"גנב" או "צדיק" – בירור הלכתי בטעם מנהג "גניבת" האפיקומן

ברוב תפוצות ישראל נהוג, שהילדים "גונבים" את מצת ה"אפיקומן" בתחילת ליל הסדר, ובסיום הסעודה "מסכימים" להחזיר את ה"גניבה" בתמורה ל"פיצוי" הולם. 

והנה במסכת בבא מציעא (סא, ב) נלמד מהפסוק "לֹא תִּגְנֹבוּ" (ויקרא יט, יא) איסור לגנוב גם כאשר אינו מעוניין בממון חברו, ורוצה לגנוב רק כדי לצער את חברו, ובדעתו להחזיר לאחר מכן את הגניבה, כדברי הגמרא: "לֹא תִּגְנֹבוּ (ויקרא יט, יא) דכתב רחמנא למה לי [ופרש"י: "לילף מרבית ואונאה, שהרי מחסרו ממון, לֹא תִּגְנֹב (שמות כ, יג) דעשרת הדברות לא קמיבעיא ליה, דאזהרה לגונב נפשות הוא, כדאמרינן בסנהדרין (פו, א)"]. לכדתניא, לֹא תִּגְנֹבוּ, על מנת למֵיקַט, לֹא תִּגְנֹבוּ, על מנת לשלם תשלומי כפל". ופירש רש"י: "למֵיקַט – לצער". וכן פסקו הרמב"ם (הלכות גניבה פ"א ה"ב) והשולחן ערוך  (חו"מ סי' שמח סע' א) "אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר או על מנת לשלם, הכל אסור, שלא ירגיל עצמו בכך".

ומעתה יש לשאול האם מנהג "גניבת" האפיקומן נכון וראוי, ולפנינו "צדיק" המקיים פעולה חיובית, או "גנב" המבצע מעשה גניבה בלתי ראוי. 

זאת ועוד, במנהג זה יש לכאורה טעם לפגם, שהרי מנהג זה מעודד גניבות, ומרגיל ילדים מקטנותם להקל במעשה גניבה. ויש לבאר איפוא, על מה ועל מי סמכו הנוהגים "לגנוב" את האפיקומן בליל הסדר.

א. במסכת בפסחים (קט, א) "אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו. תניא, רבי אליעזר אומר חוטפים מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו".

ובביאור מימרא זו מצאנו מספר פירושים בראשונים:

• הרשב"ם (שם) פירש בפירושו הראשון: "מגביהים את הקערה בשביל תינוקות שישאלו".
• עוד פירש הרשב"ם: "חוטפים מצה, אוכלים מהר". וכן פירש הראב"ד (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ג) "ממהרים לאכול כדי שלא ישנו". וכפירוש זה פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תעב סע' א) "מצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו".
• הרשב"ם עצמו פירש: "ולי נראה חוטפים, מסלקים את הלחם מיד התינוקות שלא יהיו ישנים מתוך מאכל הרבה כדרך התינוק אחר אכילתו ושוב לא ישאלו, אבל עכשיו כשחוטפים מהן לא ישנו וישאלו, כלומר לא ישנו, שלא אכלו כדי שבען וישאלו כשיראו השינויים שאנו עושין היכירא לתינוקות כדלקמן". וכן כתב רבינו ירוחם (נתיב ה ח"ד דף מג) "ויש מי שפירש שגוזלים מהם, כלומר מהתינוקות שלא יאכלו וישנו". כלומר על ידי ש"חוטפים", דהיינו מונעים, מהתינוקות את האוכל כדי שישארו עֵרים וישאלו על השינויים שנעשים בליל הסדר ואז יספרו להם את סיפור יציאת מצרים.
• הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ז פ"ג) פירש: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה, מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפים מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו". וכן פירש בספר המכתם (פסחים קט, א) "ויש מפרשים חוטפים – גוזלים וטורפים זה מזה כדי שיתעוררו התינוקות ולא ישנו". יש לציין כי מהר"ם חלאווה (פסחים שם) מעתיק את דברי הרמב"ם בנוסח "גוזלים זה מזה לשמחה, כדי שישאלו התינוקות ולא ישנו" [נוסח שלא נמצא בספרי הרמב"ם שלפנינו]. ובחידושי בית הבחירה להמאירי (פסחים קח, ב) ביאר: "וכן חוטפים מצה, כלומר שמתעסקים בה דרך המייה וחטיפה זה מזה, כדי שישתעשעו התינוקות בכך ולא יבואו לידי שינה ויתעוררו למה שרואים וישאלו ויחקרו מה נשתנה, עד שנבוא לספר בענין". ובנימוקי יוסף (פסחים קט, א) הוסיף: "חוטפים, דרך שחוק וחיבוב מצוה".

הנה כי כן, בדברי הרמב"ם, המכתם, המאירי והנימוקי יוסף, יש מקור למנהג לחטוף את המצה זה מזה ב"דרך שחוק", אך לכאורה אין זה מקור והיתר לגנוב את מצת האפיקומן, וצ"ע. 

המקורות למנהג "גניבת" האפיקומן

ב. המנהג "לגנוב" את האפיקומן מוזכר בחק יעקב (סי' תעב ס"ק ב) על דברי השו"ע שמצוה למהר ולאכול בשביל שלא ישנו התינוקות: "וזה שאמרו בש"ס חוטפים מצה בלילי פסחים, וכן פירש"י שם שכן עיקר, והרמב"ם פ"ז מהלכות חמץ ומצה כתב חוטפים מצה זה מיד זה, כדי שיראו התינוקות וישאלו, עכ"ל. ואפשר שמזה נתפשט המנהג שמניחים לתינוקות במדינות אלו לחטוף האפיקומן, שעל ידי זה לא ישנו ויתעוררו לשאול". וכן הובא בערוך השלחן (סי' תעב סע' ב) "ועניין חטיפת מצה פירש"י ורשב"ם [ד"ה חוטפים] שאוכלים מהר או מגביהים את הקערה והרמב"ם בפ"ז כתב חוטפים מצה זה מיד זה עי"ש [וזהו המנהג שהתינוקות חוטפים האפיקומן מתחת הכר]".

ומנהג זה השתרש ברבים מעדות ישראל, כמבוא בספר נוהג כצאן יוסף (ליל ראשון של פסח אות ד, עמ' רכב) המביא את מנהגי אשכנז: "אין לבטל המנהג שנערים גונבים האפיקומן כדי ליקח איזו חפץ מאביהם שיחזרו להם האפיקומן, כי מתוך כך הנערים ינערו משינתם ויספרו ביציאת מצרים, והבן חכם שואל וימלא ה' כל משאלותיו לטובה". וכן הביא בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סי' שצג) "בדבר שנוהגים התינוקות לגנוב האפיקומן שנראה כמלמדם לגנוב ח"ו, והרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. באמת כי מנהג ישראל קדמון הוא, ובגמרא פסחים ק"ט חוטפים מצה בלילי פסחים, יש מפרשים שחוטפים גוזלים וטורפים זה מזה כדי שיתעוררו התינוקות ולא ישנו, עיין ספר המכתם פסחים ק"ט ע"א, וכל שעושים כן לשם כוונה ובדרך שחוק שפיר דמי".

וכן הובא בספר מכתב סופר (ח"א דף קי ע"ב להגדה של פסח ד"ה יחץ) "ונוהגים שהבנים הקטנים גונבים האפיקומן, והאב מבטיח לתת מתנות למי שיהיה חריף לגונבה, ויש למנהג זה יסוד בפרק ערבי פסחים, והוא מה שאמרו שם דף ק"ט ע"ב חוטפים מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו". ובהערות באר מרים שם, כתב: "אמר שלמה אלכסנדרי סופר, וכן היה נוהג אאמ"ו הגאון זצ"ל להתחרות את ילדיו בניו ונכדיו שהיו סמוכים על שלחנו בעת הסדר אם יעלה בידם לגנוב האפיקומן מתחת מראשותיו" [ומציין שם מקור מחודש למנהג זה, כדי לעשות זכר שהיה בליל יציאת מצרים שלא "חרץ כלב לשונו", על פי דברי הגמרא בפסחים (קיג, א) "לא תדור במתא דלא נבח ביה כלבא", ופירש רש"י שהכלבים שומרים על העיר מפני הגנבים "ועתה בין תבין כי גניבת האפיקומן הוא הוא הזכר לנס ד"לא יחרץ כלב לשונו", דמכיון דלא נבחי כלבא באותו לילה, פרצו גנבי"].

אולם התמיהה על מנהג "גניבת" האפיקומן, עומדת בעינה. אמנם מטרת ה"גניבה" כדי לעורר ענין אצל הילדים שישארו עֵרים בליל הסדר ואז נוכל לספר להם את סיפור יציאת מצרים, אך האם "המטרה מקדשת את האמצעים", היכן מצינו היתר לעבור על איסור כדי שתהיה בזה תועלת ללימוד. וכפי שחידד את השאלה רבי מרדכי מנשה לאופר, שליח חב"ד באשדוד (קובץ הערות וביאורים ליובאוויטש, תשפו, עמ' 28) "ליל הסדר עומד בסימן חינוך הבנים, ורוצים שהשפעתו תהיה על כל השנה כולה, ולכן אי אפשר לעשות דבר שהוא בניגוד לענין החינוך".

האיסור להרגיל ילדים לשקר

ג. זאת ועוד, מנהג "גניבת" האפיקומן עומד לכאורה בסתירה לדברי הגמרא במסכת סוכה (מו, ב) "אמר רבי זירא, לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר (ירמיהו ט, ד) לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר". אסור להבטיח לקטן דבר מה ולא לעמוד בהבטחה, כי על ידי זה מלמדים את הקטן לשקר, כאמור בפסוק "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר". וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות שבועות פי"ב ה"ח) "צריך להיזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה, כדי שלא יהיו רגילים להישבע תמיד כעכו"ם, וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות". מעניין שמפרשי הרמב"ם לא כתבו מקור לדבריו, וברדב"ז שם כתב: "גם זה מבואר בדברי הגאונים ודברים שהשכל מורה עליהם". ולכאורה מקורו מדברי הגמרא בסוכה שם, וצ"ע. 

על פי דברי הגמרא והרמב"ם הנ"ל, כתב הרב שלמה ישראל פרישוואסר (קובץ עץ חיים באבוב ח"ב, עמ' קג) "נראה שגם במקום שמותר לשקר, מכל מקום אין לעשות זאת על ידי קטנים. ובאמת כן מסתבר מאד, שהרי הקטן אינו מבין שיש מקום שעל פי הלכה מותר לשנות, וכשהוא רואה שמשנים הוא חושב שאין איסור שקר כלל, וגם מרגיל את עצמו במידת השקר. והעולם מקילים בזה, ומלמדים את בניהם שישנו מפני דרכי שלום, וכגון שמלמדים אותם במקום שמותר לשנות לומר שאבא לא בבית וכדומה, אולם אין לעשות כן וכמשמעות דברי הרמב"ם".

ולפי זה לכאורה יש לחשוש שמנהג "גניבת" האפיקומן, ירגיל את הקטנים לגנוב, כי הקטנים לא יבינו בדעתם את החילוק מתי מותר ומתי אסור לגנוב ולשקר.

קהילות ומקומות שלא נהגו "לגנוב" אפיקומן

ד. ואכן, מנהג "גניבת" האפיקומן לא נתקבל בכל מקום, והיו שאף התנגדו למנהג זה.

• בקובץ הערות וביאורים [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ג]: "בהגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקא המתחלת אפיקומן, כותב כ"ק אדמו"ר. ואין נוהגין בחטיפת האפיקומן בבית הרב. ולהעיר ממאמר חז"ל (ברכות ה, ב) בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. ובאמת מנהגינו אינו חידוש גמור, ובכמה וכמה חצרות של צדיקים וגדולי ישראל נמנעו מכך, כפי שהובא בהרחבה ע"י הרב יהושע מונדשיין, באוצר מנהגי חב"ד (סעי' עט, עמ' קנג-קנד)".
• גם בצאנז לא היה נהוג כן, כפי שהובא בהגדה של פסח הליכות חיים (עמ' קכג) "אצל רבינו לא היה נהוג המנהג שנשתרש בתפוצות ישראל שהילדים גונבים האפיקומן". 
• בשו"ת בית אבי (ח"ג סי' כו) כתב: "ומה ששאל מדוע לא נוהגין עכשיו לחלק קליות ואגוזים בליל פסח, כמו שמבואר בגמרא וברמב"ם ושו"ע, רק המנהג של חוטפין מצות בלילי פסחים נשאר, הנה אצלינו כן היה המנהג לחלק אגוזים, וכן ראיתי בבית אדאמו"ר ז"ל, וכן היה גם בבית כ"ק אדמו"ר הגה"ק מבעלזא ולא רק לתינוקות, רק גם לכל הילדים עד זמן חתונתם. ואפילו מה שהילדים גונבין האפיקומן לא הונהג אצלינו, ומצינו הרבה מנהגים שנשתקעו בלי טעם, אבל מנהגי ישראל תורה הוא ובפרט מנהגים שנזכרו בגמרא".
• בספר הליכות שלמה (פסח פ"ט סוף הערה 210) הובא שבבית הגרש"ז אויערבך לא נהג "לגנוב" את האפיקומן "ואמר רבינו דהואיל ונשתבש בפי הבריות הביטוי ל"גניבת" האפיקומן, איך נרגיל התינוקות ל"גניבה" ולקבלת שכר על כך כנהוג. והנוהגים כן טוב שיזהרו לכנותה רק חטיפה".
• האדמו"ר מספינקא כתב בספר ארחות חיים (סי' תעג ס"ק יט) בשם ספר מאורי אור (דף קעח ע"א) "דמה שגונבים התינוקות האפיקומן מתחת הכסת, הוא בדוי והבל, ובגוים נשמע שיהודים לומדים ילדיהם לגנוב זכר ליציאת מצרים "וינצלו". על כן המונע, משובח". 
• בעדות המזרח רבים אינם נוהגים "לגנוב" את הלא נהגו כן, וכפי שכתב רבי יצחק חזן [אב"ד חיפה] בספרו כה לחי על הגדה של פסח (יחץ אות ד) "נהגו כמה ילדים לגנוב החצי של המצה המיועד לאפיקומן, ואינם מחזירים רק אחרי שיבטיח להם האבא להעניק להם מתנה יפה כפי שמתפשרים ביניהם, ונכתבו על זה כמה סיפורים, והנה מצד אחד יש לראות את זה מנהג טוב, שעל ידי זה רואה הבן כמה חביבה היא המצוה שמשלם עליה האבא סכום הגון, וגם שהילדים עושים בזה התחרות מי יצליח לגנוב תחילה, ובכך נשארים ערים לשמוע ההגדה. אולם מאידך גיסא יש להסס בזה, אם מצד שהילדים מתאמנים ומתלמדים איך לגנוב, והרי זו מצוה הבאה בעבירה. ואם שלפעמים נגרם אי נעימות לאבא, ע"י שהבן דורש דרישות גבוהות שקשה לו לעמוד בהן. ואם שבכך פרוסת האפיקומן נפרכת ונשברת לחתיכות קטנות, ע"י שמטלטלים אותה אנה ואנה ללא שום זהירות, וממהרים למצוא לה מקום סתר שלא תראה ולא תמצא. ומנהג זה לא ידעוהו אבותינו ואבות אבותינו, ורק היום נתפשט אצלנו מבני האשכנזים. ולא ידעתי את מקורו ומי הולידו, ולדעתי טוב לבטלו".

וכן סיפר לי ידידי רבי עובדיה יוסף טולידאנו, מחבר שו"ת משיב משפט, שבילדותו שאל פעם בליל הסדר את זקנו רבי עובדיה יוסף, מדוע שונה הוא מחבריו אשר נהגו לגנוב את האפיקומן ולקבל על זה שכר גדול. וזקנו הסביר לו כי לא נהגו בזה, משום שלא ראוי ללמד וללמוד כיצד לגנוב. [אולם הגר"ע יוסף היה משתדל בכל כוחותיו שנכדיו ישארו עירניים, בכך שהיה עורך "הצגה" עמהם, כאשר היו הם יוצאים מן החדר ומתחפשים לאנשים באים בימים שבאו מארץ רחוקה, ונותנים את המצה בתוך כסת על שכמם, ואו אז היו דופקים על הדלת, והוא מכניסם, ושואל: "מאין באתם". והנכד הגדול עונה בבטחה את מה שחזר עליו כבר עשרות פעמים "ממצרים". "ולהיכן אתה הולך" – היה מוסיף הסבא ושואל. "לירושלים" – ענה הנכד. וכששאל הסבא "ומה יש לך על הגב", כאן כבר הוא היה הנכד מסתבך, והסבא היה נחלץ לעזרתו ואומר את הפסוק (שמות יב, לד) "מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם. וכך עם חיוך של מנצח, לחי אדומה, וידיים מלאות באגוזים היה חוזר הנכד מאושר למקומו – ממתין לחלוקה הבאה]. 

ואם כן, מנהג ישראל "לגנוב" אפיקומן, צריך איפוא יישוב.

• בשו"ת משפטי הלוי (ח"ה סי' כט) כתב: "הרמב"ם כתב, חוטפים מצה זה מיד זה, ובערוך השלחן (סי' תעב סע' ב) כתב דזה המקור לגניבת המצות שנוהגים אצל האשכנזים. ויש לציין שדווקא מנהג בני תימן בזה דלא כהרמב"ם, ואין נוהגים לגנוב המצות, וגם הוא חינוך לא טוב לילדים".
•   •   •

היתר גניבה ב"מקום שנהגו"

ה. ונראה לבאר את מנהג ישראל "לגנוב" את האפיקומן בליל הסדר, על פי דברי הגמרא במסכת סוכה (מה, א) שהיו "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן". ופירש רש"י: "שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות, ואין בדבר לא משום גזל, ולא משום דרכי שלום, שכך נהגו מחמת שמחה". וכתבו התוספות (שם ד"ה מיד) "ויש ללמוד מכאן לאותם בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעים בגדו של חברו או מקלקל לו סוסו, שהם פטורים, שכך נהגו מחמת שמחת חתן". ומבואר שבמקום שנהגו להזיק מתוך שמחה, אינו חייב כי הבעלים שיודע על מנהג זה מוחל על הנזק מראש. [רעק"א (שם) ציין בגליון הש"ס מקורות נוספים שאין חשש גזל ב"מקום שנהגו", וזה לשונו: "מעין דוגמא, תוספתא מעשרות פ"א הבדדין המדליקין מבד לבד, אין חוששין משום גזילו של בעל הבית, שכך נהגו. ותוספתא ב"ק פי"א, הבן שהיה אוכל משל אביו ובן שהיה אוכל משל רבו, קוצץ ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו, ואינו חושש משום גזילו של בעה"ב, שכך נהגו"].

וכן הובא להלכה בדברי הרמ"א בהלכות נזיקין (חו"מ סי' שעח סע' ט) "בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חברו דרך שמחה ושחוק, וכן בשאר דבר שמחה, הואיל ונהגו כן, פטורים". ובדברי הרמ"א בהלכות פורים (או"ח סי' תרצה ס"ב) "ויש אומרים דאם הזיק אחד את חברו מכח שמחת פורים, פטור מלשלם". 

ועל פי זה מובן המנהג "לגנוב" את האפיקומן, שהרי זו גנבה בדרך של שמחה, שתכליתה "כדי שישתעשעו התינוקות בכך ולא יבואו לידי שינה ויתעוררו למה שרואים וישאלו ויחקרו מה נשתנה, עד שנבוא לספר בענין" [לשון המאירי המובא לעיל אות א], וכשם שהתירו נזק בשעת שמחה, כי הניזק מוחל על הנזק, כן התירו "גניבה" בשעת שמחה. וכפי שכתב במשפטי הלוי [בהמשך דבריו המובאים לעיל] להטעים את מנהג גניבת האפיקומן: "דדומה למזיק בשעת שמחה שנהגו כן, כמו שכתבו התוס' בסוכה (מה, א) ובתשובת הרא"ש (כלל קא) ושו"ת תרומת הדשן המובא בשולחן ערוך (או"ח סי' תרצה סע' ב וסי' תרצו סע' ח). ובשו"ת הב"ח שהובא שם באחרונים דכל מקום שנהגו, הרי מראש מוחלים ואין קפידא, כל עוד עושין לפי המנהג ולא יותר מכך".

והנה בערוך השלחן (או"ח סי' תרצה סעי' י) כתב: "ועכשיו בעונותינו הרבים ערבה [כלומר, בטלה] כל שמחה, ואין אנו נוהגים לשמוח כל כך עד שיבא להיזק. ולכן עכשיו כשהזיק חייב לשלם, ואפילו בזמן הקדמון חייב בנזק הגוף". אולם נראה  שגם ערוך השלחן מודה בעיקר הדין שבדבר שיש בו "מנהג", מותר להזיק ולגזול. ועל כן מסתבר שגם לשיטתו, מנהג זה של גניבת האפיקומן, מותר מכח ה"מנהג" הנהוג בימינו.

גניבה דרך שחוק שאינה על מנת לצער

ו. בסוגיית הגמרא בבבא מציעא, מבואר האיסור לגנוב על מנת "למֵיקַט", דהיינו על מנת לגרום לחברו צער". וכן כתב הרמב"ם להלכה בספר המצוות (לא תעשה רמד) "לא תגנובו על מנת למיקט, כלומר לצער הבעלים ולהטרידו ואחר כן תשיבהו לו". אולם בהלכות גניבה (פ"א ה"ב) שינה הרמב"ם מדברי הגמרא וכתב "ואסור לגנוב דרך שחוק". ויש להבין מה המקור לדברי הרמב"ם לאסור גניבה ב"דרך שחוק", וביותר יש לתמוה על הרמב"ם, מדוע שינה הרמב"ם בהלכות גניבה מלשון הגמרא ולא כתב את האיסור לגנוב על מנת "לצער", וכתב "ואסור לגנוב דרך שחוק", וצ"ע.

ואכן בשולחן ערוך (חו"מ סי' שמח סע' א) שינה מלשון הרמב"ם וכתב שאסור לגנוב גם דרך צער: "ואסור לגנוב אפילו דרך שחוק, ואפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל או כדי לצערו, הכל אסור, כדי שלא ירגיל עצמו בכך", וצ"ע.

על פי דיוק שינויי לשונות אלו, כתב רבי חיים דוד הלוי בשו"ת עשה לך רב (ח"ו סימן לה) כי הרמב"ם למד את האיסור לגנוב ב"דרך שחוק" מהאיסור לגנוב כדי לצער, כי הרמב"ם הבין "שהכוונה לגנוב על מנת לצערו, היינו לשחוק עליו ולראות כיצד יגיב בשעת צערו כשיחשוב על החפץ האבוד, ובאותה שעה מתכווין הוא לעשות ממנו שחוק. ולכן מדוייק היטב לשון הרמב"ם שכתב, אסור לגנוב כל שהוא דין תורה ואסור לגנוב דרך שחוק. ודרך שחוק שכתב בראשונה הוא ממש מה שנזכר בראשונה בברייתא, לא תגנובו על מנת למיקט, היינו לצערו". ומבואר איפוא, כי נאסרה גניבה בדרך שחוק, רק שהמטרה בגניבה זו לצער את חברו, אך בגניבה בדרך שחוק ללא מטרה לצער את הזולת, אין איסור.

על פי זה כתב הרב הלוי: לאור כל המבואר לעיל אין "בגניבת" האפיקומן שום צד איסור של גניבה, שכן אין שום כונה לצער את עורך הסדר, ואף לא לשחוק עליו, שאין זה גדר גניבה דרך שחוק שנזכרה בהלכה. זאת ועוד, הגדרת גנב היא כפי שכתב הרמב"ם (שם ה"ג) "איזה הוא גנב, זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעים". וכאן הלא ידוע לעורך הסדר שילדיו "יגנבו" ממנו את האפיקומן, וגם יודע הוא בדיוק מי "הגונב", ואף גם זאת הוא עצמו ממציא אותו להם ומאפשר להם זאת, שהרי אילו רצה יכל היה להעלימו בדרך שלא יוכלו למוצאו. כמו כן, כל אדם נותן מתנות רבות לבניו ובנותיו כל ימות השנה, ומספק להם כל צרכיהם, ומתנה זו בכללם, ואין כאן סחיטה כלל, וכל עורך סדר מבטיח המתנה ברצון. ואלמלא רצונו בכך, די היה שיטיל מרותו כאב, והאפיקומן יוחזר לו מייד, אלא שגם הוא שותף לאותו שעשוע שנועד להגביר את עירנות הקטנים לעריכת הסדר".

גניבת אפיקומן על ידי זרים או גדולים

ז. נפקא מינה בין שני ההסברים שנתבארו לעיל בטעם המנהג "לגנוב" את האפיקומן, היא כאשר האפיקומן "נגנב" על ידי זרים שאינם מבני הבית, וכפי שכתב הרב הלוי בהמשך דבריו: "וכל זה [דהיינו ההיתר כי עורך הסדר מסכים ל"תביעות" ה"גנבים"] הוא דוקא כשהאפיקומן "נגנב" על ידי בני ביתו של עורך הסדר, ומהטעם האמור, שכיון שהוא מספק להם כל צרכיהם, אין כאן קפידא. אבל גניבת האפיקומן על ידי זרים, וסחיטת הבטחת מתנה מעורך הסדר, יש בה לפי כל המבואר לעיל צד איסור. אבל בבני ביתו פשוט ביותר שאין שום חשש, כי גם הוא רצונו בכך, וברצונו מבטיח ומקיים".

אולם אם ההיתר ל"גנוב" אפיקומן הוא כי בדבר שיש בו "מנהג", מותר להזיק ולגזול, לכאורה המנהג הוא שגם מי שאינו מבני הבית "גונב" את האפיקומן.

ועוד נפקא מינה בין שני ההסברים, כאשר גדול "גונב" את האפיקומן, יש לומר שהמנהג "לגנוב" אפיקומן כשר רק בקטנים, שנהגו היתר כדי להשאירם ערים לצורך קיום מצות סיפור יציאת מצרים, ולא בגדולים שבלאו הכי נשארים ערים, ולכן אין צורך "לעוררם" באמצעות גניבה. וכמו שכתב בספר מקדש ישראל (פסח סימן תכג) "שכל ענין מנהג חטיפת אפיקומן במקומות שנהגו כך הוא כדי שלא ישנו התינוקות, וזה לא שייך אצל גדולים אפילו בחורים ובתולות, שהרי הן כבר מחוייבים מצר עצמן לעשות השתדלות להיות נעורים עד סוף הסדר".

אולם אם טעם ההיתר בגלל שאין זה בגדר גניבה דרך שחוק, ובעל הבית אינו מקפיד להענות לדרישות שמציבים לו – לכאורה גם גדולים רשאים לעשות כן. 

חשש שקר בחינוך ובפרט לצורך אמונה

ח. רבי אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה, כתב (הגדה של פסח ירושלים במועדיה, יחץ) על דברי רבו הגרש"ז אויערבך, שנמנע ממנהג "גניבת" האפיקומן מחשש שירגיל את הקטנים לגניבה: "ולא זכיתי להבין דבריו בזה, שלכאורה פשוט שגניבת האפיקומן לא תביא את התינוקות להתרגל למעשה גניבה. וטעם המנהג שהתינוקות מחביאים האפיקומן, ונוטלים על זה שכרם, מפני שהדבר גורם להם להישאר עירניים. ויש שהסבירו שהוא בכלל מה שכתוב ברמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ד) בין שאר הפעולות שעושים כדי לעורר התינוקות – וחוטפים מצה זה מיד זה".

למדנו מדבריו, כי "גניבת" האפיקומן לא תגרום למכשול, שה"גניבה" בליל הסדר תגרום לקטן להמשיך ולגנוב במשך כל השנה, כי אפילו הקטנים מבינים בדעתם שאין זו "גניבה" באמת אלא פעולות מיוחדות שנעשות כדי לגרום לקטנים להישאר ערים לצורך קיום מצות סיפור יציאת מצרים.

ולענ"ד נראה להוסיף על פי מה שכתב בשו"ת וישב משה (ח"א סימן קיד) "חוטפים מצה, בערבי פסחים, והכוונה שממהרים לאכלה כמו שכתב רשב"ם (פסחים קט, א) להראות הענין דאחישנה, וכדי לחזק האמונה בלב התינוקות, ועיין מה שכתב הבית יוסף (או"ח סו"ס תקנד) בשם הכלבו לענין תשעה באב שהתירו כמה דברים כדי לחזק האמונה, וקל וחומר ליל פסח שעיקרו הוא להשריש האמונה בלב תינוקות, להכי חוטפים האפיקומן להראות שעוד בלילה זה נגאל ולא נצטרך עוד לעשות זכר לקרבן פסח שבמהרה במהרה נקריב הקרבן פסח". ובספרנו רץ כצבי – פסח (סימן יג) הרחבנו בביאור ההדגשה המיוחדת שיש בליל הסדר על ענין החינוך – כי בלילה זה משרישים בקטנים את יסודות האמונה התלויים ביציאת מצרים, והבאנו שם מדברי ערוך השלחן (סוף סימן תעב) שכתב: "ויראה לי דאע"ג דבכל מקום אין הבנות בכלל חינוך, מכל מקום בליל פסח צריך לחנכן גם כן, מפני שעיקר האמונה תלוי ביציאת מצרים". כלומר, בליל פסח יש חשיבות יוצאת מגדר הרגיל לענין החינוך, וכלשון מצות סיפור יציאת מצרים (שמות יג, ח) "והגדת לבנך", שמשמעותו העברת מסורת סיפור יציאת מצרים מאב לבנו, ולכן גם בנות שאין חיוב לחנכן בכלל חיוב זה.

ומעתה יתכן שלצורך החדרת מצות האמונה, ובפרט במה שיש רמז באפיקומן "לחזק האמונה בלב התינוקות", הותר "לגנוב" את האפיקומן. ומאחר והדבר נעשה להחדרת והשרשת האמונה, מסתבר שגם לגדולים יהיה מותר "לגנוב" את האפיקומן.

•   •   •

מקור למנהג גניבת אפיקומן בפרשת הברכות שבירך יצחק אבינו את יעקב אבינו

ט. בשעת לימוד סוגיא זו, עלה בדעתי רעיון בדרך האגדה, למצוא מקור למנהג גניבת אפיקומן בפרשת הברכות שבירך יצחק אבינו את יעקב אבינו.

כאשר יעקב אומר ליצחק אביו: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי" (בראשית כז, יט)", לכאורה הוא אינו אומר את האמת. ואף שרש"י פירש: "אנכי עשו בכורך – אנכי המביא לך ועשו הוא בכורך", ובבעלי התוספות פירשו: "אנכי במקום עשו בכורך, כי קניתי בכורתו", אך ברור כי הדיבור "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" נראה כאמירת שקר. וכן כשנשאל יעקב על ידי יצחק "וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו", והשיב: "וַיֹּאמֶר אָנִי" (בראשית לז, כד), למרות שפירש רש"י: "לא אמר אני עשו, אלא אני", לכאורה אין זה נראה כאמת.

והנה במדרש נאמר "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה – בחכמת תורתו, וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ – הוציא אפיקומן והראה לו", וביאר רבי יוסף חיים זוננפלד את דברי המדרש, כי "במרמה" גימטריא "אפיקומן",  וכאשר רבקה ביקשה מבנה יעקב להביא מטעמים לאביו "שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים" (בראשית כז, ח-ט), היה זה בליל פסח, כפי שכתב רש"י: "וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו, והאחד עשה מטעמים". וחכמת תורתו של יעקב אבינו היתה, שהביא לאביו לסעוד את גדי העיזים לאכילת הפסח, ומכיוון שלאחר אכילת הפסח "אין מפטירין אפיקומן", ואסור לאכול מאומה, כאשר הביא עשו את צידו ליצחק, לא יכל יצחק לאכול מצידו "מפני שאכל הפסח על השובע, ואינו יכול לאכול עוד, ואין איפוא דבר שתחול עליו – על ידו הברכה". והיינו בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה – ב"אפיקומן", שאחריו "אי אפשר לאכול עוד כדי לברכו, שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

ומעתה יתכן, שפרשה זו של נטילת הברכות במהלך הנראה כ"גניבה", ובדיבור שאינו נראה כאמת, הוא יסוד לכך שבליל הסדר יש "רשות" לעשות זכר ל"גניבה" זו על ידי "גניבת" האפיקומן, לצורך קיום מצות סיפור יציאת מצרים, כראוי.

ושמעתי ממחותני רבי מאיר גולדוויכט, מראשי ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק, שעומק הבקשה של רבקה מיעקב אבינו שישמע בקולה ו"יגנוב" את הבכורה, נבע ממה שראתה ברוח קדשה שעשיו שאב את הכח והיכולת להחריב את בית המקדש, בזכות שכיבד את אביו, כמובא במדרש (דברים רבה פרשה א), ולכן ביקשה מיעקב לתקן זאת על ידי שיכבד את דבריה וישמע בקולה, ובזכות זה יבנה את בית המקדש.

• • •

שיעור זה התפרסם באתרwww.hebrewbooks.org  בחודש ניסן תשע"ו ובקובץ מוריה (ניסן תשע"ז), ובעקבות הפרסום קיבלתי מכתבים רבים בעניינים שנדונו בו.

רבי יעקב יהושע בוים, קרית בעלז בירושלים, שלח לי מקור קדמון לפירוש "במרמה – אפיקומן".

בס"ד ה קדושים, כז ניסן תשע"ו לפ"ק

א"כ הרב צבי רייזמן שליט"א, מחבר הספרים הנפלאים 'רץ כצבי'

שלום וישע רב וכל טוב סלה

ראיתי מאמרכם הנפלא על 'אפיקומן', שהתפרסם לאחרונה.

רציתי לציין על מה שהבאתם בסוף המאמר, בענין 'במרמה', שהוא בגימטריא 'אפיקומן'. שיעקב אבינו עשה במרמה וחכמה, שנתן ליצחק אבינו לאכול מהאפיקומן. וכך לא יוכל שוב יצחק אבינו לאכול ולהפטיר אחר כך, כשיבא עשו עם מאכליו. מקור אימרה זו הינו ב'סוד מישרים', הנדפס משולב בתוך פירש רש"י, בספרי הנ"ך הישנים, ולראשונה נדפס במהדורת התנ"ך שיצא לאור באמשטרדם בשנת תנ"ט לפ"ק, בשם 'ספר המגיד' והוא נ"ך עם פירש רש"י ולשון אשכנז ו'אגודת שמואל', לרבי שמואל דלוגטש ז"ל, 'שלקט ואסף והעתיק מספרים ישנים נושנים, והם 'הג"ה דרבי עובדיה הנביא'… ו'סוד משרים', ו'עמק השם', ו'עמק הלב', ו'עמי הוד', ו'כהאר"י', ו'אבכיר חתן רבי אליה מתם', דברים נחמדים מה שבפירוש רש"י נסתם'… [העתקה משער הספר].

גם בהקדמת הספר כתב שירש מאבותיו הגאונים כמה ספרים בלתי ידועים, מפרשים על תנ"ך, ובהם דברים שלא שמעתם אוזן מעולם…

ב'סוד מישרים' בספר ירמיה, על הפסוק (ט, ה) 'שבתך בתוך מרמה', כתב בזה הלשון:

במרמה – כלומר, בחכמה של תורה לא מאנו לדעת.

וכן 'במרמה' גבי יעקב (בראשית כז, לה: 'ויאמר בא אחיך במרמה'), לשון חכמה היא [- כן פירש רש"י על התורה שם 'במרמה', בחכמה]. כי ראה יעקב שיצחק מברך עבור האכילה, ונתיירא יעקב שמא יבא עשו ויתן גם כן ליצחק לאכול, ויברך יצחק גם לעשו.  מה עשה יעקב, הלך ונתן ליצחק לאכול לבסוף המזון אפיקומן, שבאותו זמן פסח היה, ושוב לא רשאי יצחק לאכול עד למחר. ועל כן אמר יצחק: 'בא אחיך במרמה', כלומר, בחכמה, שנתן לי אפיקומן.

ועוד, 'במרמה' בגימטריא 'אפיקומן'.

וכן 'במרמה' גבי שמעון ולוי (שם לד, יג: 'ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה'), בחכמה היא [בעל הטורים כתב בפרשת תולדות, 'ב' במסורת, 'בא אחיך במרמה'. 'ויענו בני יעקב וגו' במרמה' (וישלח לד, יג). מדה כנגד מדה בשביל שהוא בא לאביו במרמה, נטלו בניו במרמה].

שנתייראו להרוג אותם קודם שימולו שכם וחמור ובני עירם, שלא יבואו האומות על יעקב ועליהם למלחמה. מה עשו שמעון ולוי, נתנו להם עצה למול, ונעשו ישראלים, ואז הרגו אותם, ולא באו האומות להלחם, כי אמרו האומות: ישראלים מתגרים זה עם זה ומה לנו להכניס ראשינו ביניהם.

עד כאן לשונו.

• • •

רבי יעקב יהושע בוים, שלח לי מקור נוסף לביאור המנהג "לגנוב" את האפיקומן:

בס"ד אור לג' בהר (בארץ ישראל) ט' אייר כ"ד למב"י תשע"ו לפ"ק

א"כ הרב צבי רייזמאן שליט"א, מחבר הספרים הנפלאים 'רץ כצבי'

'שלום שלום לרחוק ולקרוב', 'שלום רב לאוהבי תורתיך'.

אכתוב לכם מה שנזכרתי כעת במה שהבאתי בעבר בגליון 'נחלת יעקב יהושע' שאני זוכה בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם מידי שבוע, בגליון לפרשת לך תשע"ד לפ"ק, הבאתי מהגאון רבי שמעון סופר זצ"ל מקראקא, שבנו העיד עליו שהיה נוהג להתחרות עם ילדיו ונכדיו, בענין גניבת האפיקומן.

ופעם אחת שאלו אחד הנכדים, מה טעם למנהג גניבת האפיקומן. והגאון רבי שמעון ז"ל לא השיב לו כלום, רק המשיך באמירת ההגדה.

ואחר כך בשעת הסעודה אמר לו: שאלתני בני על מנהג ישראל שהתינוקות יגנבו האפיקומן, ולא עוד אלא שהאבות מתגרים ומתחרים בהם, ומעוררים בהם החפץ והרצון לגניבה זו. ואכן יש רמז בגמרא בפרק ערבי פסחים, חוטפין מצה בלילה פסחים שלא ישנו התינוקות. אך בכל זאת טעמא בעי, למה דוקא בדרך גניבה. ומסתמא אינו מנהג בורים, אחרי שנתקבל בכל תפוצות ישראל.

והאמת אגיד, כי לא שמעתי טעם לדבר, ולא הרהרתי בו עד הנה. ועתה ששאלתני על ככה, עלה מיד וברגע ראשונה טעם הגון בדעתי. אך התאפקתי, ולא עניתי לך תיכף, בכדי להרגילך לסבול קושיא בלי תירוץ, כי זה כל פרי העבודה השלימה, שיקבל האדם על עצמו עול האמונה בתורה ובמצות ומנהגי חכמים, ולא יתבלבל מחמת קושיא, אם מקוצר דעתו לא ימצא לה פורק מיד. והאריך לו עוד בדברי מוסר.

אחר כך אמר לו הטעם שחשב עליו מקודם, וכה אמר לו: 

דע בני, כי כל מעשינו בלילה הזה כולם מכוונים להזכיר חסדי ה' ונסיו עמנו במצרים, כמו שאמרו חכמינו ז"ל חרוסת זכר לטיט, וכדומה. ויפלא לכאורה, למה לא נעשה זכר כלל לנס גדול שהיה שם, שבליל יציאת מצרים לא חרץ לאיש כלב לשונו. הרי התורה מעידה בפרשת בא 'ולכל בני ישראל לא יחרץ וגו' למען אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל'. הרי שהיה זה פלא גדול. ולמה יגרע לבלתי קבוע לו שם וזכר בין שאר מעשים מהלילה הזה.

אולם, כבר אמרו ז"ל בפסחים (קיג, א) לא תדור במתא דלא נבח בה כלבא, ופירש רש"י שהוא נטירותא מאויבים וגנבים. ואם כן, גניבת האפיקומן, הוא הוא הזכר לנס ד'לא יחרץ כלב לשונו', דמכיון דלא נבחי כלבא באותו הלילה, פרצו גנבי וגנבו האפיקומן.

ובגליון לפרשת בא תשע"ה (גליון קיט עמוד ד) הוספתי לזה, מדברי הרב הקדוש בעל 'עטרת ישועה', שביאר ענין פתיחת הדלת בעת שמוזגין כוס של אליהו, להראות שאין מפחדים מהכלבים, כמו שבמצרים לא חרצו לשונם.

בברכה, שנזכה להגדיל תורה ולהאדירה לאויש"ט, מתוך נחת והרחבה וכט"ס, ומתוך בריאות השלימות באין מחסור כל

יעקב יהושע בוים, קרית בעלזא ירושת"ו

• • •

אחי רבי מאיר רייזמן מבני ברק כתב:

תודה על המאמר בענין מנהג הילדים בליל הסדר, זה מחדד השמחה והם יודעים שבסופו של דבר יחזירו את המצה, ולמעשה רק צריך להצניע את המצה, וכדי שיהיה לילדים סיבה להישאר עד שיבקשו מהם חזרה לא נראה שזה חינוך לגניבה. אמנם יש שמקפידים לקרוא לזה "חוטפין", אם כי אין הבדל משמעותי בין חטיפת דבר או גניבה, לפעמים חטיפה נשמע יותר מפחיד.

יש שדנים אם ההבטחה שבעל הסדר מבטיח תמורת האפיקומן לילדים זה בגדר נדר שחייב לקיים, או אסמכתא בעלמא, וזה דיון נפרד.

חג שמח  נחת מהילדים, ממאיר והמשפחה

• • •

רבי סיני הלברשטאם, רב ואב"ד שיכון ג' בבני ברק, כתב:

כו' ניסן תשע"ו

לכבוד ידידי הנכבד והנעלה, צנא מלא ספרא

פה"מ כש"ת מוה"ר צבי רייזמן שליט"א מחבר הספרים הנודעים "רץ כצבי" 

אחדשה"ט באה"ר,

תודה רבה על המאמר הנפלא בענין "גניבת אפיקומן" בקיבוץ כל הסברות והשיטות והצדדים לכאן ולכאן, כדרכם בכל הספרים בסידור וביאור מופלא, דבר דיבור על אופניו.

והנני בזה להעיר שבצאנז נהגו בגניבת האפיקומן, ומה שהבאתם זה רק מנהגי כ"ק ש"ב האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצוק"ל, אבל נכדי צאנז נהגו בזה. אמנם כ"ק אאמו"ר בעל ה"חכמת צבי" זצוק"ל הקפיד שלא לומר "גניבה" אלא (כאפין) לחטוף! וע"ד מאמר חז"ל חוטפין מצה בליל פסח.

והיות שבכל הדורות נהגו בזה רוב כלל ישראל, ולא חששו לאיסור גניבה, ולחשש חינוך בזה, ע"כ אמרתי להמליץ מאחז"ל בחולין (קט, ב) כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, וכמבואר שם, וכן י"ל דזה גניבה המותרת.

והנני בזה בברכה שיזכה להמשיך להרבות כבוד שמים ולהוסיף כהנה וכהנה ציצים ופרחים לתורה ולזכות את הרבים מתוך שמחה ונחת ובריאות וחפץ ה' בידכם יצליח, בברכה

סיני הלברשטאם

• • •

והשבתי לו:

בס"ד, ה' אייר תשע"ו

כבוד ידידי

הגאון רבי סיני הלברשטאם שליט"א, רב ואב"ד שיכון ג' בני ברק

אחדשה"ט

ישר כח מיוחד על הידיעה בענין מנהג גזע קודש צאצאי הרה"ק ה"דברי חיים" מצאנז זי"ע שנוהגים מנהג זה של גניבת האפיקומן. 

מה שכתבתם שאביכם הקפיד לקרוא מעשה זה בלשון חטיפה כלשון חז"ל "חוטפין את המצות וכו'", וכפי שהבאתי במאמרי מספר "הליכות שלמה" מהנהגת הגרש"ז אויירבך זצ"ל. אשמח לחוות דעתכם על מה שכתב לי אחי מאיר שיחי', שאינו רואה הבדל כל כך משמעותי בין לשון גניבה ללשון חטיפה, ואדרבה, בימינו אנו, אפשר שיש למילה 'חטיפה' משמעות קשה יותר לגבי חינוך הילדים מלשון 'גניבה'.

אם כי יתכן שכוונת אביכם וכל המקפידים בענין זה, כדי להחזיק בלשון נקיה של חז"ל.

ואסיים מעין הפתיחה בתוספת ברכה שתזכו להרבות כבוד שמים ולהפיץ מעיינותיכם חוצה, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

רבי זלמן קנטור, שליח חב"ד במרגריטה, קליפורניה, כתב: 

כבוד הר"ר צבי שיחי' 

אחדשה"ט ואיחולי מועדים לשמחה – פיקודי ה' ישרים משמחי לב

ראיתי מאמרו החשוב  בנוגע למנהג חטיפת אפיקומן ויישוב המנהג, וכדרכו האיר בענין כיד ה' הטובה עליו. וראיתי להעיר בכ"ד, ולהגדיל תורה ולהאדירה.

א. מה שהקשה באות ו' אודות מקור דברי הרמב"ם לאיסור גניבה דרך שחוק על אף שדברי הגמ' למיקט היינו לצער ודיוקי רח"ד הלוי וכו' עפ"ז: הנה תשובתו בשו"ע אדה"ז בהלכות גזילה וגניבה ס"ג, דשם הביא מ"ש גם בשו"ע שלא רק לצער אלא גם דרך שחוק אסור – ובקו"א סק"א: ש"נלמד מעל מנת לשלם כפל" (היינו כמ"ש בסעיף א' מהגמ' ושו"ע דלא רק דרך שחוק אסור אלא גם אם מתכוין להנהותו! וכ"ש אם הוא דרך שחוק.

ובאמת לפענ"ד מ"ש בשו"ת עשה לך רב קשה לא רק מצד זה אלא גם מצד עיקר דבריו–שהרי אף אם ידחקו לתרץ הרמב"ם כך, הרי לשון השו"ע אינו הולם דבריו כלל, וכפי שציטט כבודו: ואסור לגנוב אפילו דרך שחוק [היינו, שהביא מלשון הרמב"ם] ואפילו על מנת להחזיר… או כדי לצערו…. שני דברים נפרדים לגמרי!

ב. בכלל מה שהביא לתרץ המנהג – שאינו גניבה וכו' – לכאורה מעניין שבלשון כ"ק אדמו"ר לא הרעיש כלל נגד המנהג וכו' אלא רק שאין נוהגין כן בבית הרב (ומזה שאין כן מנהג חב"ד) ולהעיר ממאמר רז"ל בתר גנבא גנוב – ולכאורה י"ל כוונתו שזהו מקור למנהגינו כדי להיזהר בחינוך הילדים מכל סרך מעשה גניבה או אפילו הדומה לה וכו' אבל לא כתב שאכן נקרא גניבה ממש (אפילו המותרת), ושיש להשתדל לבטל המנהג וכו'.

ג. ומזה – למה שהביא באות ה'. דלכאורה אף שאין בו משום גזל מכיון שכך נהגו, וכדבריו, אבל האם אין בו סרך מעשה גניבה שאין רוצים לחנך בה הילדים, כנ"ל.

ובעקרי הדברים, הן אמת שהמקור מסוכה משמע לכתחילה: שומטין את לולביהן (וכפי' רש"י ופי' דתוס' שם) אבל בשאר הדוגמאות נאמר לשון פטור ולא מותר – וכפי שהביא כבודו מהרמ"א בשע"ח מתוס' "בחורים הרוכבים… והזיקו…הואיל ונהגו כן פטורים. ולא כתב לשון"מותרים". וק"ק דברי המשפטי לוי – "דדומה למזיק בשעת שמחה" – ודבמקורותיו הוא לשון בדיעבד, עכ"פ בתרצ"ה ברמ"א הובא כ"יש אומרים" ושכשהזיק "פטור". אכן גם בתרצ"ו ס"ח לשון הרמ"א משמע יותר לכתחילה (לפי הדיעה שנוהגין) שבנ"א החוטפין זה מזה דרך שמחה אין בזה מום לא תגזול – אבל גם זה כותב הרמ"א כמעיר על המנהג ולא כממליץ על המנהג (ועיין בבאר היטב שם מהשל"ה "ושומר נפשו ירחק" ועוד.

ד. עוד יש להעיר מהפת"ש ריש שע"ח – לא לגנוב מהגנב אפילו אותו החפץ שנגנב ממנו עצמו כדי שלא ייראה כגנב… (ואולי זה כבר נכלל בבתר גנבא גנוב).

ה. מה שהביא באות ח' מהרב נבנצאל שלא הבין דברי רבו – הגרז"ש אויערבאך – איך גניבת האפיקומן ירגיל את הקטנים לגניבה – אינו מובן כ"כ אי הבנתו: מעשה הגניבה – החטיפה, ההחבאה, התעלמות מההורים, הצורך לשקר וכו' – אלה הם תכונות וחושי גניבה שלאו דוקא יתפתחו סתם כך, אבל כשמתחפשים כגנב–אפילו כ"גנב קדוש" -עלולים להתפתח יותר מן הראוי.

ואולי רציניות החטיפה שונה ממקום למקום וממשפחה למשפחה, וכמו"כ המשא ומתן – האם הוא כמשחק, ונותן האב לפי ערך מה שהי' רוצה לתת בין כך, או שלפעמים עושים מזה עסק שלם וסחיטה וכו' וכפי שכתבת.

ו. מה שהביא שם בנוגע לחינוך – וגודל חשיבותו בלילה זה (ולהעיר שהבנות נכללות גם לחינוך מצוות היום, וכמ"ש בשו"ע אדה"ז בתע"ב סכ"ה) שלכן חוטפין מצד התועלת היוצא מזה -מזה גם בסיס למנהג שלא לחטוף, וכפי שהאריך, מצד הזהירות בטהרת החינוך.

אבל לדבריו יש לצרף מעין מקור ממ"ש בשו"ת חות יאיר (ס"ס טז) לתרץ מ"ש הרוקח לא לסמן אותיות על המצות מצד איסור מחיקה, ובמק"א כותב שבשבועות נוהגים לתת לתינוקות עוגיות חקוקות באותיות א"ב (שיאכלו בעצמם). ותשובת החו"י (תוכן דבריו למיטב זכרוני): שמצד תועלת החינוך וכו' שונה. 

א גוט'ן מועד וחג כשר ושמח – ושנזכה לסמיכות גאולה לגאולה וכבר נזכה מיד לקיום היעוד דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, בכבוד ובברכה

הרב זלמן אהרן קנטור

נ.ב.

שוב עיינתי קצת אתמול בליליה בחו"מ – שהי' קשה לי קצת לשון אדה"ז והפיענוח בהערות המו"ל – ובינתיים מצאתי שבשמ"ח סק"ג אומר כן הגר"א יותר מפורש אפילו: שהרמב"ם (והשו"ע) למד שאסור לגנוב לשחק – אף שלא נזכר בגמ' – מהאיסור דלגנוב ע"מ לשלם כפל,  עכת"ד.

ובאשר לדברי אדה"ז – הבנתי עוד נקודה חשובה במקור הרמב"ם לאיסור גניבה דרך שחוק:

א. בפנים מביא אדה"ז קודם כל את האיסור לגנוג כדי לצער או דרך שחוק ושהוא מן התורה –(ע"פ הבנתו ברמב"ם ע"פ המ"מ בהלכות גזילה וכמ"ש בקו"א לאח"ז)  ובאם הוא מן התורה ע"ז אין כל שאלה מהיכן למד הרמב"ם שגם דרך שחוק אסור – דאף שלא נזכר בפירוש מ"מ הרי מובן שהלימוד מ"לא תגנובו" כולל הכל! וכמ"ש הלבוש כאן שמ"ח ס"א, שגניבה כפשוטה לומדים כבר מאונאה, ומלא תגנובו לומדים שאין לגנוב כלל – אפילו למיקט, או לשלם – או שאר כל ענין גניבה, דשני אלה הם רק דוגמאות, וכמ"ש הלבוש "וכל הני דאמרן [מזכיר שם גם דרך שחוק וכו'] ניליף מיתורא דקרא זה שאסורין דשקולים ויבאו כול׳"  וכפי שמובן לכאורה בפשטות, דאם לא נימא הכי איך לומדים שני דברים מדרשה אחת, אלא הפירוש הנכון הוא כנ"ל שלא תגנובו– נקודה.

ב. אבל מכיוון שהזכיר אדה"ז האיסור לגנוב דרך שחוק  – ומיד ימשיך לומר שיש אומרים שמה שהזכיר הוא לא מן התורה אלא רק מד"ס, לכן הבהיר מיד בקונטרס אחרון סק"א: "שאפילו את"ל דס"ל [להרמב"ם] דמדרבנן בעלמא" –היינו שכל אלה: לצער, לשלם כפל, לשחק הם רק אסורים מדרבנן, וא"כ יוקשה, מהיכן לימדו הרמב"ם, הרי בגמ' נאמר רק למיקט ולשלם ולא דרך שחוק, ומי יאמר דאסרוהו חכמים אם הוא רק דרך שחוק (וכפי ששאל כב')? לזה מתרץ -"מ"מ נלמד מעל מנת לשלם" – דאם אפילו על מנת להנהותו אסרו, כ"ש אם הוא רק דרך שחוק, וכמו שציינו גם מהגהות הגר"א.  ומהערות המו"ל לא נראה שהבין כנ"ל אבל לענ"ד הנ"ל הוא הנכון וברור בדברי אדה"ז.

• • •

והשבתי לו:

בס"ד, ד' אייר תשע"ו

כבוד ידידי הרב זלמן קנטור שליט"א

שליח חב"ד במרגריטה – קליפורניה

אחדשה"ט

קיבלתי מכתבך, ואביע תודתי שטרחת בימים עמוסים של ערבי פסחים, להעלות על שלחנך שלחן מלכים מאמרי בענין מנהג חטיפת אפיקומן, ולהעיר הערותיך בהרחבה רבה.

על מה שכתב כי שבלשון כ"ק אדמו"ר לא הרעיש כלל נגד המנהג וכו' אלא רק שאין נוהגין כן בבית הרב (ומזה שאין כן מנהג חב"ד), אציג בפניך דברים שכתב לי בענין זה הרב מאיר אליטוב שליט"א בזה"ל: מנהג חב"ד לא לגנוב האפיקומן והרבי הקפיד מאוד שלא להשתמש במילה "גניבה" בפני הילדים המחפשים את האפיקומן.

ואסיים מעין הפתיחה, ובתוספת ברכה שתזכו להרבות כבוד שמים ולהפיץ מעיינותיכם חוצה. 

בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

רבי משה פרץ, ממקסיקו סיטי, כתב:

לכבוד הרה"ג כמוהר"ר צבי רייזמן שליט"א 

אחדשכ"ת, ראיתי מאמרו באתר היברו בוקס בענין גניבת האפיקומן, יישר כוחו!

ואמרתי אכתוב לכת"ר מש"כ בזה בקובץ הערות וביאורים (ניסן תשע"א עמ' לד) בתוספת נופך:

כתיב בפרשת בא (שמות יא, ז), ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. וראיתי בספר רשימות לב (פסח עמ' כ) בשם מהר"י הוטנר ז"ל (מח"ס פחד יצחק) בשם הרב חתם סופר ז"ל, שטעם גניבת האפיקומן ע"י הילדים בליל הסדר הוא כי אמרו בפסחים (קיג ע"א) שאין לדור בעיר דלא נבח בה כלבא, משום שנביחתם מבריחה את הגנבים. והנה בליל יציאת מצרים לא חרץ כלב את לשונו, וא"כ רבו בה הגנבים, וא"כ גניבת האפיקומן הוא זכר לנס דלא יחרץ כלב את לשונו. 

וכתב שם שכ"כ מדנפשיה בהגש"פ באר מרים להרב מכתב סופר ז"ל (עניני יחץ). וכן הוא בהגש"פ מכתב סופר (עמ' לט). וכן ראיתי שהביאו בשם ספר היו מספרים בשם הקדמת שו"ת מכתב סופר ח"ב. וכ"כ בקובץ קשר – קול שופר רבני אירופה (גליון פו עמ' ג) בשם קובץ האהל (גליון א) בשם ספר מכתב סופר בדרך הלצה. וכ"כ בס' אוצר טעמי המנהגים (עמ' רפג) בשם ספר מנהג ישראל תורה ח"ב (עמ' רצא) בשם ס' ברכת הפסח [ובעיקר מנהג זה, עי' בחק יעקב (סימן תעב אות ב) ובס' הליכות שלמה על פסח (פ"ט הערה רי). 

וביומני טאלנא (עמ' קלח) כ' ש"אפיקומן" בגימ' "במרמה". ע"ש. וכ"כ בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון קיט דף טז ע"א) בשם מהרי"ח זוננפלד ז"ל (מח"ס שלמת חיים ועוד). ע"ש. וע"ע בקו' כתר מלוכה (גליון ג דף טז ע"ב). 

וכתב עוד ביומני טאלנא (בעמ' קלט) שהרב פני מנחם ז"ל ביקש מנכדיו שלא יגנבו האפיקומן. 

גם עי' להרב ליקוטי שיחות ז"ל בהגש"פ שלו (דף יא סע"ב) שלא נהגו כן במקומם, והעיר מד' הש"ס (ברכות ה ע"ב) בתר גנובא גנוב וטעמא טעים. 

ועי' בקובץ המאור (כסלו תשנ"ג דף יט ע"א) שכ' שבהגש"פ של הרב ליקוטי שיחות ז"ל לא ביאר הטעם שלא נהגו בגניבת האפיקומן. ע"ש. והמעיין יראה שכ' הטעם משום בתר גנובא גנוב וכו'. 

גם בקובץ תורת אמך (גליון ב דף ה ע"א) העתיק מס' כתר שם טוב (ח"ג עמ' קעו) ומהגש"פ כה לחי (עמ' קכג אות ד) שדיברו בגנות מנהג זה המרגיל את הקטנים לגנוב, וכ' שם שלא נהגו כדבר הזה בארצות המערב ובתימן. ע"ש. וכ"כ בקו' דורות (גליון ג דף ל ע"א הערה ג) שלא נהגו כן במערב הפנימי. וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד (עמ' תמ) ובהגש"פ ארזי הלבנון (עמ' יא, יז, כא, לב).

וראיתי שהעירו ע"ז בזה"ל: לפי דבריו הרי שלמרות שהיה הלילה ליל שימורים, דווקא בלילה זה רבו הגנבים.

והנה מובא מרבינו נסים גאון שמנהג אביו היה שלא לסגור את דלתי הבית בליל הסדר, משום שליל הסדר הוא לילה המזומן לגאולה ו"כשיבוא אליהו נצא לקראתו במהרה ללא עיכוב" (או"ז ח"ב סי' רלד). וכיצד לא חשש לגנבים. אולי משום שסבר שליל שימורים כולל גם אותם.

וכן היה מנהגו של רבי אברהם שאג צוובנר זצ"ל אב"ד קויברסדורף, להשאיר את דלתות ביתו פתוחות בליל הסדר, ולא עוד אלא שהיה מותיר בכוונה תחילה על השלחן את כלי הכסף והזהב שהיו ברשותו, באומרו שליל שימורים הוא. ע"כ [ועי' בקובץ מריח ניחוח (גליון פו דף ג ע"ב) דס"ל שליל הסדר אינו משומר מבעלי בחירה הרוצים להזיק].

גם יש להעיר על טעם זה, שכן ממה שאמר הכתוב שלבני ישראל לא חרץ כלב, משמע שלמצרים חרצו [וכ"כ בשמו"ר (פל"א סימן ט). וע"ע בקו' המאזנים (גליון לא דף עב ע"א)], וא"כ הגנבים גנבו אך ורק מעם ישראל. והוא פלא, שהובטחו לצאת ברכוש גדול, ובליל צאתם ממצרים גנבו מהם את רכושם. ותו גנבים אלו מסתברא שהיו מצריים, שכן רוב גנבי ישראל היינו דוקא בפומבדיתא שהיו רעים כמ"ש התוס' (ב"ב לג ע"ב ד"ה רבי אליעזר), ובמצרים אף מיעוטא לא היו שכן מתו הרשעים במכת חושך, ואם היו הגנבים מצריים נבחו עליהם הכלבים (כמ"ש באור החיים כאן דהיינו טעמא דלא יחרץ כלב וגו', כדי שכשינבחו על א' בארץ גושן ידעו שהוא מצרי שהתחבא בין היהודים מפני פחד מכת בכורות), וא"כ מי יגנוב מבני ישראל דבר.

ועוד יש להעיר, שטעם הש"ס שלא לדור בעיר דלא נבח בה כלבא, היינו שע"י הנביחות יתעוררו בעלי הבית ולא יוכל הגנב לגנוב. והנה בליל יציאת מצרים נראה בפשטות שעם ישראל לא ישנו, וא"כ לא היה צורך שהכלבים יעירום כדי לשמור על רכושם.

גם יש להעיר שיש שפירשו שהכתוב שלא יחרץ כלב, אינו מדבר על כלב ממש, כי אם על המקטרגים והמזיקים [וע"ע בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (בשלח עמ' ריח ד"ה ותירצו) ובס' בקדושת נועם אלימלך (עמ' כה)]. ובדבריהם מיושבת קושיית הרב אילת השחר עה"ת דמה איכפת לן אי לא נבחו הכלבים. ע"ש (וע"ע בזה בפי' הרא"ש עה"ת ובדעת זקנים לבעלי התוס' ובפי' הרשב"ם ובאור החיים ובאוצר הפרשה כאן, ולמהר"י עייאש ז"ל בס' קול יהודה ס"פ בא דף עו ע"ג ד"ה וי"ל). ושו"ר שכ"כ ליישב עפי"ז מהר"ד אביחצירא הי"ן בס' פתח האהל. ע"ש. וכ"כ בהגש"פ למהרי"א חבר ז"ל (מהד' ב"ב תשנ"ג, בדרשת שבת הגדול עמ' ו). ע"ש.

בברכה והוקרה רבה

משה פרץ

• • •

והשבתי לו:

בס"ד, ה' שבט תשע"ז

כבוד ידידי הרב משה פרץ שליט"א

מקסיקו סיטי

אחדשה"ט. קיבלתי מכתבך, וברצוני להעיר על מה שכתבת "והנה בליל יציאת מצרים לא חרץ כלב את לשונו, וא"כ רבו בה הגנבים, וא"כ גניבת האפיקומן הוא זכר לנס דלא יחרץ כלב את לשונו", והבאת תמיהות על דבריו בכמה אופנים עיי"ש. אך לענ"ד התוספת "וא"כ רבו בה הגנבים" שמשמעותה שהיו הגנבים פושטים באותו הלילה של יציאת מצרים, שע"ז אנו עושים זכר במעשה גניבת האפיקומן, שמא התוספת אינה מדויקת.

אלא שכיון שישנה תמיהה, אחר שבלילה הזה עושים פעולות רבות כדי להזכיר חסדי הקב"ה ונסיו עמנו בהוציאנו ממצרים, הנה ישנו נס אחד שלא בא לידי ביטוי, היינו מה שהתורה מעידה כי לא חרץ כלב לשונו, ומדוע לא מציינים נס זה.ועל כן נהגו בלילה הזה לעשות פעולה של גניבה, ששייכת רק באופן שאין את נביחת הכלבים כמבואר בגמרא בפסחים הנ"ל, ובזה שאין אנו חוששים מנביחת הכלבים במעשה הגניבה אנו נזכרים שבעת יציאת מצרים "לא חרץ כלב את לשונו".

בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

רבי דניאל צבי פלדמן, ר"מ בישיבת רבינו יצחק אלחנן, ניו יורק, כתב:

לכבוד ידידי החשוב מרביץ תורה המצויין מחבר ספרים נפלאים 

הרה"ג ר' צבי רייזמן שליט"א

נהניתי מאד לקרוא מאמרו של כתר"ה בענין גניבת האפיקומן, שעכשיו מופיע באתר הנפלא והנורא "היברובוקס". ואני בביתי נוהג כמנהג אבי ז"ל שהאבא מצניע את האפמיקומן ומבקש מהילדים למצוא אותו, אבל אינו נותן להם לגונבו, ולפענ"ד זה עדיף, מפני דברי הרמב"ם בהל' גניבה שאסור לגנוב אפי' דרך שחוק כדי שלא ירגיל את עצמו בכך.

ובמחילת כתר"ה אאריך קצת בדברים וגם להעיר על דברים המאירים של כתר"ה.

והנה כמה מגדולי הפוסקים כתבו או לבטל מנהג הגנבה או שמעולם לא נהגו ככה, וכדברי האורחות חיים, וע' בס' הלכה של פסח עמ' ש"א בהערה שהביא המן המקור חיים שיש למחות ולבטל המנהג, וז"ל וגו' הגדת בית הלוי בשם הגר"ח מבריסק שפסח טעון שמירה ונפסל בהיסח הדעת וכן באפיקומן, הגדת חב"ד שאין נוהגים כן. וכן אצל הספרדים אין נוהגים כן, וכן מובא בשער המזרח על קישו"ע הע' 10, הליכות תימן, שלא להרגיל התינוקות בגניבה, וכן המנהג שלא לגנוב בלעלוב, קרלין, סקווירא, נדבורנא, וכן הקפיד החזו"א וכמובא בנט"ג פפ"ג הע' כ"ה, וכן בדרכי חיים ושלום ס"ק תקצ"ז שאין להוציא האפיקומן ממקומו בין הכרים עד צפון עפ"י סוד, וכן בשו"ת בית אבי ח"ג סי' כ"ו. וי"א שאין לתינוקות לגנוב לפי שהגניבה אסורה אפי' בדרך שחוק ואף לדבר מצוה, אך י"א שבליל פסח דינו כפורים שהתירו לגנוב דרך שחוק כיון שהגנב מוחל ומסכים שיגנבו ממנו דרך שחוק. – ראה הסדר הערוך פנ"ג ס"ו, וראה בשלמי מועד ע' שצ"ט שהגרש"ז אויערבך לא הניח לילדים לחטוף את האפיקומן. והעיר הגרי"ש מוזסן שאף שאין לנהוג כן לדעות אלו, היינו לבקש תמורת החטיפה דבר, אולם עצם החטיפה ללא תמורה מצינו לזה מקור בקדמונים הנ"ל, ויתכן שאין זה מוחלט לאיסור, עכ"ל. וע"ע מה שהביא בזה לכאן ולכאן בספר פרדס יוסף החדש על הגדה עמ' שכ"ז-ש"ל, וכתר"ה הביא הרבה עוד בזה.

והנה תמוה מאד מה שמצינו בכמה ספרים להביא סמך ממעשה דיעקב והברכות לשום מעשה כעין גניבה, והלא מן הראוי לעשות להיפך. שהנה מצינו שיעקב שמידתו היה אמת דאג שלא ישפיע מדת השקר עליו ממעשה הברכות, כהא דאיתא במדרש עה״ק ה׳ הצילה נפשי משפת שקר, מלשון רמי׳ (תהילים ק״כ:ב), זהו תפלת יעקב כאשר נכנס אצל יצחק אביו.  וע׳ מה שהאריך בזה מו״ר הגרח״י גולדוויכט זצ״ל במאמרו ״בגדי עשו״, אסופות מערכות לבראשית ח״א, עמ׳ שנ״א-שנ״ז, וכן הגר״ב רודינסקי במאמרו ״השפעת השקר״, משכן בצלאל בראשית עמ׳ קמ״ט-קנ״א. ואז בוודאי אין שום כבוד ליעקב לעשות זכר למעשה הברכות בלימוד גניבה לילדינו, ואדרבה הכבוד הראוי לו להרחיק אותם בכל התכלית מגניבה, וכתפילתו שלא ישפיע השקר והמרמה עליו ועל זרעו.

ועוד תמוה ביותר מה שמצאתי בכמה ספרים שהמבטיח מתנה גדולה עבור האפיקומן שאף שמעיקר הדין אינו חייב לקיים הבטחתו (דהוי מתנה גדולה כדאיתא בשו״ע חו״מ ר״ד ס"ח) מ״מ ממידת החסידות יקיים דבריו, ע״פ הגמ׳ סוכמה מ״ו: א״ר זירא לא לימא אינש לינוקא דיהיבא לך מדי ולא יהיב לי׳, משום דאתי לאגמורי שיקרא, שנאמר למדו לשונם דבר שקר (ע׳ כזה בספר הלכה של פסח עמ׳ ש״ב, ובספר פרדס יוסף החדש על ההגדה עמ' ש"ל מה שהאריך בזה). ולפענ״ד גם זה מורה להיפך לגמרי, שאם רצוננו לא ללמד את בננו לשקר, על הראשונים אנו מצטערים ואין להרגילם כל עיקר לגנוב ולדרוש מתנה בעבור דבר הנגנב (וכן העיר לנכון כתר״ה).  

וכן העיר מו״ר הג״ר אהרון לעווין זצ״ל שמשום זה במקרה שאדם אינו רוצה לבא לטלפון לדבר אם אדם פלוני, אף דלכאורה לומר ע״י אשתו שאינו בבית מותר משום דמותר לשנות בדבר השלום (וכן איתא בספר תתן אמת ליעקב ה:כ״ד בשם הגרשז״א זצ״ל),  מ״מ אין לעשות כן ע״י בנו הקטן, וכן כ׳ בספר ניב שפתים (ג:ל״ב בחידושים נ״ז-נ״ח), ע״ש. ולכאורה זה גם כן היה בדעתו של הגר״מ פיינשטיין זצ״ל בפסקו שאין לרבי לדרוש מתלמידו דבר גנאי על חברו שלא ללמדו לשון הרע, ואף שרבים חלקו עליו משום דיני תועלת, הוא עמד בדעתו (שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי'ק"ג), דקשה לקטנים להבחין החילוקים בעניינים אלו ויש בזה סכנה לחינוך.

וקראתי בעיון רב מה שכתב כתר״ה לחדש ללמד זכות על המנהג משום גזל דרך שמחה, וגם לבסס זה על דברי הגמ׳ סוכה מה. ודברי רש״י ותוס׳ שם. אמנם במחילת כתר״ה חשבתי לפי עניות דעתי לחלק בין הדברים. בעיקר יש לחלק בין גזל לגנבה, וכמו שהסביר הגר״ח שגזל רק לקיחת ממון חברו, וגנבה זה כולל גם גזל וגם מעשה הערמה ומרמה.

ואפשר שזה כל הענין של גנבה על מנת למיקט, שאף שאין בזה עצם הגזל וחסרון לחברו, עדיין נשארים ההערמה ומרמה ומדות רעות.  ובזה יש להסביר הדעות שאין איסור של גזל ע״מ למיקט, כדעת הב"ח (חו"מ שנ"ט) שרק בגנבה יש חשש שלא ירגיל עצמו (אף שהוא הסביר קצת אחרת, ששטעם זה לא שייך אלא בגנבה שהוא בסתר ושכיחי לה טובא משא"כ בגזלה בפרהסיא דלא שכיחי, ע״ש, ומ״מ הדברים קיימים), וע׳ במאמרו של הג״ר אבא ברונשפיגל בספר יבול היובלות היובלות עמ' 370, וע"ע בזה בס' פרי משה גנבה וגזלה סי' ב' אות ד'.

[ומדברי הרמ״א חו״מ שע״ח:ט ואו״ח סי׳ תרצ״ה:ב בזה יותר קשה להביא ראי׳, שאפשר שכוונתו למי שהזיק שלא בכוונה, וע׳ בזה בשו״ת נצח ישראל סי׳ ט״ו, ובשו״ת אז נדברו ט:מ״ט, ואכמ״ל.  אמנם בודאי נכון מאד להעיר שדברי הגמ׳ והראשונים במס׳ סוכה עולים יפה אם דברי כמה מהראשונים בהבנת הגמ׳ דפסחים שחוטפין את המצוות, אבל אין זה מספיק להצדיק את מנהג הגניבה].

וכ״ז בפרט בדברי הרמב״ם, שכ׳ הטעם שלא ירגיל עצמו בכך, ולדעתו זה הוי עבירה של מדות בין אדם לעצמו, שאינו ניתן למחילה. וזה דלא כאילו המבינים שזה עבירה בין אדם לחבירו מפני הצער הנגרם לו לזמן מועט, וע׳ בזה בשו״ת משנה הלכות (ח"ו סי' ש"ו) ובביאור הגרי״פ להרס״ג ח״ב עמ׳ קי״ג. ובודאי יהיה נפקא מינה גדולה, שאם זה הוי ענין של באל״ח אולי שייך בו מחילה ואולי יש מקום לאב להתיר לבנו לגנוב ממנו את האפיקומן, משא״כ אם זה ענין של מדות כדעת הרמב״ם,  וכמו שנפסק בשו״ע חו"מ שמ״ח ס"א.

ובזה יש ליישב הערת כתר״ה על הא דהרמב״ם לכאורה שינה מדברי הגמ׳ שכ׳ ״למיקט״, ע״פ הבנת רש״י ש״למיקט״ הוי ״לצער״, ואפשר שלהרמב״ם אין האיסור משום הצער אלא דעצם הלקיחה היא אסורה, וכן יש להבין למיקט מלשון ״נקיטה״ כלומר לקיחה (אף דאינו עולה יפה כ״כ עם דבריו בספר המצוות וצע״ק). וכן מצינו בעוד ראשונים שהבינו דברי הגמ׳ לא לענין צער, ע׳ בדברי הר"ש משאנץ (פירוש על הספרא פ' קדושים פרשתא ב' אות ב') שמפרש לצער לטובתו כדי ללמדו ליזהר מגנבים, וכן בתנחומא פ' נח (ג), וע׳ בשאילתות דר׳ אחאי גאון שאילתא ד׳ ובהעמק שאלה שם (ה׳).

ובפרט בליל הסדר, והעיר לנכון כתר״ה שכל ענין הלילה חינוך הבנים, יש ליזהר בזה. זאת ועוד, שבפסח יי״ל שיש ענין מיוחד להקפיד על דיני ממונות, שבפסח מדברים על גאולות העבר והעתיד, וכתב הסמ״ג (מ״ע ע״ג) שכ״ז שנראים בעיני העמים שבני ישראל אינם נוהגים ע״פ האמת, א״א שיהיה להם גאולה, ומפני חילול ה׳. ואז בפסח יותר יש להקפיד על עניני יושר ולהרחיק אפילו מן הדומה לכיעור, ונוגע לזה דברי האורחת חיים שכ׳ בניגוד למנהג גניבת האפיקומן וז״ל ובגוים נשמע שהיהודים לומדים ילדיהם לגנוב זכר ליצ״מ וינצלו ע״כ והמונע משובח, עכ״ל.

וחשבתי להעלות שמפנ״כ פשט המנהג בכלל ישראל לסמוך בפסח על מכירת חמץ, אף שרבו המעוררים שאין בזה קנין של ממש, שחוזר אחר הפסח, והחמץ נשאר בבית, וכו׳ וכו'. והנראה בזה, דכל המכירה רק להשוות את החמץ לקנינו של אחר, ושיחול עליו איסור לא תגזול. וכיון שיש בזה איסור מדיני ממונות, בטוחים אנחנו שישראל קדושים ירחיקו את עצמם מלנגוע ולאכול את החמץ, ובזה יקיים התועלת של האיסור בל יראה ובל ימצא שלא יבא לאכול את החמץ וכדברי הר״ן ריש פסחים. ותועלת גדול לזה שיקפידו על איסורי גזילה בכל התכלית לעיני העמים, ובזה יתקדש שם שמים ובעזרהי״ת יבא הגאולה במהרה.

אמנם דבר גדול עשה כתר״ה שליט״א ללמד זכות על הנוהגים בגניבת האפיקומן, ואף בזה יש תועלת רב,  ולא רק התועלת שתמיד יש בלימוד זכות על כלל ישראל. שהנה יש עוד ענין, ע״פ דברי הגרשז״א שאף אלו הנוהגים לקחת את האפיקומן, אין לכנותה גנבה אלא חטיפה. 

ונראה כוונתו שאף המילים שבהם משתמשים משפיעים על המידות שלנו, ואם ננהג לקחת את האפיקומן לכל הפחות חשוב שנזכיר לעצמנו שאין זה ממש גניבה, ושלא נלמד מזה לגנוב ממש מאחרים שמקפידים על זה. ולכאורה הלימוד זכות נמצא בהא דאין האב מקפיד, ועוד מהא דהוי משום שחוק או חיבוב מצוה (אף שלכאורה אין זה עולה בדעת הרמב"ם והשו"ע כנ"ל), כדברי כתר"ה, ותכלית גדול קיים כתר"ה בכל דברי מאמרו, בין במה שהעיר להחששות בזה ובין מש"כ ללמד זכות, כדרכו תמיד, ללמוד וללמד ולזכות את הרבים, ויה"ר שבכל זה יתקרב הגאולה.

החותם לכבוד התורה ולומדי' ומרביצי' להגדילה ולהאדירה, ידידו

דניאל צבי פלדמן

• • •

והשבתי לו:

בס"ד, ר"ח אייר תשע"ו

כבוד ידידי הרב דניאל צבי פלדמן שליט"א

ר"מ בישיבת רבינו יצחק אלחנן, ניו יורק

אחדשה"ט

לעניות דעתי לא הבנתי החילוק שכתבת שבגזל יש רק לקיחת ממון מחבירו. וכי אין במעשה הגזל ענין של השחתת מדות גם אם לא מצד הערמה דווקא, ולהדיא מצינו באנשי דור המבול שלא נחתם דינם אלא על הגזל, ולשון המקרא "ומלאה הארץ חמס מפניהם וגו' והנני משחיתם את הארץ וגו' שכ"כ השפיעו מידותיהם המושחתות שגרמו השחתה אף לארץ.

ואדרבה ממה שהבאת פירוש הב"ח באופן אחר לחלק בין גניבה לגזלה, משמע שהבין כנ"ל שמצד השחתת המידות הרעות הגם שיש חילוק באופני ההשחתה, אך בכל אחד מהם, גניבה וגזלה, יש השחתת מדות. ואם אעפ"כ התירו גזלה בדרך שחוק הוא הדין גם לגניבה בדרך שחוק.

ואסיים מעין הפתיחה, ובתוספת ברכה שתזכו להרבות כבוד שמים ולהפיץ מעיינותיכם חוצה, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

רבי אהרן יוסף רוב, כולל חושן משפט, אשדוד כתב:

למע"כ הרבני הנגיד הגאון רבי צבי רייזמן שליט"א

מח"ס ומגדולי מחזיקי התורה בדורינו

שלום רב

ראיתי את המאמר הנפלא בענין חטיפת האפיקומן, ולגופו של ענין יש לי כמה נקודות להעיר.

א. רציתי לחדד את השיטה והמקומות שנהגו לחטוף את האפיקומן, שפשוט אצלי וברור כשמש, שאין מי שיאמר שבמה שנפוץ לעשות הצגות לציבור, כגון בחסידיות שונות בפורים, או בחול המעוד, וכדו', ובתוך ההצגה באחד מהשלבים, יש קטעים של גניבות, שזה חלק מהסיפור של ההצגה, האם יש מאן דהו שיבא ויאמר שיש בעיה של איסור גניבה, לאותו מציג שהוחלט שהוא יהיה הגנב, או שיהיה בעיה של חינוך לגניבה, או איסור שקר, או טעם לענין זה, נראה לי שכל אחד יאמר שאין זה בעיה, (כ"נ).

ולעניינינו נראה שה"ה גבי חטיפת האפיקומן, מדובר במאורע טקסי בלבד, דהיינו בלשון זול יותר, (ח"ו לומר כן גבי מעמעד הנורא של ליל הסדר, אך להבנת הדברים אני כותב כן), מדובר בהצגה בלבד, וסוכם בין כל המציגים שבזמן פלוני, יהיה הוא הגנב והוא הנגנב, והוא יבקש תמורה וכדו', ומאחר שמדובר בהצגה מוסכמת, נראה שלהבדיל אין זה גרוע מכל הצגה של חול. כנלענ"ד.

ב. עוד באתי להעיר על ענין חינוך לדבר לא טוב, שמעתי פעם שהיה אסיפה של צדיקי וגדולי עולם בבית הגר"ח זצ"ל מאורן של ישראל, והיה ילד קטן שבאמצע האסיפה טיפס על השולחן, והיה אחד נזעק שזה לא כבוד, ויש לחנך את הקטן כבר בשעה זו, אך הגר"ח טען שליכא בזה ענין חינוך כלל "דגדר חינוך הוא בפעולה שיש לחשוש שימשיך או יתרגל לעשות כן כשיגדל". ואמר הגר"ח דזה לא שייך באותו קטן שטיפס על השולחן, שהרי ודאי פעולה זו, לא יעשהו כשיגדל. ונראה ע"ד דימוי מילתא למילתא שה"ה בענין חטיפת האפיקמון, יש להמליץ על העושין כן ע"פ הגר"ח.

אשמח לשמוע חוו"ד מע"כ על הענין.

בברכת להגדיל תורה ולהאדירה, פסח כשר ושמח

אהרן יוסף רוב

• • •

והשבתי לו:

בס"ד, ה' אייר תשע"ו

כבוד הרב אהרן יוסף רוב שליט"א

כולל חו"מ, אשדוד

אחדשה"ט, רציתי להעיר על מה שהבאת לבאר בשם הגר"ח, כי הגר"ח בעצמו שלל מכל וכל מנהג זה של חטיפת האפיקומן, לפי שמצה זו היא זכר לפסח, וכשם שהפסח טעון שמירה ונפסל בהיסח הדעת, כך הדין באפיקומן.

ואסיים מעין הפתיחה, ובתוספת ברכה שתזכו להרבות כבוד שמים ולהפיץ מעיינותיכם חוצה, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

ידידי רבי עובדיה יוסף טולידאנו, מחבר שו"ת משיב משפט, העיר על דברי רבי יוסף אהרן רוב:

לעצם דברי הכותב, מעניין אם כשיבא הילד שלו אח"כ לדרוש את התמורה, הוא יגיד לו שאינו מחוייב לשלם לו כי זה היה רק הצגה.

מעולם לא ראיתי ליל סדר עם גניבת אפיקומן, אבל לפי הסיפורים אין לך גניבה גדולה מזו, הגם שהיא ע"מ לשחוק.

• • •

והשבתי לו:

לגופו של ענין, ולהעצמת טענתך, הראוני שאכן גם ענין פדיון האפיקומן מהילד, הוא חלק מהמנהג וטעמו ונימוקו עמו, בספר "אוצר הפסח" שחטיפת האפיקומן על ידי הקטן והצנעתו מסייעת למסובים לזכור שצריכים לאכול את האפיקומן, שכן הקטן שמצפה שיפדו ממנו את האפיקומן, יזכיר למסובים לאוכלו. וכתב, שאירע מעשה אצל גדול אחד ששכחו לאכול האפיקומן, וכשעמדו לברך ברכת המזון, נזכר הקטן שלא פדו ממנו את האפיקומן, וכך נזכרו שצריכים לאכול את האפיקומן.

אגב, מה שהבאתי בשמך במאמר [אות ד] על מנהג ההצגה שהיה נהוג בבית זקנך הגר"ע יוסף זצ"ל, הראוני שמנהג זה הובא ב"כף החיים" סי' ע"ג ס"ק כ"ג, עיי"ש.

ואם במנהג בני עדות המזרח עסקינן, הראוני שמביאים בשם בעל ה"בן איש חי" הטעם ששוברים את המצה לשתים, חצי קטן וחצי גדול, כי החצי הקטן רמז לחלק האב והאם, והחצי הגדול מרמז לחלק הקב"ה, שהוא גדול מאב ואם, ולכן מצניעים את הגדול עד הסוף, לרמוז שחלק הקב"ה צריך שיהיה קיים עד הסוף, ותמיד האדם צריך אליו.

• • •

הרה"ג רבי מרדכי לבהר, ראש הכולל לוס אנג'לס, כתב:

בס"ד, ערב שביעי של פסח, ה'תשע"ו

לכבוד רחימאי דנפשאי, איש האשכולות, מופת בשילוב הלימוד בעומק ודרך ארץ בהדדי

הרה"ג צבי רייזמן שליט"א, מח"ס רץ כצבי

אחדשוכ"ט, למלאות בקשתו לעיין במאמר "גניבת אפיקומן" נהניתי מאד בברירות הדבר ופריסת המו"מ בזה. ואעיר בזה הערה קטנה כדרכה של תורה.

מה שהבאת מהג"ר יצחק חזן אב"ד פתח תקוה ולפנים דיין בקאזא בלאנכא מרוקו שהעיד בהגדת כה לחי (יחץ אות ד) שמעולם לא נמצא במערב הפנימי מנהג זה. [וז"ל שם: "נהגו כמה ילדים לגנוב החצי של המצה המיועד לאפיקומן, ואינם מחזירים רק אחרי שיבטיח להם האבא להעניק להם מתנה יפה כפי שמתפשרים ביניהם, ונכתבו על זה כמה סיפורים, והנה מצד אחד יש לראות את זה מנהג טוב, שעל ידי זה רואה הבן כמה חביבה היא המצוה שמשלם עליה האבא סכום הגון, וגם שהילדים עושים בזה התחרות מי יצליח לגנוב תחילה, ובכך נשארים ערים לשמוע ההגדה. אולם מאידך גיסא יש להסס בזה, אם מצד שהילדים מתאמנים ומתלמדים איך לגנוב, והרי זו מצוה הבאה בעבירה. ואם שלפעמים נגרם אי נעימות לאבא, ע"י שהבן דורש דרישות גבוהות שקשה לו לעמוד בהן. ואם שבכך פרוסת האפיקומן נפרכת ונשברת לחתיכות קטנות, ע"י שמטלטלים אותה אנה ואנה ללא שום זהירות, וממהרים למצוא לה מקום סתר שלא תראה ולא תמצא. ומנהג זה לא ידעוהו אבותינו ואבות אבותינו, ורק היום נתפשט אצלנו מבני האשכנזים. ולא ידעתי את מקורו ומי הולידו, ולדעתי טוב לבטלו"].

אגב, למען דיוק הדברים, כי יודע אני שחפץ אתה בדיוקן, כינית מנהג "עדות המזרח" והבאת ראי' מספר הנ"ל, ולא כן הוא, עדות המזרח ומנהג המערב הפנימי (מרוקו) לא דומים אהדדי, וזה כדוגמת מנהגי הונגריה ומנהגי ליטא, ואין זה  מדויק לקרוא את כולם "מנהגי אשכנז". 

כמו כן אי אפשר לכנות מנהגי המערב הפנימי "עדות המזרח" שהם ארצות מזרחיים כמו עיראק, סוריה, וכו' שהם אינם מיוסדים ע"פ מגורשי ספרד וכידוע]. וכן שמעתי וראיתי שמעולם לא נהגו מנהג זה של גניבת אפיקומן במקומות המערב.

ונראה בטעם הדברים, דלשיטתם אזלי, דהנה כבר הזכרת שיסוד ההיתר להתיר גניבת האפיקומן מבוסס ע"פ דברי הרמ"א ס' תרצ"ו דבני אדם החוטפים זא"ז בפורים דרך שמחה אין בזה משום גזל הואיל ונהוג כן.

ברם, דעת הרא"ש (סוכה פ"ב ס"ד) פ' דברי הגמ' בסוכה (מו:) שזהו מקור דברי הרמ"א דהגדולים שומטים אתרוגיהן אין הכוונה כהתוס' אין בזה משום גזל משום שמחה אלא שמיד שנגמרה מצות לולב וערבה התינוקות היו שומטים וכו' ואין מקור לפ"ז להיתירו של הרמ"א שמותר לגנוב כשהכוונה מתוך שמחה. וכ"כ בשו"ת הרא"ש (כלל קא – ה'). בדין הבחורים רוכבי סוסים בשמחת חתן, וחייב המזיק לשלם וכן הביא הטור להלכה (חו"מ סו"ס שעח), וברמ"א שם הגה שאם חוטפים לשמחת פורים מותר, ולשיטתיה בהל' פורים ס' תרצו, אך בטור וב"י מבואר שאין חילוק. וכבר העיר בשו"ת בית דוד (ס' תצד) שגם ברמב"ם משמע כהרא"ש ותימה על הרמ"א שפסק להתיר. וכך העלה בחזון עובדיה (פורים דף רז) שהעיקר כדברי השו"ע שאין היתר לגזול דרך שמחה.

ומובן היטיב לפי זה שלא נהגנו כדברי הרמ"א בהיתר גזילה משום שמחה, ולכן לא קיים מנהג זה של אכילת אפיקומן אצל בני המערב ובני המזרח שקיבלו עליהם דעת מר"ן.

בברכת חג שמח

מרדכי לבהר

• • •

רבי יהודה בצלאל שפיץ, שו"מ בישיבת אור שמח, ירושלים, כתב:

לכבוד ר' צבי

תודה רבה!

מאד נהניתי ממאמרך הנפלא בנושא האפיקומן.

להשלמת העניין, מצו"ב הנהגת הגרי"י פישר זצ"ל (מספר הליכות אבן ישראל עמ' קסה), ומה שהובא שהעיר על המובא בשם הגר"ח מבריסק (תשובות והנהגות ח"ג סימן קמא) שאמר טעם שנותנים האפיקומן לשמירה, דהא אפיקומן זכר לקרבן פסח, וקרבן פסח צריך שמירה משום דקדשים נפסלים בהיסח הדעת, ולכך גם באפיקומן נוהגים להטמינם משום שמירה. והעיר הגרי"י פישר, דבאמת אין כלל דין שמירה באפיקומן. וכוונת הגר"ח מבריסק הוא רק שההטמנה הוא זכר לפסח, אבל אין כוונתו שיש דין שמירה על האפיקומן, ושפיר נהגו ליתן לקטנים לחטוף האפיקומן, עכ"ד.

וגם צרפתי מאמרו של הרה"ג יצחק ריידלר ש'הוכיח' שהעניין לגזול האפיקומן הוא מנהג טעות.

חשבתי שתנפק הנאה מזה.

בברכת כל טוב

יהודה בצלאל שפיץ

• • •

והשבתי לו:

בס"ד, ט' אייר תשע"ו

כבוד ידידי הרב יהודה בצלאל שפיץ שליט"א

שו"מ בישיבת אור שמח, ירושלים

אחדשה"ט, קיבלתי תגובתך למאמרי בענין מנהג חטיפת אפיקומן.

מה שהבאת מהגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, שנקט בדעת הגר"ח שאין כלל באפיקומן דין שמירה, הוא מחודש לגמרי, והיפך מה שמפורסם דעת הגר"ח להחמיר בזה, וכך מנהג תלמידי בריסק.

אם כנים דבריו בדעת הגר"ח, וכדי ליישב המנהג הגם שיש בו ענין של דוגמא שלילית לחינוך הבנים, שלח לי הרב אהרן יוסף רוב שפעם היתה אסיפה של צדיקי וגדולי עולם בבית הגר"ח, והיה ילד קטן שבאמצע האסיפה טיפס על השולחן, והיה אחד נזעק שזה לא כבוד, ויש לחנך את הקטן כבר בשעה זו, אך הגר"ח טען שליכא בזה ענין חינוך כלל. "דגדר חינוך הוא בפעולה שיש לחשוש שימשיך או יתרגל לעשות כן כשיגדל" וזה לא שייך באותו קטן שטיפס על השולחן, שהרי ודאי פעולה זו, לא יעשהו כשיגדל. ונראה ע"ד דימוי מילתא למילתא, שה"ה בענין חטיפת האפיקמון, יש להמליץ על העושין כן ע"פ הגר"ח, עכ"ד.

ועל מאמרו של הרב יצחק ריידלר שמביא בהרחבה את כל הסיבות לבטל מנהג זה. כבר קבעו חז"ל (ירושלמי תרומות פ"ה ה"ג): "כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור". ולמדו מכאן גאונים ראשונים (ספר תשב"ץ קטן סימן תקלז) כי "כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר". ואכמ"ל בכל ענין זה.

ולא באתי במאמרי להתיר או לאסור את המנהג, אלא להיות כמליץ וליישב את המנהג שרווח בהרבה קהילות ישראל.

ואסיים מעין הפתיחה, ובתוספת ברכה שתזכו להרבות כבוד שמים, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

רבי יום טוב זנגר, רב בית הכנסת תלמידי ישיבת פוניבז' (צעירים), בני ברק, כתב:

בס"ד, יום כ"ג ניסן תשע"ו

לכב' ידידנו מוהר"ר צבי רייזמן שליט"א

מחבר הספרים הנפלאים רץ כצבי (י"ב חלקים) ואיש עסקים בלוס אנג'לס

קבלתי המערכה שכתבתם בענין מנהג "גניבת" האפיקומן, וכדרכה של תורה, רשמתי מקופיא כמה הערות על דבריכם המקיפים סוגי' זו.

אות א – יש לציין שמלשון הרמב"ם ודעימיה, אין הכרח שהקטנים חטפו זה מזה, אלא אלא י"ל שהגדולים חטפו זמ"ז, וכמש"כ בר"י מלוניל בסוגי' שם (פסחים ק"ט.) וז"ל יש לפרש גדול לגדול בדרך שחוק, ואיכא קצת חיבוב מצוה בעבור התינוקות שלא ישנו וישאלו בלילה ההוא, ויש לפרש שחוטפין אותה מיד התינוקות ונשחק עמהן עכ"ל.

אות ב – לענ"ד יש לדון טובא, אם יש "איסור" של גניבה בחטיפת האפיקומן, דהרי בעה"ב שהוא הנגנב מסכים לכתחילה שיגנבו האפיקומן ממנו, ואדרבה הוא מעוניין בזה, כמשאחז"ל כדי שלט ישנו התינוקות, וא"כ אתמהה, אפילו אם זה נראה כמעשה גניבה, אבל כיון שהוא ברשות ובהסכמה מלאה, אין בזה "איסור" גניבה כלל, ואין זה דומה כלל להסוגי' בב"מ (בגמ') דהתם יש "איסור" גניבה, אלא שהגנב מורה היתר לעצמו, משא"כ בנד"ד.

ומ"מ עדיין יש כאן משום "נתכוין לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה", דשנינו בנזיר (כ"ג.) ובקידושין, דצריך כפרה מדכתיב "וה' יסלח לה", והרי הקטן חושב שהוא "גונב" האפיקומן, וא"כ אפילו אם בעה"ב מסכים לכתחילה שיגנבו את האפיקומן, אבל הוא עובר על לפני עור שמכשיל הקטנים לעבור על  "נתכוין לאכול בשר חזיר…", אבל יש לדחות טענה זו לפמש"כ בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' ח' סק"ח) ליישב דברי האוה"ח הק' (פ' ויחי), שהסביר דברי יוסף הצדיק "אתם חשבתם עלי לרעה וה' חשבה לטובה", דאין זה בכלל האיסור של "נתכוין לאכול…", כיון שיצא דבר חיובי ממעשיהם, וכשיצא דבר חיובי אין עבירה בדבר, ולכן האוה"ח הק' שם דימה מעשה האחים לנתכוין להשקות כוס סם המות והשקהו יין, דכיון שזה דבר חיובי אין איסור בדבר, וא"כ אף אנן נאמר הכא, שכל כוונת בעה"ב הוא כדי שלא ישנו התינוקות, וישמעו סיפור יציאת מצרים, ויאכלו מצה, ובכה"ג אם הדרך למנוע מהם מלישון הוא ע"י שמכשילם בנתכוונו לגנוב ולא גנבו, אין בזה משום לפני עור, ודו"ק.

אות ג – לכאורה כל האיסור הוא "להרגיל", ומי יימר שפעם אחת בשנה נחשב כמרגילו, אמנם כ' בהל' יוהכ"פ (סי' תרכ"א ס"ג) שאין ליתן היין של הכוס של מילה לתינוק לשתות דיש לחוש דילמא אתי למיסרך שישתה תמיד ביהכ"פ, וצע"ק ממש"כ המשנ"ב בהל' ת"ב (סי' תקנ"ט סק"ל) שאם היולדת אינה שותה הכוס של ברכה במילה בת"ב, יטעים לתינוקות כיון שאינו דבר קבוע, ולא חיישינן דילמא אתי להתרגל, אבל ע"ש במ"ב שאין מבדילין בליל ת"ב שחל במוצש"ק, כיון שהדבר שכיח כל ג' או ד' שנים וזה נחשב כדבר קבוע ולכן אסור להטעים הכוס לקטן, וא"כ כש"כ פ"א בשנה, וע"ע בשו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' ד') שג"כ חשש דילמא אתי להתרגל ממה שעשה פעם אחת בשנה.

נפניתי לרשום ההערות הנ"ל עכשיו בין הזמנים אחרי פסח שיש לי קצת זמן פנוי, אבל משך הזמן, מרוב טרדות עבודת הקודש המוטלות עלי, קשה מאוד להעיר מה שלבי חומד להעיר ולהאיר.

בידידות והצלחה רבה ובכל אשר תפנה תצליח

יום טוב זנגר

• • •

השבתי לו:

בס"ד, ז' אייר תשע"ו

כבוד ידידי

הרה"ג רבי יום טוב זנגר שליט"א

רב בית הכנסת תלמידי ישיבת פוניבז' (צעירים), בני ברק

אחדשה"ט, קיבלתי מכתבך, ואכן אביע תודתי שטרחת בימים עמוסים אלו, להעלות על שלחנך שלחן מלכים מאמרי בענין מנהג חטיפת אפיקומן, ולהעיר הערותיך בהרחבה רבה.

באות ב' כתבת שלעניות דעתך יש לדון טובה אם יש כאן איסור גניבה, דהרי בעל הבית שהוא הנגנב מסכים לכתחילה שיגנבו האפיקומן ממנו, ואדרבה הוא מעוניין בזה כדי שלא ישנו התינוקות, ואין כאן אפילו נראה כמעשה גניבה וכו', וממילא אין לדמות ענין זה לסוגיית הגמרא בבבא מציעא.

כדברים אלו הבאתי אכן במאמרי בשם הגאון רבי חיים דוד הלוי בשו"ת עשה לך רב "אין 'בגניבת' האפיקומן שום צד איסור של גניבה, שכן אין שום כונה לצער את עורך הסדר, ואף לא לשחוק עליו, שאין זה גדר גניבה דרך שחוק שנזכרה בהלכה. זאת ועוד, הגדרת גנב היא כפי שכתב הרמב"ם (שם ה"ג) "איזה הוא גנב, זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעים". וכאן הלא ידוע לעורך הסדר שילדיו "יגנבו" ממנו את האפיקומן וכו".

ואשמח להציג דברים ששלח לי ידידי הרב יחזקאל בקנרוט, שבעלון "פרי חיים" לפסח הובאו דברי הגראי"ל שטיינמן, שאסור לגנוב את האפיקומן בלי רשות האב, דיש ראשונים דגונב ע"מ למיקט הוא גם אם חושב להחזיר אח"כ. אך יכול האב לומר שנותן רשות לקחת, ואז אי"ז גניבה, עכ"ד. ומדברים אלו משמע לכאורה, שדווקא אם האב יאמר כך במפורש, ובלאו הכי יש כאן דמיון לסוגיית הגמ' של גונב על מנת למיקט ואסור לגנוב את האפיקומן בלי רשות מפורשת של האב.

ואסיים מעין הפתיחה, ובתוספת ברכה שתזכו להרבות כבוד שמים ולהפיץ מעיינותיכם חוצה, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

רבי שמחה בונם ליזרזון, מחבר ספרי שלחן שלמה, כתב:

בנושא האפיקומן שמעתי בליל שבת מהאדמו"ר מניקלשבורג – לעלוב שליט"א רעיון יפה. הוא אמר שלדעתו יש מעלה בגניבת האפיקומן, כי זה מחנך את הילד לערכים טובים, היות ואם הוא מחזיר את הגיבה, הוא מקבל מתנות. ומזה הוא ילמד את ערכה של תשובה, שגם אם אדם חלילה חוטא, אם ישוב בתשובה, הוא יקבל שכר על זה.

• • •

והשבתי לו:

בס"ד, ד' אייר תשע"ו

כבוד ידידי הרב שמחה בונם ליזרזון שליט"א

בעח"ס שלחן שלמה ועוד ספרים, ירושלים

אחדשה"ט, אמנם יש לדייק כי לטעמו של כ"ק האדמו"ר מניקלשבורג – לעלוב שליט"א, לא נשמע אלא שיש מעלה בהשבת הגניבה, ולא בעצם הגניבה, ועדיין לדברי המעוררים על ענין הגניבה יש כאן טעם לפגם, שהמטרה מקדשת את האמצעים. 

ואסיים מעין הפתיחה, ובתוספת ברכה שתזכו להרבות כבוד שמים ולהפיץ מעיינותיכם חוצה, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

רבי שלום רובנוביץ לוס אנג'לס, כתב:

רציתי להוסיף הוספה קטנה, בדבר מה שרבים שואלים מדוע אנו משתמשים בלשון ארמית בשם "אפיקומן".

ויתכן כי זה בגלל שהאפיקומן מזכיר את הכתוב "בא אחיך במרמה", כפי שהבאת. ו"ארמית" היא השפה שאנו מזכירים כאשר אנו עוסקים ברמאות, שהרי שני המילים "ארמי" ו"רמאי" הן באותן אותיות.

וכידוע שלבן ה"ארמי" היה "רמאי".

• • •

רבי יעקב בייטלר, ראש ישיבת ארחות חיים באשקלון, כתב:

בס"ד י' ניסן ע"ז

כבוד ידידי הרה"ג ר' צבי רייזמן שליט"א

אחדשה"ט

קראתי את חקירתכם בעניין חטיפת האפיקומן בליל הסדר ומאד נהניתי מדבריכם הנפלאים.

מה שכתב כת"ר בטעם האוסרים לחטוף את האפיקומן נראה דאפשר לצרף את דעת הגר"ח [הלכות הרב מבריסק הלכות פסח] שכיון שהמצה היא זכר לקרבן הפסח כשם שפסח טעון שמירה ונפסל בהיסח הדעת, כך גם האפיקומן צריך שימור כדין מצת מצווה, לכן גם קראו בהגדה לאפיקומן צפון כדי לרמוז שצריך שימור והטמנה.

ונראה דטעם המתירים לחטוף את המצה, דכיון שעורך הסדר מסכים שיחטפו ממנו את המצה אין זו גניבה, דמעשה גניבה הוא הוצאה מרשות הבעלים ללא ידיעתו והסכמתו, החסרון הוא אופן הוצאת המצה שנראה כמו מעשה גניבה, ולזה לא חששו כיון שגם הקטן יודע שאביו מחכה שיחטוף לו את המצה. ונדמה לי שגם הגרש"ז אויערבך זצ"ל התנגד למנהג זה בגלל שמו השלילי של המנהג "גניבת אפיקומן", ולא בגלל עצם חטיפת האפיקומן מעורך הסדר.

ומה שהביא כת"ר בספרו רץ כצבי פסח [ס' יג] שבליל פסח משרישים בקטן את יסודות האמונה לכן יש בלילה זה חשיבות יוצאת מהרגיל, יש ראיה נפלאה לדברי כת"ר מדברי הרשב"ם על הגמ' בפסחים [קח ע"ב] ת"ר הכל חייבים בארבע כוסות הללו אחד אנשים ואחד נשים  ואחד תינוקות, א"ר יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין הלא פטורים מן המצוות, ע"כ. ופירש הרשב"ם ד"ה ואחד תינוקות וכו' ור' יהודה חולק וסובר וכי מה תועלת יש לתינוקות הלא פטורים מן המצוות, ע"כ.

כתב הח"י  [ס' תעב כז'] בשם המהרי"ל דמחלוקת חכמים ורב יהודה האם קטנים שותים ארבע כוסות הוא בקטנים שעדיין לא בגיל חינוך וכ"כ הק"נ בשם הרא"ש  [ס' כ"א ד'] דמיירי בקטנים שלא הגיעו לחינוך.

והדבר צ"ב, מה התועלת הרי הקטנים לא מבינים את הענין של יציאת מצרים. אלא יש לומר כדבריכם דלהשריש את יסודות האמונה מתחילים גם בקטנים שעדיין לא הגיעו לדין חינוך כדברי הגמ' בסוכה [מ"ב ע"א] קטן היודע לדבר אביו לומדו תורה ציוה לנו משה, הרי הקטן לא יודע מי הוא משה רבינו ומה היא תורה, אלא כדבריכם וכמו שכתב ערוך השולחן [יו"ד רמ"ה ב] שהטעם הוא להשריש את האמונה בלבו של הקטן.

בברכת פסח כשר ושמח, ידידכם מוקירכם

יעקב בייטלר

• • •

רבי ישראל אריה רייס, ראש כולל בית ישראל, ירושלים, כתב:

ערבי פסחים תשע"ז

נעימות נצח בימין, כבוד ידידי עוז, מגדיל ומעוז

איש העסקים ומחבר הספרים הנודעים "רץ כצבי"

הר' צבי רייזמן הי"ו לאויט"א

ומשפחתו הנכבדה שיחיו,לאס אנג'לס

בימים אלו ימי ההודאה לה' הנני בברכה ובתודה למע"כ על השפע הרוחני שמשפיע תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן בדברי תורתו הפרין ורבין, ומברכים עליהם כולם "ברכת הנהנין".

אביא בזאת טעם נפלא שראיתי חידוש, במנהג חטיפת האפיקומן. היו שפיקפקו במנהג ישראל זה, ובפרט במה שקוראים לזה גניבת אפיקומן, שכביכול מחנכים את הקטנים לגנוב, ועוד מקבלים שכר על השבת הגזילה.

הנה בפסוק [שמות פי"א. פ"ב] כתוב: "דבר נא באזני העם וישאלו וגו' כלי כסף וכלי זה"ב, ולכאו' זה נראה כמו הערמה וגניבת דעת וגזילה. וכתב האבן עזרא [פ"ג פכ"ב] "ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו, ואלה הלא יראו כי מצוה עליונה היתה, ואין טעם לשאלה למה, כי השם ברא הכל והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע, כי הכל שלו הוא" עכ"ל.

וא"כ י"ל שזה טעם גניבת האפיקומן, שהרי כידוע כל אבא יודע ורוצה בגניבת הבן, וכל בן גונב מדעתו ומרצונו של האב. הוא לוקח את של האב ומחזיר את של האב ומקבל מתנה מהאב על כך. ולכן מרמזים זאת בליל הפסח שכל ביזת מצרים וההשאלה, היו עפ"י הדיבור, וכמו שזו "גניבה" כך אז בנ"י היו "גנבים" – אלא שהכל מהשי"ת וברצונו.

והנני בברכה נאמנה שנזכה לחוג את חג המצות בדיצה. וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו השי"ת נפלאות.

בידידות כנה ובפ"ש לכל ב"ב ויוצ"ח, מוקירו כערכו הרם

ישראל ארי' רייס, ראש "כולל בית ישראל", ירושלים

• • •

לסיום, כתב ידידי רבי יחזקאל בקנרוט, ממודיעין עילית:
שלום צביקה, קיץ בריא
בעקבות מאמרך נפלא. הרבה מבתי ישראל, ובתי המדרשות, דנו בהרחבה במהלך החג בנושא גניבת האפיקומן.
באות ו' הבאת,  שלא אסרו גניבה בדרך שחוק, אלא כשהמטרה לצער את חבירו, אך אם אין מטרה לצער את הזולת אין איסור. הגדרה זו עוררה אצלי נשכחות, מעשה שהיה לפני שנים רבות בהיותי בישיבה, אחד הבחורים [דווקא מהחשובים בישיבה] חרה לו מאוד הזלזול של בני הישיבה בתפיליהן, כאשר מניחים את התפילין בכל מקום מזדמן ואקראי שאינו משתמר. רבים משאירים את התפילין בכניסה לישיבה, בארונות מזדמנים, ואף גרוע מכך. במקום שפרצה קוראת לגנב [יש לציין שזה מנהג פסול שרווח בהרבה בתי כנסת שתפילין מונחים במקום שאינו משתמר – אולי נושא לשיעור בפני עצמו]. יום אחד החליט הבחור הנ"ל לביים גנבה של כל התפילין שמונחים במקום שאינו שמור. בשעת לילה מאוחרת אסף את כל התפילין והניחן במחבוא. כמובן שבשעת בוקר נתגלתה הגניבה והייתה מהומה גדולה. כך במשך כמה שעות לא גילה לאיש את מעשהו. רק כאשר הנהלת הישיבה עירבה את המשטרה והנ"ל הבין שנכנס לתסבוכת, נכנס לחדרו של ראש הישיבה והתוודה על מעשיו, שבאו מתוך כוונה טובה לעורר על קדושת התפילין. 

יצויין שמעשהו אכן עשה רושם רב אפילו על הנהלת הישיבה שהקצתה ארונות מיוחדים לבני הישיבה להנחת התפילין במקום שמור ונעול. 

לאור הדברים שכתבת באות ו', יש להתבונן, מה דין גניבה בדרך שחוק, כאשר התוצאה הישירה מצערת את חברו,  אך בתוצאה הסופית מונחת כוונה עמוקה לתועלת חברו, מה יהא הדין?

כה לחי, קיץ בריא פורה ומוצלח בכל עניינים, יחזקאל בקנרוט

"גנב" או "צדיק" – בירור הלכתי בטעם מנהג "גניבת" האפיקומן

ברוב תפוצות ישראל נהוג, שהילדים "גונבים" את מצת ה"אפיקומן" בתחילת ליל הסדר, ובסיום הסעודה "מסכימים" להחזיר את ה"גניבה" בתמורה ל"פיצוי" הולם. 

והנה במסכת בבא מציעא (סא, ב) נלמד מהפסוק "לֹא תִּגְנֹבוּ" (ויקרא יט, יא) איסור לגנוב גם כאשר אינו מעוניין בממון חברו, ורוצה לגנוב רק כדי לצער את חברו, ובדעתו להחזיר לאחר מכן את הגניבה, כדברי הגמרא: "לֹא תִּגְנֹבוּ (ויקרא יט, יא) דכתב רחמנא למה לי [ופרש"י: "לילף מרבית ואונאה, שהרי מחסרו ממון, לֹא תִּגְנֹב (שמות כ, יג) דעשרת הדברות לא קמיבעיא ליה, דאזהרה לגונב נפשות הוא, כדאמרינן בסנהדרין (פו, א)"]. לכדתניא, לֹא תִּגְנֹבוּ, על מנת למֵיקַט, לֹא תִּגְנֹבוּ, על מנת לשלם תשלומי כפל". ופירש רש"י: "למֵיקַט – לצער". וכן פסקו הרמב"ם (הלכות גניבה פ"א ה"ב) והשולחן ערוך  (חו"מ סי' שמח סע' א) "אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר או על מנת לשלם, הכל אסור, שלא ירגיל עצמו בכך".

ומעתה יש לשאול האם מנהג "גניבת" האפיקומן נכון וראוי, ולפנינו "צדיק" המקיים פעולה חיובית, או "גנב" המבצע מעשה גניבה בלתי ראוי. 

זאת ועוד, במנהג זה יש לכאורה טעם לפגם, שהרי מנהג זה מעודד גניבות, ומרגיל ילדים מקטנותם להקל במעשה גניבה. ויש לבאר איפוא, על מה ועל מי סמכו הנוהגים "לגנוב" את האפיקומן בליל הסדר.

א. במסכת בפסחים (קט, א) "אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו. תניא, רבי אליעזר אומר חוטפים מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו".

ובביאור מימרא זו מצאנו מספר פירושים בראשונים:

• הרשב"ם (שם) פירש בפירושו הראשון: "מגביהים את הקערה בשביל תינוקות שישאלו".
• עוד פירש הרשב"ם: "חוטפים מצה, אוכלים מהר". וכן פירש הראב"ד (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ג) "ממהרים לאכול כדי שלא ישנו". וכפירוש זה פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תעב סע' א) "מצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו".
• הרשב"ם עצמו פירש: "ולי נראה חוטפים, מסלקים את הלחם מיד התינוקות שלא יהיו ישנים מתוך מאכל הרבה כדרך התינוק אחר אכילתו ושוב לא ישאלו, אבל עכשיו כשחוטפים מהן לא ישנו וישאלו, כלומר לא ישנו, שלא אכלו כדי שבען וישאלו כשיראו השינויים שאנו עושין היכירא לתינוקות כדלקמן". וכן כתב רבינו ירוחם (נתיב ה ח"ד דף מג) "ויש מי שפירש שגוזלים מהם, כלומר מהתינוקות שלא יאכלו וישנו". כלומר על ידי ש"חוטפים", דהיינו מונעים, מהתינוקות את האוכל כדי שישארו עֵרים וישאלו על השינויים שנעשים בליל הסדר ואז יספרו להם את סיפור יציאת מצרים.
• הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ז פ"ג) פירש: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה, מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפים מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו". וכן פירש בספר המכתם (פסחים קט, א) "ויש מפרשים חוטפים – גוזלים וטורפים זה מזה כדי שיתעוררו התינוקות ולא ישנו". יש לציין כי מהר"ם חלאווה (פסחים שם) מעתיק את דברי הרמב"ם בנוסח "גוזלים זה מזה לשמחה, כדי שישאלו התינוקות ולא ישנו" [נוסח שלא נמצא בספרי הרמב"ם שלפנינו]. ובחידושי בית הבחירה להמאירי (פסחים קח, ב) ביאר: "וכן חוטפים מצה, כלומר שמתעסקים בה דרך המייה וחטיפה זה מזה, כדי שישתעשעו התינוקות בכך ולא יבואו לידי שינה ויתעוררו למה שרואים וישאלו ויחקרו מה נשתנה, עד שנבוא לספר בענין". ובנימוקי יוסף (פסחים קט, א) הוסיף: "חוטפים, דרך שחוק וחיבוב מצוה".

הנה כי כן, בדברי הרמב"ם, המכתם, המאירי והנימוקי יוסף, יש מקור למנהג לחטוף את המצה זה מזה ב"דרך שחוק", אך לכאורה אין זה מקור והיתר לגנוב את מצת האפיקומן, וצ"ע. 

המקורות למנהג "גניבת" האפיקומן

ב. המנהג "לגנוב" את האפיקומן מוזכר בחק יעקב (סי' תעב ס"ק ב) על דברי השו"ע שמצוה למהר ולאכול בשביל שלא ישנו התינוקות: "וזה שאמרו בש"ס חוטפים מצה בלילי פסחים, וכן פירש"י שם שכן עיקר, והרמב"ם פ"ז מהלכות חמץ ומצה כתב חוטפים מצה זה מיד זה, כדי שיראו התינוקות וישאלו, עכ"ל. ואפשר שמזה נתפשט המנהג שמניחים לתינוקות במדינות אלו לחטוף האפיקומן, שעל ידי זה לא ישנו ויתעוררו לשאול". וכן הובא בערוך השלחן (סי' תעב סע' ב) "ועניין חטיפת מצה פירש"י ורשב"ם [ד"ה חוטפים] שאוכלים מהר או מגביהים את הקערה והרמב"ם בפ"ז כתב חוטפים מצה זה מיד זה עי"ש [וזהו המנהג שהתינוקות חוטפים האפיקומן מתחת הכר]".

ומנהג זה השתרש ברבים מעדות ישראל, כמבוא בספר נוהג כצאן יוסף (ליל ראשון של פסח אות ד, עמ' רכב) המביא את מנהגי אשכנז: "אין לבטל המנהג שנערים גונבים האפיקומן כדי ליקח איזו חפץ מאביהם שיחזרו להם האפיקומן, כי מתוך כך הנערים ינערו משינתם ויספרו ביציאת מצרים, והבן חכם שואל וימלא ה' כל משאלותיו לטובה". וכן הביא בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סי' שצג) "בדבר שנוהגים התינוקות לגנוב האפיקומן שנראה כמלמדם לגנוב ח"ו, והרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. באמת כי מנהג ישראל קדמון הוא, ובגמרא פסחים ק"ט חוטפים מצה בלילי פסחים, יש מפרשים שחוטפים גוזלים וטורפים זה מזה כדי שיתעוררו התינוקות ולא ישנו, עיין ספר המכתם פסחים ק"ט ע"א, וכל שעושים כן לשם כוונה ובדרך שחוק שפיר דמי".

וכן הובא בספר מכתב סופר (ח"א דף קי ע"ב להגדה של פסח ד"ה יחץ) "ונוהגים שהבנים הקטנים גונבים האפיקומן, והאב מבטיח לתת מתנות למי שיהיה חריף לגונבה, ויש למנהג זה יסוד בפרק ערבי פסחים, והוא מה שאמרו שם דף ק"ט ע"ב חוטפים מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו". ובהערות באר מרים שם, כתב: "אמר שלמה אלכסנדרי סופר, וכן היה נוהג אאמ"ו הגאון זצ"ל להתחרות את ילדיו בניו ונכדיו שהיו סמוכים על שלחנו בעת הסדר אם יעלה בידם לגנוב האפיקומן מתחת מראשותיו" [ומציין שם מקור מחודש למנהג זה, כדי לעשות זכר שהיה בליל יציאת מצרים שלא "חרץ כלב לשונו", על פי דברי הגמרא בפסחים (קיג, א) "לא תדור במתא דלא נבח ביה כלבא", ופירש רש"י שהכלבים שומרים על העיר מפני הגנבים "ועתה בין תבין כי גניבת האפיקומן הוא הוא הזכר לנס ד"לא יחרץ כלב לשונו", דמכיון דלא נבחי כלבא באותו לילה, פרצו גנבי"].

אולם התמיהה על מנהג "גניבת" האפיקומן, עומדת בעינה. אמנם מטרת ה"גניבה" כדי לעורר ענין אצל הילדים שישארו עֵרים בליל הסדר ואז נוכל לספר להם את סיפור יציאת מצרים, אך האם "המטרה מקדשת את האמצעים", היכן מצינו היתר לעבור על איסור כדי שתהיה בזה תועלת ללימוד. וכפי שחידד את השאלה רבי מרדכי מנשה לאופר, שליח חב"ד באשדוד (קובץ הערות וביאורים ליובאוויטש, תשפו, עמ' 28) "ליל הסדר עומד בסימן חינוך הבנים, ורוצים שהשפעתו תהיה על כל השנה כולה, ולכן אי אפשר לעשות דבר שהוא בניגוד לענין החינוך".

האיסור להרגיל ילדים לשקר

ג. זאת ועוד, מנהג "גניבת" האפיקומן עומד לכאורה בסתירה לדברי הגמרא במסכת סוכה (מו, ב) "אמר רבי זירא, לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר (ירמיהו ט, ד) לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר". אסור להבטיח לקטן דבר מה ולא לעמוד בהבטחה, כי על ידי זה מלמדים את הקטן לשקר, כאמור בפסוק "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר". וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות שבועות פי"ב ה"ח) "צריך להיזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה, כדי שלא יהיו רגילים להישבע תמיד כעכו"ם, וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות". מעניין שמפרשי הרמב"ם לא כתבו מקור לדבריו, וברדב"ז שם כתב: "גם זה מבואר בדברי הגאונים ודברים שהשכל מורה עליהם". ולכאורה מקורו מדברי הגמרא בסוכה שם, וצ"ע. 

על פי דברי הגמרא והרמב"ם הנ"ל, כתב הרב שלמה ישראל פרישוואסר (קובץ עץ חיים באבוב ח"ב, עמ' קג) "נראה שגם במקום שמותר לשקר, מכל מקום אין לעשות זאת על ידי קטנים. ובאמת כן מסתבר מאד, שהרי הקטן אינו מבין שיש מקום שעל פי הלכה מותר לשנות, וכשהוא רואה שמשנים הוא חושב שאין איסור שקר כלל, וגם מרגיל את עצמו במידת השקר. והעולם מקילים בזה, ומלמדים את בניהם שישנו מפני דרכי שלום, וכגון שמלמדים אותם במקום שמותר לשנות לומר שאבא לא בבית וכדומה, אולם אין לעשות כן וכמשמעות דברי הרמב"ם".

ולפי זה לכאורה יש לחשוש שמנהג "גניבת" האפיקומן, ירגיל את הקטנים לגנוב, כי הקטנים לא יבינו בדעתם את החילוק מתי מותר ומתי אסור לגנוב ולשקר.

קהילות ומקומות שלא נהגו "לגנוב" אפיקומן

ד. ואכן, מנהג "גניבת" האפיקומן לא נתקבל בכל מקום, והיו שאף התנגדו למנהג זה.

• בקובץ הערות וביאורים [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ג]: "בהגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקא המתחלת אפיקומן, כותב כ"ק אדמו"ר. ואין נוהגין בחטיפת האפיקומן בבית הרב. ולהעיר ממאמר חז"ל (ברכות ה, ב) בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. ובאמת מנהגינו אינו חידוש גמור, ובכמה וכמה חצרות של צדיקים וגדולי ישראל נמנעו מכך, כפי שהובא בהרחבה ע"י הרב יהושע מונדשיין, באוצר מנהגי חב"ד (סעי' עט, עמ' קנג-קנד)".
• גם בצאנז לא היה נהוג כן, כפי שהובא בהגדה של פסח הליכות חיים (עמ' קכג) "אצל רבינו לא היה נהוג המנהג שנשתרש בתפוצות ישראל שהילדים גונבים האפיקומן". 
• בשו"ת בית אבי (ח"ג סי' כו) כתב: "ומה ששאל מדוע לא נוהגין עכשיו לחלק קליות ואגוזים בליל פסח, כמו שמבואר בגמרא וברמב"ם ושו"ע, רק המנהג של חוטפין מצות בלילי פסחים נשאר, הנה אצלינו כן היה המנהג לחלק אגוזים, וכן ראיתי בבית אדאמו"ר ז"ל, וכן היה גם בבית כ"ק אדמו"ר הגה"ק מבעלזא ולא רק לתינוקות, רק גם לכל הילדים עד זמן חתונתם. ואפילו מה שהילדים גונבין האפיקומן לא הונהג אצלינו, ומצינו הרבה מנהגים שנשתקעו בלי טעם, אבל מנהגי ישראל תורה הוא ובפרט מנהגים שנזכרו בגמרא".
• בספר הליכות שלמה (פסח פ"ט סוף הערה 210) הובא שבבית הגרש"ז אויערבך לא נהג "לגנוב" את האפיקומן "ואמר רבינו דהואיל ונשתבש בפי הבריות הביטוי ל"גניבת" האפיקומן, איך נרגיל התינוקות ל"גניבה" ולקבלת שכר על כך כנהוג. והנוהגים כן טוב שיזהרו לכנותה רק חטיפה".
• האדמו"ר מספינקא כתב בספר ארחות חיים (סי' תעג ס"ק יט) בשם ספר מאורי אור (דף קעח ע"א) "דמה שגונבים התינוקות האפיקומן מתחת הכסת, הוא בדוי והבל, ובגוים נשמע שיהודים לומדים ילדיהם לגנוב זכר ליציאת מצרים "וינצלו". על כן המונע, משובח". 
• בעדות המזרח רבים אינם נוהגים "לגנוב" את הלא נהגו כן, וכפי שכתב רבי יצחק חזן [אב"ד חיפה] בספרו כה לחי על הגדה של פסח (יחץ אות ד) "נהגו כמה ילדים לגנוב החצי של המצה המיועד לאפיקומן, ואינם מחזירים רק אחרי שיבטיח להם האבא להעניק להם מתנה יפה כפי שמתפשרים ביניהם, ונכתבו על זה כמה סיפורים, והנה מצד אחד יש לראות את זה מנהג טוב, שעל ידי זה רואה הבן כמה חביבה היא המצוה שמשלם עליה האבא סכום הגון, וגם שהילדים עושים בזה התחרות מי יצליח לגנוב תחילה, ובכך נשארים ערים לשמוע ההגדה. אולם מאידך גיסא יש להסס בזה, אם מצד שהילדים מתאמנים ומתלמדים איך לגנוב, והרי זו מצוה הבאה בעבירה. ואם שלפעמים נגרם אי נעימות לאבא, ע"י שהבן דורש דרישות גבוהות שקשה לו לעמוד בהן. ואם שבכך פרוסת האפיקומן נפרכת ונשברת לחתיכות קטנות, ע"י שמטלטלים אותה אנה ואנה ללא שום זהירות, וממהרים למצוא לה מקום סתר שלא תראה ולא תמצא. ומנהג זה לא ידעוהו אבותינו ואבות אבותינו, ורק היום נתפשט אצלנו מבני האשכנזים. ולא ידעתי את מקורו ומי הולידו, ולדעתי טוב לבטלו".

וכן סיפר לי ידידי רבי עובדיה יוסף טולידאנו, מחבר שו"ת משיב משפט, שבילדותו שאל פעם בליל הסדר את זקנו רבי עובדיה יוסף, מדוע שונה הוא מחבריו אשר נהגו לגנוב את האפיקומן ולקבל על זה שכר גדול. וזקנו הסביר לו כי לא נהגו בזה, משום שלא ראוי ללמד וללמוד כיצד לגנוב. [אולם הגר"ע יוסף היה משתדל בכל כוחותיו שנכדיו ישארו עירניים, בכך שהיה עורך "הצגה" עמהם, כאשר היו הם יוצאים מן החדר ומתחפשים לאנשים באים בימים שבאו מארץ רחוקה, ונותנים את המצה בתוך כסת על שכמם, ואו אז היו דופקים על הדלת, והוא מכניסם, ושואל: "מאין באתם". והנכד הגדול עונה בבטחה את מה שחזר עליו כבר עשרות פעמים "ממצרים". "ולהיכן אתה הולך" – היה מוסיף הסבא ושואל. "לירושלים" – ענה הנכד. וכששאל הסבא "ומה יש לך על הגב", כאן כבר הוא היה הנכד מסתבך, והסבא היה נחלץ לעזרתו ואומר את הפסוק (שמות יב, לד) "מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם. וכך עם חיוך של מנצח, לחי אדומה, וידיים מלאות באגוזים היה חוזר הנכד מאושר למקומו – ממתין לחלוקה הבאה]. 

ואם כן, מנהג ישראל "לגנוב" אפיקומן, צריך איפוא יישוב.

• בשו"ת משפטי הלוי (ח"ה סי' כט) כתב: "הרמב"ם כתב, חוטפים מצה זה מיד זה, ובערוך השלחן (סי' תעב סע' ב) כתב דזה המקור לגניבת המצות שנוהגים אצל האשכנזים. ויש לציין שדווקא מנהג בני תימן בזה דלא כהרמב"ם, ואין נוהגים לגנוב המצות, וגם הוא חינוך לא טוב לילדים".
•   •   •

היתר גניבה ב"מקום שנהגו"

ה. ונראה לבאר את מנהג ישראל "לגנוב" את האפיקומן בליל הסדר, על פי דברי הגמרא במסכת סוכה (מה, א) שהיו "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן". ופירש רש"י: "שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות, ואין בדבר לא משום גזל, ולא משום דרכי שלום, שכך נהגו מחמת שמחה". וכתבו התוספות (שם ד"ה מיד) "ויש ללמוד מכאן לאותם בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעים בגדו של חברו או מקלקל לו סוסו, שהם פטורים, שכך נהגו מחמת שמחת חתן". ומבואר שבמקום שנהגו להזיק מתוך שמחה, אינו חייב כי הבעלים שיודע על מנהג זה מוחל על הנזק מראש. [רעק"א (שם) ציין בגליון הש"ס מקורות נוספים שאין חשש גזל ב"מקום שנהגו", וזה לשונו: "מעין דוגמא, תוספתא מעשרות פ"א הבדדין המדליקין מבד לבד, אין חוששין משום גזילו של בעל הבית, שכך נהגו. ותוספתא ב"ק פי"א, הבן שהיה אוכל משל אביו ובן שהיה אוכל משל רבו, קוצץ ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו, ואינו חושש משום גזילו של בעה"ב, שכך נהגו"].

וכן הובא להלכה בדברי הרמ"א בהלכות נזיקין (חו"מ סי' שעח סע' ט) "בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חברו דרך שמחה ושחוק, וכן בשאר דבר שמחה, הואיל ונהגו כן, פטורים". ובדברי הרמ"א בהלכות פורים (או"ח סי' תרצה ס"ב) "ויש אומרים דאם הזיק אחד את חברו מכח שמחת פורים, פטור מלשלם". 

ועל פי זה מובן המנהג "לגנוב" את האפיקומן, שהרי זו גנבה בדרך של שמחה, שתכליתה "כדי שישתעשעו התינוקות בכך ולא יבואו לידי שינה ויתעוררו למה שרואים וישאלו ויחקרו מה נשתנה, עד שנבוא לספר בענין" [לשון המאירי המובא לעיל אות א], וכשם שהתירו נזק בשעת שמחה, כי הניזק מוחל על הנזק, כן התירו "גניבה" בשעת שמחה. וכפי שכתב במשפטי הלוי [בהמשך דבריו המובאים לעיל] להטעים את מנהג גניבת האפיקומן: "דדומה למזיק בשעת שמחה שנהגו כן, כמו שכתבו התוס' בסוכה (מה, א) ובתשובת הרא"ש (כלל קא) ושו"ת תרומת הדשן המובא בשולחן ערוך (או"ח סי' תרצה סע' ב וסי' תרצו סע' ח). ובשו"ת הב"ח שהובא שם באחרונים דכל מקום שנהגו, הרי מראש מוחלים ואין קפידא, כל עוד עושין לפי המנהג ולא יותר מכך".

והנה בערוך השלחן (או"ח סי' תרצה סעי' י) כתב: "ועכשיו בעונותינו הרבים ערבה [כלומר, בטלה] כל שמחה, ואין אנו נוהגים לשמוח כל כך עד שיבא להיזק. ולכן עכשיו כשהזיק חייב לשלם, ואפילו בזמן הקדמון חייב בנזק הגוף". אולם נראה  שגם ערוך השלחן מודה בעיקר הדין שבדבר שיש בו "מנהג", מותר להזיק ולגזול. ועל כן מסתבר שגם לשיטתו, מנהג זה של גניבת האפיקומן, מותר מכח ה"מנהג" הנהוג בימינו.

גניבה דרך שחוק שאינה על מנת לצער

ו. בסוגיית הגמרא בבבא מציעא, מבואר האיסור לגנוב על מנת "למֵיקַט", דהיינו על מנת לגרום לחברו צער". וכן כתב הרמב"ם להלכה בספר המצוות (לא תעשה רמד) "לא תגנובו על מנת למיקט, כלומר לצער הבעלים ולהטרידו ואחר כן תשיבהו לו". אולם בהלכות גניבה (פ"א ה"ב) שינה הרמב"ם מדברי הגמרא וכתב "ואסור לגנוב דרך שחוק". ויש להבין מה המקור לדברי הרמב"ם לאסור גניבה ב"דרך שחוק", וביותר יש לתמוה על הרמב"ם, מדוע שינה הרמב"ם בהלכות גניבה מלשון הגמרא ולא כתב את האיסור לגנוב על מנת "לצער", וכתב "ואסור לגנוב דרך שחוק", וצ"ע.

ואכן בשולחן ערוך (חו"מ סי' שמח סע' א) שינה מלשון הרמב"ם וכתב שאסור לגנוב גם דרך צער: "ואסור לגנוב אפילו דרך שחוק, ואפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל או כדי לצערו, הכל אסור, כדי שלא ירגיל עצמו בכך", וצ"ע.

על פי דיוק שינויי לשונות אלו, כתב רבי חיים דוד הלוי בשו"ת עשה לך רב (ח"ו סימן לה) כי הרמב"ם למד את האיסור לגנוב ב"דרך שחוק" מהאיסור לגנוב כדי לצער, כי הרמב"ם הבין "שהכוונה לגנוב על מנת לצערו, היינו לשחוק עליו ולראות כיצד יגיב בשעת צערו כשיחשוב על החפץ האבוד, ובאותה שעה מתכווין הוא לעשות ממנו שחוק. ולכן מדוייק היטב לשון הרמב"ם שכתב, אסור לגנוב כל שהוא דין תורה ואסור לגנוב דרך שחוק. ודרך שחוק שכתב בראשונה הוא ממש מה שנזכר בראשונה בברייתא, לא תגנובו על מנת למיקט, היינו לצערו". ומבואר איפוא, כי נאסרה גניבה בדרך שחוק, רק שהמטרה בגניבה זו לצער את חברו, אך בגניבה בדרך שחוק ללא מטרה לצער את הזולת, אין איסור.

על פי זה כתב הרב הלוי: לאור כל המבואר לעיל אין "בגניבת" האפיקומן שום צד איסור של גניבה, שכן אין שום כונה לצער את עורך הסדר, ואף לא לשחוק עליו, שאין זה גדר גניבה דרך שחוק שנזכרה בהלכה. זאת ועוד, הגדרת גנב היא כפי שכתב הרמב"ם (שם ה"ג) "איזה הוא גנב, זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעים". וכאן הלא ידוע לעורך הסדר שילדיו "יגנבו" ממנו את האפיקומן, וגם יודע הוא בדיוק מי "הגונב", ואף גם זאת הוא עצמו ממציא אותו להם ומאפשר להם זאת, שהרי אילו רצה יכל היה להעלימו בדרך שלא יוכלו למוצאו. כמו כן, כל אדם נותן מתנות רבות לבניו ובנותיו כל ימות השנה, ומספק להם כל צרכיהם, ומתנה זו בכללם, ואין כאן סחיטה כלל, וכל עורך סדר מבטיח המתנה ברצון. ואלמלא רצונו בכך, די היה שיטיל מרותו כאב, והאפיקומן יוחזר לו מייד, אלא שגם הוא שותף לאותו שעשוע שנועד להגביר את עירנות הקטנים לעריכת הסדר".

גניבת אפיקומן על ידי זרים או גדולים

ז. נפקא מינה בין שני ההסברים שנתבארו לעיל בטעם המנהג "לגנוב" את האפיקומן, היא כאשר האפיקומן "נגנב" על ידי זרים שאינם מבני הבית, וכפי שכתב הרב הלוי בהמשך דבריו: "וכל זה [דהיינו ההיתר כי עורך הסדר מסכים ל"תביעות" ה"גנבים"] הוא דוקא כשהאפיקומן "נגנב" על ידי בני ביתו של עורך הסדר, ומהטעם האמור, שכיון שהוא מספק להם כל צרכיהם, אין כאן קפידא. אבל גניבת האפיקומן על ידי זרים, וסחיטת הבטחת מתנה מעורך הסדר, יש בה לפי כל המבואר לעיל צד איסור. אבל בבני ביתו פשוט ביותר שאין שום חשש, כי גם הוא רצונו בכך, וברצונו מבטיח ומקיים".

אולם אם ההיתר ל"גנוב" אפיקומן הוא כי בדבר שיש בו "מנהג", מותר להזיק ולגזול, לכאורה המנהג הוא שגם מי שאינו מבני הבית "גונב" את האפיקומן.

ועוד נפקא מינה בין שני ההסברים, כאשר גדול "גונב" את האפיקומן, יש לומר שהמנהג "לגנוב" אפיקומן כשר רק בקטנים, שנהגו היתר כדי להשאירם ערים לצורך קיום מצות סיפור יציאת מצרים, ולא בגדולים שבלאו הכי נשארים ערים, ולכן אין צורך "לעוררם" באמצעות גניבה. וכמו שכתב בספר מקדש ישראל (פסח סימן תכג) "שכל ענין מנהג חטיפת אפיקומן במקומות שנהגו כך הוא כדי שלא ישנו התינוקות, וזה לא שייך אצל גדולים אפילו בחורים ובתולות, שהרי הן כבר מחוייבים מצר עצמן לעשות השתדלות להיות נעורים עד סוף הסדר".

אולם אם טעם ההיתר בגלל שאין זה בגדר גניבה דרך שחוק, ובעל הבית אינו מקפיד להענות לדרישות שמציבים לו – לכאורה גם גדולים רשאים לעשות כן. 

חשש שקר בחינוך ובפרט לצורך אמונה

ח. רבי אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה, כתב (הגדה של פסח ירושלים במועדיה, יחץ) על דברי רבו הגרש"ז אויערבך, שנמנע ממנהג "גניבת" האפיקומן מחשש שירגיל את הקטנים לגניבה: "ולא זכיתי להבין דבריו בזה, שלכאורה פשוט שגניבת האפיקומן לא תביא את התינוקות להתרגל למעשה גניבה. וטעם המנהג שהתינוקות מחביאים האפיקומן, ונוטלים על זה שכרם, מפני שהדבר גורם להם להישאר עירניים. ויש שהסבירו שהוא בכלל מה שכתוב ברמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ד) בין שאר הפעולות שעושים כדי לעורר התינוקות – וחוטפים מצה זה מיד זה".

למדנו מדבריו, כי "גניבת" האפיקומן לא תגרום למכשול, שה"גניבה" בליל הסדר תגרום לקטן להמשיך ולגנוב במשך כל השנה, כי אפילו הקטנים מבינים בדעתם שאין זו "גניבה" באמת אלא פעולות מיוחדות שנעשות כדי לגרום לקטנים להישאר ערים לצורך קיום מצות סיפור יציאת מצרים.

ולענ"ד נראה להוסיף על פי מה שכתב בשו"ת וישב משה (ח"א סימן קיד) "חוטפים מצה, בערבי פסחים, והכוונה שממהרים לאכלה כמו שכתב רשב"ם (פסחים קט, א) להראות הענין דאחישנה, וכדי לחזק האמונה בלב התינוקות, ועיין מה שכתב הבית יוסף (או"ח סו"ס תקנד) בשם הכלבו לענין תשעה באב שהתירו כמה דברים כדי לחזק האמונה, וקל וחומר ליל פסח שעיקרו הוא להשריש האמונה בלב תינוקות, להכי חוטפים האפיקומן להראות שעוד בלילה זה נגאל ולא נצטרך עוד לעשות זכר לקרבן פסח שבמהרה במהרה נקריב הקרבן פסח". ובספרנו רץ כצבי – פסח (סימן יג) הרחבנו בביאור ההדגשה המיוחדת שיש בליל הסדר על ענין החינוך – כי בלילה זה משרישים בקטנים את יסודות האמונה התלויים ביציאת מצרים, והבאנו שם מדברי ערוך השלחן (סוף סימן תעב) שכתב: "ויראה לי דאע"ג דבכל מקום אין הבנות בכלל חינוך, מכל מקום בליל פסח צריך לחנכן גם כן, מפני שעיקר האמונה תלוי ביציאת מצרים". כלומר, בליל פסח יש חשיבות יוצאת מגדר הרגיל לענין החינוך, וכלשון מצות סיפור יציאת מצרים (שמות יג, ח) "והגדת לבנך", שמשמעותו העברת מסורת סיפור יציאת מצרים מאב לבנו, ולכן גם בנות שאין חיוב לחנכן בכלל חיוב זה.

ומעתה יתכן שלצורך החדרת מצות האמונה, ובפרט במה שיש רמז באפיקומן "לחזק האמונה בלב התינוקות", הותר "לגנוב" את האפיקומן. ומאחר והדבר נעשה להחדרת והשרשת האמונה, מסתבר שגם לגדולים יהיה מותר "לגנוב" את האפיקומן.

•   •   •

מקור למנהג גניבת אפיקומן בפרשת הברכות שבירך יצחק אבינו את יעקב אבינו

ט. בשעת לימוד סוגיא זו, עלה בדעתי רעיון בדרך האגדה, למצוא מקור למנהג גניבת אפיקומן בפרשת הברכות שבירך יצחק אבינו את יעקב אבינו.

כאשר יעקב אומר ליצחק אביו: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי" (בראשית כז, יט)", לכאורה הוא אינו אומר את האמת. ואף שרש"י פירש: "אנכי עשו בכורך – אנכי המביא לך ועשו הוא בכורך", ובבעלי התוספות פירשו: "אנכי במקום עשו בכורך, כי קניתי בכורתו", אך ברור כי הדיבור "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" נראה כאמירת שקר. וכן כשנשאל יעקב על ידי יצחק "וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו", והשיב: "וַיֹּאמֶר אָנִי" (בראשית לז, כד), למרות שפירש רש"י: "לא אמר אני עשו, אלא אני", לכאורה אין זה נראה כאמת.

והנה במדרש נאמר "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה – בחכמת תורתו, וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ – הוציא אפיקומן והראה לו", וביאר רבי יוסף חיים זוננפלד את דברי המדרש, כי "במרמה" גימטריא "אפיקומן",  וכאשר רבקה ביקשה מבנה יעקב להביא מטעמים לאביו "שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים" (בראשית כז, ח-ט), היה זה בליל פסח, כפי שכתב רש"י: "וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו, והאחד עשה מטעמים". וחכמת תורתו של יעקב אבינו היתה, שהביא לאביו לסעוד את גדי העיזים לאכילת הפסח, ומכיוון שלאחר אכילת הפסח "אין מפטירין אפיקומן", ואסור לאכול מאומה, כאשר הביא עשו את צידו ליצחק, לא יכל יצחק לאכול מצידו "מפני שאכל הפסח על השובע, ואינו יכול לאכול עוד, ואין איפוא דבר שתחול עליו – על ידו הברכה". והיינו בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה – ב"אפיקומן", שאחריו "אי אפשר לאכול עוד כדי לברכו, שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

ומעתה יתכן, שפרשה זו של נטילת הברכות במהלך הנראה כ"גניבה", ובדיבור שאינו נראה כאמת, הוא יסוד לכך שבליל הסדר יש "רשות" לעשות זכר ל"גניבה" זו על ידי "גניבת" האפיקומן, לצורך קיום מצות סיפור יציאת מצרים, כראוי.

ושמעתי ממחותני רבי מאיר גולדוויכט, מראשי ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק, שעומק הבקשה של רבקה מיעקב אבינו שישמע בקולה ו"יגנוב" את הבכורה, נבע ממה שראתה ברוח קדשה שעשיו שאב את הכח והיכולת להחריב את בית המקדש, בזכות שכיבד את אביו, כמובא במדרש (דברים רבה פרשה א), ולכן ביקשה מיעקב לתקן זאת על ידי שיכבד את דבריה וישמע בקולה, ובזכות זה יבנה את בית המקדש.

• • •

שיעור זה התפרסם באתרwww.hebrewbooks.org  בחודש ניסן תשע"ו ובקובץ מוריה (ניסן תשע"ז), ובעקבות הפרסום קיבלתי מכתבים רבים בעניינים שנדונו בו.

רבי יעקב יהושע בוים, קרית בעלז בירושלים, שלח לי מקור קדמון לפירוש "במרמה – אפיקומן".

בס"ד ה קדושים, כז ניסן תשע"ו לפ"ק

א"כ הרב צבי רייזמן שליט"א, מחבר הספרים הנפלאים 'רץ כצבי'

שלום וישע רב וכל טוב סלה

ראיתי מאמרכם הנפלא על 'אפיקומן', שהתפרסם לאחרונה.

רציתי לציין על מה שהבאתם בסוף המאמר, בענין 'במרמה', שהוא בגימטריא 'אפיקומן'. שיעקב אבינו עשה במרמה וחכמה, שנתן ליצחק אבינו לאכול מהאפיקומן. וכך לא יוכל שוב יצחק אבינו לאכול ולהפטיר אחר כך, כשיבא עשו עם מאכליו. מקור אימרה זו הינו ב'סוד מישרים', הנדפס משולב בתוך פירש רש"י, בספרי הנ"ך הישנים, ולראשונה נדפס במהדורת התנ"ך שיצא לאור באמשטרדם בשנת תנ"ט לפ"ק, בשם 'ספר המגיד' והוא נ"ך עם פירש רש"י ולשון אשכנז ו'אגודת שמואל', לרבי שמואל דלוגטש ז"ל, 'שלקט ואסף והעתיק מספרים ישנים נושנים, והם 'הג"ה דרבי עובדיה הנביא'… ו'סוד משרים', ו'עמק השם', ו'עמק הלב', ו'עמי הוד', ו'כהאר"י', ו'אבכיר חתן רבי אליה מתם', דברים נחמדים מה שבפירוש רש"י נסתם'… [העתקה משער הספר].

גם בהקדמת הספר כתב שירש מאבותיו הגאונים כמה ספרים בלתי ידועים, מפרשים על תנ"ך, ובהם דברים שלא שמעתם אוזן מעולם…

ב'סוד מישרים' בספר ירמיה, על הפסוק (ט, ה) 'שבתך בתוך מרמה', כתב בזה הלשון:

במרמה – כלומר, בחכמה של תורה לא מאנו לדעת.

וכן 'במרמה' גבי יעקב (בראשית כז, לה: 'ויאמר בא אחיך במרמה'), לשון חכמה היא [- כן פירש רש"י על התורה שם 'במרמה', בחכמה]. כי ראה יעקב שיצחק מברך עבור האכילה, ונתיירא יעקב שמא יבא עשו ויתן גם כן ליצחק לאכול, ויברך יצחק גם לעשו.  מה עשה יעקב, הלך ונתן ליצחק לאכול לבסוף המזון אפיקומן, שבאותו זמן פסח היה, ושוב לא רשאי יצחק לאכול עד למחר. ועל כן אמר יצחק: 'בא אחיך במרמה', כלומר, בחכמה, שנתן לי אפיקומן.

ועוד, 'במרמה' בגימטריא 'אפיקומן'.

וכן 'במרמה' גבי שמעון ולוי (שם לד, יג: 'ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה'), בחכמה היא [בעל הטורים כתב בפרשת תולדות, 'ב' במסורת, 'בא אחיך במרמה'. 'ויענו בני יעקב וגו' במרמה' (וישלח לד, יג). מדה כנגד מדה בשביל שהוא בא לאביו במרמה, נטלו בניו במרמה].

שנתייראו להרוג אותם קודם שימולו שכם וחמור ובני עירם, שלא יבואו האומות על יעקב ועליהם למלחמה. מה עשו שמעון ולוי, נתנו להם עצה למול, ונעשו ישראלים, ואז הרגו אותם, ולא באו האומות להלחם, כי אמרו האומות: ישראלים מתגרים זה עם זה ומה לנו להכניס ראשינו ביניהם.

עד כאן לשונו.

• • •

רבי יעקב יהושע בוים, שלח לי מקור נוסף לביאור המנהג "לגנוב" את האפיקומן:

בס"ד אור לג' בהר (בארץ ישראל) ט' אייר כ"ד למב"י תשע"ו לפ"ק

א"כ הרב צבי רייזמאן שליט"א, מחבר הספרים הנפלאים 'רץ כצבי'

'שלום שלום לרחוק ולקרוב', 'שלום רב לאוהבי תורתיך'.

אכתוב לכם מה שנזכרתי כעת במה שהבאתי בעבר בגליון 'נחלת יעקב יהושע' שאני זוכה בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם מידי שבוע, בגליון לפרשת לך תשע"ד לפ"ק, הבאתי מהגאון רבי שמעון סופר זצ"ל מקראקא, שבנו העיד עליו שהיה נוהג להתחרות עם ילדיו ונכדיו, בענין גניבת האפיקומן.

ופעם אחת שאלו אחד הנכדים, מה טעם למנהג גניבת האפיקומן. והגאון רבי שמעון ז"ל לא השיב לו כלום, רק המשיך באמירת ההגדה.

ואחר כך בשעת הסעודה אמר לו: שאלתני בני על מנהג ישראל שהתינוקות יגנבו האפיקומן, ולא עוד אלא שהאבות מתגרים ומתחרים בהם, ומעוררים בהם החפץ והרצון לגניבה זו. ואכן יש רמז בגמרא בפרק ערבי פסחים, חוטפין מצה בלילה פסחים שלא ישנו התינוקות. אך בכל זאת טעמא בעי, למה דוקא בדרך גניבה. ומסתמא אינו מנהג בורים, אחרי שנתקבל בכל תפוצות ישראל.

והאמת אגיד, כי לא שמעתי טעם לדבר, ולא הרהרתי בו עד הנה. ועתה ששאלתני על ככה, עלה מיד וברגע ראשונה טעם הגון בדעתי. אך התאפקתי, ולא עניתי לך תיכף, בכדי להרגילך לסבול קושיא בלי תירוץ, כי זה כל פרי העבודה השלימה, שיקבל האדם על עצמו עול האמונה בתורה ובמצות ומנהגי חכמים, ולא יתבלבל מחמת קושיא, אם מקוצר דעתו לא ימצא לה פורק מיד. והאריך לו עוד בדברי מוסר.

אחר כך אמר לו הטעם שחשב עליו מקודם, וכה אמר לו: 

דע בני, כי כל מעשינו בלילה הזה כולם מכוונים להזכיר חסדי ה' ונסיו עמנו במצרים, כמו שאמרו חכמינו ז"ל חרוסת זכר לטיט, וכדומה. ויפלא לכאורה, למה לא נעשה זכר כלל לנס גדול שהיה שם, שבליל יציאת מצרים לא חרץ לאיש כלב לשונו. הרי התורה מעידה בפרשת בא 'ולכל בני ישראל לא יחרץ וגו' למען אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל'. הרי שהיה זה פלא גדול. ולמה יגרע לבלתי קבוע לו שם וזכר בין שאר מעשים מהלילה הזה.

אולם, כבר אמרו ז"ל בפסחים (קיג, א) לא תדור במתא דלא נבח בה כלבא, ופירש רש"י שהוא נטירותא מאויבים וגנבים. ואם כן, גניבת האפיקומן, הוא הוא הזכר לנס ד'לא יחרץ כלב לשונו', דמכיון דלא נבחי כלבא באותו הלילה, פרצו גנבי וגנבו האפיקומן.

ובגליון לפרשת בא תשע"ה (גליון קיט עמוד ד) הוספתי לזה, מדברי הרב הקדוש בעל 'עטרת ישועה', שביאר ענין פתיחת הדלת בעת שמוזגין כוס של אליהו, להראות שאין מפחדים מהכלבים, כמו שבמצרים לא חרצו לשונם.

בברכה, שנזכה להגדיל תורה ולהאדירה לאויש"ט, מתוך נחת והרחבה וכט"ס, ומתוך בריאות השלימות באין מחסור כל

יעקב יהושע בוים, קרית בעלזא ירושת"ו

• • •

אחי רבי מאיר רייזמן מבני ברק כתב:

תודה על המאמר בענין מנהג הילדים בליל הסדר, זה מחדד השמחה והם יודעים שבסופו של דבר יחזירו את המצה, ולמעשה רק צריך להצניע את המצה, וכדי שיהיה לילדים סיבה להישאר עד שיבקשו מהם חזרה לא נראה שזה חינוך לגניבה. אמנם יש שמקפידים לקרוא לזה "חוטפין", אם כי אין הבדל משמעותי בין חטיפת דבר או גניבה, לפעמים חטיפה נשמע יותר מפחיד.

יש שדנים אם ההבטחה שבעל הסדר מבטיח תמורת האפיקומן לילדים זה בגדר נדר שחייב לקיים, או אסמכתא בעלמא, וזה דיון נפרד.

חג שמח  נחת מהילדים, ממאיר והמשפחה

• • •

רבי סיני הלברשטאם, רב ואב"ד שיכון ג' בבני ברק, כתב:

כו' ניסן תשע"ו

לכבוד ידידי הנכבד והנעלה, צנא מלא ספרא

פה"מ כש"ת מוה"ר צבי רייזמן שליט"א מחבר הספרים הנודעים "רץ כצבי" 

אחדשה"ט באה"ר,

תודה רבה על המאמר הנפלא בענין "גניבת אפיקומן" בקיבוץ כל הסברות והשיטות והצדדים לכאן ולכאן, כדרכם בכל הספרים בסידור וביאור מופלא, דבר דיבור על אופניו.

והנני בזה להעיר שבצאנז נהגו בגניבת האפיקומן, ומה שהבאתם זה רק מנהגי כ"ק ש"ב האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצוק"ל, אבל נכדי צאנז נהגו בזה. אמנם כ"ק אאמו"ר בעל ה"חכמת צבי" זצוק"ל הקפיד שלא לומר "גניבה" אלא (כאפין) לחטוף! וע"ד מאמר חז"ל חוטפין מצה בליל פסח.

והיות שבכל הדורות נהגו בזה רוב כלל ישראל, ולא חששו לאיסור גניבה, ולחשש חינוך בזה, ע"כ אמרתי להמליץ מאחז"ל בחולין (קט, ב) כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, וכמבואר שם, וכן י"ל דזה גניבה המותרת.

והנני בזה בברכה שיזכה להמשיך להרבות כבוד שמים ולהוסיף כהנה וכהנה ציצים ופרחים לתורה ולזכות את הרבים מתוך שמחה ונחת ובריאות וחפץ ה' בידכם יצליח, בברכה

סיני הלברשטאם

• • •

והשבתי לו:

בס"ד, ה' אייר תשע"ו

כבוד ידידי

הגאון רבי סיני הלברשטאם שליט"א, רב ואב"ד שיכון ג' בני ברק

אחדשה"ט

ישר כח מיוחד על הידיעה בענין מנהג גזע קודש צאצאי הרה"ק ה"דברי חיים" מצאנז זי"ע שנוהגים מנהג זה של גניבת האפיקומן. 

מה שכתבתם שאביכם הקפיד לקרוא מעשה זה בלשון חטיפה כלשון חז"ל "חוטפין את המצות וכו'", וכפי שהבאתי במאמרי מספר "הליכות שלמה" מהנהגת הגרש"ז אויירבך זצ"ל. אשמח לחוות דעתכם על מה שכתב לי אחי מאיר שיחי', שאינו רואה הבדל כל כך משמעותי בין לשון גניבה ללשון חטיפה, ואדרבה, בימינו אנו, אפשר שיש למילה 'חטיפה' משמעות קשה יותר לגבי חינוך הילדים מלשון 'גניבה'.

אם כי יתכן שכוונת אביכם וכל המקפידים בענין זה, כדי להחזיק בלשון נקיה של חז"ל.

ואסיים מעין הפתיחה בתוספת ברכה שתזכו להרבות כבוד שמים ולהפיץ מעיינותיכם חוצה, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

רבי זלמן קנטור, שליח חב"ד במרגריטה, קליפורניה, כתב: 

כבוד הר"ר צבי שיחי' 

אחדשה"ט ואיחולי מועדים לשמחה – פיקודי ה' ישרים משמחי לב

ראיתי מאמרו החשוב  בנוגע למנהג חטיפת אפיקומן ויישוב המנהג, וכדרכו האיר בענין כיד ה' הטובה עליו. וראיתי להעיר בכ"ד, ולהגדיל תורה ולהאדירה.

א. מה שהקשה באות ו' אודות מקור דברי הרמב"ם לאיסור גניבה דרך שחוק על אף שדברי הגמ' למיקט היינו לצער ודיוקי רח"ד הלוי וכו' עפ"ז: הנה תשובתו בשו"ע אדה"ז בהלכות גזילה וגניבה ס"ג, דשם הביא מ"ש גם בשו"ע שלא רק לצער אלא גם דרך שחוק אסור – ובקו"א סק"א: ש"נלמד מעל מנת לשלם כפל" (היינו כמ"ש בסעיף א' מהגמ' ושו"ע דלא רק דרך שחוק אסור אלא גם אם מתכוין להנהותו! וכ"ש אם הוא דרך שחוק.

ובאמת לפענ"ד מ"ש בשו"ת עשה לך רב קשה לא רק מצד זה אלא גם מצד עיקר דבריו–שהרי אף אם ידחקו לתרץ הרמב"ם כך, הרי לשון השו"ע אינו הולם דבריו כלל, וכפי שציטט כבודו: ואסור לגנוב אפילו דרך שחוק [היינו, שהביא מלשון הרמב"ם] ואפילו על מנת להחזיר… או כדי לצערו…. שני דברים נפרדים לגמרי!

ב. בכלל מה שהביא לתרץ המנהג – שאינו גניבה וכו' – לכאורה מעניין שבלשון כ"ק אדמו"ר לא הרעיש כלל נגד המנהג וכו' אלא רק שאין נוהגין כן בבית הרב (ומזה שאין כן מנהג חב"ד) ולהעיר ממאמר רז"ל בתר גנבא גנוב – ולכאורה י"ל כוונתו שזהו מקור למנהגינו כדי להיזהר בחינוך הילדים מכל סרך מעשה גניבה או אפילו הדומה לה וכו' אבל לא כתב שאכן נקרא גניבה ממש (אפילו המותרת), ושיש להשתדל לבטל המנהג וכו'.

ג. ומזה – למה שהביא באות ה'. דלכאורה אף שאין בו משום גזל מכיון שכך נהגו, וכדבריו, אבל האם אין בו סרך מעשה גניבה שאין רוצים לחנך בה הילדים, כנ"ל.

ובעקרי הדברים, הן אמת שהמקור מסוכה משמע לכתחילה: שומטין את לולביהן (וכפי' רש"י ופי' דתוס' שם) אבל בשאר הדוגמאות נאמר לשון פטור ולא מותר – וכפי שהביא כבודו מהרמ"א בשע"ח מתוס' "בחורים הרוכבים… והזיקו…הואיל ונהגו כן פטורים. ולא כתב לשון"מותרים". וק"ק דברי המשפטי לוי – "דדומה למזיק בשעת שמחה" – ודבמקורותיו הוא לשון בדיעבד, עכ"פ בתרצ"ה ברמ"א הובא כ"יש אומרים" ושכשהזיק "פטור". אכן גם בתרצ"ו ס"ח לשון הרמ"א משמע יותר לכתחילה (לפי הדיעה שנוהגין) שבנ"א החוטפין זה מזה דרך שמחה אין בזה מום לא תגזול – אבל גם זה כותב הרמ"א כמעיר על המנהג ולא כממליץ על המנהג (ועיין בבאר היטב שם מהשל"ה "ושומר נפשו ירחק" ועוד.

ד. עוד יש להעיר מהפת"ש ריש שע"ח – לא לגנוב מהגנב אפילו אותו החפץ שנגנב ממנו עצמו כדי שלא ייראה כגנב… (ואולי זה כבר נכלל בבתר גנבא גנוב).

ה. מה שהביא באות ח' מהרב נבנצאל שלא הבין דברי רבו – הגרז"ש אויערבאך – איך גניבת האפיקומן ירגיל את הקטנים לגניבה – אינו מובן כ"כ אי הבנתו: מעשה הגניבה – החטיפה, ההחבאה, התעלמות מההורים, הצורך לשקר וכו' – אלה הם תכונות וחושי גניבה שלאו דוקא יתפתחו סתם כך, אבל כשמתחפשים כגנב–אפילו כ"גנב קדוש" -עלולים להתפתח יותר מן הראוי.

ואולי רציניות החטיפה שונה ממקום למקום וממשפחה למשפחה, וכמו"כ המשא ומתן – האם הוא כמשחק, ונותן האב לפי ערך מה שהי' רוצה לתת בין כך, או שלפעמים עושים מזה עסק שלם וסחיטה וכו' וכפי שכתבת.

ו. מה שהביא שם בנוגע לחינוך – וגודל חשיבותו בלילה זה (ולהעיר שהבנות נכללות גם לחינוך מצוות היום, וכמ"ש בשו"ע אדה"ז בתע"ב סכ"ה) שלכן חוטפין מצד התועלת היוצא מזה -מזה גם בסיס למנהג שלא לחטוף, וכפי שהאריך, מצד הזהירות בטהרת החינוך.

אבל לדבריו יש לצרף מעין מקור ממ"ש בשו"ת חות יאיר (ס"ס טז) לתרץ מ"ש הרוקח לא לסמן אותיות על המצות מצד איסור מחיקה, ובמק"א כותב שבשבועות נוהגים לתת לתינוקות עוגיות חקוקות באותיות א"ב (שיאכלו בעצמם). ותשובת החו"י (תוכן דבריו למיטב זכרוני): שמצד תועלת החינוך וכו' שונה. 

א גוט'ן מועד וחג כשר ושמח – ושנזכה לסמיכות גאולה לגאולה וכבר נזכה מיד לקיום היעוד דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, בכבוד ובברכה

הרב זלמן אהרן קנטור

נ.ב.

שוב עיינתי קצת אתמול בליליה בחו"מ – שהי' קשה לי קצת לשון אדה"ז והפיענוח בהערות המו"ל – ובינתיים מצאתי שבשמ"ח סק"ג אומר כן הגר"א יותר מפורש אפילו: שהרמב"ם (והשו"ע) למד שאסור לגנוב לשחק – אף שלא נזכר בגמ' – מהאיסור דלגנוב ע"מ לשלם כפל,  עכת"ד.

ובאשר לדברי אדה"ז – הבנתי עוד נקודה חשובה במקור הרמב"ם לאיסור גניבה דרך שחוק:

א. בפנים מביא אדה"ז קודם כל את האיסור לגנוג כדי לצער או דרך שחוק ושהוא מן התורה –(ע"פ הבנתו ברמב"ם ע"פ המ"מ בהלכות גזילה וכמ"ש בקו"א לאח"ז)  ובאם הוא מן התורה ע"ז אין כל שאלה מהיכן למד הרמב"ם שגם דרך שחוק אסור – דאף שלא נזכר בפירוש מ"מ הרי מובן שהלימוד מ"לא תגנובו" כולל הכל! וכמ"ש הלבוש כאן שמ"ח ס"א, שגניבה כפשוטה לומדים כבר מאונאה, ומלא תגנובו לומדים שאין לגנוב כלל – אפילו למיקט, או לשלם – או שאר כל ענין גניבה, דשני אלה הם רק דוגמאות, וכמ"ש הלבוש "וכל הני דאמרן [מזכיר שם גם דרך שחוק וכו'] ניליף מיתורא דקרא זה שאסורין דשקולים ויבאו כול׳"  וכפי שמובן לכאורה בפשטות, דאם לא נימא הכי איך לומדים שני דברים מדרשה אחת, אלא הפירוש הנכון הוא כנ"ל שלא תגנובו– נקודה.

ב. אבל מכיוון שהזכיר אדה"ז האיסור לגנוב דרך שחוק  – ומיד ימשיך לומר שיש אומרים שמה שהזכיר הוא לא מן התורה אלא רק מד"ס, לכן הבהיר מיד בקונטרס אחרון סק"א: "שאפילו את"ל דס"ל [להרמב"ם] דמדרבנן בעלמא" –היינו שכל אלה: לצער, לשלם כפל, לשחק הם רק אסורים מדרבנן, וא"כ יוקשה, מהיכן לימדו הרמב"ם, הרי בגמ' נאמר רק למיקט ולשלם ולא דרך שחוק, ומי יאמר דאסרוהו חכמים אם הוא רק דרך שחוק (וכפי ששאל כב')? לזה מתרץ -"מ"מ נלמד מעל מנת לשלם" – דאם אפילו על מנת להנהותו אסרו, כ"ש אם הוא רק דרך שחוק, וכמו שציינו גם מהגהות הגר"א.  ומהערות המו"ל לא נראה שהבין כנ"ל אבל לענ"ד הנ"ל הוא הנכון וברור בדברי אדה"ז.

• • •

והשבתי לו:

בס"ד, ד' אייר תשע"ו

כבוד ידידי הרב זלמן קנטור שליט"א

שליח חב"ד במרגריטה – קליפורניה

אחדשה"ט

קיבלתי מכתבך, ואביע תודתי שטרחת בימים עמוסים של ערבי פסחים, להעלות על שלחנך שלחן מלכים מאמרי בענין מנהג חטיפת אפיקומן, ולהעיר הערותיך בהרחבה רבה.

על מה שכתב כי שבלשון כ"ק אדמו"ר לא הרעיש כלל נגד המנהג וכו' אלא רק שאין נוהגין כן בבית הרב (ומזה שאין כן מנהג חב"ד), אציג בפניך דברים שכתב לי בענין זה הרב מאיר אליטוב שליט"א בזה"ל: מנהג חב"ד לא לגנוב האפיקומן והרבי הקפיד מאוד שלא להשתמש במילה "גניבה" בפני הילדים המחפשים את האפיקומן.

ואסיים מעין הפתיחה, ובתוספת ברכה שתזכו להרבות כבוד שמים ולהפיץ מעיינותיכם חוצה. 

בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

רבי משה פרץ, ממקסיקו סיטי, כתב:

לכבוד הרה"ג כמוהר"ר צבי רייזמן שליט"א 

אחדשכ"ת, ראיתי מאמרו באתר היברו בוקס בענין גניבת האפיקומן, יישר כוחו!

ואמרתי אכתוב לכת"ר מש"כ בזה בקובץ הערות וביאורים (ניסן תשע"א עמ' לד) בתוספת נופך:

כתיב בפרשת בא (שמות יא, ז), ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. וראיתי בספר רשימות לב (פסח עמ' כ) בשם מהר"י הוטנר ז"ל (מח"ס פחד יצחק) בשם הרב חתם סופר ז"ל, שטעם גניבת האפיקומן ע"י הילדים בליל הסדר הוא כי אמרו בפסחים (קיג ע"א) שאין לדור בעיר דלא נבח בה כלבא, משום שנביחתם מבריחה את הגנבים. והנה בליל יציאת מצרים לא חרץ כלב את לשונו, וא"כ רבו בה הגנבים, וא"כ גניבת האפיקומן הוא זכר לנס דלא יחרץ כלב את לשונו. 

וכתב שם שכ"כ מדנפשיה בהגש"פ באר מרים להרב מכתב סופר ז"ל (עניני יחץ). וכן הוא בהגש"פ מכתב סופר (עמ' לט). וכן ראיתי שהביאו בשם ספר היו מספרים בשם הקדמת שו"ת מכתב סופר ח"ב. וכ"כ בקובץ קשר – קול שופר רבני אירופה (גליון פו עמ' ג) בשם קובץ האהל (גליון א) בשם ספר מכתב סופר בדרך הלצה. וכ"כ בס' אוצר טעמי המנהגים (עמ' רפג) בשם ספר מנהג ישראל תורה ח"ב (עמ' רצא) בשם ס' ברכת הפסח [ובעיקר מנהג זה, עי' בחק יעקב (סימן תעב אות ב) ובס' הליכות שלמה על פסח (פ"ט הערה רי). 

וביומני טאלנא (עמ' קלח) כ' ש"אפיקומן" בגימ' "במרמה". ע"ש. וכ"כ בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון קיט דף טז ע"א) בשם מהרי"ח זוננפלד ז"ל (מח"ס שלמת חיים ועוד). ע"ש. וע"ע בקו' כתר מלוכה (גליון ג דף טז ע"ב). 

וכתב עוד ביומני טאלנא (בעמ' קלט) שהרב פני מנחם ז"ל ביקש מנכדיו שלא יגנבו האפיקומן. 

גם עי' להרב ליקוטי שיחות ז"ל בהגש"פ שלו (דף יא סע"ב) שלא נהגו כן במקומם, והעיר מד' הש"ס (ברכות ה ע"ב) בתר גנובא גנוב וטעמא טעים. 

ועי' בקובץ המאור (כסלו תשנ"ג דף יט ע"א) שכ' שבהגש"פ של הרב ליקוטי שיחות ז"ל לא ביאר הטעם שלא נהגו בגניבת האפיקומן. ע"ש. והמעיין יראה שכ' הטעם משום בתר גנובא גנוב וכו'. 

גם בקובץ תורת אמך (גליון ב דף ה ע"א) העתיק מס' כתר שם טוב (ח"ג עמ' קעו) ומהגש"פ כה לחי (עמ' קכג אות ד) שדיברו בגנות מנהג זה המרגיל את הקטנים לגנוב, וכ' שם שלא נהגו כדבר הזה בארצות המערב ובתימן. ע"ש. וכ"כ בקו' דורות (גליון ג דף ל ע"א הערה ג) שלא נהגו כן במערב הפנימי. וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד (עמ' תמ) ובהגש"פ ארזי הלבנון (עמ' יא, יז, כא, לב).

וראיתי שהעירו ע"ז בזה"ל: לפי דבריו הרי שלמרות שהיה הלילה ליל שימורים, דווקא בלילה זה רבו הגנבים.

והנה מובא מרבינו נסים גאון שמנהג אביו היה שלא לסגור את דלתי הבית בליל הסדר, משום שליל הסדר הוא לילה המזומן לגאולה ו"כשיבוא אליהו נצא לקראתו במהרה ללא עיכוב" (או"ז ח"ב סי' רלד). וכיצד לא חשש לגנבים. אולי משום שסבר שליל שימורים כולל גם אותם.

וכן היה מנהגו של רבי אברהם שאג צוובנר זצ"ל אב"ד קויברסדורף, להשאיר את דלתות ביתו פתוחות בליל הסדר, ולא עוד אלא שהיה מותיר בכוונה תחילה על השלחן את כלי הכסף והזהב שהיו ברשותו, באומרו שליל שימורים הוא. ע"כ [ועי' בקובץ מריח ניחוח (גליון פו דף ג ע"ב) דס"ל שליל הסדר אינו משומר מבעלי בחירה הרוצים להזיק].

גם יש להעיר על טעם זה, שכן ממה שאמר הכתוב שלבני ישראל לא חרץ כלב, משמע שלמצרים חרצו [וכ"כ בשמו"ר (פל"א סימן ט). וע"ע בקו' המאזנים (גליון לא דף עב ע"א)], וא"כ הגנבים גנבו אך ורק מעם ישראל. והוא פלא, שהובטחו לצאת ברכוש גדול, ובליל צאתם ממצרים גנבו מהם את רכושם. ותו גנבים אלו מסתברא שהיו מצריים, שכן רוב גנבי ישראל היינו דוקא בפומבדיתא שהיו רעים כמ"ש התוס' (ב"ב לג ע"ב ד"ה רבי אליעזר), ובמצרים אף מיעוטא לא היו שכן מתו הרשעים במכת חושך, ואם היו הגנבים מצריים נבחו עליהם הכלבים (כמ"ש באור החיים כאן דהיינו טעמא דלא יחרץ כלב וגו', כדי שכשינבחו על א' בארץ גושן ידעו שהוא מצרי שהתחבא בין היהודים מפני פחד מכת בכורות), וא"כ מי יגנוב מבני ישראל דבר.

ועוד יש להעיר, שטעם הש"ס שלא לדור בעיר דלא נבח בה כלבא, היינו שע"י הנביחות יתעוררו בעלי הבית ולא יוכל הגנב לגנוב. והנה בליל יציאת מצרים נראה בפשטות שעם ישראל לא ישנו, וא"כ לא היה צורך שהכלבים יעירום כדי לשמור על רכושם.

גם יש להעיר שיש שפירשו שהכתוב שלא יחרץ כלב, אינו מדבר על כלב ממש, כי אם על המקטרגים והמזיקים [וע"ע בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (בשלח עמ' ריח ד"ה ותירצו) ובס' בקדושת נועם אלימלך (עמ' כה)]. ובדבריהם מיושבת קושיית הרב אילת השחר עה"ת דמה איכפת לן אי לא נבחו הכלבים. ע"ש (וע"ע בזה בפי' הרא"ש עה"ת ובדעת זקנים לבעלי התוס' ובפי' הרשב"ם ובאור החיים ובאוצר הפרשה כאן, ולמהר"י עייאש ז"ל בס' קול יהודה ס"פ בא דף עו ע"ג ד"ה וי"ל). ושו"ר שכ"כ ליישב עפי"ז מהר"ד אביחצירא הי"ן בס' פתח האהל. ע"ש. וכ"כ בהגש"פ למהרי"א חבר ז"ל (מהד' ב"ב תשנ"ג, בדרשת שבת הגדול עמ' ו). ע"ש.

בברכה והוקרה רבה

משה פרץ

• • •

והשבתי לו:

בס"ד, ה' שבט תשע"ז

כבוד ידידי הרב משה פרץ שליט"א

מקסיקו סיטי

אחדשה"ט. קיבלתי מכתבך, וברצוני להעיר על מה שכתבת "והנה בליל יציאת מצרים לא חרץ כלב את לשונו, וא"כ רבו בה הגנבים, וא"כ גניבת האפיקומן הוא זכר לנס דלא יחרץ כלב את לשונו", והבאת תמיהות על דבריו בכמה אופנים עיי"ש. אך לענ"ד התוספת "וא"כ רבו בה הגנבים" שמשמעותה שהיו הגנבים פושטים באותו הלילה של יציאת מצרים, שע"ז אנו עושים זכר במעשה גניבת האפיקומן, שמא התוספת אינה מדויקת.

אלא שכיון שישנה תמיהה, אחר שבלילה הזה עושים פעולות רבות כדי להזכיר חסדי הקב"ה ונסיו עמנו בהוציאנו ממצרים, הנה ישנו נס אחד שלא בא לידי ביטוי, היינו מה שהתורה מעידה כי לא חרץ כלב לשונו, ומדוע לא מציינים נס זה.ועל כן נהגו בלילה הזה לעשות פעולה של גניבה, ששייכת רק באופן שאין את נביחת הכלבים כמבואר בגמרא בפסחים הנ"ל, ובזה שאין אנו חוששים מנביחת הכלבים במעשה הגניבה אנו נזכרים שבעת יציאת מצרים "לא חרץ כלב את לשונו".

בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

רבי דניאל צבי פלדמן, ר"מ בישיבת רבינו יצחק אלחנן, ניו יורק, כתב:

לכבוד ידידי החשוב מרביץ תורה המצויין מחבר ספרים נפלאים 

הרה"ג ר' צבי רייזמן שליט"א

נהניתי מאד לקרוא מאמרו של כתר"ה בענין גניבת האפיקומן, שעכשיו מופיע באתר הנפלא והנורא "היברובוקס". ואני בביתי נוהג כמנהג אבי ז"ל שהאבא מצניע את האפמיקומן ומבקש מהילדים למצוא אותו, אבל אינו נותן להם לגונבו, ולפענ"ד זה עדיף, מפני דברי הרמב"ם בהל' גניבה שאסור לגנוב אפי' דרך שחוק כדי שלא ירגיל את עצמו בכך.

ובמחילת כתר"ה אאריך קצת בדברים וגם להעיר על דברים המאירים של כתר"ה.

והנה כמה מגדולי הפוסקים כתבו או לבטל מנהג הגנבה או שמעולם לא נהגו ככה, וכדברי האורחות חיים, וע' בס' הלכה של פסח עמ' ש"א בהערה שהביא המן המקור חיים שיש למחות ולבטל המנהג, וז"ל וגו' הגדת בית הלוי בשם הגר"ח מבריסק שפסח טעון שמירה ונפסל בהיסח הדעת וכן באפיקומן, הגדת חב"ד שאין נוהגים כן. וכן אצל הספרדים אין נוהגים כן, וכן מובא בשער המזרח על קישו"ע הע' 10, הליכות תימן, שלא להרגיל התינוקות בגניבה, וכן המנהג שלא לגנוב בלעלוב, קרלין, סקווירא, נדבורנא, וכן הקפיד החזו"א וכמובא בנט"ג פפ"ג הע' כ"ה, וכן בדרכי חיים ושלום ס"ק תקצ"ז שאין להוציא האפיקומן ממקומו בין הכרים עד צפון עפ"י סוד, וכן בשו"ת בית אבי ח"ג סי' כ"ו. וי"א שאין לתינוקות לגנוב לפי שהגניבה אסורה אפי' בדרך שחוק ואף לדבר מצוה, אך י"א שבליל פסח דינו כפורים שהתירו לגנוב דרך שחוק כיון שהגנב מוחל ומסכים שיגנבו ממנו דרך שחוק. – ראה הסדר הערוך פנ"ג ס"ו, וראה בשלמי מועד ע' שצ"ט שהגרש"ז אויערבך לא הניח לילדים לחטוף את האפיקומן. והעיר הגרי"ש מוזסן שאף שאין לנהוג כן לדעות אלו, היינו לבקש תמורת החטיפה דבר, אולם עצם החטיפה ללא תמורה מצינו לזה מקור בקדמונים הנ"ל, ויתכן שאין זה מוחלט לאיסור, עכ"ל. וע"ע מה שהביא בזה לכאן ולכאן בספר פרדס יוסף החדש על הגדה עמ' שכ"ז-ש"ל, וכתר"ה הביא הרבה עוד בזה.

והנה תמוה מאד מה שמצינו בכמה ספרים להביא סמך ממעשה דיעקב והברכות לשום מעשה כעין גניבה, והלא מן הראוי לעשות להיפך. שהנה מצינו שיעקב שמידתו היה אמת דאג שלא ישפיע מדת השקר עליו ממעשה הברכות, כהא דאיתא במדרש עה״ק ה׳ הצילה נפשי משפת שקר, מלשון רמי׳ (תהילים ק״כ:ב), זהו תפלת יעקב כאשר נכנס אצל יצחק אביו.  וע׳ מה שהאריך בזה מו״ר הגרח״י גולדוויכט זצ״ל במאמרו ״בגדי עשו״, אסופות מערכות לבראשית ח״א, עמ׳ שנ״א-שנ״ז, וכן הגר״ב רודינסקי במאמרו ״השפעת השקר״, משכן בצלאל בראשית עמ׳ קמ״ט-קנ״א. ואז בוודאי אין שום כבוד ליעקב לעשות זכר למעשה הברכות בלימוד גניבה לילדינו, ואדרבה הכבוד הראוי לו להרחיק אותם בכל התכלית מגניבה, וכתפילתו שלא ישפיע השקר והמרמה עליו ועל זרעו.

ועוד תמוה ביותר מה שמצאתי בכמה ספרים שהמבטיח מתנה גדולה עבור האפיקומן שאף שמעיקר הדין אינו חייב לקיים הבטחתו (דהוי מתנה גדולה כדאיתא בשו״ע חו״מ ר״ד ס"ח) מ״מ ממידת החסידות יקיים דבריו, ע״פ הגמ׳ סוכמה מ״ו: א״ר זירא לא לימא אינש לינוקא דיהיבא לך מדי ולא יהיב לי׳, משום דאתי לאגמורי שיקרא, שנאמר למדו לשונם דבר שקר (ע׳ כזה בספר הלכה של פסח עמ׳ ש״ב, ובספר פרדס יוסף החדש על ההגדה עמ' ש"ל מה שהאריך בזה). ולפענ״ד גם זה מורה להיפך לגמרי, שאם רצוננו לא ללמד את בננו לשקר, על הראשונים אנו מצטערים ואין להרגילם כל עיקר לגנוב ולדרוש מתנה בעבור דבר הנגנב (וכן העיר לנכון כתר״ה).  

וכן העיר מו״ר הג״ר אהרון לעווין זצ״ל שמשום זה במקרה שאדם אינו רוצה לבא לטלפון לדבר אם אדם פלוני, אף דלכאורה לומר ע״י אשתו שאינו בבית מותר משום דמותר לשנות בדבר השלום (וכן איתא בספר תתן אמת ליעקב ה:כ״ד בשם הגרשז״א זצ״ל),  מ״מ אין לעשות כן ע״י בנו הקטן, וכן כ׳ בספר ניב שפתים (ג:ל״ב בחידושים נ״ז-נ״ח), ע״ש. ולכאורה זה גם כן היה בדעתו של הגר״מ פיינשטיין זצ״ל בפסקו שאין לרבי לדרוש מתלמידו דבר גנאי על חברו שלא ללמדו לשון הרע, ואף שרבים חלקו עליו משום דיני תועלת, הוא עמד בדעתו (שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי'ק"ג), דקשה לקטנים להבחין החילוקים בעניינים אלו ויש בזה סכנה לחינוך.

וקראתי בעיון רב מה שכתב כתר״ה לחדש ללמד זכות על המנהג משום גזל דרך שמחה, וגם לבסס זה על דברי הגמ׳ סוכה מה. ודברי רש״י ותוס׳ שם. אמנם במחילת כתר״ה חשבתי לפי עניות דעתי לחלק בין הדברים. בעיקר יש לחלק בין גזל לגנבה, וכמו שהסביר הגר״ח שגזל רק לקיחת ממון חברו, וגנבה זה כולל גם גזל וגם מעשה הערמה ומרמה.

ואפשר שזה כל הענין של גנבה על מנת למיקט, שאף שאין בזה עצם הגזל וחסרון לחברו, עדיין נשארים ההערמה ומרמה ומדות רעות.  ובזה יש להסביר הדעות שאין איסור של גזל ע״מ למיקט, כדעת הב"ח (חו"מ שנ"ט) שרק בגנבה יש חשש שלא ירגיל עצמו (אף שהוא הסביר קצת אחרת, ששטעם זה לא שייך אלא בגנבה שהוא בסתר ושכיחי לה טובא משא"כ בגזלה בפרהסיא דלא שכיחי, ע״ש, ומ״מ הדברים קיימים), וע׳ במאמרו של הג״ר אבא ברונשפיגל בספר יבול היובלות היובלות עמ' 370, וע"ע בזה בס' פרי משה גנבה וגזלה סי' ב' אות ד'.

[ומדברי הרמ״א חו״מ שע״ח:ט ואו״ח סי׳ תרצ״ה:ב בזה יותר קשה להביא ראי׳, שאפשר שכוונתו למי שהזיק שלא בכוונה, וע׳ בזה בשו״ת נצח ישראל סי׳ ט״ו, ובשו״ת אז נדברו ט:מ״ט, ואכמ״ל.  אמנם בודאי נכון מאד להעיר שדברי הגמ׳ והראשונים במס׳ סוכה עולים יפה אם דברי כמה מהראשונים בהבנת הגמ׳ דפסחים שחוטפין את המצוות, אבל אין זה מספיק להצדיק את מנהג הגניבה].

וכ״ז בפרט בדברי הרמב״ם, שכ׳ הטעם שלא ירגיל עצמו בכך, ולדעתו זה הוי עבירה של מדות בין אדם לעצמו, שאינו ניתן למחילה. וזה דלא כאילו המבינים שזה עבירה בין אדם לחבירו מפני הצער הנגרם לו לזמן מועט, וע׳ בזה בשו״ת משנה הלכות (ח"ו סי' ש"ו) ובביאור הגרי״פ להרס״ג ח״ב עמ׳ קי״ג. ובודאי יהיה נפקא מינה גדולה, שאם זה הוי ענין של באל״ח אולי שייך בו מחילה ואולי יש מקום לאב להתיר לבנו לגנוב ממנו את האפיקומן, משא״כ אם זה ענין של מדות כדעת הרמב״ם,  וכמו שנפסק בשו״ע חו"מ שמ״ח ס"א.

ובזה יש ליישב הערת כתר״ה על הא דהרמב״ם לכאורה שינה מדברי הגמ׳ שכ׳ ״למיקט״, ע״פ הבנת רש״י ש״למיקט״ הוי ״לצער״, ואפשר שלהרמב״ם אין האיסור משום הצער אלא דעצם הלקיחה היא אסורה, וכן יש להבין למיקט מלשון ״נקיטה״ כלומר לקיחה (אף דאינו עולה יפה כ״כ עם דבריו בספר המצוות וצע״ק). וכן מצינו בעוד ראשונים שהבינו דברי הגמ׳ לא לענין צער, ע׳ בדברי הר"ש משאנץ (פירוש על הספרא פ' קדושים פרשתא ב' אות ב') שמפרש לצער לטובתו כדי ללמדו ליזהר מגנבים, וכן בתנחומא פ' נח (ג), וע׳ בשאילתות דר׳ אחאי גאון שאילתא ד׳ ובהעמק שאלה שם (ה׳).

ובפרט בליל הסדר, והעיר לנכון כתר״ה שכל ענין הלילה חינוך הבנים, יש ליזהר בזה. זאת ועוד, שבפסח יי״ל שיש ענין מיוחד להקפיד על דיני ממונות, שבפסח מדברים על גאולות העבר והעתיד, וכתב הסמ״ג (מ״ע ע״ג) שכ״ז שנראים בעיני העמים שבני ישראל אינם נוהגים ע״פ האמת, א״א שיהיה להם גאולה, ומפני חילול ה׳. ואז בפסח יותר יש להקפיד על עניני יושר ולהרחיק אפילו מן הדומה לכיעור, ונוגע לזה דברי האורחת חיים שכ׳ בניגוד למנהג גניבת האפיקומן וז״ל ובגוים נשמע שהיהודים לומדים ילדיהם לגנוב זכר ליצ״מ וינצלו ע״כ והמונע משובח, עכ״ל.

וחשבתי להעלות שמפנ״כ פשט המנהג בכלל ישראל לסמוך בפסח על מכירת חמץ, אף שרבו המעוררים שאין בזה קנין של ממש, שחוזר אחר הפסח, והחמץ נשאר בבית, וכו׳ וכו'. והנראה בזה, דכל המכירה רק להשוות את החמץ לקנינו של אחר, ושיחול עליו איסור לא תגזול. וכיון שיש בזה איסור מדיני ממונות, בטוחים אנחנו שישראל קדושים ירחיקו את עצמם מלנגוע ולאכול את החמץ, ובזה יקיים התועלת של האיסור בל יראה ובל ימצא שלא יבא לאכול את החמץ וכדברי הר״ן ריש פסחים. ותועלת גדול לזה שיקפידו על איסורי גזילה בכל התכלית לעיני העמים, ובזה יתקדש שם שמים ובעזרהי״ת יבא הגאולה במהרה.

אמנם דבר גדול עשה כתר״ה שליט״א ללמד זכות על הנוהגים בגניבת האפיקומן, ואף בזה יש תועלת רב,  ולא רק התועלת שתמיד יש בלימוד זכות על כלל ישראל. שהנה יש עוד ענין, ע״פ דברי הגרשז״א שאף אלו הנוהגים לקחת את האפיקומן, אין לכנותה גנבה אלא חטיפה. 

ונראה כוונתו שאף המילים שבהם משתמשים משפיעים על המידות שלנו, ואם ננהג לקחת את האפיקומן לכל הפחות חשוב שנזכיר לעצמנו שאין זה ממש גניבה, ושלא נלמד מזה לגנוב ממש מאחרים שמקפידים על זה. ולכאורה הלימוד זכות נמצא בהא דאין האב מקפיד, ועוד מהא דהוי משום שחוק או חיבוב מצוה (אף שלכאורה אין זה עולה בדעת הרמב"ם והשו"ע כנ"ל), כדברי כתר"ה, ותכלית גדול קיים כתר"ה בכל דברי מאמרו, בין במה שהעיר להחששות בזה ובין מש"כ ללמד זכות, כדרכו תמיד, ללמוד וללמד ולזכות את הרבים, ויה"ר שבכל זה יתקרב הגאולה.

החותם לכבוד התורה ולומדי' ומרביצי' להגדילה ולהאדירה, ידידו

דניאל צבי פלדמן

• • •

והשבתי לו:

בס"ד, ר"ח אייר תשע"ו

כבוד ידידי הרב דניאל צבי פלדמן שליט"א

ר"מ בישיבת רבינו יצחק אלחנן, ניו יורק

אחדשה"ט

לעניות דעתי לא הבנתי החילוק שכתבת שבגזל יש רק לקיחת ממון מחבירו. וכי אין במעשה הגזל ענין של השחתת מדות גם אם לא מצד הערמה דווקא, ולהדיא מצינו באנשי דור המבול שלא נחתם דינם אלא על הגזל, ולשון המקרא "ומלאה הארץ חמס מפניהם וגו' והנני משחיתם את הארץ וגו' שכ"כ השפיעו מידותיהם המושחתות שגרמו השחתה אף לארץ.

ואדרבה ממה שהבאת פירוש הב"ח באופן אחר לחלק בין גניבה לגזלה, משמע שהבין כנ"ל שמצד השחתת המידות הרעות הגם שיש חילוק באופני ההשחתה, אך בכל אחד מהם, גניבה וגזלה, יש השחתת מדות. ואם אעפ"כ התירו גזלה בדרך שחוק הוא הדין גם לגניבה בדרך שחוק.

ואסיים מעין הפתיחה, ובתוספת ברכה שתזכו להרבות כבוד שמים ולהפיץ מעיינותיכם חוצה, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

רבי אהרן יוסף רוב, כולל חושן משפט, אשדוד כתב:

למע"כ הרבני הנגיד הגאון רבי צבי רייזמן שליט"א

מח"ס ומגדולי מחזיקי התורה בדורינו

שלום רב

ראיתי את המאמר הנפלא בענין חטיפת האפיקומן, ולגופו של ענין יש לי כמה נקודות להעיר.

א. רציתי לחדד את השיטה והמקומות שנהגו לחטוף את האפיקומן, שפשוט אצלי וברור כשמש, שאין מי שיאמר שבמה שנפוץ לעשות הצגות לציבור, כגון בחסידיות שונות בפורים, או בחול המעוד, וכדו', ובתוך ההצגה באחד מהשלבים, יש קטעים של גניבות, שזה חלק מהסיפור של ההצגה, האם יש מאן דהו שיבא ויאמר שיש בעיה של איסור גניבה, לאותו מציג שהוחלט שהוא יהיה הגנב, או שיהיה בעיה של חינוך לגניבה, או איסור שקר, או טעם לענין זה, נראה לי שכל אחד יאמר שאין זה בעיה, (כ"נ).

ולעניינינו נראה שה"ה גבי חטיפת האפיקומן, מדובר במאורע טקסי בלבד, דהיינו בלשון זול יותר, (ח"ו לומר כן גבי מעמעד הנורא של ליל הסדר, אך להבנת הדברים אני כותב כן), מדובר בהצגה בלבד, וסוכם בין כל המציגים שבזמן פלוני, יהיה הוא הגנב והוא הנגנב, והוא יבקש תמורה וכדו', ומאחר שמדובר בהצגה מוסכמת, נראה שלהבדיל אין זה גרוע מכל הצגה של חול. כנלענ"ד.

ב. עוד באתי להעיר על ענין חינוך לדבר לא טוב, שמעתי פעם שהיה אסיפה של צדיקי וגדולי עולם בבית הגר"ח זצ"ל מאורן של ישראל, והיה ילד קטן שבאמצע האסיפה טיפס על השולחן, והיה אחד נזעק שזה לא כבוד, ויש לחנך את הקטן כבר בשעה זו, אך הגר"ח טען שליכא בזה ענין חינוך כלל "דגדר חינוך הוא בפעולה שיש לחשוש שימשיך או יתרגל לעשות כן כשיגדל". ואמר הגר"ח דזה לא שייך באותו קטן שטיפס על השולחן, שהרי ודאי פעולה זו, לא יעשהו כשיגדל. ונראה ע"ד דימוי מילתא למילתא שה"ה בענין חטיפת האפיקמון, יש להמליץ על העושין כן ע"פ הגר"ח.

אשמח לשמוע חוו"ד מע"כ על הענין.

בברכת להגדיל תורה ולהאדירה, פסח כשר ושמח

אהרן יוסף רוב

• • •

והשבתי לו:

בס"ד, ה' אייר תשע"ו

כבוד הרב אהרן יוסף רוב שליט"א

כולל חו"מ, אשדוד

אחדשה"ט, רציתי להעיר על מה שהבאת לבאר בשם הגר"ח, כי הגר"ח בעצמו שלל מכל וכל מנהג זה של חטיפת האפיקומן, לפי שמצה זו היא זכר לפסח, וכשם שהפסח טעון שמירה ונפסל בהיסח הדעת, כך הדין באפיקומן.

ואסיים מעין הפתיחה, ובתוספת ברכה שתזכו להרבות כבוד שמים ולהפיץ מעיינותיכם חוצה, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

ידידי רבי עובדיה יוסף טולידאנו, מחבר שו"ת משיב משפט, העיר על דברי רבי יוסף אהרן רוב:

לעצם דברי הכותב, מעניין אם כשיבא הילד שלו אח"כ לדרוש את התמורה, הוא יגיד לו שאינו מחוייב לשלם לו כי זה היה רק הצגה.

מעולם לא ראיתי ליל סדר עם גניבת אפיקומן, אבל לפי הסיפורים אין לך גניבה גדולה מזו, הגם שהיא ע"מ לשחוק.

• • •

והשבתי לו:

לגופו של ענין, ולהעצמת טענתך, הראוני שאכן גם ענין פדיון האפיקומן מהילד, הוא חלק מהמנהג וטעמו ונימוקו עמו, בספר "אוצר הפסח" שחטיפת האפיקומן על ידי הקטן והצנעתו מסייעת למסובים לזכור שצריכים לאכול את האפיקומן, שכן הקטן שמצפה שיפדו ממנו את האפיקומן, יזכיר למסובים לאוכלו. וכתב, שאירע מעשה אצל גדול אחד ששכחו לאכול האפיקומן, וכשעמדו לברך ברכת המזון, נזכר הקטן שלא פדו ממנו את האפיקומן, וכך נזכרו שצריכים לאכול את האפיקומן.

אגב, מה שהבאתי בשמך במאמר [אות ד] על מנהג ההצגה שהיה נהוג בבית זקנך הגר"ע יוסף זצ"ל, הראוני שמנהג זה הובא ב"כף החיים" סי' ע"ג ס"ק כ"ג, עיי"ש.

ואם במנהג בני עדות המזרח עסקינן, הראוני שמביאים בשם בעל ה"בן איש חי" הטעם ששוברים את המצה לשתים, חצי קטן וחצי גדול, כי החצי הקטן רמז לחלק האב והאם, והחצי הגדול מרמז לחלק הקב"ה, שהוא גדול מאב ואם, ולכן מצניעים את הגדול עד הסוף, לרמוז שחלק הקב"ה צריך שיהיה קיים עד הסוף, ותמיד האדם צריך אליו.

• • •

הרה"ג רבי מרדכי לבהר, ראש הכולל לוס אנג'לס, כתב:

בס"ד, ערב שביעי של פסח, ה'תשע"ו

לכבוד רחימאי דנפשאי, איש האשכולות, מופת בשילוב הלימוד בעומק ודרך ארץ בהדדי

הרה"ג צבי רייזמן שליט"א, מח"ס רץ כצבי

אחדשוכ"ט, למלאות בקשתו לעיין במאמר "גניבת אפיקומן" נהניתי מאד בברירות הדבר ופריסת המו"מ בזה. ואעיר בזה הערה קטנה כדרכה של תורה.

מה שהבאת מהג"ר יצחק חזן אב"ד פתח תקוה ולפנים דיין בקאזא בלאנכא מרוקו שהעיד בהגדת כה לחי (יחץ אות ד) שמעולם לא נמצא במערב הפנימי מנהג זה. [וז"ל שם: "נהגו כמה ילדים לגנוב החצי של המצה המיועד לאפיקומן, ואינם מחזירים רק אחרי שיבטיח להם האבא להעניק להם מתנה יפה כפי שמתפשרים ביניהם, ונכתבו על זה כמה סיפורים, והנה מצד אחד יש לראות את זה מנהג טוב, שעל ידי זה רואה הבן כמה חביבה היא המצוה שמשלם עליה האבא סכום הגון, וגם שהילדים עושים בזה התחרות מי יצליח לגנוב תחילה, ובכך נשארים ערים לשמוע ההגדה. אולם מאידך גיסא יש להסס בזה, אם מצד שהילדים מתאמנים ומתלמדים איך לגנוב, והרי זו מצוה הבאה בעבירה. ואם שלפעמים נגרם אי נעימות לאבא, ע"י שהבן דורש דרישות גבוהות שקשה לו לעמוד בהן. ואם שבכך פרוסת האפיקומן נפרכת ונשברת לחתיכות קטנות, ע"י שמטלטלים אותה אנה ואנה ללא שום זהירות, וממהרים למצוא לה מקום סתר שלא תראה ולא תמצא. ומנהג זה לא ידעוהו אבותינו ואבות אבותינו, ורק היום נתפשט אצלנו מבני האשכנזים. ולא ידעתי את מקורו ומי הולידו, ולדעתי טוב לבטלו"].

אגב, למען דיוק הדברים, כי יודע אני שחפץ אתה בדיוקן, כינית מנהג "עדות המזרח" והבאת ראי' מספר הנ"ל, ולא כן הוא, עדות המזרח ומנהג המערב הפנימי (מרוקו) לא דומים אהדדי, וזה כדוגמת מנהגי הונגריה ומנהגי ליטא, ואין זה  מדויק לקרוא את כולם "מנהגי אשכנז". 

כמו כן אי אפשר לכנות מנהגי המערב הפנימי "עדות המזרח" שהם ארצות מזרחיים כמו עיראק, סוריה, וכו' שהם אינם מיוסדים ע"פ מגורשי ספרד וכידוע]. וכן שמעתי וראיתי שמעולם לא נהגו מנהג זה של גניבת אפיקומן במקומות המערב.

ונראה בטעם הדברים, דלשיטתם אזלי, דהנה כבר הזכרת שיסוד ההיתר להתיר גניבת האפיקומן מבוסס ע"פ דברי הרמ"א ס' תרצ"ו דבני אדם החוטפים זא"ז בפורים דרך שמחה אין בזה משום גזל הואיל ונהוג כן.

ברם, דעת הרא"ש (סוכה פ"ב ס"ד) פ' דברי הגמ' בסוכה (מו:) שזהו מקור דברי הרמ"א דהגדולים שומטים אתרוגיהן אין הכוונה כהתוס' אין בזה משום גזל משום שמחה אלא שמיד שנגמרה מצות לולב וערבה התינוקות היו שומטים וכו' ואין מקור לפ"ז להיתירו של הרמ"א שמותר לגנוב כשהכוונה מתוך שמחה. וכ"כ בשו"ת הרא"ש (כלל קא – ה'). בדין הבחורים רוכבי סוסים בשמחת חתן, וחייב המזיק לשלם וכן הביא הטור להלכה (חו"מ סו"ס שעח), וברמ"א שם הגה שאם חוטפים לשמחת פורים מותר, ולשיטתיה בהל' פורים ס' תרצו, אך בטור וב"י מבואר שאין חילוק. וכבר העיר בשו"ת בית דוד (ס' תצד) שגם ברמב"ם משמע כהרא"ש ותימה על הרמ"א שפסק להתיר. וכך העלה בחזון עובדיה (פורים דף רז) שהעיקר כדברי השו"ע שאין היתר לגזול דרך שמחה.

ומובן היטיב לפי זה שלא נהגנו כדברי הרמ"א בהיתר גזילה משום שמחה, ולכן לא קיים מנהג זה של אכילת אפיקומן אצל בני המערב ובני המזרח שקיבלו עליהם דעת מר"ן.

בברכת חג שמח

מרדכי לבהר

• • •

רבי יהודה בצלאל שפיץ, שו"מ בישיבת אור שמח, ירושלים, כתב:

לכבוד ר' צבי

תודה רבה!

מאד נהניתי ממאמרך הנפלא בנושא האפיקומן.

להשלמת העניין, מצו"ב הנהגת הגרי"י פישר זצ"ל (מספר הליכות אבן ישראל עמ' קסה), ומה שהובא שהעיר על המובא בשם הגר"ח מבריסק (תשובות והנהגות ח"ג סימן קמא) שאמר טעם שנותנים האפיקומן לשמירה, דהא אפיקומן זכר לקרבן פסח, וקרבן פסח צריך שמירה משום דקדשים נפסלים בהיסח הדעת, ולכך גם באפיקומן נוהגים להטמינם משום שמירה. והעיר הגרי"י פישר, דבאמת אין כלל דין שמירה באפיקומן. וכוונת הגר"ח מבריסק הוא רק שההטמנה הוא זכר לפסח, אבל אין כוונתו שיש דין שמירה על האפיקומן, ושפיר נהגו ליתן לקטנים לחטוף האפיקומן, עכ"ד.

וגם צרפתי מאמרו של הרה"ג יצחק ריידלר ש'הוכיח' שהעניין לגזול האפיקומן הוא מנהג טעות.

חשבתי שתנפק הנאה מזה.

בברכת כל טוב

יהודה בצלאל שפיץ

• • •

והשבתי לו:

בס"ד, ט' אייר תשע"ו

כבוד ידידי הרב יהודה בצלאל שפיץ שליט"א

שו"מ בישיבת אור שמח, ירושלים

אחדשה"ט, קיבלתי תגובתך למאמרי בענין מנהג חטיפת אפיקומן.

מה שהבאת מהגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, שנקט בדעת הגר"ח שאין כלל באפיקומן דין שמירה, הוא מחודש לגמרי, והיפך מה שמפורסם דעת הגר"ח להחמיר בזה, וכך מנהג תלמידי בריסק.

אם כנים דבריו בדעת הגר"ח, וכדי ליישב המנהג הגם שיש בו ענין של דוגמא שלילית לחינוך הבנים, שלח לי הרב אהרן יוסף רוב שפעם היתה אסיפה של צדיקי וגדולי עולם בבית הגר"ח, והיה ילד קטן שבאמצע האסיפה טיפס על השולחן, והיה אחד נזעק שזה לא כבוד, ויש לחנך את הקטן כבר בשעה זו, אך הגר"ח טען שליכא בזה ענין חינוך כלל. "דגדר חינוך הוא בפעולה שיש לחשוש שימשיך או יתרגל לעשות כן כשיגדל" וזה לא שייך באותו קטן שטיפס על השולחן, שהרי ודאי פעולה זו, לא יעשהו כשיגדל. ונראה ע"ד דימוי מילתא למילתא, שה"ה בענין חטיפת האפיקמון, יש להמליץ על העושין כן ע"פ הגר"ח, עכ"ד.

ועל מאמרו של הרב יצחק ריידלר שמביא בהרחבה את כל הסיבות לבטל מנהג זה. כבר קבעו חז"ל (ירושלמי תרומות פ"ה ה"ג): "כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור". ולמדו מכאן גאונים ראשונים (ספר תשב"ץ קטן סימן תקלז) כי "כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר". ואכמ"ל בכל ענין זה.

ולא באתי במאמרי להתיר או לאסור את המנהג, אלא להיות כמליץ וליישב את המנהג שרווח בהרבה קהילות ישראל.

ואסיים מעין הפתיחה, ובתוספת ברכה שתזכו להרבות כבוד שמים, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

רבי יום טוב זנגר, רב בית הכנסת תלמידי ישיבת פוניבז' (צעירים), בני ברק, כתב:

בס"ד, יום כ"ג ניסן תשע"ו

לכב' ידידנו מוהר"ר צבי רייזמן שליט"א

מחבר הספרים הנפלאים רץ כצבי (י"ב חלקים) ואיש עסקים בלוס אנג'לס

קבלתי המערכה שכתבתם בענין מנהג "גניבת" האפיקומן, וכדרכה של תורה, רשמתי מקופיא כמה הערות על דבריכם המקיפים סוגי' זו.

אות א – יש לציין שמלשון הרמב"ם ודעימיה, אין הכרח שהקטנים חטפו זה מזה, אלא אלא י"ל שהגדולים חטפו זמ"ז, וכמש"כ בר"י מלוניל בסוגי' שם (פסחים ק"ט.) וז"ל יש לפרש גדול לגדול בדרך שחוק, ואיכא קצת חיבוב מצוה בעבור התינוקות שלא ישנו וישאלו בלילה ההוא, ויש לפרש שחוטפין אותה מיד התינוקות ונשחק עמהן עכ"ל.

אות ב – לענ"ד יש לדון טובא, אם יש "איסור" של גניבה בחטיפת האפיקומן, דהרי בעה"ב שהוא הנגנב מסכים לכתחילה שיגנבו האפיקומן ממנו, ואדרבה הוא מעוניין בזה, כמשאחז"ל כדי שלט ישנו התינוקות, וא"כ אתמהה, אפילו אם זה נראה כמעשה גניבה, אבל כיון שהוא ברשות ובהסכמה מלאה, אין בזה "איסור" גניבה כלל, ואין זה דומה כלל להסוגי' בב"מ (בגמ') דהתם יש "איסור" גניבה, אלא שהגנב מורה היתר לעצמו, משא"כ בנד"ד.

ומ"מ עדיין יש כאן משום "נתכוין לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה", דשנינו בנזיר (כ"ג.) ובקידושין, דצריך כפרה מדכתיב "וה' יסלח לה", והרי הקטן חושב שהוא "גונב" האפיקומן, וא"כ אפילו אם בעה"ב מסכים לכתחילה שיגנבו את האפיקומן, אבל הוא עובר על לפני עור שמכשיל הקטנים לעבור על  "נתכוין לאכול בשר חזיר…", אבל יש לדחות טענה זו לפמש"כ בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' ח' סק"ח) ליישב דברי האוה"ח הק' (פ' ויחי), שהסביר דברי יוסף הצדיק "אתם חשבתם עלי לרעה וה' חשבה לטובה", דאין זה בכלל האיסור של "נתכוין לאכול…", כיון שיצא דבר חיובי ממעשיהם, וכשיצא דבר חיובי אין עבירה בדבר, ולכן האוה"ח הק' שם דימה מעשה האחים לנתכוין להשקות כוס סם המות והשקהו יין, דכיון שזה דבר חיובי אין איסור בדבר, וא"כ אף אנן נאמר הכא, שכל כוונת בעה"ב הוא כדי שלא ישנו התינוקות, וישמעו סיפור יציאת מצרים, ויאכלו מצה, ובכה"ג אם הדרך למנוע מהם מלישון הוא ע"י שמכשילם בנתכוונו לגנוב ולא גנבו, אין בזה משום לפני עור, ודו"ק.

אות ג – לכאורה כל האיסור הוא "להרגיל", ומי יימר שפעם אחת בשנה נחשב כמרגילו, אמנם כ' בהל' יוהכ"פ (סי' תרכ"א ס"ג) שאין ליתן היין של הכוס של מילה לתינוק לשתות דיש לחוש דילמא אתי למיסרך שישתה תמיד ביהכ"פ, וצע"ק ממש"כ המשנ"ב בהל' ת"ב (סי' תקנ"ט סק"ל) שאם היולדת אינה שותה הכוס של ברכה במילה בת"ב, יטעים לתינוקות כיון שאינו דבר קבוע, ולא חיישינן דילמא אתי להתרגל, אבל ע"ש במ"ב שאין מבדילין בליל ת"ב שחל במוצש"ק, כיון שהדבר שכיח כל ג' או ד' שנים וזה נחשב כדבר קבוע ולכן אסור להטעים הכוס לקטן, וא"כ כש"כ פ"א בשנה, וע"ע בשו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' ד') שג"כ חשש דילמא אתי להתרגל ממה שעשה פעם אחת בשנה.

נפניתי לרשום ההערות הנ"ל עכשיו בין הזמנים אחרי פסח שיש לי קצת זמן פנוי, אבל משך הזמן, מרוב טרדות עבודת הקודש המוטלות עלי, קשה מאוד להעיר מה שלבי חומד להעיר ולהאיר.

בידידות והצלחה רבה ובכל אשר תפנה תצליח

יום טוב זנגר

• • •

השבתי לו:

בס"ד, ז' אייר תשע"ו

כבוד ידידי

הרה"ג רבי יום טוב זנגר שליט"א

רב בית הכנסת תלמידי ישיבת פוניבז' (צעירים), בני ברק

אחדשה"ט, קיבלתי מכתבך, ואכן אביע תודתי שטרחת בימים עמוסים אלו, להעלות על שלחנך שלחן מלכים מאמרי בענין מנהג חטיפת אפיקומן, ולהעיר הערותיך בהרחבה רבה.

באות ב' כתבת שלעניות דעתך יש לדון טובה אם יש כאן איסור גניבה, דהרי בעל הבית שהוא הנגנב מסכים לכתחילה שיגנבו האפיקומן ממנו, ואדרבה הוא מעוניין בזה כדי שלא ישנו התינוקות, ואין כאן אפילו נראה כמעשה גניבה וכו', וממילא אין לדמות ענין זה לסוגיית הגמרא בבבא מציעא.

כדברים אלו הבאתי אכן במאמרי בשם הגאון רבי חיים דוד הלוי בשו"ת עשה לך רב "אין 'בגניבת' האפיקומן שום צד איסור של גניבה, שכן אין שום כונה לצער את עורך הסדר, ואף לא לשחוק עליו, שאין זה גדר גניבה דרך שחוק שנזכרה בהלכה. זאת ועוד, הגדרת גנב היא כפי שכתב הרמב"ם (שם ה"ג) "איזה הוא גנב, זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעים". וכאן הלא ידוע לעורך הסדר שילדיו "יגנבו" ממנו את האפיקומן וכו".

ואשמח להציג דברים ששלח לי ידידי הרב יחזקאל בקנרוט, שבעלון "פרי חיים" לפסח הובאו דברי הגראי"ל שטיינמן, שאסור לגנוב את האפיקומן בלי רשות האב, דיש ראשונים דגונב ע"מ למיקט הוא גם אם חושב להחזיר אח"כ. אך יכול האב לומר שנותן רשות לקחת, ואז אי"ז גניבה, עכ"ד. ומדברים אלו משמע לכאורה, שדווקא אם האב יאמר כך במפורש, ובלאו הכי יש כאן דמיון לסוגיית הגמ' של גונב על מנת למיקט ואסור לגנוב את האפיקומן בלי רשות מפורשת של האב.

ואסיים מעין הפתיחה, ובתוספת ברכה שתזכו להרבות כבוד שמים ולהפיץ מעיינותיכם חוצה, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

רבי שמחה בונם ליזרזון, מחבר ספרי שלחן שלמה, כתב:

בנושא האפיקומן שמעתי בליל שבת מהאדמו"ר מניקלשבורג – לעלוב שליט"א רעיון יפה. הוא אמר שלדעתו יש מעלה בגניבת האפיקומן, כי זה מחנך את הילד לערכים טובים, היות ואם הוא מחזיר את הגיבה, הוא מקבל מתנות. ומזה הוא ילמד את ערכה של תשובה, שגם אם אדם חלילה חוטא, אם ישוב בתשובה, הוא יקבל שכר על זה.

• • •

והשבתי לו:

בס"ד, ד' אייר תשע"ו

כבוד ידידי הרב שמחה בונם ליזרזון שליט"א

בעח"ס שלחן שלמה ועוד ספרים, ירושלים

אחדשה"ט, אמנם יש לדייק כי לטעמו של כ"ק האדמו"ר מניקלשבורג – לעלוב שליט"א, לא נשמע אלא שיש מעלה בהשבת הגניבה, ולא בעצם הגניבה, ועדיין לדברי המעוררים על ענין הגניבה יש כאן טעם לפגם, שהמטרה מקדשת את האמצעים. 

ואסיים מעין הפתיחה, ובתוספת ברכה שתזכו להרבות כבוד שמים ולהפיץ מעיינותיכם חוצה, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

• • •

רבי שלום רובנוביץ לוס אנג'לס, כתב:

רציתי להוסיף הוספה קטנה, בדבר מה שרבים שואלים מדוע אנו משתמשים בלשון ארמית בשם "אפיקומן".

ויתכן כי זה בגלל שהאפיקומן מזכיר את הכתוב "בא אחיך במרמה", כפי שהבאת. ו"ארמית" היא השפה שאנו מזכירים כאשר אנו עוסקים ברמאות, שהרי שני המילים "ארמי" ו"רמאי" הן באותן אותיות.

וכידוע שלבן ה"ארמי" היה "רמאי".

• • •

רבי יעקב בייטלר, ראש ישיבת ארחות חיים באשקלון, כתב:

בס"ד י' ניסן ע"ז

כבוד ידידי הרה"ג ר' צבי רייזמן שליט"א

אחדשה"ט

קראתי את חקירתכם בעניין חטיפת האפיקומן בליל הסדר ומאד נהניתי מדבריכם הנפלאים.

מה שכתב כת"ר בטעם האוסרים לחטוף את האפיקומן נראה דאפשר לצרף את דעת הגר"ח [הלכות הרב מבריסק הלכות פסח] שכיון שהמצה היא זכר לקרבן הפסח כשם שפסח טעון שמירה ונפסל בהיסח הדעת, כך גם האפיקומן צריך שימור כדין מצת מצווה, לכן גם קראו בהגדה לאפיקומן צפון כדי לרמוז שצריך שימור והטמנה.

ונראה דטעם המתירים לחטוף את המצה, דכיון שעורך הסדר מסכים שיחטפו ממנו את המצה אין זו גניבה, דמעשה גניבה הוא הוצאה מרשות הבעלים ללא ידיעתו והסכמתו, החסרון הוא אופן הוצאת המצה שנראה כמו מעשה גניבה, ולזה לא חששו כיון שגם הקטן יודע שאביו מחכה שיחטוף לו את המצה. ונדמה לי שגם הגרש"ז אויערבך זצ"ל התנגד למנהג זה בגלל שמו השלילי של המנהג "גניבת אפיקומן", ולא בגלל עצם חטיפת האפיקומן מעורך הסדר.

ומה שהביא כת"ר בספרו רץ כצבי פסח [ס' יג] שבליל פסח משרישים בקטן את יסודות האמונה לכן יש בלילה זה חשיבות יוצאת מהרגיל, יש ראיה נפלאה לדברי כת"ר מדברי הרשב"ם על הגמ' בפסחים [קח ע"ב] ת"ר הכל חייבים בארבע כוסות הללו אחד אנשים ואחד נשים  ואחד תינוקות, א"ר יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין הלא פטורים מן המצוות, ע"כ. ופירש הרשב"ם ד"ה ואחד תינוקות וכו' ור' יהודה חולק וסובר וכי מה תועלת יש לתינוקות הלא פטורים מן המצוות, ע"כ.

כתב הח"י  [ס' תעב כז'] בשם המהרי"ל דמחלוקת חכמים ורב יהודה האם קטנים שותים ארבע כוסות הוא בקטנים שעדיין לא בגיל חינוך וכ"כ הק"נ בשם הרא"ש  [ס' כ"א ד'] דמיירי בקטנים שלא הגיעו לחינוך.

והדבר צ"ב, מה התועלת הרי הקטנים לא מבינים את הענין של יציאת מצרים. אלא יש לומר כדבריכם דלהשריש את יסודות האמונה מתחילים גם בקטנים שעדיין לא הגיעו לדין חינוך כדברי הגמ' בסוכה [מ"ב ע"א] קטן היודע לדבר אביו לומדו תורה ציוה לנו משה, הרי הקטן לא יודע מי הוא משה רבינו ומה היא תורה, אלא כדבריכם וכמו שכתב ערוך השולחן [יו"ד רמ"ה ב] שהטעם הוא להשריש את האמונה בלבו של הקטן.

בברכת פסח כשר ושמח, ידידכם מוקירכם

יעקב בייטלר

• • •

רבי ישראל אריה רייס, ראש כולל בית ישראל, ירושלים, כתב:

ערבי פסחים תשע"ז

נעימות נצח בימין, כבוד ידידי עוז, מגדיל ומעוז

איש העסקים ומחבר הספרים הנודעים "רץ כצבי"

הר' צבי רייזמן הי"ו לאויט"א

ומשפחתו הנכבדה שיחיו,לאס אנג'לס

בימים אלו ימי ההודאה לה' הנני בברכה ובתודה למע"כ על השפע הרוחני שמשפיע תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן בדברי תורתו הפרין ורבין, ומברכים עליהם כולם "ברכת הנהנין".

אביא בזאת טעם נפלא שראיתי חידוש, במנהג חטיפת האפיקומן. היו שפיקפקו במנהג ישראל זה, ובפרט במה שקוראים לזה גניבת אפיקומן, שכביכול מחנכים את הקטנים לגנוב, ועוד מקבלים שכר על השבת הגזילה.

הנה בפסוק [שמות פי"א. פ"ב] כתוב: "דבר נא באזני העם וישאלו וגו' כלי כסף וכלי זה"ב, ולכאו' זה נראה כמו הערמה וגניבת דעת וגזילה. וכתב האבן עזרא [פ"ג פכ"ב] "ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו, ואלה הלא יראו כי מצוה עליונה היתה, ואין טעם לשאלה למה, כי השם ברא הכל והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע, כי הכל שלו הוא" עכ"ל.

וא"כ י"ל שזה טעם גניבת האפיקומן, שהרי כידוע כל אבא יודע ורוצה בגניבת הבן, וכל בן גונב מדעתו ומרצונו של האב. הוא לוקח את של האב ומחזיר את של האב ומקבל מתנה מהאב על כך. ולכן מרמזים זאת בליל הפסח שכל ביזת מצרים וההשאלה, היו עפ"י הדיבור, וכמו שזו "גניבה" כך אז בנ"י היו "גנבים" – אלא שהכל מהשי"ת וברצונו.

והנני בברכה נאמנה שנזכה לחוג את חג המצות בדיצה. וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו השי"ת נפלאות.

בידידות כנה ובפ"ש לכל ב"ב ויוצ"ח, מוקירו כערכו הרם

ישראל ארי' רייס, ראש "כולל בית ישראל", ירושלים

• • •

לסיום, כתב ידידי רבי יחזקאל בקנרוט, ממודיעין עילית:
שלום צביקה, קיץ בריא
בעקבות מאמרך נפלא. הרבה מבתי ישראל, ובתי המדרשות, דנו בהרחבה במהלך החג בנושא גניבת האפיקומן.
באות ו' הבאת,  שלא אסרו גניבה בדרך שחוק, אלא כשהמטרה לצער את חבירו, אך אם אין מטרה לצער את הזולת אין איסור. הגדרה זו עוררה אצלי נשכחות, מעשה שהיה לפני שנים רבות בהיותי בישיבה, אחד הבחורים [דווקא מהחשובים בישיבה] חרה לו מאוד הזלזול של בני הישיבה בתפיליהן, כאשר מניחים את התפילין בכל מקום מזדמן ואקראי שאינו משתמר. רבים משאירים את התפילין בכניסה לישיבה, בארונות מזדמנים, ואף גרוע מכך. במקום שפרצה קוראת לגנב [יש לציין שזה מנהג פסול שרווח בהרבה בתי כנסת שתפילין מונחים במקום שאינו משתמר – אולי נושא לשיעור בפני עצמו]. יום אחד החליט הבחור הנ"ל לביים גנבה של כל התפילין שמונחים במקום שאינו שמור. בשעת לילה מאוחרת אסף את כל התפילין והניחן במחבוא. כמובן שבשעת בוקר נתגלתה הגניבה והייתה מהומה גדולה. כך במשך כמה שעות לא גילה לאיש את מעשהו. רק כאשר הנהלת הישיבה עירבה את המשטרה והנ"ל הבין שנכנס לתסבוכת, נכנס לחדרו של ראש הישיבה והתוודה על מעשיו, שבאו מתוך כוונה טובה לעורר על קדושת התפילין. 

יצויין שמעשהו אכן עשה רושם רב אפילו על הנהלת הישיבה שהקצתה ארונות מיוחדים לבני הישיבה להנחת התפילין במקום שמור ונעול. 

לאור הדברים שכתבת באות ו', יש להתבונן, מה דין גניבה בדרך שחוק, כאשר התוצאה הישירה מצערת את חברו,  אך בתוצאה הסופית מונחת כוונה עמוקה לתועלת חברו, מה יהא הדין?

כה לחי, קיץ בריא פורה ומוצלח בכל עניינים, יחזקאל בקנרוט