [יעוד]
ה. ממוצא הדברים למדנו, כי נחלקו הרמב"ם הרמב"ן בפירוש הפסוק "לא יסור שבט מיהודה".
הרמב"ן סבר שבפסוק נאמר איסור לכל מי שאינו משבט יהודה "להסיר" את המלכות מבני שבט יהודה.
אולם לדעת הרמב"ם בפסוק לא נאמר איסור לאחד מהשבטים שאינו שבט יהודה למלוך [כפי שלומד הרמב"ן], אלא הבטחה מהקב"ה לשבט יהודה, שמלכותם תימשך לעד ואילו למלכות משאר השבטים לא יהיה קיום. ולכן לפי הרמב"ם מובן כיצד מלכו החשמונאים ולא היה במלכותם כל איסור, ואדרבה, מעלה גדולה היתה במלכותם בזה שעל ידי כך נתקיימה כראוי קדושת המקדש. ומסיום דבריו: "וחזרה מלכות לישראל", משמע שאין איסור על מינוי מלך משאר השבטים, שהרי על המלכים שהיו מבית חשמונאי שאינם משבט יהודה כתב הרמב"ם "וחזרה מלכות לישראל", ומפורש בדבריו שגם הם נקראים מלכים למרות שלא היו משבט יהודה.
ונראה כי דברי הרמב"ם על הכתוב "לא יסור שבט מיהודה", הם הבטחה לשבט יהודה שמלכותם תמשך ואינו איסור, נאמרו בהתאם לשיטתו בהלכות מלכים (פרק א הלכה ט) שכתב: "מלכי בית דוד הם העומדים לעולם, שנאמר (שמואל ב, ז, טז) (טז) כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם. אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם (מלכים א, יא, לט) אַךְ לֹא כָל הַיָּמִים". ונראה מדבריו שאין בדין זה איסור, ויכול להיות מלך גם משאר השבטים, והכתוב רק הבטיח שמלכות בית דוד תתקיים לעולם, וזה נרמז בלשון הכתוב "לא יסור שבט מיהודה", ואכן אין איסור למנות מלך משאר השבטים.
וכן משמע בדברי האברבנאל (פרשת ויחי, עמ' תלד) שנקט כדעת הרמב"ם, ולכן לאחר שהביא את דברי הרמב"ן הנ"ל, כתב: "ויש ספק בזה נגדו, כי הנה לא יסור שבט מיהודה אינו מצוה ואזהרה לשאר האחים שלא יקחו ממשלתו, אבל הוא הבטחה ויעוד עתיד". והיינו כשיטת הרמב"ם שאין כאן איסור על שאר השבטים אלא רק הבטחה לשבט יהודה שמלכותם תמשך לתמיד.
אמנם דברי הרמב"ם צריכים עיון ממה שכתב בספר המצות (לא תעשה מצוה שסב) "אמנם המלכות לבד כבר ידעת מספרי הנבואה שזכה בה דוד וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות, אין מלך למי שיאמין בתורת משה אדון כל הנביאים אלא מזרע שלמה לבד, וכל מי שהוא מזולת זרע זה הנכבד לענין מלכות, נכרי קרינן ביה, וזה מבואר אין ספק בו". ולכאורה משמע מדברים אלו שהכתוב "לא יסור שבט מיהודה", הוא חיוב וציווי ויש בו איסור ואינו רק בגדר הבטחה ויעוד לעתיד, וכל מי שמולך שלא משבט יהודה נקרא "נכרי" [ואילו בתורה נאמר "מקרב אחיך תשים עליך מלך", והכוונה לבא משבט מיהודה בלבד], וצ"ע.
ואכן הראב"ד חולק על הרמב"ם, וכמו שכתב בהשגותיו (הלכות מלכים הנ"ל) "אמר אברהם, זה סותר מה שאמר למעלה "ולא המלכות בלבד". אלא ודאי כן הוא, אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת מזרעו אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון קיסר ופלג קיסר". ומבואר שלדעתו, לא זו בלבד שאין איסור למנות מלך משאר השבטים, אלא אפילו יש זכות קיום למלכות זו שתישאר, אלא שהם טפלים למלכות בית דוד.
- • •
כעין מחלוקת זו בין הרמב"ם לרמב"ן האם הכתוב "לא יסור שבט מיהודה" הוא "איסור" או "הבטחה", מצאנו בעוד מקומות שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בביאור הכתובים – האם הוראתם מצוה או איסור או שפירושם הבטחה.
ישוב ארץ ישראל – מצוה או הבטחה [יעוד]
ו. הרמב"ן (ספר המצוות, שכחת העשין לדעת הרמב"ן, עשה ד) מנה את מצות ישוב ארץ ישראל כמצוה במנין המצוות שלו: "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם וליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה, והוא אומרו להם (במדבר לג, נב) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ, וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ, ונכפל בזה העניין במצוה זו במקומות רבים".
וכתב בפירוש מגילת אסתר: "ונראה לי כי מה שלא מנאה הרב [הרמב"ם] הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בא המשיח".
ונראה כי לדעת הרמב"ם כל הפסוקים שנאמרו בתורה ביחס לארץ ישראל אינם מצוה אלא הבטחה שהבטיח הקב"ה שלעתיד לבוא בעת שהמשיח יבוא יזכו לרשת את ארץ ישראל ולהתיישב בה בהשקט ובבטח, ולכן עד אז אין מצוה ביישוב ארץ ישראל [וההבטחה היא שלעתיד לבוא תהיה מצוה בישוב ארץ ישראל].
לפנינו מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן – האם הפסוקים שמדברים על ארץ ישראל הוראתם מצוה או פירושם הבטחה.
תמים תהיה עם ה' אלקיך – אזהרה או הבטחה
ז. הרמב"ן כתב בביאור הכתוב (שופטים יח, יג) "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ", כי "זו מצות עשה". וכן כתב הרמב"ן בספר המצוות (שכחת העשין לדעת הרמב"ן, עשה ח) "שנצטווינו להיות לבבנו תמים עמו יתברך, והוא שנאמר תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ. וענין הצוואה הזו שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו, רצה לומר אורים ותומים, ולא נדרוש מהוברי השמים ולא מזולתם".
בדעת הרמב"ם, מדוע לא מנה את הכתוב "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" כמצוה, ביאר הרמב"ן: "ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצוות כולן ללכת בדרכי התורה, כענין שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' ולכן לא הביאה בחשבונו".
אולם בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תיג) כתב: "ואמנם כתב יתעלה בתורתו תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ, ותמים הכתוב כאן פירושו אצלי כולל האזהרה וההבטחה. הזהיר שלא נשתבש ונחוש להבלי הגוים הקוסמים והמנחשים ואוכלי הדם בכוונת הרעה להמשיך להם שדים שלא אלוה רק היום תם עם ה', רוצה לומר לך עמו בתמימות מלשון (תהלים כו, א) אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי. והבטיח שבעשיית מצוותיו ובעבודתו יהיה תמים לא יגע בו רע, מלשון (שמות יב, ה) שֶׂה תָמִים, היפך מה שיחשבו אותם הטועים, והוא אומרו (דברים יח, יד) כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנֲנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ".
וכן כתב הנצי"ב בפירוש העמק דבר (דברים שם): "תמים תהיה עם ה' אלקיך, מה שאתה נצרך לדעת תרגיל עצמך לילך בתום וה' הטוב בעיניו יעשה. ובספרי דריש עוד הוראה אחרת, כשתהיה תמים הנני מבטיח שתהיה עם ה' אלקיך", וכתב הנצי"ב: "וכבר הראנו לדעת דרך משנה תורה דגם לפי הפשט שתים זו שמענו בכמה קראי, וכ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תיג) שזה המקרא כולל האזהרה והבטחה".
על כל פנים, לפי המבואר בדברי הרשב"א, יתכן לומר שגם כאן נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם הכתוב "תמים תהיה עם ה' אלקיך" הוא מצוה – כדעת הרמב"ן, או הבטחה – כדעת הרמב"ם, וכפי שמבואר בדברי הספרי, ולכן לא מנה הרמב"ם פסוק זה כמצוה.
התשובה – מצוה או הבטחה
ח. הרמב"ן בפירוש הכתוב (דברים ל, יא) "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא", פירש כי עשיית תשובה היא מצוה: "והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח, א) כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ (בפסוק א) וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן, ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן, והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום".
אולם לדעת הרמב"ם אין התשובה מצות עשה, אלא הוידוי על החטא הוא המצוה, כפי שכתב המנחת חינוך (מצוה שסד אות א) על דברי ספר החינוך (שם) מצות וידוי על החטא", ולא קבע במנין מצוותיו שהתשובה היא מצוה, וכתב המנחת חינוך: "עי' רמב"ם הלכות תשובה (פ"א ה"א) [שכתב: "כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר (במדבר ה, ו-ז) אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם וגו' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה כיצד מתודין וכו']. ולכאורה לענ"ד מדברי הרב המחבר דהמצות עשה דכאן אינה התשובה רק הוידוי בפה, דגזירת הכתוב היא, דאם מתנחם מהחטא צריך להתוודות בפיו, ככל מצות עשה שתלויה בדיבור כגון קריאת שמע ודומיהם".
מורי ורבי, רבי יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון, כתב על דברי הרמב"ם (מובא בספרו בית יחזקאל גליונות הרמב"ם) כי מדבריו בביאור המצוה בראש ההלכה "הלכות תשובה מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה", ומדבריו בהלכה א' "כשיעשה תשובה חייב להתוודות", מוכח שעיקר המצוה הוא הוידוי, כי לשיטת הרמב"ם "קראי ד"ושבת" דכתיב בדברים פרק ד' ושם פרק ל' סובר הרמב"ם דאינה מצוה אלא הבטחה, וכמש"כ להלן (פ"ז ה"ה) "כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'".
הרי לנו גם כאן מחלוקת בין הרמב"ן והרמב"ם – האם הפסוקים שנאמרו בתורה על ענייני התשובה הוראתם מצוה או שפירושם הבטחה.
השמר בנגע הצרעת – אזהרה [מצוה] או הבטחה [יעוד]
ט. רבותינו הראשונים נחלקו בפירוש הכתובים (דברים כד, ח-ט) "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" – האם זו מצוה עשה, או לא.
הרמב"ם לא מנה זכירה זו כמצות עשה, וכך משמע גם מרש"י (שם) שהביא מדברי הספרי: "אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת אל תספר לשון הרע זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים".
אולם הרמב"ן (שכחת העשין לדעת הרמב"ן, מצוה ז) כתב: "נצטווינו בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה השי"ת למרים כשדברה באחיה כדי שנתרחק מלשון הרע שנאמר בפרשת כי תצא זכור את אשר וגו'".
לפנינו מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, האם פסוק זה הוא אזהרה ואיסור לאו – רמב"ן, או שאין בכתוב ציווי אלא כביכול עצה של הקב"ה שנזכור את מעשה מרים ועל ידי זה לא נלקה בצרעת – רמב"ם ורש"י.
נמצא גם ענין זה, מתאים לשיטת הרמב"ם והרמב"ן, כל אחד בדרכו. וכעין מחלוקתם לענין מצות ישוב ארץ ישראל, מצות תמים תהיה עם ה' אלוקיך, וביאור הכתוב "לא יסור שבט מיהודה".