חינוך קטן לצניעות ואיסור יחוד

א. במשנה (מגילה פ"ד מ"ו) מובא כי "פוחח אינו קורא בתורה, אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו". ופירש רש"י: "כל שכרעיו נראים, ערום ויחף". ובסוגיית הגמרא (שם עמ' ב) הסתפק עולא "קטן פוחח מהו שיקרא בתורה". ופירש רש"י את הספק: "גדול פוחח הוא דאסור משום (דברים כג, טו) וְלֹֽא־יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, אבל קטן אינו מוזהר, או דלמא לא פליג מתניתין בין קטן לגדול". מסתבר כי מדובר בקטן שהגיע לגיל חינוך, שאם לא כן מדוע שיקרא בתורה, ואף על פי כן מבואר בדברי רש"י שאינו מוזהר בלאו ד"לא יראה בך ערות דבר".

ודברים אלו תמוהים, מדוע אין חיוב לחנכו באיסור זה, כפי שהעיר המגן אברהם (סימן עה ס"ק ז) על פירוש רש"י: "ולי צ"ע, דליתסר מדרבנן, מידי דהוה אכל עבירות שבתורה, ועי' סי' שמג". ואכן המשנה ברורה (ס"ק כב) פסק להלכה כי הקטן רשאי לקרוא קריאת שמע "נגד ערוות איש רק עד שיגיע לחינוך". 

ומפורש בדברי המג"א והמשנ"ב שיש לחנך קטן לאיסור "לא יראה בך ערות דבר" שלא יקרא קריאת שמע כנגד ערוות איש [והוסיף המשנ"ב כי "קטן בעצמו יוכל לקרות [קריאת שמע] כשהוא ערום עד בן ט' שנים", וכתב בפסקי תשובות (סימן עה ס"ק יד) כי ההיתר לקרוא כשהוא ערום עד גיל תשע "היינו מדינא, כשעשה כן מעצמו, אבל מדין חינוך יש לחנכו לזה גם בפחות מגיל תשע".

[וביישוב תמיהת המג"א על רש"י, תירץ בשו"ת חלק לוי (סימן לו) "על פי הגמרא בחולין (יג, א) דקטן יש לו מעשה ואין לו מחשבה, והוא הדין דיבור אין לו לפי פירוש רש"י (עי"ש בתוס' ד"ה ותבעי). ואם כן נהי דאסור לומר דבר שבקדושה לפני ערווה, אבל אמירת קטן לאו אמירה היא". כאשר קטן קורא בתורה או אומר קריאת שמע, אין זה נחשב כלל "אמירה". נמצא שאין כאן "אמירה" של דברי תורה כנגד ערוה, ולכן גם אין חיוב לחנך קטן להימנע מקריאת התורה וקריאת שמע כנגד ערוה. אולם לענ"ד תירוץ זה צ"ע מדברי האגלי טל (מלאכת חורש אות א ד"ה ואין להקשות) בביאור הגמרא בחולין הנ"ל: "זה הוא בעשה הקטן כלי, שדנין לגבי דידן אם מועיל מחשבתם להעשות כלי, בזה אמרינן שאין מחשבתם מועלת. אבל לגבי עצמם, מחשבתם מחשבה". ולפי דבריו מחשבתו של הקטן ודיבורו נחשבים "דיבור" כלפי עצמו, וחזרה למקומה קושיית המג"א, מדוע אין חיוב לחנך קטן באיסור "ולא יראה בך ערוות דבר", וצ"ע.

וכן יש לתמוה על דברי שו"ת חלק לוי ש"אמירת קטן לאו אמירה היא", דא"כ מדוע יש מצות חינוך בברכות וכן בקריאת שמע, וצ"ע].

חינוך קטנים לדיני צניעות

ב. והנה מדברי רש"י במגילה שקטן אינו מוזהר בלאו ד"לא יראה בך ערות דבר", היה נראה לכאורה שאין חיוב לחנך קטנים להימנע מהסתכלות בנשים, וכפי שנשאל רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים, בשו"ת שלמת חיים (סי' תרפט) "נסתפקתי בקטן, אם חל עליו איסור הסתכלות בנשים מצד חינוך, ואולי שייך זה ברש"י (מגילה כד, ב ד"ה בקטן) שכתב דקטן אינו מוזהר משום ערות דבר". 

אולם הגרי"ח זוננפלד קבע בנחרצות: "בוודאי ראוי לחנך גם הקטן בכל האפשר".

גם הגר"מ פיינשטיין נקט בשו"ת אגרות משה (יו"ד סי' קלז) שיש לחנך בנים ובנות בענייני צניעות, כדבריו במענה לשאלה האם צריך להפריד בין בנים ובנות בכיתת לימודים בעודם קטנים: "בדבר למוד במחלקה אחת ילדים וילדות, ודאי אף לקטנים וקטנות ביותר אין רוח חכמים נוחה מזה, דאף שעדיין אין בהן יצר הרע וחשש הרהור, מכל מקום הא צריך לחנך אותם להתרחק מנשים ואת הילדות מאנשים, וכשלומדים ביחד אדרבה עוד מתרגלים להיפוך – להתקרב, ויתרגלו מזה גם לכשיתגדלו שכבר יהיה בהן יצר הרע וחשש הרהור. ולכן אף שאין בזה שייכות חשש איסור עתה, שאף אם היו גם קטנים חייבים במצות, לא היה שייך בהו האיסור, מכל מקום הא יש חיוב חינוך".

אמנם בהמשך דבריו כתב האגרות משה כי נדון זה תלוי במחלוקת הראשונים שהבאנו בספרנו רץ כצבי – ירח איתנים (סימן כד) האם מצות חינוך מתקיימת כשהקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה, כגון כשאוכל בסוכה פסולה או נוטל לולב שאינו כשר. לדעת הריטב"א במסכת סוכה (ב, ב) חובה לחנך את הקטן לקיים מצוה כהלכתה, כגדול. ושיטה זו הובאה בדברי המגן אברהם בהלכות לולב (סי' תרנח ס"ק ח) והמשנה ברורה (שם ס"ק כח) שכתב: "הקטן לא יצא בנטילה כזה [של לולב שאול], דהא אינו שלו ולא מקרי לכם ולא קיים בו אביו מצות חינוך". אולם בהמשך דבריו כתב המשנה ברורה (שם) "ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול, דהא גם בזה מתחנך הבן למצות וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן", וכתב האגרות משה שמדברי שער הציון (ס"ק לו) משמע שכן דעתו נוטה להלכה.

ולאור מחלוקת זו כתב האגרות משה: "בעובדא דידן יהיה איפכא, דלהמג"א יהיה לקולא, כיון דמצות חינוך לדידיה הוא באופן שאם היה חייב במצות היה יוצא, ולכן הכא כיון שאף אם היה חייב במצוות לא היה שייך לאסור עליו, אין לאסור גם מדין חינוך. ולחולקים, דחינוך מקיים אף שלא הקנה לו, משום דעכ"פ מתרגל ומתחנך בזה לקיים במצוה כשיתגדל, לכן יש לאסור שילמדו יחד כדי להרגילם ולחנכם להתרחק מנשים – אף שאין בזה שייכות איסור, אף אם היו חייבים במצות". קטן אינו מקיים את המצוה להיזהר בענייני צניעות ככל הדינים שהגדול מקיים מצוה זו, משום שאפילו אם הקטן  "היה חייב במצוות, לא היה שייך לאסור עליו". ולכן לדעת הראשונים והמג"א שלא מקיימים מצות חינוך אלא אם כן נעשית בכל פרטיה כפי שגדול מקיימה, אין חיוב לחנך קטן לצניעות. אולם לדעת הראשונים שמצות חינוך מתקיימת גם כשהקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה, יש חיוב לחנך קטנים בענייני צניעות.

ועל פי זה הכריע האגרות משה: "נמצא שלמה שמשמע משער הציון שהמשנה ברורה סובר כיש מהאחרונים דלא כהמג"א [שמצות חינוך מתקיימת גם כשהקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה], יש לאסור [ללמד בנים ובנות קטנות ביחד] גם מדינא. אך לרוב האחרונים שסברי כהמג"א [שמצות חינוך מתקיימת רק כשהקטן עושה את המצוה כתיקונה], אין לאסור מדינא". ומסיים את דבריו: "אבל [גם לדעת המתירים מדינא] רוח חכמים ודאי אין נוחה מזה לכו"ע, וגם הוא ספיקא לדינא אף בקטנים ביותר".

לבוש צנוע של בנות קטנות – מדין חינוך לצניעות או כדי שלא יבואו גדולים להרהר

ג. בדברי האגרות משה נתבאר איפוא, שיש חיוב לחנך בנות קטנות לצניעות, ומנדון זה מסתעפת שאלה נוספת: האם חובת ההקפדה על לבושן הצנוע של בנות קטנות נובעת מדין מצות חינוך לצניעות, או הסיבה היא למנוע מהגדולים הרהור בהסתכלות במקומות המגולים שלהן, ולא מחמת חיוב החינוך, ונפקא מינה מאיזה גיל חובה להלבישן בצניעות.

מרן השו"ע (או"ח סימן עה ס"א) פסק: "טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, אפילו היא אשתו, אסור לקרות קריאת שמע כנגדה". וכתב המשנה ברורה (ס"ק א) "מפני שזה מביא לאדם לידי הרהור כשמסתכל בו, בכלל ערוה היא,  ואסור לקרות או להזכיר שום דבר שבקדושה נגד זה כמו נגד ערוה ממש". ובביאור הלכה (שם ד"ה טפח) הביא מדברי ספר שלחן שלמה "דשיעור זה שייך אפילו בקטנה מבת שלוש ואילך שהיא ראויה לביאה". ומבואר בדבריו שאסור לקרוא קריאת שמע כנגד מקום המגולה בגופה של קטנה כבר מגיל שלוש, כי מגיל זה ואילך יש חשש שההסתכלות במקומות המגולים בגופה מביאה לידי הרהור.

אולם החזון איש (הלכות קריאת שמע סי' טז ס"ק ח) כתב על דברי הביאור הלכה: "ולמאי דמבואר לעיל דכל הני אינה ערוה בעיקרו אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא, היה נראה דכל שאין דעתן של בני אדם עליהן מחמת קטנותן, מותר". והוסיף: "מכל מקום זו שאין יצר עליהן מחמת קוטנן, הדעת נוטה שלא אסרום חכמים ואין כאן שיעור בשנים אלא לפי מציאותן וקטנות גופן". לדעת החזון איש אי אפשר לקבוע את גיל שלוש, כגיל שהמקומות הגלויים בגופה של הקטנה נחשבים "ערוה" שאסור לקרוא כנגדם קריאת שמע, כי אין שיעור קבוע של גיל בנושא זה, אלא הכל "לפי מציאותן וקטנות גופן", וכל זמן "שאין יצר עליהן מחמת קוטנן, הדעת נוטה שלא אסרום חכמים".

וכדברי החזון איש פסק בשו"ת יביע אומר (ח"ו או"ח סי' יד) "לענין בנות קטנות שדרכן בכך ואין לחוש בהן להרהור יש מקום לסמוך על האחרונים המקילים בזה. הלא הם החזון איש, ומהר"ם בריסק, והחלק לוי, שפסקו להקל בזה. ובדברי סופרים שומעים להקל. ומ"מ המחמיר לעצום עיניו בשעת קריאת שמע ותפילה כדי שלא יסתכל בהן, תבוא עליו ברכה". וכן הכריע בשו"ת אור לציון (ח"ב פ"ו סי"ב) "יש אומרים שמבת שלוש שנים יש לה דין טפח באשה ערוה [ביאור הלכה], ויש אומרים שאין לה דין טפח באשה ערוה עד זמן שתראה כגדולה שיש בה חשש הרהור [חזון איש], ובדרך כלל הוא מגיל שש או שבע שנים, והמיקל יש לו על מי לסמוך".

והנה מדברי הביאור הלכה והחזון איש והפוסקים שהכריעו כדבריו, משמע שאין מצות חינוך להקפיד על לבושן הצנוע של בנות קטנות, אלא הנדון הוא מהו הגיל שגופן המגולה נחשב "ערוה" שאסור לקרוא כנגדה קריאת שמע, וכפי שהובא בספר אמת ליעקב (או"ח סי' עה ס"א) בשם רבי יעקב קמינצקי ש"העיקר להלכה כשיטת החזון איש שאין כאן שיעור בשנים אלא לפי מציאות וקטנות גופן. ופשיטא דעד חמש שנים אין צריכה לכסות לשיטת החזון איש, אבל מחמש שנים ואילך יש להסתפק בכל קטנה וקטנה אי יש לה התפתחות וגידול כאשה ואם שייך בה הרהור, ואז צריך לכסותה. ואין זה מטעם חינוך, אלא כנ"ל".

והיה מקום להסיק מכך שאין חובת ההקפדה על לבושן הצנוע של בנות קטנות מדין מצות חינוך לצניעות.

ד. אמנם בספר ארחות רבינו (הוספות או"ח ח"א) מובא כי הגר"ח קנייבסקי שאל את החזון איש עד איזה גיל מותר לקרוא קריאת שמע כנגד המקומות המגולים של קטנה, והחזון איש השיב: "עד בת שבע בערך". והגר"ח הוסיף כי שמע מאחד מתלמידי החזון איש, רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, כי החזון איש אמר לו "שיש להלביש קטנה בצניעות וגרביים ארוכות מגיל שלש מטעם חינוך. ולפי זה מה שמרן החזון איש התיר, היינו לענין לומר דבר שבקדושה כנגדה, אבל מכל מקום צריך להלבישה שיהיה גופה מכוסה כמו ילדה גדולה מטעם חינוך". ועוד אמר החזון איש כי "ילדות אף שלובשות גרביים ארוכות צריך להלבישם שמלות שאורכן יהיה יותר מהברך". 

ומדברים אלו נראה שאין ללמוד מהיתרו של החזון איש לקרוא קריאת שמע כנגד המקומות המגולים בגופה של קטנה עד גיל חמש, שש או שבע, שאין חיוב לחנך קטנות ללבוש בגדים צנועים המכסים את המקומות בגופה עד גיל זה. כי החזון איש התייחס בספרו רק לדין אמירת קריאת שמע כנגד ערוה, ובזה התיר לקרוא קריאת שמע גם כשהקטנה בת שלוש כל זמן שלא הגיעה לגיל שיש חשש הרהור [דלא כהביאור הלכה]. אולם מדברים שאמר בעל פה מתברר כי דעתו היתה שכבר מגיל שלוש יש חובה לחנך בנות קטנות להתלבש בצניעות.

וכן נקט בשו"ת דעת סופר (או"ח סי' יא) שכתב: "בדבר אשר התחילו איזה בעלי בתים להלביש את בנותיהם הקטנות בבתי שוקיים קצרות מגולות טפח, ומקלם הגיד להם שבקטנות אין קפידא בזה. בודאי החיוב להרים כשופר קולו על דבר זה שלא יפשה המספחת בעור ויהיה נדמה להם כהיתר למו, למחות באין הפוגות, כי מלבד החיוב לחנך הקטנות בדרכי הצניעות שלא להרגילם ח"ו בבגדי פריצות כי אם יגדלו בקושי ילמדם וכטעמא דתרומת הדשן בקטן שאסור לספויי בידיים כדי שלא להרגילו, שייך אף בקטנות ביותר מג' שנים טפח מגולה ערוה". 

וכאמור לעיל, גם בדברי האגרות משה [אות ב] מפורש החיוב לחנך בנות לשמור על גדרי הצניעות, כדבריו: "אף שעדיין אין בקטנים וקטנות יצר הרע וחשש הרהור, מכל מקום הא צריך לחנך אותם להתרחק מנשים ואת הילדות מאנשים".

לסיכום: בדברי המג"א והמשנ"ב מפורש החיוב לחנך קטן לאיסור "לא יראה בך ערות דבר" שלא יקרא קריאת שמע כנגד ערות איש. ובפסקי תשובות (סי' עה אות א) הוסיף: "ובצוואות והנהגות גדולי הדורות מצינו שהזהירו מאד בשמירת כל פרטי ודקדוקי הלכות אלו, והחובה לחנך הילדים לכך, כי עונש המזלזל בזה [באיסור "לא יראה בך ערות דבר"] מפורש בתורה [בהמשך הפסוק שם] "ושב מאחריך", שגורם להסתלקות השכינה".

ובדברי האגרות משה נתבאר שיש לחנך בנים ובנות לשמור על גדרי הצניעות, גם בגיל שאין יצר הרע וחשש הרהור.

ולדעת החזון איש מחמת החיוב לחנך בנות קטנות בדיני צניעות, יש להקפיד "שיהיה גופן מכוסה כמו ילדה גדולה מטעם חינוך". וכן מבואר בדעת סופר שיש לחנך בנות קטנות "בדרכי הצניעות שלא להרגילם ח"ו בבגדי פריצות".

וכפי שסיכם את הדברים בספר פסקי תשובות (סי' עה אות ז) "ויש לחנך את הילדים והנערים ככל האפשר ולפי גילם לאיסור הסתכלות, אף שלדידם בדרך כלל אין זה אלא ראיה לפי תומו, מכל מקום ישתרש אצלם ההרגל גם כשיתבגרו ויהיה בגדר הסתכלות, ולכן יש להרגילם כבר מקטנותם לגינוני צניעות וקדושה והתרחקות מעריות ואביזרייהו. וכשם שחובה על כל אחד ואחד מישראל להישמר ולהיזהר בענייני קדושה וטהרה, כך מצוה וחוב עוד יותר גדול על כל אחד להקדיש מעתותיו לפקח ולהשגיח בחינוך בניו בזה, הנסיון מוכיח שהיראה הנקנית בימי הילדות עומדת לעד, והוא בכלל דברי המשנה (אבות פ"ג מי"ג) כל שיראת חטאו ומעשיו קודמים לחכמתו, שזה וזה מתקיימים בידו, ונקבעים בלבו כיתד לא תמוט". 

•     •     •

משנוכחנו לראות כי יש חובת חינוך קטנים וקטנות לענייני צניעות, יש לעיין האם יש חובה לחנכם בדיני איסור יחוד. 

לשם כך עלינו לעיין ביסודות האיסור: למי אסור להתייחד עם מי, מאיזה גיל, והאם האיסור מהתורה או מדרבנן.

איסור יחוד – מהתורה או מדרבנן

ה. במסכת קידושין (פ, ב) אמר רב יוחנן משום רבי ישמעאל: "רמז ליחוד מן התורה מנין, שנאמר (דברים יג, ז) כי יסיתך אחיך בן אמך", וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית. אלא לומר לך, בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה". מפשטות לשון הגמרא "רמז ליחוד מן התורה" משמע כי האיסור להתייחד עם ערוה אינו מן התורה.

וכך אמנם פסק הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פכ"ב ה"ב) "איסור ייחוד העריות מפי הקבלה". וביאר הסמ"ג (לאוין קכו) "וכתב רבנו משה שאיסור יחוד עריות מפי הקבלה, אמנם רמזוה על המקרא בפרק בתרא דקדושין". וכן ביאר הבית יוסף (אבן העזר סימן כב) "אף ע"פ שאמרו ייחוד דאורייתא, לאו למימרא שהוא כתוב בתורה, שהרי אמר רמז לייחוד מן התורה מנין, ולשון רמז מוכיח שאינו מפורש אלא רמז בעלמא". ומבואר בדבריהם שהאיסור להתייחד עם ערוה אינו איסור דאורייתא אלא איסור "מדברי קבלה", שיש לו "רמז" מן התורה.

וכך גם משמע מפירושו של רש"י לדברי הגמרא (קידושין פא, א) "אמר רב מלקין על ייחוד", ופירש רש"י: "מכת מרדות". כלומר, מכיון שיחוד אינו איסור דאורייתא, העובר על איסור זה אינו נענש במלקות התורה, אלא במכת מרדות מדרבנן – בכדי למנוע ממנו להרגיל את עצמו לנהוג כן, וכמו שפירש רש"י (חולין קמא, ב) "מכת מרדות, רידוי בתוכחה שלא ירגיל בזה, ואין לה קיצבה אלא עד שיקבל עליו". וכן ביאר הב"ש (אבן העזר סימן כב ס"ק א) "דאינו אלא רמז מתורה, לכן אין מלקין אותו אלא מכות מרדות".

אולם לדעת הסמ"ג "ייחוד דאורייתא הוא", וכן נראה מדברי הטור (אבן העזר סימן כב) שכתב: "אסור מן התורה לאיש שיתייחד עם הערוה, בין ילדה בין זקנה". וכתב הב"ח (שם) "ואף ע"ג דהרמב"ם כתב דאיסור יחוד עריות מפי הקבלה היא, מכל מקום מדקאמר בסוף קידושין רמז ליחוד מן התורה מנין וכו' ובפרק אין מעמידין (עבודה זרה לו, ב) אמרו בפירוש יחוד דאורייתא הוא, משמע דאסור מן התורה. ולכן כתב רבנו [הטור] אסור מן התורה, וכן נראה דעת הסמ"ג".

גם לדעת הסוברים שייחוד עם ערוה אסור מהתורה [סמ"ג וטור], יחוד עם פנויה אינו אסור אלא מדרבנן, כמפורש בסוגיית הגמרא בקידושין (פ, ב) ובדברי הרמב"ם (שם הלכה ג) והשו"ע (אבן העזר סימן כב סע' ב) "כשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה. ואף על פי שאינה ערוה, בכלל ייחוד עריות היא. ושמאי והלל גזרו על ייחוד עובדי כוכבים. נמצא, כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה, בין ישראלית בין עובדת כוכבים, מכין את שניהם מכת מרדות, האיש והאשה, ומכריזין עליהם". ובטעם גזירת דוד ובית דינו לאסור יחוד עם הפנויה, כתב הפרישה (שם) "והא דהוצרכו ב"ש לגזור איחוד דגויה ולא הוה בכלל גזירת פנויה דגזרו בית דין של דוד, אף על גב דלכאורה לבוא על הגויה כמו כן אסור או גרוע מבא על הפנויה ישראלית. אלא נראה דלא גזרו בית דין של דוד אלא בישראלית דיכולה לבוא לידי עריות, דאם יתייחד עם זו יתייחד נמי עם הערוה, מה שאין כן בגויה דאינו יכול לבא בגויה לידי עריות". ומבואר בדבריו שסיבת הגזירה לאיסור יחוד עם פנויה היא, סייג והרחקה שלא יבוא להתייחד עם ערוה. ובשל כך לא גזרו דוד ובית דינו לאסור יחוד עם גויה, כי בגויה אינו יכול לבוא לידי עריות.

לסיכום: נחלקו הראשונים האם איסור יחוד עם עריות הוא מהתורה או מדברי קבלה, ואיסור יחוד עם פנויה לכו"ע הוא מדרבנן.

חיוב מחאה ותוכחה באיסור יחוד

ו. נפקא מינה אם איסור יחוד מפורש בתורה או רק "נרמז" בה – האם צריך למחות במי שעובר על איסור יחוד.

בשו"ע בהלכות יום הכיפורים (או"ח סי' תרח ס"ב) נפסק: "נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש, אין ממחין בידן כדי שלא תבואו לעשות בזדון". וכתב הרמ"א: "והוא הדין בכל דבר איסור, אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. ודווקא שאינו מפורש בתורה, אף על פי שהוא דאורייתא, אבל אם מפורש בתורה מוחין בידן". וביאר המשנה ברורה (ס"ק ו) שכאשר רואים את הנשים עוברות על איסור שאינו מפורש בתורה "אז אנו יכולים לתלות ששוגגין ומוטעין הם בזה, ומה שלא ישמעו לנו מה שנאמר להם שהוא אסור, מחמת דקיל להו הדבר, ולכן אמרינן בזה מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. אבל בדבר המפורש בתורה והם עוברין על זה, בודאי אינם שוגגין ולא שייך בהו לומר מוטב שיהיו שוגגין, ומחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי". כאשר רואים אדם עובר על דבר שאינו מפורש בתורה, אנו יכולים לומר שכנראה עשה זאת בשגגה ובטעות, ולכן אין כל תועלת להוכיחו ולמחות בו, כי בוודאי לא ישמע למוכיחים אותו היות ואיסור זה "קל בעיניו". ומשום כך עדיף שישאר "שוגג" ולא נגרום לו כתוצאה מהתוכחה להפוך להיות "מזיד" מכאן ולהבא בכל פעם שיחזור ויעבור על האיסור. אבל כאשר רואים אדם עובר על דבר המפורש בתורה, יש חובה למחות בו עד שיפרוש ממעשיו.

ולפי זה כאשר רואים מי שעובר על איסור ייחוד שאינו מפורש בתורה [יחוד עם ערוה לדעת הרמב"ם ורש"י, או יחוד עם פנויה] – אין למחות בידו מדין "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

אולם המשנה ברורה (שם ס"ק ג) הביא את דברי הפוסקים כי "דווקא ביודע בוודאי שלא יקבלו ממנו", אין למחות ביד המקילים בדבר שאינו מפורש בתורה "אבל בספק שמא יקבלו, צריך למחות אפילו במידי דרבנן".

ולפי דבריו כתב רבי מרדכי גרוס, אב"ד חניכי הישיבות בבני ברק בספרו אום אני חומה (ח"ב סי' קלט) שיש חובה להפיץ קונטרסים בענייני צניעות, כי "יש לשער שמתוך רבים, בודאי יתקבל אצל מקצתם, ובפרט אברכים חשובים אשר את האמת הנה מבקשים. ועוד, דבדרך כלל אין זה חסרון ידיעה בעיקרא דדינא או ההנהגה, אלא חוסר ידיעה בחומרת הדבר, ולכן מהאי נבנה הוראות היתר לעצמם ולא הוי בגדר שוגגין. וגם דבדרך כלל אין קונטרס דברי תורה מגיע לידי עמי הארצות, דהוא הטעם שאמרינן מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, כדכתב בספר חסידים (הובא במג"א סי' רסג ס"ק ל) דבבית הכנסת לא אמרינן מוטב יהיו שוגגין". ועוד יש לומר על פי דברי החכמת שלמה בהגהותיו לשו"ע (שם) שכתב: "דהיינו דווקא אם אינו בפרהסיא, אבל אם הוי בפרהסיא, דיש חשש שאחרים ילמדו ממנו, חייבים למחות אף בדרבנן". ואם כן גם נדון הפצת קונטרס בענייני צניעות "הוא מילתא דפרהסיא, ואשר כידוע דבזה לומדים זה מזה טפי מכל מילי אחריני. ובר מן דין בדברים המכשילים אחרים, לא שייכא מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, דהחובה להציל אחרים הנכשלים בכל מה דאפשר". 

•     •     •

מדוע אין מצוה לחנך קטן באיסור ייחוד 

ז. והנה הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פכ"ב ה"י) והשו"ע (אבן העזר סימן כב סעיף יא) נקטו להלכה שאין איסור יחוד לאשה עם קטן פחות מבן תשע, כדבריהם: "תינוקת שהיא פחותה מבת שלש ותינוק פחות מבן תשע, מותר להתייחד עמהן, שלא גזרו אלא על יחוד אשה הראויה לביאה ואיש הראוי לביאה". 

ובשו"ת שלמת חיים (סימן תרצ) נשאל רבי יוסף חיים זוננפלד מדוע אין לאסור יחוד של אשה עם קטן פחות מבן תשע מהחשש שמא יעבור הקטן על איסור הסתכלות והרהור באשה, ומשום כך יש לחנכו לא לעבור על איסור זה: "לענין יחוד שלא נאסר עם קטן פחות מבן תשע, תיפוק ליה שאם הם ביחד הוא מסתכל". ותירץ: "פשיטא דאינו בכלל קריבה כי אם למי שהוא בר קריבה". כלומר, איסור "קריבה" בין איש ואשה לא שייך אלא "למי שהוא בר קריבה", דהיינו מי שראוי לביאה. לפיכך, מאחר וקטן פחות מגיל תשע אינו ראוי לביאה ואינו עובר על איסור כשמסתכל על אשה, אין חובה לחנכו לא לעבור על איסור זה.

אולם לכאורה עדיין יש לתמוה על סתימת דברי השו"ע והפוסקים שהתירו יחוד לאשה עם קטן פחות מבן תשע, מדוע אין מצוה לחנך קטן באיסור ייחוד – ובשל כך נאסור על קטן בגיל שש או שבע שחייבים בחינוכו, להתייחד עם אשה, כדי לחנכו באיסור יחוד, וכפי שתמה בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן קפב) "ולעת עתה לא ידעתי בעניי למה לא שייך גדר חינוך גם בקטן וקטנה באיסור יחוד, דהא חינוך שייך להלכה גם בפרישה מאיסורים, עיין או"ח סי' שמג, והוא ענין חמור של עריות, ואפילו יחוד פנויה שהוא דרבנן, והבת לא הגיעה עדיין לנדות מכל מקום גם בדרבנן שייך חינוך, ובפרט ענין המורגל הרבה כיחוד".

איסור יחוד – "איסור בעצם" או "גדר" שלא יבוא לאיסור ערווה

ח. ונראה לתרץ את תמיהתו של השבט הלוי בהקדם מחלוקת האחרונים בגדרו של איסור יחוד – האם הוא "איסור בעצם", או שהוא "גדר" שלא יבוא לאיסור.

רבי אלעזר מנחם מן שך, ראש ישיבת פוניבז' ביאר בספרו אבי עזרי (איסורי ביאה פכ"ב הי"ב) את שיטת רש"י במסכת קידושין (פא, א ד"ה בעלה) שיחוד עם אשה שבעלה בעיר אסור אלא שאין מלקות, מכיון שאיסור יחוד הוא "איסור בעצם" ואינו נובע מחמת החשש שיבוא לביאת איסור, אלא בכל מי ששייך בו ביאה אסרה התורה את היחוד עמו. ורק חיוב המלקות הוא במקום שיש חשש שיבוא, ועל כן כשבעלה בעיר אין מלקות: "מאחר שאיסור יחוד דאורייתא, אם כן איסור עצמותו הוא, ולא משום החשש דשמא יבוא עליה, אלא כל ששייך ביאה בה, אסרה תורה ביחוד. ואף אם בעלה בעיר שאימת בעלה עליה, ואין לחוש שמא יבא עליה, מנא לן להתיר מאחר שאיסור תורה הוא. ואין זה כגזירה דרבנן, שהוא רק משום גזירה דלא יגע באיסור, ובמקום שלא שייך לגזור מותר, אלא דין תורה הוא. ומשום כך מפרש רש"י שהוא רק שאין מלקין אותו כשבעלה בעיר, והיינו שהמלקות מרדות הוא רק שלא ירגילו בזה ושלא יבא לידי עבירת הביאה, אמרו שפיר דאם בעלה בעיר אימת בעלה עליה ולא יבא לידי עבירה, ע"כ אין ללקות". 

ברם החזון איש, בגליונות שרשם בכתב ידו על ספר האבי עזרי, כתב, כי פשטות לשונם של הרמב"ם (איסורי ביאה פי"א ה"י) והשו"ע (סימן כב ס"א) "אסור להתייחד עם ערוה מהעריות בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגלות ערוה" – מורה על כך שיחוד אינו "איסור בעצם", אלא זהו "גדר" והרחקה שגדרה התורה כדי שלא יבוא לאיסור. וכן דעת האגרות משה (אבן העזר ח"ד סימן סה אות י) בנדון יחוד עם זקן וחלש "שנבטלו כוחותיו ואינו יכול לבוא לידי קישוי", שאיסור יחוד הוא דווקא במקום שיש "חשש קפיצת יצר הרע דזנות" [ומטעם זה אין איסור יחוד עם אשה שבעלה בעיר, ומאידך נאסר יחוד עם אשה שבעלה בעיר והוא "גס בה"]  ולכן אם ידוע בוודאות שהזקן אינו ראוי לביאה, אין איסור יחוד [אלא שבמציאות קשה לדעת זאת, כי אולי יש מציאות שתתעורר אצלו התאווה פתאום, אלא אם כן ידוע ע"פ הרופאים מצד מחלה שאינו יכול לבעול, שאז באמת אין איסור יחוד].

חיוב חינוך במצב שאילו היה הקטן גדול באותה שעה לא היה חייב בקיום המצוה או האיסור

ט. חיוב חינוך הוא על מצוה או איסור הניצבים לפני הקטן בקטנותו, שאם היה באותה שעה גדול, היה חייב לקיימם. אולם במצב שאילו היה הקטן גדול באותה שעה, ולא היה חייב בקיום המצוה או האיסור, אין חיוב חינוך.

ומעתה נראה שאם איסור יחוד הוא "איסור בעצם" שאינו נובע מחמת החשש שיבוא לביאת איסור, אכן יש מקום לשאלה מדוע אין מצוה לחנך קטן באיסור ייחוד, היות והסיבה שכעת הקטן אינו חייב באיסור יחוד היא כי מדין התורה אין "איסור בעצם" למי שאינו ראוי לביאה, אבל אילו היה גדול באותה שעה הרי היה אסור ביחוד, ועל כן מדוע שלא נחנכו להיזהר מאיסור יחוד גם בהיותו פחות מגיל תשע.

ברם לדעת החזון איש והאגרות משה שאיסור יחוד אינו "איסור בעצם", אלא הרחקה שגדרה התורה כדי שלא יבוא לאיסור, הסיבה שאין איסור להתייחד עם קטן פחות מגיל תשע שאינו ראוי לביאה, היא כי אין חשש שעל ידי היחוד יבואו לביאת איסור, ואם כן הרי גם גדול אינו נאסר ביחוד כשאין חשש שיבוא לידי איסור, וממילא אין חיוב לחנך קטן באיסור שגם גדול אינו חייב בו.

וכנראה לכך התכוין בספר דברי סופרים (הלכות יחוד, בירור הלכה עמ' קלג ד"ה ועל) בתירוצו על תמיהת שבט הלוי "דכיון דבכהאי גוונא [קטן פחות מבן תשע] אין לחוש כלל שיבואו לידי ביאה אף על צד רחוק, לכן אין שייך בזה מצות חינוך, כיון שגם בגדול דומיא דהכי מותר, וכמבואר באחרונים דכל כהאי גוונא שגם בגדול מותר, אין מצות חינוך".

ודברים בסגנון דומה כתב ידידי רבי מרדכי פרקש, ביישוב קושיית השבט הלוי: "גדר חינוך הוא רק שמהות האיסור שניצבת עכשיו בפני הקטן היא בדומה למה שיקרה לאחר זמן כשיגדל. אבל בנדון דידן האיסור אינו עצם היחוד אלא תגבורת היצר הקשורה בזה. והא ראיה, שמותר היחוד עם העריות הכי חמורות [אמו ואחותו] כיון שלגביהן לא שייך גירוי היצר. ומכיון שיסוד מהות האיסור אינו קיים עכשיו, הרי שאין ענין לחנכו עתה בזה".

היות ויסודו של איסור יחוד הוא ההרחקה שגדרה התורה כדי שלא יבוא לאיסור, נמצא שאין לאסור על יחוד עם קטן פחות מבן תשע מדין חינוך, כי בגיל זה שאינו ראוי לביאה אין חשש שעל ידי היחוד יבואו לביאת איסור, ובמצב שכזה, אפילו היה גדול, גם לא היה נאסר ביחוד שאינו מביא לידי ביאה.

חינוך במצוות ואיסורים דרבנן

י. עוד נראה ליישב את תמיהת השבט הלוי מדוע אין מצוה לחנך קטן באיסור ייחוד, בהקדם מחלוקת הפוסקים האם יש חיוב חינוך במצוות ואיסורים דרבנן.

במסכת גיטין (נב, א) מובא: "האפוטרופין תורמין ומעשרין [עבור היתומים], ועושין להן לולב וערבה וסוכה וציצית, וכל דבר שיש לו קצבה – לאיתויי שופר; ולוקחין להם ספר תורה, תפילין ומזוזות, וכל דבר שיש לו קצבה – לאתויי מגילה". וכתב הרמב"ם (הלכות נחלות פי"א ה"י) "האפוטרופין עושין לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר ספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה, כללו של דבר כל מצות עשה שיש להם קצבה בין שהוא מדברי תורה בין שהוא מדברי סופרים, עושין להם אף על פי שאינן חייבין במצוה מכל אלו המצות אלא כדי לחנכן". ומפורש איפוא מדברי הרמב"ם, שיש חיוב לחנך קטנים לקיים מצוות דרבנן. וכן פסק בקיצור שו"ע (סי' קסה ס"א) "כל אב חייב לחנך את בניו הקטנים בכל המצות, בין במצוה דאורייתא בין במצוה דרבנן, כל מצוה ומצוה לפי דעת הקטן והקטנה, וכן להפרישם מכל דבר איסור כמו שאמר הכתוב חנוך לנער על פי דרכו". 

מאידך גיסא, במשנה (מגילה פ"ב מ"ד) מובא: "הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן". וכתב בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן קיא) "דאנן קיימא לן כרבנן דרבי יהודה דסברי אין חנוך לקטן בדרבנן", ומבואר בדבריו שהבין את הטעם של רבנן שפסלו קטן מלקרוא את המגילה, בגלל שאינו מחוייב בקריאתה, היות ואין חיוב לחנך קטנים למצוות דרבנן [והחולקים סוברים שהקטן אינו קורא את המגילה משום כבוד הציבור]. 

וכן מבואר בפרי מגדים (או"ח סי' קפו אשל אברהם ס"ק ג) שנחלקו הפוסקים האם יש חיוב חינוך במצוות ואיסורים דרבנן.

והנה בביכורי יעקב (סי' תרנז ס"ק ד) הביא את ספקו של הברכי יוסף (שם ס"ק א) האם יש חיוב לחנך קטן לקיום מצוה דרבנן של נטילת לולב בימי חג הסוכות [לא ביום הראשון שקיום המצוה מהתורה], וביאר את חילוקו של שו"ת בתי כהונה בין החיוב לחנך קטן במצוות דרבנן, כגון חנוכה ופורים ש"כל עיקר המצוה הוא רק מדרבנן, ואם לא יחנך, לא ידע הקטן מהמצות כשיגדיל. אבל בנטילת לולב, כיון שמחנכו ביום ראשון שהוא דאורייתא, הרי ידע מצות נטילה, אפשר שאין צריך לחנכו בשאר הימים". ובספר הקטן והלכותיו (פ"ב הערה ד) ביאר את סברת הביכורי יעקב: "שלא חייבו בחינוך אלא באופן שכל עיקר המצוה היא מדרבנן, שאם לא יחנכו לא ידע הקטן מהמצוה לכשיגדיל. משא"כ במצוה של תורה, אלא שמחמת הזמן או אופן קיומה וחיובה עתה אינו אלא מדרבנן, אף אם לא יחנכו אותו בה ידע מהמצוה, כיון שיחנכו למצוה זו בזמן שחיובה מן התורה", ולכן במצוות שעיקרן מהתורה אין חיוב חינוך.

ועל פי סברת הביכורי יעקב מובן מדוע אין חיוב חינוך באיסור ייחוד, כיון שנתבאר שעיקר איסור יחוד מהתורה, ובמצוות שעיקר חיובן מהתורה אין חיוב חינוך.

סוף דבר: מסתימת דברי השו"ע והפוסקים שהתירו יחוד לאשה עם קטן פחות מבן תשע, משמע שאין מצוה לחנך קטן באיסור ייחוד – לאסור על קטן בגיל שש או שבע, להתייחד עם אשה, ונתבארו לעיל הטעמים לכך.

ובספר הליכות שלמה (תפילה פרק כ הערה 31) הובא בשם הגרש"ז אויערבך, שאף שאין איסור ראיה בקטנה, אך "לענין דברי חיבה כגון חיבוק ונישוק וכדומה, אף דרבים אינם זהירים בזה בבת אחיו וכיו"ב, אין שום היתר בדבר".