הזכרת יציאת מצרים בקידוש

מתוך ספר רץ כצבי

זכירת יציאת מצרים בקידוש

א. במסכת פסחים (קיז, ב) מובא: "אמר רב אחא וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא (דברים טז, ג) למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים, וכתיב התם (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו". וביארו התוספות (שם ד"ה למען) את טעם הדבר: "לכך קבעו זכר ליציאת מצרים, ושמעתי מהר"מ שיש במדרש, לפי שבמצרים עבדו בני ישראל בפרך, ופרך בא"ת ב"ש וג"ל, שהם מלאכות ארבעים חסר אחת, וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת לשבות מאותם ל"ט מלאכות". ומפורש בדברי הגמרא שצריך להזכיר את יציאת מצרים כאשר אומרים את 'קידוש היום' בשבת. ובפשטות הכוונה ל'קידוש' הנאמר על היין במקום הסעודה, וכפי שאכן נאמר בנוסח הקידוש בליל שבת: "תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים" [והיינו שמלבד הזכרת מעשה בראשית "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זכרון למעשה בראשית", מזכירים בקידוש גם את יציאת מצרים].

אמנם הרשב"ם פירש: "צריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, בין בכוס בין בתפילה של שבת, בגזירה שוה דפסח, ובשאר מועדים במה מצינו מפסח". ומבואר בדבריו שצריך להזכיר בשבת את יציאת מצרים לא רק בקידוש על היין, אלא גם בתפילה. אולם בנוסח תפילת שמונה עשרה של שבת המקובל בידינו היום, אין כל איזכור ליציאת מצרים, וכפי שכבר העיר בהגהות מראה כהן על מסכת פסחים "דנוסחת הרשב"ם היתה כנוסחת הכלבו בהלכות תפילה (סימן לה) בנוסח התפילה דשבת, זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים, עי"ש. ונראה דגם בתפילת ליל שבת נזכר יציאת מצרים בתפילת מגן אבות לנוסחת הכלבו".

והסיבה לכך שכיום אין אנו מזכירים את יציאת מצרים בנוסח התפילה, כתב בספר דבר שמואל על מסכת פסחים (שם) על פי דברי רעק"א בחידושיו על גליון השו"ע (סימן רעג על הט"ז ס"ק ב) "דמכוונים בוודאי שלא לצאת ידי קידוש בתפילה, דהא צריך קידוש במקום סעודה, וכן כתב בתשובת חתם סופר (או"ח סימן יז וסימן כא). ולמדנו מדבריהם, דחכמים תיקנו שקידוש של תורה יהיה במקום סעודה ועל הכוס, ולכך מתכוונים שלא לצאת ידי חובה בתפילה, כדי שקידוש של תורה יהיה במקום סעודה ועל הכוס, וכן הוא במשנה ברורה (סי' רעא ס"ק ב; יובא להלן אות ה). ושמעתי בשם הגאון רבי פנחס עפשטיין זצ"ל [גאב"ד בד"ץ העדה החרדית] שמטעם זה אפשר שביטלו הזכרת יציאת מצרים בתפילה, כדי שלא יצאו ידי קידוש בתפילה, ומתוך כך יהא הקידוש שמקדש אחר כך על הכוס ובמקום סעודה קידוש מן התורה".

ומבואר, שמכיון שחז"ל תיקנו שהקידוש יהיה במקום סעודה ועל כוס יין, עדיף לצאת ידי חובת הקידוש במקום סעודה ועל הכוס – ולכן מתכוונים שלא לצאת ידי חובת הקידוש מהתורה בתפילה, כדי לעשות את הקידוש בבית כדבעי. והיא גופא, בשל כך השמיטו מנוסח התפילה את הזכרת יציאת מצרים בתפילה, כדי שלא יצאו ידי חובת הקידוש מהתורה בתפילה, ומתוך כך יהיה הקידוש שמקדש אחר כך על הכוס ובמקום סעודה קידוש מן התורה.

ב. אמנם לדעת המג"א בתחילת הלכות קידוש בשבת (סימן רעא ס"ק א) אפשר מהתורה לצאת ידי חובת קידוש היום בתפילה, שכתב: "ונראה לי דמדאורייתא בקידוש שאומר בתפילה סגי, דקרא כתיב זכור את יום השבת, והרי זכר אותו, וקידוש במקום סעודה רבנן תיקנוהו. וכן מוכח בתוספות (פסחים קו, ב ד"ה מקדש) דלרבנו תם [הסובר שאין מקדים על הפת] מי שאין לו יין לא יקדש כלל, וקשה וכי יעקור מצות עשה דאורייתא [שהרי מהתורה אין צריך לקדש דווקא על יין], אלא על כרחך דדי בתפילה. וגם הבדלה יש אומרים דאורייתא היא, וכמו שכתב המגיד משנה (הלכות שבת פכ"ט ה"א), ואפילו הכי אמרינן בגמרא (ברכות לג, א) דבתחילה קבעוהו בתפילה".

לפי שיטה זו, שמהתורה יוצאים ידי חובת קידוש בתפילה, העיר הנודע ביהודה בהגהותיו דגול מרבבה על גליון השו"ע בהלכות קידוש (ס"ק ה) "ואמנם מה שאני מסתפק אפילו באיש המקדש ומוציא אשתו ובני ביתו, אם הנשים לא התפללו ערבית, והאיש כבר התפלל ערבית, ואם כן האיש אינו מחוייב מן התורה, והנשים שלא התפללו חייבות מן התורה, אם כן איך יוצאות בשמיעתן מן האיש", [ובהמשך דבריו דן הדגול מרבבה בשאלה זו מצד נוסף: "ואף שכל הברכות אף שיצא מוציא, היינו מטעם ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה, והרי כתב הרא"ש (ברכות כ, ב) שהאשה אינה בכלל ערבות לכך אינה מוציאה אלא למי שחיובו מדרבנן. ואני מסתפק אם האשה דאינה בכלל ערבות, דהיינו שהיא אינה עריבה בעד אחרים, אבל האנשים שקיבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל נתערבו גם בעד הנשים, ואם כן שפיר מוציא האיש את האשה אף שכבר יצא. או דילמא כשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות, כך לא קבלו האנשים ערבות בשביל נשים, וצ"ע"].

על כל פנים מבואר בדברי הדגול מרבבה, שהסכים בעיקר הדין עם המג"א, שמהתורה יוצאים ידי חובת קידוש בתפילה. אלא שעורר על כך, שלפי זה יוצא שאם האיש התפלל ערבית והאשה לא התפללה, הרי שהוא כבר יצא ידי חובת קידוש מהתורה ומחוייב רק מדרבנן לעשות את הקידוש על הכוס ובמקום הסעודה, ואילו האשה שלא התפללה נשארה מחוייבת בקידוש מהתורה – והיאך איפוא יכול האיש שמחוייב בקידוש מדרבנן להוציא את אשתו המחוייבת מדאורייתא.

ג. מנגד, מדברי הט"ז (סי' רעא ס"ק יט) מוכח שחולק על שיטת המג"א, ולדעתו אין יוצאים ידי חובת קידוש בתפילה, וז"ל: "מעשה בא לידי במדינות מעהרין, שעשיתי קידוש על כוס שהייתי סבור שהוא יין והיה מים, ובכלי שני שהיה עוד לפני היה בו יין, וכבר אמרתי הקידוש כולו. והעליתי בדעתי לכאורה לשתות היין האחֵר שבכלי השני, מטעם דקידוש על היין הוא מדרבנן, שדרשו באסמכתא זכרהו על היין אבל מדאורייתא סגי באמירה לחוד, כמ"ש התוס' בריש פרק ערבי פסחים בשם רבנו תם, ותקנתם לא היתה אלא להסמיך היין לקידוש דאורייתא, שבזה יקיים המצוה, אבל אם כבר יצא ידי המצוה מן התורה, לא הצריכו בשביל היין לעשות קידוש מחדש". וכתב הפרי מגדים (משבצות זהב שם) לדייק מדבריו: "וממה שכתב להסמיך לקידוש דין תורה, אתה רואה לכאורה שחולק על המג"א, וסובר שבתפילה אין יוצא ידי קידוש דין תורה".

כלומר, מדברי הט"ז שתקנת חז"ל לקדש על היין נועדה להסמיך את היין לקידוש דאורייתא משמע שלא כדעת המג"א, שכן אם יוצא ידי חובת הקידוש מהתורה בתפילה כהמג"א, נמצא שעל פי רוב אין הקידוש שעושים על היין קידוש מדאורייתא, כי תפילת ערבית היא לפני הקידוש, ואם כבר יצא בה ידי חובת קידוש דאורייתא, הרי שהקידוש שעל הכוס אינו קידוש מדאורייתא, ואילו בט"ז מפורש שתקנת חז"ל היתה להסמיך את היין לקידוש דאורייתא. ומוכח איפוא, שלדעתו אין יוצאים מהתורה ידי חובת קידוש בתפילה, וממילא שייך לומר שגדר הקידוש על היין הוא תקנת חז"ל להסמיך היין לקידוש מדאורייתא.

ואכן, הדגול מרבבה לשיטתו הנ"ל כדעת המג"א, העיר: "דברי הט"ז [שתקנת חז"ל היתה להסמיך היין לקידוש דאורייתא] תמוהים, דחובת דאורייתא כבר יצא בתפילה".

ד. על דעת הסוברים שניתן בתפילה לצאת ידי חובת קידוש מהתורה, הקשה המנחת חינוך (מצוה לא אות ה) מדברי הגמרא בפסחים שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום: "ואין חולק על מימרא זו, ופשוט דהוא מן התורה [אם כי יש להעיר, שאף שהרי"ף והרא"ש הביאו מימרא זו להלכה, אך ברמב"ם ובשו"ע לא נזכרה, וצ"ע]. ובלא הזכיר יציאת מצרים לא יצא כלל, כיון דנלמד מגזירה שוה, וגזירה שוה הוי כגופי תורה אפילו לענין עונש כמבואר בש"ס (כריתות ה, א) דכמה גופי תורה נלמד בגזירה שוה. והרי"ף והרא"ש הביאו מימרא זו שם. ועל פי זה אני תמה מאד על האחרונים, עי' מגן אברהם (סי' רעא סק"א) שכתב דבתפילת שבת יוצא ידי קידוש כי על היין הוא רק מדברי סופרים, ועי"ש בדגול מרבבה וכן בספר פרי מגדים וכל האחרונים כולם אחזו שער, דיוצא בתפלת שבת ידי קידוש היום מן התורה לאותן הפוסקים דקידוש על היין הוא רק מדרבנן, עיין בדבריהם. ולדידי תמוה מאד, כיון דבנוסח התפילה של ליל שבת אין אנו מזכירין יציאת מצרים, ודאי אינו יוצא מן התורה כלל, ומימרא מפורשת היא בלי חולק דנלמד בגזירה שוה. על כן ודאי אם לא הזכיר בקידוש באיזה נוסח שאומר לכבוד היום יציאת מצרים אינו יוצא מן התורה כלל, ואין אנו יוצאין מן התורה בתפלת שבת כלל. ונסתר כל הפלפול של הדגול מרבבה והמג"א, וצדקו מאד דברי הט"ז כיון דאמר נוסח הקידוש שנזכר יציאת מצרים יצא מן התורה, אבל בתפילה של שבת ודאי אינו יוצא כלל דאין שם זכר ליציאת מצרים".

ומוסיף המנחת חינוך: "אך ביו"ט שחל להיות בשבת, דאנו מתפללים יו"ט ומזכירין שבת ויציאת מצרים יוצאים מן התורה, אבל בכל שבתות השנה, נראה לי ברור דאינו יוצא בתפילה, כיון דליכא זכר ליציאת מצרים דנלמד מגזירה שוה". ומסיים: "ומקום הניחו לי בעזרת השי"ת ולא הרגישו בזה האחרונים. וגם אפשר אם רוצים להוסיף בנוסח התפילה זכר ליציאת מצרים מותר להוסיף, כמו כמה דברים שמוסיפין בתפילה, כי הנוסח אינו תורה וגם אינו מאנשי כנסת הגדולה, רק עיקר הדברים לזכור שבת כידוע חילוקי המנהגים".

והנה כדברי המג"א, מבואר גם בפני יהושע במסכת ברכות (נא, ב ד"ה במשנה) שהקשה על דברי המשנה (ברכות פ"ו מ"א) "בית הלל אומרים מברך [בקידוש] על היין ואחר כך מברך על היום", ובגמרא נאמר טעמם: "משום דתדיר קודם". והקשה הפני יהושע: "הא קידוש היום דאורייתא, ומה שמקדשין על היין הוא מדרבנן, ובכל דוכתא משמע בפשיטות דלעולם יש להקדים דאורייתא לדרבנן, ואין משגיחין במידי דתדיר". ותירץ: "אלא דנראה, דהא דקידוש היום דאורייתא לאו בסדר קידוש על השלחן דוקא יוצא ידי חובה, אלא דאפילו בקידוש בתוך התפילה נמי יוצא, אלא דמדרבנן תיקנו שיחזור ויקדש על הכוס".

ובהגהות מצפה איתן על מסכת ברכות (נא, א) הביא את דברי הפני יהושע, וציין שגם הרדב"ז (ח"ג סי' תלז) והצל"ח (ברכות שם) סוברים שמהתורה יוצא ידי חובת הקידוש בתפילה [והצל"ח לשיטתו, וכמו שכתב בדגול מרבבה, הנ"ל], וכתב: "ואינו נכון, דהא אמר בפרק ערבי פסחים דצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, ויליף לה מגזירה שוה דזכירה זכירה, משמע דהוי מהתורה, ובתפילה ליכא הזכרת יציאת מצרים". וסיים המצפה איתן: "ובזה אתי שפיר מה שהקשה בספר ישועת יעקב, דאיך יוצא לאשה ידי חובה מי שהתפלל ויצא ידי חובתו, דבתפילה לא יצא, משום דבעינן הזכרת יציאת מצרים".

הרי לנו כי הפני יהושע, הרדב"ז והצל"ח עומדים כולם בשיטת המג"א, שבתפילה יוצאים ידי חובת קידוש מהתורה. ועוד למדנו, שמה שהסתפק הדגול מרבבה, היה פשוט לבעל הישועות יעקב כי איש שהתפלל וממילא מחוייב בקידוש רק מדרבנן מכיון שיצא ידי חובת הקידוש מהתורה בתפילה, אינו רשאי לקדש עבור אשה שלא התפללה ומחוייבת בקידוש מהתורה. ואילו למצפה איתן היה פשוט לאידך גיסא, שאין כל בעיה לאיש לקדש עבור האשה, בגלל שגם האיש אינו יוצא ידי חובת קידוש מדאורייתא בתפילה מכיון שלא הזכיר יציאת מצרים, ושפיר שניהם מחוייבים בשווה, מהתורה.

ה. מחידושו של המג"א יש נפקא מינה למעשה, כמו שהביא המשנה ברורה (סי' רעא ס"ק ב) שמאחר וכבר יצא ידי חובת קידוש מהתורה בתפילה "על כן אם ספק לו אם קידש או לא, אינו צריך לחזור ולקדש, דספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג]. גם דקטן שהגיע לחינוך [שחיובו מדרבנן] יכול להוציא לפי זה אפילו לגדול בקידוש, אם הגדול התפלל כבר".

ברם לדינא, כתב המשנה ברורה: "ואולם יש לפקפק בזה הרבה, דהא קיימא לן לעיל (סימן ס סע' ד) דמצוות צריכות כוונה לצאת בעשיית המצוה, ומסתמא אין מדרך העולם לכוין לצאת את המצות עשה דזכור בתפילה, כיון שיש לו יין או פת ויכול לקדש עליהם אחר כך בברכה כדין, וטוב יותר שיצא אז המצות עשה דאורייתא משיצא עתה ויהיה בלא כוס ושלא במקום סעודה. ועוד כמה טעמים אחרים שיש לפקפק בזה, וכמו שביארתי בביאור הלכה, על כן יש למנוע מלצאת ידי קידוש על ידי קטן. ואפילו אם יזהר השומע לומר עמו מלה במלה, גם כן נכון למנוע מזה, אם לא שמונח לפניו גם כן פת או יין בעת הקידוש, וכדלקמיה בסוף סק"ג".

ובביאור הלכה, הרחיב לדון בדברי המג"א. בראשית דבריו ציין למש"כ בחידושי רעק"א "שהביא דמדברי הר"ן בסוגיא דנר חנוכה ונר ביתו מוכח דס"ל דקידוש על היין או על הפת הוא דאורייתא [וכן מוכח ג"כ בדברי הרשב"א שם בהאי סוגיא ע"ש]. וכן הביא שם עוד דמדברי הרא"ש בפרק ערבי פסחים מוכח גם כן דס"ל דבתפילה בלבד אינו יוצא בודאי. וביותר ס"ל דאפילו בקידוש גמור שלא במקום סעודה תיכף גם כן אין יוצא מהתורה, ולדעת רבינו יונה שם בקידוש גמור יוצא המ"ע דאורייתא אפילו שלא במקום סעודה". ולאחר מכן הביא את דברי הגמרא בפסחים שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, וכתב: "על המג"א, ושארי אחרונים שהעתיקו דבריו להלכה, קשה איך העלימו עין מזה, ושמעתי שבספר מנחת חינוך גם כן הפליא בזה על המג"א, ומחמת זה מסיק להלכה דלא כוותיה". ומסיים הביאור הלכה: "וגם בדרך החיים כתב דלכתחלה יש לחוש לגדולי הפוסקים שס"ל דאין יוצא מדין תורה [ידי חובת הקידוש] בתפילה. ומה שעוררתי עוד בפנים דהלא קיימא לן דמצוות צריכות כוונה, לזה התעורר בעל תוספת שבת, עי"ש".

בשו"ת יביע אומר (ח"א סימן טו אות כג) הוסיף והביא עוד דעות ראשונים ואחרונים, האם יוצאים ידי חובת קידוש מהתורה בתפילה, ומסקנתו לדינא כדברי הביאור הלכה, וז"ל: "נמצא שדעת כמה פוסקים ראשונים שאין אדם יוצא י"ח קידוש מה"ת בתפילה, הלא הם: רבינו יונה, והגאונים, והרשב"א בתשובה, והרי"צ גיאת, והתוס' סוטה (לב) והארחות חיים, והריטב"א, והר"ן, והריב"ש, לכולהו אין יוצאים בתפילה ידי חובת קידוש מהתורה. וכן דעת מרן הבית יוסף (סי' תרעח). [ויש לצרף דעת רש"י והראב"ן וסיעתם דס"ל דקידוש על היין הוי מהתורה]. ואע"פ שהר"י מטראני חולק וס"ל שיוצאים ידי חובת קידוש בתפילה, וכמו שכתב רבנו ישעיה הראשון בספר המכריע (סי' עא), וז"ל: והנכון בעיני לומר דנפיק אדם ידי חובה בקידושא דתפילה שמברך מקדש השבת, שאינו מהתורה לקדש בתפילה ועל הכוס, כי אם בתפילה בלבד וכו', אבל הקידוש שבסעודה הוא תיקון חכמים, עכ"ל. וגם הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' רצה) כתב כן, וסותר את עצמו במקומות אחרים. וכן דעת הרבה מגדולי האחרונים, המג"א, והאליה רבא, והפרי חדש, וכן פסק בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תלז). וכן דעת הפני יהושע והצל"ח ברכות (נא, ב), ובדגול מרבבה (סי' רעא). וכן כתב הערוך השלחן (סי' רעא וסי' ותרעח), והגר"ז (סי' רעא ס"ב), ובשו"ת עמק המלך (סי' ב) ועוד. מכל מקום להלכה נראה יותר כדעת רוב הראשונים הנ"ל, דס"ל שאין יוצא ידי חובת קידוש בתפילה. וכן כתבו גם כן הרבה אחרונים, וכדמוכח מדברי הט"ז (ס"ס רעא), והרב מטה יהודה שם. וכן כתב הטורי אבן (ר"ה כט). וכן דעת המנחת חינוך, והמצפה איתן ברכות (נא, ב), שאינו יוצא ידי חובה, מטעם שלא הזכיר יציאת מצרים בתפילה. וכן כתב הרב תוספת שבת, שאין יוצא בתפילה, משום שאינו מתכוין לצאת, וקיימא לן מצוות צריכות כוונה. וכן הסכמת החתם סופר והגרע"א, וכן כתב הגאון מליסא בדרך החיים, שיש לחוש לכתחילה לגדולי הפוסקים דס"ל שאין אדם יוצא ידי חובת קידוש מהתורה בתפילה, והביאו להלכה המשנה ברורה בביאור הלכה".

* * *

ו. ביישוב הקושיא היאך נקט המג"א שיוצא בתפילה ידי חובת קידוש מהתורה, והרי בגמרא בפסחים מפורש שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש, ואילו בתפילת שמונה עשרה של שבת לא מוזכרת יציאת מצרים, כתב הביאור הלכה: "ולענ"ד יש ליישב דבריו קצת, דסובר דהוא רק מדרבנן, והגזירה שוה הוא אסמכתא בעלמא, וגם דהגזירה שוה זכירה זכירה צריכינן להא דדרש בשבת פ"ו ע"ב ע"ש". כלומר, לדעת המג"א החיוב להזכיר יציאת מצרים בקידוש אינו חיוב מהתורה, ולמרות שבגמרא נלמד דין זה בגזירה שוה, וכתב המנחת חינוך ש'גזירה שוה' הוא לימוד מהתורה, חולק המג"א וסובר כי לימוד זה אינו אלא אסמכתא בעלמא, ואינו מהתורה.

בשו"ת יביע אומר (ח"א סימן טו אות ח) הוסיף: "וכן ראיתי עיקר התירוץ בשו"ת שערי דעה (ח"ב סימן ב), שהביא דברי הרב בנין של שמחה בשם גדולי רבני ליטא, שתמהו שהיאך אפשר לצאת ידי חובת קידוש מהתורה בתפילה, והרי לא הוזכר בו יציאת מצרים. וכתבו לתרץ, דמשמע להו להפוסקים דמימרא זו היא רק חיוב מדרבנן ואסמכתא בעלמא היא, ומשום הכי קבעוה על הכוס, אמנם מהתורה יוצא ידי חובה בהזכרת שבת בתפילה. וכן מורה פשטות ההל' בפרק ערבי פסחים, עכת"ד. והגאון מהר"ש מווילנא בשו"ת בנין שלמה (סימן כא) הביא תשובת אחיו הגאון רבי בצלאל הכהן ז"ל שעמד בקושיא זו, וכתב, דע"כ צ"ל דהך גזירה שוה אינה אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן, ומדאורייתא יוצא ידי חובה בתפילה, עי"ש".

עוד תירץ הביאור הלכה: "או דסובר דיוצא מן התורה במה שהזכיר יציאת מצרים סמוך לתפילה, דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, כמו שאמרו חז"ל, ולא צריכינן שיזכיר דוקא בקידושא גופא. אבל מכל מקום הוא דוחק, דהא מפסיק בג' ראשונות. ואולי אפשר לומר דכיון שמזכיר פסוק ושמרו בני ישראל את השבת וגו' תיכף להשכיבנו שהיא גאולה אריכתא, די בזה מן התורה, שיש בזה שבחו של היום שבת. ואף שלא הזכיר עדיין קדושת היום, וברמב"ם נזכר "שבח וקידוש", זה הלא יזכיר תיכף אחר ג' ראשונות, ובודאי לא נגרע המ"ע במה שהפסיק בג' ראשונות דהוא שבחו של הקב"ה, בין שבח שבת לקידושו, זהו הנ"ל ליישב דברי המ"א מפני חומר הקושיא. אבל לדינא צ"ע, דאולי כוונת הגמרא שיזכיר יציאת מצרים בתוך הקידוש, ובנוסח תפילתינו לא מצינו זה".

לפי תירוץ זה כתב בשו"ת יביע אומר (ח"א סימן טו אות יג) ליישב את שיטת הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ט ה"א) "שחיוב הבדלה נמי מהתורה, ונפקא ליה מדכתיב זכור את יום השבת לקדשו, שצריך לזכרהו בדברים בכניסתו וביציאתו. אם כן אמאי לא אמרינן יציאת מצרים בהבדלה, והא מקרא דזכור נפקא כמו הקידוש, וכמו שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש, הכי נמי בהבדלה. ולפי זה יש ליישב קצת שיוצאים ידי חובת הבדלה בתפילה, וסמוך לה מזכירין יציאת מצרים בקריאת שמע ואמת ואמונה. וכן ראיתי כעת במהר"ם שיק (מצוה לא). ומכל מקום אכתי לא איפרק מחולשא, דלמה לא תיקנוהו להדיא בהבדלה שעל הכוס כמו בקידוש, וצע"ק".

ז. מהלך אחר ביישוב המג"א מהקושיא בגמרא בפסחים, כתב ידידי רבי אשר וייס (מנחת אשר פרשת יתרו סימן לא), ולדעתו מה שאמר רב אחא "וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום", אינו לעיכובא [ואף שלמד זאת מגזירה שוה]. והביא ראיה לדבריו מדיני ברכת המזון, שגם שם נפסק שצריך להזכיר "ברית ותורה", ואין זה לעיכובא, אלא רק דין לכתחילה:

"ונראה בזה עיקר רס"ל להמג"א, דאף אם דרשה זו דצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום מהתורה, מכל מקום אין זה אלא לכתחילה, ולא לעיכובא. דאין עיכוב בכל דין תפילה וברכה אלא במהות ועיקר ענין ההודאה, וכיון שעיקר חיוב קידוש היום הוא להזכיר את קדושת היום, שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו", יוצא בזה ידי חובה אף דילפינן שלכתחלה צריך שיזכיר את יציאת מצרים. וכעין זה מצינו בברכת המזון דס"ל לרבינו יחיאל אחי הטור, דאף דצריך להזכיר בברכת המזון ברית ותורה, אין זה לעיכובא אלא לכתחילה, עיין בטור (או"ח סי' קפז) שהביאו. ואף לשיטת הטור דס"ל דאם לא הזכיר חוזר, אפשר דאין זה אלא מדרבנן, אבל מהתורה יוצא ידי חובה בדיעבד אף אם לא הזכיר. ועיין עוד בדברי הר"ן בפסחים (בדף קט"ז ע"א) דמה שאמרו דכל שלא אמר ג' דברים הללו בפסח לא יצא ידי חובה, היינו רק לכתחילה ולא לעיכובא. ועל כל פנים נראה בזה בדעת המג"א, דאף אם מהתורה צריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, אין זה מעכב, כיון שאין זה מעיקר דין קידוש היום, שכל מהותו לקדש את יום השבת".

ומבואר בדבריו שהסברא מדוע אי הזכרת יציאת מצרים בקידוש אינה מעכבת היא, משום שדין הזכרת יציאת מצרים בקידוש אינו מעיקר דיני הקידוש. ומאחר וה"מעכב" בדיני תפילה וברכה הם רק דברים שבמהות ועיקר הענין, ואילו הזכרת יציאת מצרים בקידוש אינו מהות הקידוש, שכן "עיקר חיוב קידוש היום הוא להזכיר את קדושת היום, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו" – לכן כאשר הזכיר את קדושת היום יצא בזה ידי חובה, כיון שזהו עיקר מהות הקידוש, ואף שלא הזכיר את יציאת מצרים, שהוא פרט נוסף בדין הקידוש, ולא עיקר מהותו.

ח. תוספת להבנת גדר זה, שדין הזכרת יציאת מצרים בקידוש אינו מעיקר דיני הקידוש, מבוארת בדברי מורי ורבי הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי, שחידש בספרו ברכת מרדכי (סימן א אות יז) כי ההלכה שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש אינה דין בקידוש, אלא מדיני זכירת יציאת מצרים:

"בעצם דין הזכרת יציאת מצרים בקידוש דילפינן ליה בגזירה שוה כמפורש בסוגיין, יש לדון גם מצד אחר, שכן לא התבאר אם הוה זאת מדיני הקידוש, או שמא הוי זאת מדיני מצות הזכרת יציאת מצרים, שכשם שנאמרו זמנים לקיום חובת מצוה זאת – ביום ובלילה, כמו כן נאמר עוד זמן לקיום מצות זכירתה – והוא בשעת זכירת השבת שהוא קידוש היום. והנפקא מינה נראה, בשלא הזכיר, האם הוי זאת לעיכובא במצות קידוש, או שהוה זאת לעיכובא במצות הזכרת יציאת מצרים בלבד, ואינו נוגע לקיום מצות קידוש של שבת". כלומר, ההלכה שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש אינה דין בקידוש – והיינו שמדיני הקידוש צריך להזכיר בו את יציאת מצרים, וממילא אם לא הזכיר, אין כאן קידוש. אלא הזכרת יציאת מצרים בקידוש היא מדיני זכירת יציאת מצרים – שהיא צריכה להיאמר בשעת הקידוש. ולפי צד זה, אי הזכרת יציאת מצרים בקידוש אינה דבר המעכב בקידוש.

לפי זה מיישב הגרב"מ את הקושיא על המג"א מהגמרא בפסחים: "דאף אם חובה מדאורייתא היא להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום כדילפינן לה מגזירה שוה. אף על פי כן, גם כשלא קיים חובה זאת, אבל לקיום מצות הקידוש אין זה נוגע. ולפיכך היטב אשר דברו המג"א וכל הצועדים בשיטתו, שלאחר תפילה של שבת, שוב אין המתפלל חייב בקידוש אלא מדרבנן, שכן חובתו מדאורייתא כבר התקיימה בתפילה". והיינו משום שאין דין בקידוש שיהא נזכר בו יציאת מצרים, וכאמור.

ט. ונראה שלפי יסוד זה מתורצת קושיא נוספת שהקשה המנחת חינוך (בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ד) "לכאורה כיון דילפינן מגזירה שוה דצריך הזכרת יציאת מצרים, אם כן להסוברים דגם הבדלה דאורייתא דהוי בכלל זכירה [כוונתו לשיטת הרמב"ם הנ"ל באות ו] למה לא תיקנו להזכיר יציאת מצרים בהבדלה". והוא מיישב בדוחק: "וצריך לומר דמכל מקום עיקר המצוה דזכור בקידוש היום, ולא ילפינן אלא קידוש ולא הבדלה, ומכל מקום קצת צ"ע".

ובספר שמירת שבת כהלכתה (פרק נח הערה יח) דן בקושיא זו, ובתחילת דבריו הביא לתרץ בשם שו"ת הר צבי (או"ח בהרר"י בשד"ה סימן קנז) "דמן התורה יוצא במה שהזכיר יציאת מצרים סמוך לתפילה, ולא מצריכנן שיזכיר דווקא בקידושא [ובהבדלה] גופא" [תירוץ זה כבר הובא לעיל [אות ו] בדברי היביע אומר]. והוסיף: "ויש לעיין דלפי זה מי שאינו מתפלל תפילת ערבית, כגון האשה שפטורה, יצטרך להזכיר ענין יציאת מצרים בזמן הבדלה, וזה לא שמענו. ושמעתי מהגרש"ז אויערבך, דנראה לו דכיון שאם נאמר דהבדלה מדאורייתא, הרי זה נלמד מקרא דזכור את יום השבת לקדשו, עי"ש ברמב"ם הנ"ל. וכיון שכן, נראה שגם הרמב"ם נתכוין דסגי במה שמזכירים פעם אחת בקידוש של תחילת השבת. וצ"ע, דלפי זה במי ששכח או נאנס ולא קידש בליל שבת, האם צריך להזכיר יציאת מצרים בהבדלה, אך גם יתכן דחשיב קצת כשינוי במטבע הברכות, עכ"ל".

אולם לפי המבואר לעיל, לא קשה כלל מדוע אין מזכירים יציאת מצרים בהבדלה כשם שצריך להזכיר בקידוש. שכן קושיא זו היא רק אם נאמר שחובת הזכרת יציאת מצרים בקידוש היא מדין קידוש היום בשבת, אז יקשה לפי דעת הרמב"ם שהוקש דין הזכרת השבת בכניסתה ליציאתה, מדוע לא מזכירים יציאת מצרים בהבדלה. ברם אם הזכרת יציאת מצרים בקידוש אינה אלא מדין זכירת יציאת מצרים, שאחד מזמני חובת הזכרת יציאת מצרים הוא קידוש של ליל שבת, ואין זה מעיקר הקידוש ומהותו, שפיר יש לחלק בין קידוש והבדלה, ולומר שנקבע זמן נוסף לקיום מצות זכירת יציאת מצרים בשעת קידוש היום של שבת ולא ביציאתה. ודברי הרמב"ם שלמד מהפסוק זכור את יום השבת לקדשו שצריך לזכרהו בדברים "בכניסתו וביציאתו", הם דין בזכירת השבת בלבד, ולא דין בזכירת יציאת מצרים.

י. אמנם הגרב"מ אזרחי העיר שלפי זה שהגדרת חיוב הזכרת יציאת מצרים בקידוש הוא מדיני זכירת יציאת מצרים, יוצא שנשים תהיינה פטורות מחובת הזכרת יציאת מצרים בקידוש: "אלא דלכאורה נמצא חידוש לפי זה, שהנשים אף על פי שהן חייבות בקידוש היום מדאורייתא, אף על פי כן לכאורה אינן זקוקות להזכיר יציאת מצרים. שהרי מצוה זאת, מצות עשה שהזמן גרמא היא, וכשם שהיא פטורה מכל חובת הזכרת יציאת מצרים, וכדהסביר זאת בארוכה השאגת אריה, שמצות עשה שהזמן גרמא היא, משום שיום ולילה תרי חובות נינהו וזמנה של זו אינו זמנה של זו. הוא הדין שתפטר גם ממצות זכירת יציאת מצרים בקידוש היום שהרי מצות עשה שהזמן גרמא היא, וצ"ע בזה".

והנה נדון זה, האם נשים מחוייבות בזכירת יציאת מצרים, הוזכר במשנה ברורה (סי' ע ס"ק ב) "ועיין בפמ"ג שכתב דלמאן דסובר זכירת יציאת מצרים בלילה הוא רק מדרבנן ואסמכתא אקרא, אם כן ממילא הוא מצות עשה שהזמן גרמא, ופטורות מן התורה רק מדרבנן חייבות, וכן כתב בספר ישועות יעקב עי"ש. ואפילו אם נימא דהוא מצוה מהתורה ביום ובלילה, מצדד בספר שאגת אריה (סימן יג) דהנשים פטורות מטעם דהזכרה דיום היא מצוה בפני עצמה, ואם לא הזכיר ביום אינו צריך להזכיר הזכרה זו בלילה, ומה שמזכיר בלילה היא מצוה בפני עצמה, עי"ש".

ומתוך כך כתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק נא הערה כג) "ולכאורה יש לעיין קצת לדעת אלה הפוסקים שאשה פטורה ממצות זכירת יציאת מצרים, איך האשה מוציאה את האיש בקידוש, והרי הוא חייב להזכיר יציאת מצרים בקידוש, ואין האשה עריבה במצוה שאין חייבת בה. ועי' בסימן רע"א (סע' ב בביאור הלכה סוד"ה דאיתקש) דמשמע שהאשה חייבת בהזכרת יציאת מצרים בקידוש". וכדי ליישב תמיהה זו, הביא בשם הגרש"ז אויערבך: "ואולי חיוב זה של הזכרת יציאת מצרים בקידוש אינו בכלל החיוב הכללי של [זכירת יציאת מצרים] כל בוקר וערב, אלא דין מיוחד לקידוש דילפינן בגזירה שוה מיציאת מצרים, וממילא כמו כל חיובי שבת, גם האשה חייבת בהזכרת יציאת מצרים בקידוש. ולכאורה משמע כן בסימן רע"א (סע' א בביאור הלכה ד"ה מיד) שכתב …ואף דבכל לילה צריך להזכיר וכו', עי"ש. וכן שמעתי מהגרש"ז אויערבך, דכך תיקנו לנו חז"ל, שאם מקדש בליל שבת צריך להזכיר יציאת מצרים בברכת הקידוש, וממילא גם האשה חייבת".

יוצא מדבריהם, כי השאלה כיצד נשים רשאיות לעשות קידוש לאנשים לדעת הסוברים שאינן מחוייבות בזכירת יציאת מצרים, תלויה בהגדרת חיוב הזכרת יציאת מצרים בקידוש. ולכאורה רק אם נאמר שההזכרה היא מדין הקידוש, אזי האשה מחוייבת להזכירו, כשם שהיא מחוייבת בעיקר דין הקידוש בשבת, כמפורש בשו"ע (סימן רעא סע' ב) "נשים חייבות בקידוש אע"פ שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, משום דאיתקש זכור לשמור, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם", וכפי שביאר הגרש"ז אויערבך. אולם אם הזכרת יציאת מצרים בקידוש היא מדיני זכירת יציאת מצרים, אכן יש לתמוה, הואיל ובדיני הזכרת יציאת מצרים נשים אינן מחוייבות, היאך תוכלנה להוציא אנשים ידי חובה בקידושן.

ותירץ הגרב"מ אזרחי: "ושמא יש לומר, שאם הוי זאת מדיני יציאת מצרים, אין זה דין זמן כההיא דיום ולילה, אלא שזמנו "בשעת קידוש" הוא ולא דין של זמן, ודו"ק היטב. ויש אולי להשוות כאן את דברי הרמב"ן הנודעים לענין נשים בספירת העומר, שלדעת הרמב"ן הנשים חייבות במצוה זאת. וההסבר הוא, שאין למצוה זאת "זמן", אלא שכל חובת המצוה לא שייכא בזמן אחר, וקיצרתי. ולעניינינו יש לומר, שכיון שחובת ההזכרה נאמרה על "קידוש", ולא על זמן מסויים, להכי אף הנשים חייבות גם במצוה זאת, אשר לפי זה, הנשים מוציאות ידי חובה את האנשים בכל פרטי הקידוש, גם בהזכרת יציאת מצרים וכהנ"ל, דכולהו כהדדי ברי חיובא נינהו גם בזכירת יציאת מצרים זו שבשעת קידוש".

יא. דרך נוספת ליישב את דברי המג"א מהקושיא עליו מהגמרא בפסחים, כתב בשו"ת בנין אב (ח"ב סימן כג), על פי מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, האם "זכר ליציאת מצרים" הוא עיקר דין השביתה בשבת, או שאינו אלא הוכחה למעשה בראשית.

בטעם שביתת השבת נאמר בדיברות ראשונות (שמות כ, יא) "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ… וינח ביום השביעי", בעוד שבדיברות אחרונות (דברים ה, טו) נאמר "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים… על כן ציוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת". ונחלקו הראשונים אם הנאמר בדיברות אחרונות הוא טעם נוסף לשביתת שבת. לדעת הרמב"ם (מורה נבוכים ב, לא) שני טעמים נאמרו בשביתת השבת: "להאמין בחידוש העולם כי יש אלו-ה בורא, ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים". [ואכן הנוסח הנאמר בקידוש בשבת: "ושבת קדשו באהבה ורצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית, כי הוא יום תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים", משמע כדבריו, ששני טעמים נאמרו בשביתת השבת].

אולם הרמב"ן (דברים ה, טו) הביא את דברי הרמב"ם, וחלק עליו, וביאר שיציאת מצרים אינה טעם לשביתת השבת, אלא כהוכחה למעשה בראשית, וז"ל: "ויציאת מצרים זכר לשבת, כי יזכרו בו ויאמרו ה' הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, וזה טעם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה ה' וגו', שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה, אבל אמר בקצרה "ויום השביעי שבת לה' אלקיך" שהוא יתברך שבת בו וינפש, ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו".

ולפי זה כתב הבנין אב: "ונראה שדין הזכרת יציאת מצרים בקידוש, אם מעכב הוא בדיעבד או לא, תלוי בביאור הכתוב "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", שממנו נלמד בגזירה שוה [בגמרא בפסחים, לעיל אות א] להזכיר יציאת מצרים בקידוש. לדעת הרמב"ם, בכתוב יש טעם לשביתת שבת כמו זכר למעשה בראשית, והכתוב בא להדגיש שיש להזכיר יציאת מצרים בקידוש, לפי שזה עיקר הזכירה בשבת, כמו זכירת שבת כזכר למעשה בראשית. ועל כן אם לא הזכיר בקידוש, חסר בעצם הזכרת שבת, ולא יצא ידי קידוש בדברים. אולם לשיטת הרמב"ן בביאור הכתוב, השבת הוא זכר למעשה בראשית, וזכירת יציאת מצרים אינה אלא כראיה למעשה בראשית, והלימוד בגזירה שוה הוא שיש להזכיר יחד עם השבת גם יציאת מצרים כדי לחזק האמונה והידיעה במעשה שמים וארץ. לפי זה יש לבאר שגם אם הלימוד מן התורה, זכירת יציאת מצרים אינה מעכבת את זכירת שבת. ואם זכר השבת בדברים, קיים מצות זכור את יום השבת, לפי שהזכיר עיקר שבת. ואע"פ שלא הזכיר יציאת מצרים, אין ההזכרה מעכבת, לפי שאינה מעיקר שבת. ודברי המגן אברהם כסברת הרמב"ן שזכירת יציאת מצרים מצוה, ואינה מעכבת הקידוש בדברים".

* * *

יב. בחידושי רעק"א על גליון השו"ע (ס"ק ב) כתב הוכחה נוספת לחידושו של המג"א שמהתורה יוצאים ידי חובת קידוש בתפילה: "ממה דלא מקדשין ביום הכיפורים שחל בשבת לצאת ידי קידוש דשבת דאורייתא, אלא על כרחך משום דיוצאים בתפילה", וסיים: "וגם לכאורה לאו דווקא בתפילה, אלא דכל שמזכיר שבת ואומר שבתא טבא, גם כן יוצא [ידי חובת קידוש] דמכל מקום הזכיר שבת, ודוק". ומבואר בדבריו חידוש גדול לדינא, שיתכן ויוצא ידי חובת קידוש מהתורה לא רק בתפילה, אלא גם באמירת "שבתא טבא".

ובביאור הלכה (סי' רעא סע' א ד"ה דאיתקש) תמה עליו: "ראיתי בחידושי רע"א שמסתפק דאולי יוצא המ"ע [של קידוש] באמירת שבתא טבא בלבד. ולפלא, דהרי הרמב"ם כתב דבעינן זכירת שבח וקידוש". וכוונתו לדברי הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ט ה"א) "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה". והיינו, שבאמירת "שבתא טבא" לכאורה לא מתקיימת זכירת השבת בדברי "שבח וקידוש", שזוהי מהות ה'קידוש' לדעת הרמב"ם.

אמנם בהגהות מנחת פתים על גליון השו"ע (סי' רעא) ובכף החיים (ס"ק ג) ציינו לדברי שו"ת הרשב"א (ח"ד סימן רצה) שכתב כי יוצאים ידי חובת קידוש מהתורה גם באמירת פסוקי שבת בקריאת "ויכולו" או "ושמרו", וז"ל: "קידוש היום מדאורייתא, כמו שמפורש בפרק מי שמתו, ולא נחלק אדם בדבר זה. ונוסח ברכות, ומקומן, מתקנת אנשי כנסת הגדולה… וכן קידוש היום, לזכור אותו בכניסתו כעין שבח וקילוס, כענין מאמרם (שבת קיט, ב) רבי חנינא שהיה אומר, נצא ונקבל פני שבת מלכתא כו', והיה מקלס ואומר בואי כלה בואי כלה, וכיוצא בזה בקריאת פסוקי קדושת השבת, בקריאת ויכולו, או ושמרו בני ישראל את השבת, וכיוצא באלו. וכל אחד ואחד אומר, כפי שיזומן לו מענייני שבחו, וקדושתו, והזכרת קדושתו, ובעל פה, ובלא שום נקיטת חפץ, לא כוסו ולא פתו. באו הם ותיקנו לכל נוסח אחד, במקום סעודה, ובחפץ. ותיקנו שיזכירו קדושתו על היין, לפי שאין אומרים שירה אלא על היין. ותיקנו להזכירו בתפילה, וקבעו לו ברכה רביעית. וכן בברכת המזון. ומה שאמרו 'זכרהו על היין', מדבריהם הוא".

מפורש איפוא בדברי הרשב"א, שמהתורה יוצאים ידי חובת קידוש גם ללא הזכרת יציאת מצרים [וכדברי המג"א. וצריך לומר כמבואר לעיל [אות ו] בביאור הלכה, שהלימוד בגמרא בפסחים שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש אינו מהתורה אלא אסמכתא בעלמא]. אך יתר על כן, מפורש בדברי הרשב"א שגם בהזכרת השבת "כעין שבח וקילוס", שלא על סדר התפילה, יוצא ידי חובת קידוש.

ולפי זה מובן חידושו של רעק"א, שגם אמירת 'שבתא טבא' נחשבת לקידוש, שכן בסגנון זה של דיבור הוא זוכר את השבת, וכמפורש בדברי המשנה ברורה (סי' שז ס"ק ה) וז"ל: "איתא בשל"ה, קיבלתי, אדם המבקר לחבירו בשבת בשחרית לא יאמר לו כדרך שאומר בחול צפרא טבא, רק יאמר לו 'שבת טבא' [בלשון קודש או בלשון חול כמנהגנו היום] כדי לקיים זכור את יום השבת". כלומר, באמירת 'שבתא טבא' מתקיימת זכירת השבת. ואם כן שפיר נחשבת אמירה זו לקידוש מהתורה, כי מתקיים בזה "לזכור אותו בכניסתו כעין שבח וקילוס".

יג. והנה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן לד) דן הגרא"י ולדנברג בשאלה: "מדוע אין מקפידין שלא להזמין במוצש"ק (וכן בימי החול הראשונים) מונית לנסיעה שנהגו איננו שומר שבת ובטוח שאינו שומע הבדלה וגם איננו אומר המבדיל בין קודש לחול [והוא הדין שלא לעלות לנסוע באוטובוס שנהגו הוא שכזה]. הא הנהג אסור מדינא במלאכה, ונמצא שמכשילים אותו בידים בעשיית מלאכה, ודומה זה להנפסק ברמ"א (או"ח סי' קסג סע' ב) שאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפני עור לא תתן מכשול". והביא הציץ אליעזר את דברי רבי יוסף כהן, אב"ד ירושלים, ש"הציע שיקדימו לומר לנהג 'שבוע טוב' והוא ישיב בכזאת לעומתו, וזה בעצמו יכול להיחשב כהבדלה כשם שמועיל לזה אמירת המלים המבדיל בין קודש לחול".

לאחר שנדפסו הדברים, כתב בתגובה רבי ישראל ועלץ, ראב"ד בודפסט, את הדברים הבאים, אשר הופיעו לאחר מכן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן לז) וז"ל: "בסי' ל"ד הביא בשם הגר"י כהן שדעתו שיקדימו לומר לנהג שבוע טוב והוא ישיב בכזאת לעומתו וזהו יכול להתחשב בהבדלה, ולדעת מעכ"ת אי אפשר לצאת באמירת שבוע טוב ידי חובת הבדלה, משום דבמילים אלה לא מוזכרת הבדלה בין קודש לחול, והאריך עוד בזה. וגם לזה אביא ראיה לדבריו, ראה בספר תשובה מאהבה על או"ח (ח"ב סימן רסג) שכתב אחרי שהנשים מדליקין ומברכין להדליק נר של שבת, בזה מקבלין את השבת ושוב גם הן אינן מחויבות מהתורה בקידוש, ואף נשים ובתולות שאינן מדליקין ואין מברכין מכל מקום יוצאים במ"ע זכור את יום השבת לקדשו כאשר מזכירין שהיום הוא שבת או במה שאומרים גוט שבת, הנה התורה אמרה זכור את יום השבת והרי זכרו אותו, ועיין מגן אברהם רע"א סק"א, והוין גם הם דרבנן ויכולים האנשים להוציאן, ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ויכולי' לברך על היין ולקדש אח"כ, ומזה הטעם הניחו ברכת להדלקת שבת לנשים ושוב גם הן בקידוש היום דרבנן עכ"ד. אמנם ראה בספר ישועות מלכו בהגהות על הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ט ה"א), זכירת שבת קודש וקידוש, עיין בהגהות רעק"א לאו"ח סי' רע"א שחוכך במברך שבתא טבא יצא ידי קידוש דאורייתא כמו בתפילה, ומדברי רבינו משמע דבעי דברי שבת, וזה אינו במשמע בברכת שבת טוב, דהוא כמו יום ד' טוב, ועיין רשב"ם פסחים ק"ד ד"ה הא נמי עכ"ד. ומדבריו ראיה גמורה לכת"ר דאי אפשר לצאת באמירת שבוע טוב ידי חובת הבדלה, דבמלים אלה לא מוזכרת הבדלה בין קודש לחול, כמו בשבת שאינו יוצא במברך שבתא טבא דאינו יוצא בזה".

הרי לנו מחלוקת הפוסקים, האם אמירת 'שבתא טבא' וכן 'שבוע טוב', נחשבים כקידוש והבדלה או לא. לדעת רעק"א נתבאר לעיל, כי יתכן ואמירת 'שבתא טבא' נחשבת לקידוש מהתורה, כי מתקיים בזה "לזכור אותו בכניסתו כעין שבח וקילוס". וסבר רבי יוסף כהן, כי גם אמירת 'שבוע טוב' נחשבת כהבדלה, כשם שמועיל אמירת המלים "המבדיל בין קודש לחול". לעומתם, נקט הישועות מלכו, ונתבאר לעיל שכן הוא גם דעת הביאור הלכה, שאין אמירת 'שבתא טבא' נחשבת לקידוש, כיון שאין בה דברי שבח וקילוס לשבת. וסבר הרב ועלץ, שהוא הדין שאי אפשר לצאת באמירת 'שבוע טוב' ידי חובת הבדלה, כי במילים אלה לא מוזכרת הבדלה בין קודש לחול.

ואילו הגרא"י ולדנברג השיב למכתבו של הגר"י ועלץ, וכתב: "אבל אני מוסיף ואומר שגם אליבא דהגרע"א שנוטה לומר שכן יוצאין באמירת שבתא טבא, וסובר כן גם התשובה מאהבה על או"ח סי' רס"ג שמצטטו כת"ר בדבריו. גם אליבא דידהו גם כן אינם יוצאים מיהת בהבדלה באמירת שבוע טוב, וגם הם יודו על כך. והחילוק הוא בפשיטות, דבקידוש דשבת מה דבעינן הוא שיזכיר דברי שבח בשבת, וסברי לכן הנהו רבנן דגם באמירת שבתא טבא כלול כבר דברי שבח לשבת [וסברי דלא משנה הדבר מה שאפשר בצורה כזאת לשבח גם א' מימי החול], וכדכותב התשובה מאהבה שם דהמצוה היא לזכור את השבת כדכתיב זכור את יום השבת והרי זכרו אותו. וכן ראיתי בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' רב) שכותב שהגרע"א כיון בזה לדברי שו"ת רשב"א (פ"ד סי' רצה) שכתב דבכל שבח וקילוס כגון ושמרו או ויכולו יצא ידי חובת זכרהו מהתורה, ובזה כותב להשיב גם על דברי הדגול מרבבה (בדומה לדברי התשובה מאהבה) מפני דהא הנשים בעת הדלקת נרות אומרות תחינות ושבח שבת קודש, אם כן בזה גופא יצאו כבר ידי חובת קידוש מהתורה, עי"ש. אבל משא"כ בהבדלה, דהמצוה היא לא רק להזכיר דברי שבח ובקשה לימי החול הבאים לקראתנו, אלא צריכים לכלול בה גם ובעיקר דברי שבח ליום השבת קודש היוצא, וכדהבאתי בדברַי מדברי הרמב"ם והחינוך שהבדלה היא חלק מזכירת שבת, ומצות ההבדלה היא לדבר בה דברים שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים, ולזה אין כל זכר באמירת שבוע טוב בלבד, ולכן הדבר ברור דכו"ע מודים בזה דאין יוצאים באמירת שבוע טוב יד"ח בהבדלה כלל ועיקר, ופשוט".

יד. מדברי רעק"א, התשובה מאהבה והציץ אליעזר, נוכל לשוב ולדון בהערת הדגול מרבבה [לעיל אות ב], שהסכים בעיקר הדין עם המג"א, שמהתורה יוצאים ידי חובת קידוש בתפילה, ועורר על כך, שלפי זה אם האיש התפלל ערבית והאשה לא התפללה, הרי שהוא כבר יצא ידי חובת קידוש מהתורה, ואילו האשה שלא התפללה נשארה מחוייבת בקידוש מהתורה, וקשה היאך רשאי האיש שמחוייב בקידוש מדרבנן להוציא אשה המחוייבת מדאורייתא.

אכן, לדעת הרעק"א, כאשר האשה תאמר 'שבתא טבא', או לפי התשובה מאהבה, כאשר היא תדליק נרות ותברך, יוצאת בזה ידי חובת קידוש מהתורה. ושפיר רשאי האיש שהתפלל ויצא ידי חובת הקידוש מהתורה בתפילה אליבא דהמג"א, להוציאה ידי חובה בקידושו – שהרי שניהם מחוייבים עתה בקידוש מדרבנן בלבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

פירוק סוכה בחול המועד

פירוק סוכה בחול המועד אחד מבני החבורה, ידידי ר' בן ציון יששכר דוב (בארי) קאהן הי"ו שהה בארץ ישראל בימי חג הסוכות, ולפני שחזר לביתו

קרא עוד

נשים במשלוח מנות

נשים במשלוח מנות הרמ"א (או"ח סי' תרצו סעי' ו) פסק: "אין שולחים מנות לאבל כל הי"ב חודש". רבים מנסים "לעקוף" את האיסור באמצעות משלוח מנות לאשתו של

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.