חיוב 'וקדשתו' לאחר מיתה

במצות 'וקדשתו' נכללים עניינים רבים, כפי שנדרש בגמרא (גיטין נט, ב) "לכל דבר שבקדושה – לפתוח ראשון ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון", ופירש רש"י: "בכל דבר כבוד, בתורה [לקבל עליה לתורה ראשון], בישיבה [לשאת דברים ראשון], בסעודה [לברך ראשון], אם בא לחלוק" [עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה]. כלומר, בכל דבר שיש בו ענין של כבוד, יש להקדים את הכהן מדין 'וקדשתו'.

בספרנו רץ כצבי (חלק ב סימן יא) הרחבנו את היריעה בביאור מצות 'וקדשתו', ונדונו השאלות הבאות: האם כהן אבל קודם להיות ש"צ לפני אבלים אחרים. וכן אם יש שני מוהלים ואחד מהם כהן, האם צריך לתת למוהל הכהן למול מדין 'וקדשתו', או כשיש לפניו שני תינוקות ואחד מהם כהן, האם יש למול קודם את התינוק הכהן. וכן במקרה שיש רק אתרוג אחד בקהילה, האם יש צורך לתת לכהן לברך ראשון על אתרוג זה. כמו כן דנו הפוסקים בעניינים רבים שבהם יש לבדוק האם הכהן קודם לאחרים מדין 'וקדשתו', לדוגמה: קדימת כהן בכניסה בפתח וביציאה, קדימתו בתור לנטילת ידים, קדימת כהן בצדקה, במתן הלוואה או בהשאלת חפצים.

אולם המכנה המשותף בכל נדונים אלו הוא דין 'וקדשתו' בחיי הכהנים, ונשאלת השאלה, האם יש מצוה להקדים את הכהן מדין 'וקדשתו' גם לאחר מותם, כגון:

[א] כשיש שני מתים בעיר ואחד מהם כהן, האם צריך להקדים ולקבור את הכהן הראשון מדין 'וקדשתו'. 

[ב] כשיש לפניו שתי הלוויות, האם יש מצוה להקדים וללכת ללווית הכהן מצד הדין של 'וקדשתו'.

א. בשו"ע (יו"ד סימן שנד סע' א) הובאה להלכה סדרי הקדימויות בהוצאת המת להלוויה: "עיר שיש בה שני מתים, מוציאין את הראשון ואחר כך מוציאין השני. ואם היו מלינים הראשון, מוציאין השני חכם ות"ח, מוציאין החכם. ת"ח ועם הארץ, מוציאין ת"ח. איש ואשה, מוציאין האשה מפני שקרובה לבית הניוול". ובהלכה זו לא הוזכר כלל דין קדימה להוצאת כהן שמת, כפי שהוזכר בשו"ע דין קדימת הכהן בברכת המזון (או"ח סי' רא סע' א) ודין קדימת הכהן בהלכות צדקה (יו"ד סי' רנא סע' ט). ולכאורה מוכח מזה שאין דין 'וקדשתו' לאחר מיתה, ולכן לא מצינו שיש להקדים הוצאת כהן שמת.

וכן נקט להלכה בשו"ת רבי שלמה אייגר (יו"ד סימן מז) בשאלה האם כהן שהוא אבל בתוך י"ב חודש קודם להיות ש"ץ לפני אבלים ישראלים, וסבר השואל שיש להקדים את האבל הכהן לאבלים הישראלים, וראייתו ממש"כ האליה רבה (סימן יג ס"ק טז) "אם יש ב' חזנים שוים, כהן קודם ללוי, לוי קודם לישראל". ומכאן לכאורה ראיה שלבחירת ש"ץ יש  להקדים כהן לישראל, ואם כן גם כהן שהוא אבל קודם להיות ש"ץ לפני ישראל. 

אולם הגר"ש אייגר כתב בדברי תשובתו לשואל: "דחילוק יש בין ש"ץ [שבזה פסק האליה רבה שכהן קודם] לאבלים [הנדון שבו נשאל], דמינוי ש"ץ אשר ראשית הכוונה לילך לפנינו ואשר יהיה שלוחא דציבורא להקשיב תפילתינו, ודאי כבוד הוא לו כי נשים בו ביטחוננו אותו, וכל שיש בו ענין כבוד יש בו משום וקדשתו. אבל מה שהאבל מתפלל ידע שאיש בא להגן על אביו שמת ואין כבוד לו [לכהן החי] עד שנהיה חייבים להקדימו בזה". כלומר, יש לחלק בין קדימות הכהן להתמנות לש"ץ שהוא ענין של כבוד, ובזה קודם הכהן מדין 'וקדשתו', ובין תפילת האבלים לפני התיבה, שהיא לזכות הנפטר, ובזה אין לכהן עדיפות על ישראל. 

הגר"ש אייגר מסיים בקושיא: "ואם תאמר מכל מקום כבוד הוא לאביו [הכהן שמת] שנחוש להגן עליו יותר מעל אחרים, יש לומר…דהיכן מצינו מצוה לכבד כהן אחר מותו, בכבוד אב מפורש כן בש"ס (קידושין לא, ב), וברבו מפורש כן ברמב"ם  בפ"ה מהל' תלמוד תורה, אבל בכהן לא מצינו כן". ומפורש איפוא בדברי הגר"ש אייגר, כי זכות הקדימה של כהן מדין 'וקדשתו' היא רק בחייו ולא לאחר מותו.

ומכאן פסק בשו"ת שבט הקהתי (חלק א סימן שכב) שאין לכהן זכות קדימה להוציאו לקבורה ראשון, כי חיוב 'וקדשתו' נאמר רק בחיי הכהן ולא לאחר מותו.

אך עדיין לא נתבאר מדוע אמנם אין דין 'וקדשתו' לאחר מיתה, כי הרי טעם הקדמת הכהן מדין 'וקדשתו' הוא משום כבוד הכהן, יש להבין מדוע שונה כבוד אביו ורבו שחייב לכבדם גם לאחר מותם, מכבוד הכהן שאינו מחוייב בו לאחר מיתה.

ובספר מגדים חדשים על מסכת ברכות (מו, א) כתב לחלק בין כבוד תלמיד חכם לכבוד הכהן, וז"ל: "דדווקא בת"ח ועם הארץ יש לת"ח דין קדימה על העם הארץ אף אחר מיתה, משום דהת"ח כבודו אינו מצד הגוף אלא מחמת התורה שהרבה קניינו, וזה לא נתבטל במיתתו, דרק הגוף מת אבל ענין כבוד התורה נשאר אצלו. משא"כ בכהן שקדושתו קדושת הגוף, וכיון שמת אין לו שום מעלה על הישראל, וצ"ע". ואמנם חילוק זה צ"ע, שכן לכאורה גם חיוב כיבוד הכהנים הוא מחמת הקדושה הכללית של שבט הכהונה, ולא בגלל  קדושת הגוף של הכהן המסויים שמת. ואם כן יש לומר שמאחר וחיוב הכיבוד נובע מקדושת הכהונה, וקדושת הכהונה קבועה ועומדת לעולם ועד, הרי שיש חיוב כיבוד לכהן גם לאחר מותו.

ומעתה חזרה למקומה השאלה, מדוע חיוב קדימה לכהן מדין 'וקדשתו' הוא רק בחייו ולא לאחר מותו, וצ"ב.

מצות 'וקדשתו' – לכהן הראוי לעבודה או לכהן ההאוכל מהקרבנות

ב. ונראה לבאר על פי דברי המג"א (או"ח סימן רפב ס"ק ו) "דמצות עשה דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן, דהא כתיב (ויקרא כא, ח) כי את לחם אלקיך הוא מקריב, וקטן לא בר עבודה הוא". וביאר המחצית השקל, שהמג"א למד כי טעם מצות 'וקדשתו' נובע ממה שנאמר בסמוך בפסוק: "וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב". ולפי זה נמצא שיש זיקה בין מצות 'וקדשתו', לבין היות הכהן "בר עבודה" – ראוי לעבודת הקרבת "לחם אלקיך" בבית המקדש. ולכן כהן שאינו ראוי לעבודה, אין חיוב לנהוג בו בדיני 'וקדשתו'. 

כמובן לפי זה, כהן שמת לא שייך בו כלל דין 'וקדשתו' שהרי אינו ראוי לעבודה.

[בשו"ת אבני חפץ (סימן עא) דקדק את יסוד דבריו של המג"א לפי ביאורו של מחצית השקל, בלשונו של רש"י בסוגיה בגיטין (נט, ב) שכתב על מאמר הגמרא "וקדשתו, לכל דבר שבקדושה", וז"ל: "וקדשתו כי את וגו'". ותמוה מה רצה רש"י להשמיענו בתוספת המילים "כי את וגו'" דהיינו המשך הפסוק: "כי את לחם אלקיך הוא מקריב", ולא הוסיף דבר בפירושו [וכבר עמד בדקדוק זה בעל התורה תמימה בחומש ויקרא פרק כא אות נג]. וכתב האבני חפץ: "דבר גדול השמיענו רש"י בזה, כי רצה לעורר אותנו, שנשים לב לסוף הכתוב של וקדשתו, שנתן טעם לדבריו, מדוע יש לקדש הכהן, כי את לחם אלקיך הוא מקריב, ומזה יש להוכיח גדולות ונצורות, שכל החיוב של וקדשתו עם כל הפרטים המסתעפים ממנו, והיינו לקדשו לכל דבר שבקדושה, לא שייך רק בכהן שמקריב לחם אלקים, כלומר שעובד עבודה במקדש"].

אולם הפרי מגדים (או"ח סימן קלה, משב"ז אות ח) מסתפק אם גם כהן בעל מום נשאר בקדושתו וקורא ראשון. והביא את דברי המג"א ש"קטן לא בר עבודה הוא", וכתב: "ולפי זה בעל מום נמי לאו בר עבודה הוא. וכי תימא לחם אלקיך הוא מקריב, אכילה בכלל, קטן נמי אוכל, ומה בכך דאין חולק, עיין רמב"ם (מעשה הקרבנות פ"י הי"ז), ואם כן צ"ע מאי שנא קטן מבעל מום". כלומר, לדעת הפמ"ג, המג"א סבר שאין הבדל בין כהן קטן שאינו ראוי לעבודה לבין כהן בעל מום שאינו ראוי לעבודה, ולכן גם בכהן פסול ובעל מום אין דין 'וקדשתו' כי אינו ראוי לעבודה בבית המקדש. 

מכל מקום מסיים הפמ"ג "וצ"ע שאין מדקדקין בזה כלל", כלומר, העולם נוהגים לקיים מצות וקדשתו בכהן בעל מום אע"פ שאינו רשאי לעבוד בבית המקדש, ולכן יתכן לומר בפירוש הכתוב "לחם אלקיו מקריב" הוא לאו דווקא לעבודת הקרבת הקרבנות בבית המקדש, אלא הכוונה לאכילה מהקרבנות. ולפי זה נאמרה מצות 'וקדשתו' הן בכהן קטן והן בכהן בעל מום שאוכלים מבשר הקרבנות. 

מתוך דברים אלו של הפמ"ג נמצא שיש להסתפק האם דין 'וקדשתו' נאמר רק במי שראוי לעבודה בבית המקדש, ולכן בכהן קטן או בעל מום לא יהיה דין 'וקדשתו'. או נאמר שדין 'וקדשתו' תלוי במי שראוי לאכול את הקרבנות, ואז יש חיוב 'וקדשתו' גם כלפי כהן קטן וכהן בעל מום.

כעין דברי הפמ"ג כבר העיר רבי עקיבא אייגר בהגהותיו בגליון השו"ע על דברי המג"א שאין חיוב 'וקדשתו' לכהן קטן כי קטן לאו בר עבודה הוא: "ולענ"ד הא איתא בספרא (פרשת אמור פרק א הלכה ו) הובא בספר החינוך להרא"ה (מצוה רסט) דקדושים יהיו לאלקיהם (ויקרא כא, ו) אתי לרבויי דמחוייבין לקדש כהן בעל מום, אע"ג דאינו בכלל את לחם אלקיך הוא מקריב". וכן הקשה המנחת חינוך (שם) על המג"א: "ובאמת כאן [בחינוך] מבואר להיפוך, דאף דאינו ראוי לעבודה מצוה לכבדו, וגם קטן אוכל קדשים כמו בעלי מומין, אך שאינו בחלוקה כמבואר בזבחים (צט, א) וברמב"ם (פ"י ממעשה הקרבנות ה"ז). על כן נראה לי לפי דעת המחבר [החינוך] דגם [כהן] קטן וחרש מצוה לכבדם". ומבואר כי ספקו של הפמ"ג אם יש חיוב 'וקדשתו' בכהן קטן או בכהן בעל מום, היה פשוט לרעק"א והמנחת חינוך, שיש לכבדם מדין 'וקדשתו'. 

נמצא לפי דעת רעק"א והמנחת חינוך, העובדה שהכהן אינו ראוי לעבודה אינה מבטלת את חיוב 'וקדשתו' כלפיו, כי חיוב 'וקדשתו' אינו נובע מכך שהוא ראוי לעבודה. ואם כן שוב חוזרת למקומה השאלה מהו ההבדל בין כהן שמת שאין בו חיוב 'וקדשתו', לבין אב ורב שיש בהם מצות כבוד לאחר מיתה.

ואכן הגרצ"פ פרנק בהערותיו על גליון המנחת חינוך, כתב לחלק בין כהן קטן לכהן בעל מום, כי קטן רשאי לאכול מהקרבנות, ואילו כהן בעל מום מחוייב לאכול. כלומר, לדעת הגרצ"פ, בכהן בעל מום מתקיים "את לחם אלקיך הוא מקריב" כי סוף סוף הוא מחוייב לאכול מבשר הקרבנות, ואם כן נאמר בו דין 'וקדשתו', ואילו קטן שאינו מחוייב באכילת קדשים אינו בכלל "את לחם אלקיך הוא מקריב", ולכן אין בו דין 'וקדשתו'. 

ומשמע איפוא, לדעת הגרצ"פ, בכהן מת שכמובן אין עליו כל חיובים, כמאמר הכתוב (תהלים פח, ו) "במתים חפשי" – אין דין 'וקדשתו'.

האם הכהן נשאר בקדושת כהונתו לאחר מיתה

ג. גם מדברי הרמב"ם בספר המצות (מצוה לב) יש לדון האם דין 'וקדשתו' נאמר לאחר מיתה, שהרי כתב: "שצוונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם, והוא אמרו יתברך וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדוש יהיה לך. ובא הפירוש וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. וכן אמרו [בספרא] קדושים יהיו לאלקיהם, על כרחם, והיו קדש, לרבות בעלי מומין. שלא תאמר אחר שזה אינו ראוי להקריב לחם אלקיו לאיזה דבר נקדמהו ונכבדהו, ולכן אמר והיו קדש, הזרע הנכבד כולו, תמים ובעל מום".

בדברי הספרא מפורש כי חיוב 'וקדשתו' אינו תלוי בהיות הכהן ראוי להקריב את לחם אלקיו, אלא זהו מדין הכבוד שיש לזרע הכהונה, והזרע כולל בין תמימים ובין בעלי מומים. והיינו, שחיוב 'וקדשתו' אינו חיוב פרטי לכהן מסויים, אלא חיוב כללי לכבד את כל מי שהוא מזרע הכהונה. ולפי זה יתכן שגם כהן שמת לא הופקע מכלל זרע הכהונה, ועדיין יש לנהוג בו דין 'וקדשתו'.

אולם מדברי שו"ת הריב"ש (סימן קכד) מוכח שאין הכהן נשאר בקדושת כהונתו לאחר מיתה. הריב"ש נשאל, האם צריך לקבור כהן על גבול בית הקברות. ובדברי תשובתו מנסה הריב"ש לעמוד על כוונת השואל, מדוע יהיה דין קבורת הכהן שונה מקבורת ישראל. ומעלה הריב"ש סברה, שמא כוונת השואל לחשוש מקבורת הכהן בין מתי ישראל מאחר והכהן יטמא מהישראל הטמון סמוך לו, ולכן צריך להרחיק את קבורתו ממנו, וז"ל: "אם מפני הטומאה, הא קיימא לן כר' יוחנן דאמר במסכת נדה (סא, ב) מאי דכתיב במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות, ואין אנו מוזהרין עליו מלקוברו בתכריכי כלאים… ועוד, שהוא בעצמו טמא טומאה חמורה שאין למעלה הימנה שהנוגע בו אב הטומאה ואי אפשר בו להוסיף טומאה על טומאתו". 

כלומר, לדעת הריב"ש מותר לקבור כהן ליד ישראל ואין לחשוש שהכהן יטמא מהישראל הסמוך לו, כי לאחר מיתה, כשם שכל מת פטור מן המצוות, כך גם כהן שמת אין עליו מצוות ואיסורים ואין מוזהר מלהיטמא, ולכן אין לומר שנרחיק את קברו "מפני הטומאה". 

ומתוך כך קובע הריב"ש שאין כל איסור לקבור כהן שמת בתוך מתי ישראל "לא מטעם מנהג ולא מטעם שום איסור". והוא מסיים: "ולכן איני רואה שום טעם להצריך לקבור כהן על הגבול, אם לא מחמת הכהנים הקוברים שלא יטמאו אחר שפירשו מלקוברו". מוכח איפוא מדברי הריב"ש, שאין הכהן נשאר בקדושת כהונתו לאחר מיתה, ופשוט לפי זה שאין כלפיו חיוב 'וקדשתו'.

קדושת הכהונה בכהן שמת וקם לתחיה

ד. בגמרא ברכות (מו, א) מובא שרב אבהו ערך סעודה לכבוד רב זירא לאחר שהבריא ממחלה, וכשביקש מר' זירא שיבצע על הפת, השיב לו ר' זירא "לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר בעל הבית בוצע". כלומר, מכיון שרבי יוחנן אמר שבעל הבית הוא הבוצע, טען רב זירא שעל רב אבהו לבצוע כי הוא בעל הבית. והקשו הראשונים, מדוע רצה ר' אבהו לכבד את ר' זירא לבצוע, וכי לא ידע את דברי ר' יוחנן שבעל הבית בוצע. ובספר כלי חמדה (סוף פרשת בראשית) מובאים דברי האדר"ת שתמה מדוע לא תירצו בפשטות שר' אבהו כיבד את ר' זירא לבצוע בגלל שר' זירא היה כהן. ותירץ האדר"ת על פי דברי הגמרא (מגילה ז, ב) "רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי [סעדו ביחד את סעודת הפורים], איבסום [השתכרו], קם רבה שחטיה לר' זירא, למחר בעי רחמי ואחייה" [למחרת התפלל רבה, ור' זירא קם לתחיה]. ולפי זה חידש האדר"ת, שלאחר שר' זירא קם לתחיה אין בו קדושת כהונה, מכיון שבשעת מיתתו פרחה ממנו קדושת הכהונה. ולכן כפי הנראה אירע המעשה המובא בגמרא בברכות שבו נפגשו ר' זירא ור' אבהו לאחר שרבה הקים לתחיה את ר' זירא, ואז כבר ר' זירא לא היה כהן כי נפקעה ממנו כהונתו, ולכן לא כיבדו את ר' זירא בזימון כפי שמכבדים כהן לברך בראשונה. 

ונמצא בדברי האדר"ת, כי בשעת מיתתו של הכהן נפקעה ממנו קדושת הכהונה, ולפי זה כהן שמת אין בו חיוב 'וקדשתו'.

אמנם הכלי חמדה תמה על דברי האדר"ת: "ולא אדע מה קאמר מר, דהרי כל כהן הוא כהן מחמת שהוא בן של כהן, וכיון דזה פשיטא שלא נפקע הקורבה על ידי המיתה, ואם כן הרי הוא גם עתה בן כהן, וממילא הוא כהן לכל העניינים". כלומר, כאשר כהן מת וחוזר לחיות, ודאי לא נפקעה ממנו קדושת הכהונה, מכיון שהוא ממשיך להיות בנו של אביו הכהן, ומהיכי תיתי לומר שדין כהונה נפקע ממנו כשחוזר לחיים. 

ומכל מקום, גם לדעת הכלי חמדה, לאחר מיתה פקעה קדושת הכהונה, ורק לאחר שהכהן חוזר לתחיה [כמעשה עם ר' זירא] סבור הכלי חמדה שיהיה לו דין כהן בגלל שקירבתו לאביו הכהן לא נפקעה על ידי המיתה, ולפיכך כשיחזור הכהן לחיות יהיה כהן בגלל היותו בנו של כהן.

תמיהה אחרת על תירוצו של האדר"ת, כתב רבי חיים ברלין, אב"ד מוסקבה, במכתבו (הובא בספר הזכרון לבעל הפחד יצחק, עמ' תרנט)  לאדר"ת: "ואינני מסופק במעכת"ר שיח' שחשב מחשבות מראש שיגיעני מכתבו היקר בימי הפורים ומרוב אהבתו אלי שקד להביאני לידי גיחוך. או אולי כרבה דבעי לחדודי לאב, יען כי לא אוכל להאמין כי נעלם ממנו גמרא מפורשת ריש פרק חלק (סנהדרין צ, ב) מנין לתחיית המתים מהתורה שנאמר ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים, אלא שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה, מכאן לתחיית המתים מהתורה. הרי מפורש דכהן שמת וחזר וחיה, חזר לקדושת כהונתו הראשונה. ובאמנה כי צחוק עשה לי אהובי הגאון שיח' בדבריו אלה".

ובמושכל ראשון, משמע כי לדעת הגר"ח ברלין, כהן שמת לא פקעה קדושת כהונתו. אולם אם נתבונן ונתעמק בדבריו, מסתבר יותר לומר, שבעיקר דין קדושת כהונה מודה הגר"ח לדעת האדר"ת שפקעה קדושת הכהונה, אלא שדעתו כדברי הכלי חמדה, שרק לאחר שיחזור הכהן לתחיה יש דין מיוחד שחזר להיות כהן בגלל שקירבתו לאביו הכהן לא נפקעה על ידי המיתה, ולכן כשיחזור הכהן לחיות יהיה כהן בגלל היותו בנו של כהן.

אמנם בספרנו רץ כצבי ח"ב (הערות קצרות אות ה) הערנו על מה שכתב הכלי חמדה מדברי הפוסקים שהביא המנחת חינוך (מצוה רסד אות יא) הסוברים שכהן שבא על אשת איש, אין לבן הממזר קדושת כהונה אע"פ שאביו כהן, ולפי זה נסתרת ההנחה שהניח הכלי חמדה, שאם הבן נחשב בן של אביו, הוא הדין שקדושת הכהונה של אביו עוברת אליו באופן מיידי, שכן בדברי פוסקים אלו מפורש מצב שהאבא הוא כהן גמור ומכל מקום לבנו הקרוב אליו אין כלל קדושת כהונה. ואם כן גם על ר' זירא נוכל לומר כמו שכתב האדר"ת, שאמנם לאחר הריגת ר' זירא, הוא חזר לחיים וחזר להיות הבן של אביו, מכל מקום קדושת הכהונה נפקעה ממנו, וכמו שמצאנו בדברי הפוסקים הנ"ל. ולכן אע"פ שהוא נחשב כבנו לכל דבר, אבל קדושת הכהונה נעלמה ממנו.

לעתיד לבוא כשיקומו הכהנים לתחיה יצטרכו משיחה חדשה לכהונה 

ה. והנה את קושיית הגר"ח ברלין תירץ רבי חיים סופר, ראש ישיבת כף החיים בירושלים (קובץ הר המור, חלק ז, ניסן תשמ"ה, עמ' 26) כי אמנם בגמרא מפורש שאף לעתיד לבוא יתנו תרומה לאהרן הכהן, ושמע מינה דתחיית המתים מן התורה, אבל עדיין לא נאמר שם שאהרן נשאר בקדושת הכהונה הראשונה שהיתה לו, ועדיין יש מקום לומר שלעתיד לבוא יצטרך משיחה לכהונה מחדש "וכאשר כתב להדיא רבינו הרמב"ן בספר המצוות (שורש ג) וז"ל, עוד יש לי ראיה על ענין זה שפירשתי מאמרם בראשון של יומא (ה, ב) כיצד הלבישן לאהרן ולבניו בימי המילואים, ותמהו כיצד הלבישן מאי דהוה הוה, אלא כיצד מלבישן לעתיד לבוא, לעתיד לבוא נמי כשיבואו אהרן ובניו משה רבינו עמם, כלומר נשאל לו. הנה סוברים כי לתחיית המתים יתקדש אהרן ובניו עמו במילואים, לפי שכבר בטלה משיחתן ממנו ומזרעו בשעת המיתה ויחיו אנשים מחודשים יצטרכו להתקדש כראשונה, ויהיו המילואים האלה נוהגים כהן, עכ"ל. ומפורש להדיא דסבירא ליה להרמב"ן דהמיתה אכן מפקעת קדושת הכהונה ומצריכה קידוש מחדש, והרי הוא במפורש כדכתב הגאון האדר"ת". 

מדברים אלו משמע לכאורה, כי קדושת הכהונה נפקעת לאחר מיתה.

ברם יש לדחות את ההוכחה מדברי הרמב"ן שקדושת הכהונה פוקעת לאחר מיתה ממה שלעתיד לבוא כשיקומו הכהנים לתחיה בתחיית המתים אמנם יצטרכו משיחה חדשה לכהונה, אבל לא בגלל שלא יֵחָשְׁבוּ אז ככהנים בגלל שקדושתם פקעה, אלא משום שיש צורך למשיחה חדשה בשל הדין של עבודת הכהנים. שכן יש לחלק בין קדושת הכהונה לבין עבודת הכהנים לעתיד לבוא, ויתכן שבאמת קדושת הכהונה נשארת בכהנים לאחר מיתה, אלא שעדיין צריכים משיחה לצורך עבודת הכהונה, ודין זה הוא מהלכות סדר עבודת הכהנים ולא מפאת שקדושתם פקעה. 

וכעין זה כתב הכלי חמדה בסיום דבריו על חידושו של האדר"ת: "אלא שלענין עבודה אולי צריך חינוך מחדש כמו כל כהן שהתחיל לעבוד שצריך חינוך, אבל לענין קדושת כהונה פשיטא שכל זמן שלא נפקע הקורבה אינו נפקע הכהונה". הרי שלפי הבנת הכלי חמדה, יש להבדיל בין קדושת הכהונה, שנשארת גם כשיקומו הכהנים לתחיה, לבין העבודה בבית המקדש שצריך משיחה מחדש, כמו כל כהן המתחיל לעבוד בבית המקדש יש צורך למשוח אותו קודם שמתחיל לעבוד, אע"פ שכבר לפני כן דינו ככהן לכל דבר ואוכל בתרומה בלא משיחה.

וכן מבואר בשו"ת קנין תורה (הלכות נשיאת כפים סימן יא) "ומה שרצו לדייק מדברי הרמב"ן בספר המצוות שהכהנים יצטרכו להתקדש מחדש אחר התחיה, לא ידעתי איפה נמצא דבר זה בדבריו, שכתב שם רק מאהרן ובניו ולא רמז כלל שכל הכהנים יתקדשו מחדש כשיקומו. אבל האמת דהרמב"ן איירי רק במילואים דכתיב בפרשת תצוה (שמות כח, מא) והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו, ומשחת אותם ומלאת את ידם וגו'. וזה שכתב הרמב"ן שיתחדש, וכלשונו הק' כי לתחיית המתים יתקדש אהרן ובניו עמו במילואים וכו', ויהיו המילואים האלה נוהגים בהן, ולא רמז כלל שיצטרך לחדש בכהונה, רק כמו בימי משה רבינו ובימי עזרא  שהיו כהנים מכבר, ונעשה  להם משיחה במילואים וכמו שהביא שם ממנחות (מה, א) אמר רב אשי מילואים הקריבו בימי עזרא. ובשולי הגיליון ציין מכמה מקומות דמתבאר להדיא דכהנים לא יצטרכו קידוש מחדש, וזה ברור. וקרא כתיב ברית כהונת עולם כפשוטו משמע. ועי' מדרש רבה נשא (פרשה יד, יב) וזה לשונו, זאת משחת אהרן ומשחת בניו, יכול שהם נמשחים מעתה, ת"ל זאת עוד אין נמשחים, אדין אני אומר לא ימשחו לימות המשיח אבל ימשחו לעתיד לבוא, תלמוד לומר זאת אינם נמשחים לעולם לעתיד לבוא".

קדושת הכהונה לאחר תחיית המתים 'פרטית' ותחיה 'כללית'

ו. ידידי רבי אברהם גערליצקי ר"מ בית המדרש אהלי תורה בניו יורק, כתב בספרו ימות המשיח בהלכה (עמ' שמה) שיש חילוק בין תחיה פרטית לתחיית המתים הכללית, כמו שביאר האדמו"ר מליובאויטש (ליקוטי שיחות חלק יח, פרשת חקת ב', סע' טו) "שבמתים לעתיד לבוא מוכרח הדבר שיחיו אז, והיינו דמצד הגוף יש בו תכונה וכו' שיחיה וזהו סדר שכלול בהגוף, ואם כן נמצא דגוף החי יש לו שייכות והמשך לגוף המת, משא"כ בבן הצרפתית ובן השונמית שהחיה אלישע שהתחיה היתה שלא על פי סדר המוכרח בגוף, כי אם בדרך נס וחידוש, דמצד עצמם היו מתים, הרי נמצא דגוף החי אין לו שייכות והמשך לגוף המת". 

על פי זה ביאר הרב גערליצקי: "דכל מה שיש לומר דאחר שמת וחזר וחי נפקע ממנו דין כהונה, זהו רק בתחיה כמו בר' זירא שהיה על ידי נס, ובמילא הוא מציאות חדשה, משא"כ בתחיית המתים שנקבע מעיקרא בהגוף שהוא מוכן לתחיה, הרי זה המשך אחד בגוף, ולכן לא נפקע משבט כהן דין כהונה".

לפי דברי הרב גערליצקי לא ניתן להוכיח מהמעשה של ר' זירא ורבא, לענין ביטול קדושת הכהונה, שהרי רק בנדון מיוחד זה של תחיה על ידי נס פקעה ממנו קדושת הכהונה ואין לו עוד דין 'וקדשתו', אולם לעתיד לבוא כשיחיו המתים ודאי יהיה לכהנים דין 'וקדשתו' כי קדושת הכהונה לא תפקע מהם.

ההבדל בין החיוב בכבוד אביו ואמו לכבוד הכהנים מדין 'וקדשתו'

ז. ומאחר ואין בידינו ראיה ברורה שקדושת הכהונה פוקעת לאחר מיתה, חזרה למקומה השאלה ששאלנו לעיל על דבריו של הגר"ש אייגר שאין חיוב 'וקדשתו' לאחר מיתה, מדוע שונה כבוד אביו ורבו שחייב לכבדם גם לאחר מותם, מכבוד הכהן שאינו מחוייב בו לאחר מיתה, שהרי לכאורה טעם הקדמת הכהן בחייו מדין 'וקדשתו' הוא משום כבוד הכהן, ואם כן כשם שיש חיוב כיבוד אב גם לאחר מיתה, כך היו צריכים לכבד את הכהן לאחר מותו.

בני אלי נ"י אמר לחלק בין החיוב לכבד את אביו ואמו ובין חיוב 'וקדשתו', משום שחיוב כיבוד אב ואם נובע מחובו להכיר להם טובה על שהביאוהו לעולם, כדבריו של ספר החינוך (מצוה לג) בביאור שורש המצוה: "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו". וממילא חיוב זה אינו נפקע לעולם, וחייב לכבד את הוריו גם לאחר פטירתם. 

ואילו חיוב 'וקדשתו' אינו חובה לכבד את הכהן אלא דין להבדילם מיתר שבטי ישראל, וכפי שביאר הגרי"ד סולובייצ'יק (הובא בחוברת מסורה, כרך טו, תשנ"ט) מדוע לא מצינו דין קימה וכיבוד לכהן כפי שמצינו באביו ורבו: "דשאני כיבוד אביו ורבו מכיבוד כהן. דאביו ורבו חייב לכבד הגברא של אביו ורבו. משא"כ וקדשתו אינו מדין כיבוד אלא הוא חיוב להבדיל את הכהן משאר ישראל, ועיין ברמב"ם (רפ"ד מכלי המקדש) וז"ל: הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות וכו'… ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהבינם לקרבן שנאמר וקדשתו… וממילא מצות וקדשתו אינו חיוב כיבוד אלא חיוב הבדלה גרידא, דמצוה להבדיל קדושת הכהונה מקדושת ישראל. ומשום הכי חיובו הוא רק בדבר שבקדושה, ולכן אינו חייב לקום לפניו דקימה היא מדין כיבוד. ומצות 'וקדשתו' אינו מדין כיבוד אלא מצות הבדלת הכהנים מישראל", עכ"ד. ומאחר וכך, פשיטא שאין חיוב 'וקדשתו' לאחר מיתה, שהרי  "להבדילם" שייך רק בחיים ולא לאחר מיתה.

קדימות כהן בקבורה ובמצות הלווית המת

ח. כפי שהבאנו בתחילת הדברים, לדעת הגר"ש אייגר, חיוב קדימה לכהן מדין 'וקדשתו' הוא רק בחייו ולא לאחר מותו. ומתוך כך נמצא שאם יש שני מתים בעיר ואחד מהם כהן, אין חיוב להקדים ולקבור את הכהן הראשון מדין 'וקדשתו'. 

כמו כן נשמע לפי זה, שאם יש לפניו שתי הלוויות, אין חיוב להקדים וללכת להלווית הכהן מדין 'וקדשתו'.

ידידי רבי אברהם אוזבנד, ראש ישיבת טלז בריברדייל, ניו יורק, רצה לחדש שיש חיוב להקדים את לוויית הכהן וכן עדיף ללכת ללווית הכהן מאשר ללווית ישראל, גם אם לאחר מיתה אין לכהן קדושת כהונה, כי כל דיני הכבוד שמכבדים נפטר נובעים ממה שהיה הנפטר בחייו [כגון אם היה ת"ח וכיו"ב], ולכן יש להקדים את הכהן גם לאחר מותו בגלל שהיה כהן, ולא בגלל שעכשיו הוא כהן. 

אולם השבתי לו, כי בשו"ע (יו"ד סימן שס סע' א) נקבע סדר קדימויות, שאם יש בעיר הלוויית המת והכנסת כלה לחופה, הכנסת כלה קודמת, בגלל ש"מצות החיים קודמת למצות המתים" (ש"ך שם ס"ק א). ומבואר כי מצות הלווית המת לא נובעת בגלל העבר אלא בגלל שעכשיו יש כבוד למת, ובשל כך קודם כבוד החיים לכבוד המתים, ומכאן שאין כבוד המת נובע בגלל העבר, ולכן עדיפה הכנסת כלה מלווית המת. ואילו היה ענין ההליכה ללויה בגלל העבר, אין כל סיבה שהכנסת כלה קודמת ללוויית המת, כי שתי המצוות נובעות מדין העבר. אלא ודאי חיוב הכנסת כלה קודם בשל מצוות ה"חיים" לעומת הלוויית המת שהוא עבור המת. 

מכל מקום בעיקר השאלה ביחס לקדימות הכהן בקבורה, ראיתי בספר דברי סופרים על הלכות אבלות (פרק יב הערה כט) שהביא בשם הגר"ח מבריסק לבאר את דיני סדר הקדימויות בקבורה המבואר בשו"ע (יו"ד סי' שנד) "עיר שיש בה שני מתים מוציאין את הראשון ואח"כ מוציאין השני", וביאר הגר"ח "דדין קדימה בקבורה אין זה מזכויות הנפטר אלא מדין אין מעבירין על המצוות, שמצוה הבאה ראשונה לידך יש לעשות ראשונה. והוכיח כן ממה שלא הובא דין זה ברמב"ם בהלכות אבלות, משמע שאינו מדיני הקבורה", עכ"ד. כלומר, לדעת הגר"ח ההלכה שיש להקדים קבורת אדם אחד לפני השני נובעת מדין "אין מעבירין על המצוות", דהיינו כשיש לפני אדם שתי  מצוות, עליו לקיים את המצוה הראשונה שבאה לידו, ומתוך כך יש לקיים בראשונה את מצות קבורת המת הראשון, כי מצוה זו באה לידו ראשונה. ולפי זה נמצא שכל סדרי הקדימה בקבורה, מי נקבר ראשון, אינם שייכים כלל לזכויות הנפטרים, ואם כן חיוב 'וקדשתו' שהוא ענין של זכות הכהן הנפטר, לא שייך בנדון השאלה את מי לקבור ראשון, את הכהן או את הישראל. 

והשאלה שנשארה היא האם יש חיוב ללכת להלוויית כהן מדין 'וקדשתו'. וכפי שנתבאר לעיל לדעת הגר"ש אייגר, גם בזה אין חיוב 'וקדשתו', שכן מצוה זו לא נאמרה לאחר מיתת הכהן, מכיון שבמותו פקעה קדושת כהונתו.

אולם בספר דרך שיחה (ח"ב עמ' קמה) מובא שהגר"ח קנייבסקי נשאל האם יש דין 'וקדשתו' בחיוב קבורה כשאחד המתים כהן, והשיב: "הרי יחזור לעבודה בתחיית המתים, ואין נפקע ממנו העבודה רק לעת עתה שיקום, ועדיף מכהן קטן שלא חלה עליו עדיין הקדושה". ועל כך טענו לגר"ח שדין 'וקדשתו' שייך רק בדברים שבקדושה, וקבורה זו מצוה ולא דבר שבקדושה. אולם הגר"ח דחה זאת באומרו: "הרי כתוב [שבכלל חיוב 'וקדשתו'] גם ליטול מנה ראשון, ולא משמע דהיינו דווקא בסעודת מצוה. ועי' בספר דרך אמונה (מתנות עניים פ"ח ס"ק נח) שלכל דבר כהן קודם, גם להלוואה וצדקה. ומה שאמרו הלשון לכל דבר שבקדושה, היינו אפילו דבר שבקדושה".