טיולים בחג הסוכות

מתוך ספר רץ כצבי

טיולים בחג הסוכות

אנשים רבים טסים במהלך חול המועד סוכות לצורכי פרנסה [המותרת משום דבר האבד], למטרת ביקורים משפחתיים, או לטיולים וחופשות. מובן מאליו, כי במשך השהות במטוס לא מתאפשר לאכול בסוכה כשרה.

ונשאלת השאלה, האם בשל כך מחוייבים להימנע מאכילת קבע [שמחוייבים לאכול בסוכה] במשך השהות במטוס, או שיש אופנים בהם הדבר מותר על פי ההלכה.

דין "הולכי דרכים" בסוכות

א. במסכת סוכה (כו, א) הובא בברייתא דינם של "הולכי דרכים" בימי חג הסוכות: "תנו רבנן, הולכי דרכים ביום, פטורים מן הסוכה ביום, וחייבים בלילה. הולכי דרכים בלילה, פטורים מן הסוכה בלילה, וחייבים ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה, פטורים מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. הולכים לדבר מצוה, פטורים בין ביום ובין בלילה". ומבואר בדברי הגמרא כי הולכי דרכים לדבר הרשות פטורים ממצות הסוכה בזמן הליכתם בלבד, אך בזמן חנייתם [בין הליכה להליכה] חייבים במצות ישיבה בסוכה [ולכן אם הולך ביום, בלילה מוטל עליו חיוב לשבת בסוכה]. ואילו הולכי דרכים לדבר מצוה, פטורים לגמרי מישיבה בסוכה, גם בזמן חנייתם.

בטעם הפטור של "הולכי דרכים" מישיבה בסוכה בזמן הליכתם, כתב רש"י: "דכתיב בסוכות תשבו, כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה, כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע". וכן מבואר בדברי התוספות שם: "כל זה נפקא מ'תשבו כעין תדורו', שכשם שאדם בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך, וכן מצטער דפטרו לעיל מן הסוכה היינו מ'תשבו כעין תדורו', דאין אדם דר במקום שמצטער".

מלשון הכתוב (ויקרא כג, מב) "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", למדו חז"ל שגדר ישיבת הסוכה הוא "תשבו כעין תדורו", והיינו שבימי חג הסוכות, משמשת הסוכה כ"תחליף" לבית, והאדם מצווה לדור בסוכה, במקום ה"דיור" שלו בביתו במשך כל ימות השנה. ולכן, כשם ש"אין אדם דר במקום שמצטער", כך גם ה"מצטער" בסוכה, פטור מלשבת בה, מכיון שאין זה "דיור" שרגילים בו. וכמו כן הולכי דרכים פטורים מסוכה בשעת הליכתם, שהרי גם במשך כל ימות השנה, האדם אינו נמצא כל הזמן בביתו אלא יוצא מביתו לצרכיו, ולכן גם כשיוצא מן הסוכה בימי חג הסוכות לדרכו, אינו חייב "לדור" בסוכה בשעת הליכתו.

אולם בדברי רש"י ותוספות מבואר מדוע מותר לצאת מהסוכה ללכת בדרך, כלשון רש"י "אינו נמנע מלכת בדרך", וכלשונם של רבותינו בעלי התוספות: "שכשם שאדם בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך". אך לא נתבאר טעם הפטור ממצות סוכה כאשר נמצא בדרך, ומדוע שלא יתחייב, בכל פעם שירצה לאכול או לישון בעודו בדרך, לעשות זאת אך ורק בסוכה. וביאר ידידי הרב יוסף קדיש בראנסדורפר, בספרו אורה ושמחה (הלכות סוכה פ"ו ה"ב) בטעם פטור הולכי דרכים מסוכה, כי "אין חובת סוכה אלא בישיבה כעין דירה, ד'תשבו כעין תדורו' כתיב. ואין שֵׁם ישיבה של דירה באדם שהוא נע ונד והולך ממקום למקום, הואיל והוא במצב של הליכה. וגם כשהוא יושב, הרי הישיבה לצורך הליכה נטפל להליכה". ולכן "הולך דרך אין לו קביעות מקום, ואף כשהוא נח בדרך אין זה ישיבה גמורה, אלא הכל טפל למצב הליכה, ואין כאן תשבו כעין תדורו".

נמצאנו למדים ב' דינים הנובעים מגדר מצות הישיבה בסוכה שהוא "תשבו כעין תדורו":

[א] מותר לצאת לדרך בימי חג הסוכות, כשם שהדר בבית יוצא לדרך מעת לעת.

[ב] כאשר נמצאים בדרך, אין חיוב לאכול או לישון בסוכה, כי מצות הישיבה בסוכה היא כעין ישיבה בבית, מה שאין כן בשעת ההליכה בדרך, אין זו קביעות של "כעין תדורו", ולכן אין בשעה זו כל חיוב לשהות בסוכה. וכמו שכתב בשו"ע הרב (סי' תרמ סעי' טו) "המהלך בדרך בימי הסוכות אם הוא אוכל וישן על פני השדה במקום שאין שם ישוב כלל, אינו צריך לטרוח ולעשות לו סוכה, אפילו הוא יושב כל החג במקום אחד בשדה ויש לו סיפוק לעשות לו סוכה במקום הזה, אעפ"כ אינו צריך לטרוח בשביל כך, לפי שהסוכה היא כעין דירת ביתו בכל השנה, ואין אדם קובע דירתו במקום שאין שם ישוב כלל".

ב. להלכה נפסק בשו"ע (או"ח סי' תרמ סע' ז-ח) "שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה בין ביום בין בלילה. הולכי דרכים ביום, פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה. הולכי דרכים בלילה, פטורים בלילה וחייבים ביום". והוסיף הרמ"א שלעיתים גם הולכי דרכים [לדבר הרשות] פטורים מהסוכה אפילו בחנייתם: "ודווקא כשיוכלו למצוא סוכה, אבל אם אינם מוצאים סוכה יוכלו לילך לדרכם, אף שלא ישבו בה לא יום ולא לילה, כשאר ימות השנה שאינו מניח דרכו משום ביתו. ואע"פ שאינו הולך רק ביום פטור אף בלילה, דאין לעשות לו שם דירה".

ונחלקו הפוסקים בכוונת הרמ"א, אימתי הולכי דרכים מחוייבים בסוכה בשעת חנייתם "כשיוכלו למצוא סוכה", ואימתי פטורים. האם מחוייבים לחפש סוכה, ורק אם לא מצאו, אינם מחוייבים לבנות סוכה, אלא אוכלים ולנים מחוץ לסוכה [לבוש]. או שבמקום שלא נמצאה סוכה, מחוייבים לבנות סוכה, וה"פטור" הוא רק אם הגיע למקום שאינו יכול לבנות סוכה [מג"א].

בביאור הלכה (שם ד"ה הולכי דרכים ביום) הביא את דברי הלבוש "דמה שאמרו 'פטורים ביום', היינו שאינם צריכים להמתין מלאכול עד שיגיע לסוכה [אם לא שיזדמן לפניו סוכה בעת האוכל בלי טורח]. ומה שאמרו וחייבים בלילה, היינו כשבא ללון במקום ישוב מחוייב לחפש סביבותיו אולי יש שם סוכה לאכול ולישן שם. אמנם אם נזדמן לו שלן שם בין הנכרים שאין שם סוכה וסביבותיו אין יהודים, פטור מלעשות שם סוכה. ולפי דבריו מה שאמר הרמ"א "ודוקא כשיוכלו למצוא שם סוכה", הוא כפשטיה כמו שכתבנו".

ולאחר מכן הביא הביאור הלכה את דעת המגן אברהם "דמה שאמרו פטורים מן הסוכה ביום, היינו אף כשהגיע למלון פטור לטרוח לעשות שם סוכה בעת האוכל, כיון שדעתם לילך לאלתר. וחייבים בלילה לעשות שם סוכה כיון שנח שם, אפילו אם לן אצל נכרי אם יש לו שם ממה לעשות סוכה [ואפילו אם צריך להוציא על זה מעט מעות אפשר דצריך להשתדל על זה]. אמנם אם בא לכפר סמוך לעת האוכל, אינו צריך להמתין על עשית סוכה כמו בירידת גשמים, דלא אמרינן שימתין מלאכול, אלא כיון שעכשיו רוצה לאכול ואין לו סוכה פטור, הוא הדין בזה. ולפי דבריו מה שכתב הרמ"א "ודווקא כשיוכלו למצוא שם סוכה" היינו לעשות סוכה (כן ביאר הפמ"ג לדבריו)".

ג. מדברי הביאור הלכה למדנו, כי נחלקו הלבוש והמג"א בדינם של הולכי דרכים לדבר רשות:

[א] בשעת הליכתם – כאשר יכול למצוא סוכה, לדעת הלבוש פטור אפילו מלחפש סוכה. ולדעת המג"א חייב לחפש אחר סוכה, אך פטור מלבנותה במידה ולא מצא סוכה קיימת.

[ב] בשעת חנייתם – כאשר הגיע למקום שאין בו סוכה, ויכול לבנותה בעצמו. לדעת הלבוש, פטור מבניית הסוכה [וחייב רק לחפש אם היא בנמצא], אך לדעת המג"א חייב לבנותה [ואפילו אם צריך להוציא על זה מעט מעות אפשר דצריך להשתדל על זה], ורק אם הגיע למקום שאינו יכול לבנות סוכה בשעת אכילתו, פטור מלבנותה.

[יש לציין כי המחלוקת האם הולכי דרכים מחוייבים לבנות סוכה בשעת חנייתם, או רק לחפש סוכה, הובאה כבר בדברי המאירי (סוכה, שם) שכתב: "וכן כתבו שהולכי דרכים לדבר הרשות חייבים בשעת חנייתם אף לעשות סוכה מתחילה, שאם בסוכה מצויה אף לדבר מצוה כן כל שאין בטול אצל המצוה בכך [כדעת המג"א]. ומכל מקום אנו מפרשים שלדבר מצוה אף בסוכה מזומנת להם כן. ולדבר הרשות אין שם חיוב אלא בשיש שם סוכה במקום חנייתם, לא שיהיו חייבים לעשותה מתחילה, וכן המנהג" [כדעת הלבוש].

והנה לעיל [אות א] הובאו דברי שו"ע הרב "המהלך בדרך בימי הסוכות, אם הוא אוכל וישן על פני השדה במקום שאין שם ישוב כלל, אינו צריך לטרוח ולעשות לו סוכה, אפילו הוא יושב כל החג במקום אחד בשדה ויש לו סיפוק לעשות לו סוכה במקום הזה, אעפ"כ אינו צריך לטרוח בשביל כך, לפי שהסוכה היא כעין דירת ביתו בכל השנה, ואין אדם קובע דירתו במקום שאין שם ישוב כלל". ונראה כי דבריו מתאימים עם שיטת הלבוש, שהולכי דרכים ביום מחוייבים בלילה [בשעת חנייתם] לחפש סוכה ופטורים מהחיוב לבנותה, ועל כן בהולכי דרכים הנמצאים שלא במקום ישוב, מובן החידוש בדין זה שמכיוון והם נמצאים שלא במקום ישוב, אין עליהם אפילו חיוב לטרוח ולחפש סוכה. ברם לדעת המגן אברהם שהולכי דרכים ביום מחוייבים בלילה [בשעת חנייתם] לבנות סוכה, לא מובן מדוע לא יתחייבו לבנות סוכה גם שלא במקום ישוב, וצ"ע.

ד. היות ואין הכרעה ברורה במחלוקת הלבוש והמג"א, חידש העמק ברכה (סוכה אות כ) כי ראוי שלא לצאת לדרכים בסוכות, ונימוקו עמו:

"נראה דאף שמדינא דגמרא אין שום חיוב למנוע אדם עצמו מלכת בדרכים בחג הסוכות אף שיבוא לידי ביטול סוכה, משום ד'תשבו כעין תדורו' כתיב, כעין ישיבת ביתו כשם שכל השנה אין אדם נמנע מלכת בדרכים, כך בחג הסוכות לא הצריכו הכתוב למנוע, כן פרש"י כאן. מכל מקום מפני ספק הנ"ל ראוי כהיום למנוע מלכת בדרכים בחג הסוכות. ואין לומר דיחמירו על עצמו לבנות שם סוכה במקום חנייתו, דהרי נגד זה הוא נכנס בחשש איסור מלאכה בחול המועד. דהרי אם הוא פטור מלבנות שם סוכה, ממילא דאסור לבנותה, מטעם איסור מלאכה בחול המועד. ואם כן איך שיעשה הוא נכנס בחשש איסור דאורייתא, להקל או במצות סוכה, או באיסור מלאכה בחול המועד. ועל כן ראוי למנוע מזה".

אולם בספר שמעתתא דמשה (פסקים וביאורים מדברי רבי משה פיינשטיין, סי' תרמ) הובא בשם רבי משה לדחות את דברי העמק ברכה: "שהרי כיון שאינו יכול לאכול חוץ לסוכה אע"פ שהוא רק מחמת ספק, מכל מקום הרי במציאות אינו יכול לאכול עכשיו, ואם כן בודאי הוא צורך המועד". כלומר, אין כל מקום להימנע מבניית סוכה מחשש איסור מלאכה בחול המועד, שכן גם כשבניית הסוכה היא רק מחמת ספק, היא נחשבת "צורך המועד", שהרי ללא בניית הסוכה לא יוכל לאכול. ולכן במקרה זה, אין כל חשש איסור לבנות את הסוכה בחול המועד.

לסיכום:

מי שיוצא לטיול לדבר הרשות נכלל בדין "הולכי דרכים", שמותר להם לצאת מהסוכה, כמבואר לעיל.

ובשעת הליכתם באנו למחלוקת הלבוש והמג"א:

[א] בשעת הליכתם – לדעת הלבוש פטור אפילו מלחפש סוכה. ולדעת המג"א חייב לחפש אחר סוכה, ובמידה ולא מצא סוכה קיימת, פטור מלבנותה.

[ב] בשעת חנייתם – כאשר הגיע למקום שאין בו סוכה, ויכול לבנותה בעצמו. לדעת הלבוש, פטור מבניית הסוכה [וחייב רק לחפש אם היא בנמצא], אך לדעת המג"א חייב לבנותה.

ומכיון שמחלוקתם לא הוכרעה יש להחמיר מחמת הספק כדעת המג"א, ובשעת ההליכה חייב לחפש אחר סוכה [אך פטור מלבנותה במידה ולא מצא סוכה קיימת], ואילו בשעת החניה, כשמגיע למקום שאין בו סוכה, חייב לבנותה [ואפילו אם צריך להוציא על זה מעט מעות אפשר דצריך להשתדל על זה], ורק אם הגיע למקום שאינו יכול לבנות סוכה בשעת אכילתו, פטור מלבנותה.

• • •

יציאה מהסוכה ל"טיול ותענוג בעלמא"

ה. יש לחקור האם ההיתר לצאת מהסוכה ולשהות מחוצה לה בשעת הליכתו בדרכים, הוא רק כאשר היציאה היא לצורך פרנסה, אך אם יצא לטיול ולתענוג בעלמא, אינו יכול להפקיע עצמו מחיוב הישיבה בסוכה. או שההיתר הוא גם כשיצא לטיול ולתענוג בעלמא.

והנה רש"י בסוגיא פירש: "כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה, כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע". ומשמע מדבריו, כי ההיתר לצאת מהסוכה ולשהות מחוצה לה בשעת הליכתו בדרכים, הוא רק כאשר היציאה היא לצורך פרנסה. אך אם יצא לטיול ולתענוג בעלמא, אינו יכול להפקיע עצמו מחיוב הישיבה בסוכה. אולם יתכן כי רש"י נקט זאת כדוגמא בלבד, שהרי הסברא המבוארת בדבריו [לעיל אות א] שגם במשך כל ימות השנה, האדם אינו נמצא כל הזמן בביתו אלא יוצא מביתו לצרכיו [ולכן גם כשיוצא מן הסוכה בימי חג הסוכות לדרכו, אינו חייב "לדור" בסוכה בשעת הליכתו] – ולכן יהיה רשאי לצאת לטייל שלא לצורך מצוה.

ואכן, נחלקו הפוסקים בשאלה זו. בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סימן צג) נקט שההיתר לצאת לטיולים בסוכות הוא רק "לצורך של ממש", כדבריו: "ובדבר לצאת לטיול ולתענוג בעלמא למקום שלא יהיה לו סוכה. מסתבר לע"ד שאסור, דהולכי דרכים שאיתא בסוכה דף כ"ו כשהוא לדבר הרשות שפטורים עכ"פ ביום, הוא כשהולכים למסחר וכיוצא, שהוא צורך ממש, וגם הוא לכל אדם שבשביל זה היה צריך לצאת גם מביתו, שלכן באופן זה מותר לצאת מהסוכה. אבל לטיול ולתענוג בעלמא שאין לזה שום צורך, אינו כלום מה שבשביל תאוותו והנאתו היה יוצא מביתו, כיון שלא היתה יציאתו אף מביתו לצורך". והוא מוכיח את דבריו: "הגע עצמך, אדם שיש הרבה פעמים שישן בחצרו תחת כיפת השמים משום שנהנה בזה יותר מבבית, הכי יפטר מסוכה משום שמביתו יצא בשביל זה. ואם כן למה אמר רבא מצטער פטור מן הסוכה, היה לו לומר מי שנהנה לישב בחצר יותר מבבית והסוכה פטור מן הסוכה, וע"כ שלא כל יציאה מהבית פוטרת מלשבת בסוכה".

רבי משה הוסיף עוד טעם לאסור יציאה לטיול בסוכות: "וגם בלא זה, הא נענשים על עשה בעידן ריתחא כשמבקש טצדקי [תירוצים] למיפטר מהמצוה, כדאיתא במנחות דף מ"א, אף באופן שהיה לו הנאה בלבישת בגדים הפטורים מציצית, דודאי לא בכוונה ליפטר מציצית לבש רב קטינא לסדינא וסרבלא הפטורים מציצית. לכן מסתבר דלילך לטיול ולתענוג למקום שליכא סוכה, אסור". במסכת מנחות (מא, א) מבואר כי ב"עידנא דריתחא", דהיינו בזמן שמידת הדין מתוחה ומדקדקים להקפיד על מעשי בני אדם באופן מיוחד, מענישים גם את מי שהכניס עצמו למצב שיהיה פטור ממצוה. ולכן הוא הדין, מי שפטור ממצות סוכה מדין "הולכי דרכים", עלול להיענש "בעידנא דריתחא" על כך שהכניס עצמו למצב שיהיה פטור מקיום מצות הישיבה בסוכה.

וכתב רבי זאב דייטש (קובץ אוצרות התורה עמ' כח) "מסקנא דמילתא, לפי האגרות משה יוצא, דלפי טעם ראשון [שפטור הולכי דרכים נאמר רק בהליכה לצורך פרנסה ולא כשיוצאים לטיול] מעיקר הדין אין לנסוע לטיולים בחול המועד. ולפי טעם השני [שנענשים על ביטול עשה ב"עידנא דריתחא"] ראוי שלא לנסוע [ואין זה איסור] שלא להפקיע עצמו ממצות סוכה".

[עם זאת ראוי לציין כי בתשובה אחרת התיר האגרות משה (אבן העזר ח"ד סימן לב אות ח) לצאת מהסוכה לטיולים בנסיבות הבאות: "אחד מחו"ל שבא על זמן קצר לארץ ישראל, שכל טירחא הגדולה והוצאה הגדולה היתה בשביל שרוצה לראות כל ארץ ישראל, ואין לו על זה רק ימים מועטים, שאולי אצלו הוא צורך ממש, לא ענין טיול והנאה בעלמא, שלא נפטר בשביל הנאתו יותר לישן בבית ובחוץ מבסוכה. דראיית המקומות הוא לו צורך גדול, שלכן לזה מסתבר שמותר אם אינו יכול להיות עוד איזה ימים בשביל הטיול, והוא לאו דוקא ארץ ישראל שיש אולי גם מצוה בזה. אלא אף הנוסע למדינה אחרת שאיכא דברים שרוצים האינשי לראות יהיה רשאי אם לא יוכל להיות שם איזה ימים אחר הסוכות לראות זה. אבל לצאת לטיול ולתענוג היציאה לבד אסור כשלא יוכל לאכול ולישן בסוכה. וכן כשיש לו איזה ימים לטייל אחר הסוכות, אינו רשאי אף בארץ ישראל לילך לראות במקום שלא יהיה סוכה"].

ו. טעם נוסף לאסור טיולים בסוכות מובא בשם הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה סוכה פ"ט סעי' כא) "המטיילים אין להם דין הולכי דרכים, שהרי יכולים הם לערוך את הטיול בזמן אחר, ולפיכך חייבים בסוכה. ולכן יש להמנע מטיולים למקומות שאינו יודע שתהא סוכה מצויה להם בשעת הצורך".

הגרש"ז למד זאת מדברי הרמ"א (או"ח סי' תרמ סע' ג) שהמקיז דם חייב בסוכה "ואחד הטעמים הוא, מפני שהיה יכול להקיז הדם לפני החג, או לדחות הדבר לאחריו, ואם כן כל שכן בנדון דידן. והדבר ברור, דלא פטרו הולכי דרכים אלא במי שהוצרך לעקור ממקום ישוב והולך לצורך פרנסתו, אבל יציאה לטיול סתמא לא". ומבואר בדבריו, שאם אפשר לעשות את הטיול במועד אחר מימי חול המועד, אסור לטייל בחול המועד, כי טיול שניתן היה לעשותו בתאריך אחר מימי חול המועד, אינו מתיר את היציאה מן הסוכה מדין "הולכי דרכים".

אולם בקובץ ישורון (חלק טז עמ' תקלא) דחה הרב ברוך רוזנברג, ראש ישיבת סלבודקה [בבני ברק], את הראיה מדברי הרמ"א בנדון הקזת דם, משום שיש שני אופני פטור במצטער מן הסוכה: "[א] אם ישיבת הסוכה עצמה מצערת אותו, כגון גשמים, או שקר ביותר, או חם ביותר. [ב] ויש עוד פטור, שאם יש קור אבל אפשר לישון עם כרים וכסתות, אלא שיש טורח יותר מדאי להביא הכרים והכסתות, אז גם כן הדין שהוא פטור, או מי שישן בבית מפני הגשם שאין מטריחים אותו לחזור לסוכה כל הלילה, אפילו נתעורר, כדאיתא בשו"ע (סי' תרל"ט ס"ו). וכן באכילה (שם ס"ה במשנ"ב שם ס"ק לא), ופטור זה הוי גם כן מדין מצטער". כלומר, אין מניעה להיכנס למצב שפטור מעצם מצות הישיבה הסוכה שמצטערת אותו, ולכן לצאת לדרך, ולהיכנס למצב של פטור מעצם קיום מצות הישיבה בסוכה, מותר. אולם להיכנס למצב שיפטר בגלל שקיום מצות הסוכה יהווה טירחה עבורו, כגון להקיז דם ועל ידי כך להיכנס למצב שקיום מצות הסוכה יהווה טירחה עבורו, אסור: "דענין הקזת דם שהוא מצטער לישב בסוכה, צריך לומר שאין זה צער, שהישיבה אינה נוחה לו כלל, אלא דיותר נוח לו לשבת בבית, ומצטער כזה פטור לא מפני שאין הישיבה בעצמה כעין תדורו, רק מפני שאינו חייב לטרוח ולהצטער כל כך בשביל לקיים המצוה. ואם כן יש לומר דבכהאי גוונא, אין לו להכניס עצמו למצב כזה שיבטל המצוה על ידי הפטור שאינו חייב לטרוח. אבל אם יודע מראש שאחר הקזת הדם יהיה כחולה, והישיבה בעצמה תזיק לו, על זה כתב הט"ז (סי' תר"מ ס"ק ג) שאינו חייב אז לישב בסוכה. והוא מפני שאז הוי הפטור שהישיבה עצמה הוי צער, ואין בזה ביטול מצוה כלל, ולכן מותר לו להכניס עצמו למצב כזה. ולפי זה נראה שבענין הולכי דרכים הוי זה כהאופן השני שכתבנו, דכיון שהפטור בהולכי דרכים הוא בעצם המצוה, שבאופן כזה לא חייבה התורה כלל בסוכה, כיון שגם את ביתו אדם עוזב ונוסע בדרכים לישן באמצע הדרך בכל מקום שמוצא, וכן באכילה ובכהאי גוונא דהפטור הוא בעצם המצוה, יש לומר שאין בזה דין שאסור לו להכניס עצמו לזה, ולכן יש לומר דמותר גם באופן זה".

ומכל מקום, גם הגר"ע יוסף הכריע למעשה (חזון עובדיה, דיני הישיבה בסוכה סע' כח) כי "היוצאים לטייל בימי חג הסוכות, אינם רשאים להפקיע עצמם ממצות סוכה, וחייבים לאכול סעודת הקבע שלהם בסוכה".

ז. לעומתם, פוסקים אחרים התירו לצאת מהסוכה גם "לטיול בעלמא".

בשו"ת אז נדברו (חלק יא סימן לה) כתב: "מה ששאל אודות סוכה למטיילים יש לו דין הולכי דרכים, שבטח גלוי לפני כבודו הדין בסי' תרמ סעי' ח', ואין לחלק בין הולכי דרכים לשם מסחר או סתם טיול" [יחד עם זאת, בסיום דבריו הוסיף: "אבל בשום אופן אין להם דין של הולכים לדבר מצוה"].

ולדעת רבי ברוך רוזנברג [בהמשך דבריו המובאים לעיל] היוצאים "לטיול בעלמא" נחשבים כהולכי דרכים לדבר מצוה [שבוודאי מותרת לכתחילה, ובשעת ההליכה והחניה פטורים מהסוכה] "לענין נסיעות לביקורים או אפילו טיולים בחול המועד, הוי לכאורה צורך מצוה, שזהו שמחת המועד למי שדרכו בכך. ולבקר קרובים או ידידים אולי זה באמת שמחת המועד, ואם כן הוי זה נסיעה לצורך מצוה, ונכלל במה שביאר המשנ"ב (סי' תרמ ס"ק לט) שבאופן זה פטור מן הסוכה שדרך בני אדם לעזוב ביתם בכל השנה ולנסוע בדרכים".

ואף רבה הראשי של רמת גן, הרב יעקב אריאל צידד להלכה בשו"ת באהלה של תורה (ח"א סימן צג) כדעת האוסרים לצאת לטיולים בחול המועד, אך כתב בסוף דבריו: "למרות מה שכתבנו שראוי להימנע מלצאת לטיול בסוכות, במקום שאין סוכה. יש גם מקום ללמד זכות על המטיילים בסוכות ונאלצים לאכול מחוץ לסוכה, כי לציבור הדתי אין הרבה הזדמנויות לטייל בארץ. בימות החול עסוקים, בשבת אסור לנסוע ולטייל, נשאר בעיקר חול המועד, שהוא הזמן הטוב ביותר לטייל בארץ. והרי יש מצוה לטייל ד' אמות בארץ ישראל, ובפרט לבני נוער שהטיול מחבב עליהם את הארץ".

ח. ולענ"ד יש לעיין בעיקר טעמו של האגרות משה לאסור "לצאת לטיול ולתענוג בעלמא" במקום שלא יהיה לו סוכה, כי לדעתו הפטור של "הולכי דרכים" נאמר רק "כשהולכים למסחר וכיוצא, שהוא צורך ממש, ולא "לטיול ולתענוג בעלמא, שאין לזה שום צורך".

דהנה כתב הטור בהלכות שבת (או"ח סימן סי רמח סע' ד) בנדון הפלגה בערב שבת המותרת רק "לדבר מצוה", כי לדעת רבנו תם הגדרת "דבר מצוה" היא "שכל מקום שאדם הולך כגון לסחורה, או לראות פני חברו, חשיב הכל דבר מצוה. ואין חשובה דבר הרשות, אלא כשהולך לטייל". אולם הבית יוסף כתב שם: "שאין כל הפוסקים מודים לרבנו תם בזה, דאם כן למה להו לאהדורי אטעמי דהיתרא במה שנהגו עכשיו להפליג בים בערב שבת, תיפוק לי משום דכל ההולכים בספינות אינם מפליגים אלא לסחורה או לראות פני חבריהם ולא לטייל, וכן משמע מדברי הרי"ף והרא"ש. וכן כתב הריב"ש בתשובה (סימן קא) שזה שכתב רבנו [הטור] בשם רבנו תם קולא יתירה היא". נמצאנו למדים כי נחלקו רבותינו הראשונים האם נסיעה לצורך "ראיית פני חברו" נחשבת "דבר מצוה" [שבגינו הותר להפליג בערב שבת].

ולהלכה, הרמ"א (שם) פסק כדברי רבנו תם: "יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חברו חשוב הכל דבר מצוה, ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל. ועל כן נהגו בקצת מקומות להקל בענין הפלגת הספינות והליכת שיירא תוך שלשה ימים, כי חשובים הכל לדבר מצוה, ואין למחות בידם הואיל ויש להם על מי שיסמוכו". אולם מרן השו"ע לא הביא כלל את דברי רבנו תם, וסתם ולא פירש מה נחשב "דבר מצוה".

ומעתה נראה כי לפי רבנו תם והרמ"א, כשם שבהלכות שבת, הפלגה לצרכי פרנסה או ראיית פני חברו נחשבת "דבר מצוה", ורק הפלגה לטיול בעלמא נחשבת "דבר הרשות". כך גם בסוכות, כאשר יוצאים מהסוכה לצורך סחורה או ראיית פני חברו, היציאה היא לדבר מצוה, ורק יציאה למטרת טיול בעלמא נחשבת כ"דבר הרשות".

ט. ואם כנים הדברים, נשוב לסוגיית הגמרא [לעיל אות א] שחילקה בין הולכי דרכים לדבר מצוה, הפטורים לגמרי מישיבה בסוכה, גם בזמן חנייתם, לבין הולכי דרכים לדבר הרשות הפטורים ממצות הסוכה בזמן הליכתם בלבד ולא בחנייתם. ונמצא כי לפי רבנו תם והרמ"א, היוצאים מהסוכה לסחורה פטורים לגמרי מישיבה בסוכה [גם בזמן חנייתם], כדין הולכי דרכים לדבר מצוה. וכל פרטי וחילוקי הדינים של פטור הולכי דרכים לדבר הרשות נאמרו על היוצאים לטיול בעלמא [שהרי היוצאים לסחורה נכללו בגדר היוצאים לדבר מצוה ואין כל איסור לצאת לטיול בעלמא. ולכאורה דברים אלו הם שלא כדברי האגרות משה, שנקט כי פטור "הולכי דרכים" נאמר על היוצאים למסחר, ואילו לצאת לטיול בעלמא "אסור" או לכל הפחות "אין ראוי". ואם כנים הדברים, קשה מאד לומר שדברי האגרות משה יסתרו פסק הלכה מפורש של הרמ"א, וצ"ע.

ויתכן ליישב את דברי האגרות משה על פי מה שכתב בספר שמעתתא דרבנן (קונטרס סימן ח) בביאור דעת רבנו תם והרמ"א "על פי מה דאיתא בכל מקום בש"ס "מצוה לגבי חובה רשות קרי לה", והכי נמי דכוותיה, אף דלסחורה גם כן מצוה, מכל מקום אינה ככל תרי"ג מצוות, על כן קרי ליה שפיר רשות לגבי מצוה". כלומר, גם אם יציאה לסחורה נחשבת "מצוה", אבל תלוי ביחס למה. ביחס למצוה שהיא חיוב, יציאה לסחורה נחשבת "דבר רשות". אבל ביחס לטיול בעלמא, נחשבת יציאה לצורך סחורה כ"דבר מצוה" [וכן ביאר בדעת רבנו תם בשו"ת אמרי שפר (סימן כט) והביא דוגמא, מדברי הגמרא בברכות (ד, ב) "תפילת ערבית רשות", וכתבו התוספות (שם) "דהיינו שהיא רשות גבי מצוה אחרת"].

ואם כן יתכן, שהאגרות משה סבר, כי בנדון טיולים בסוכות, יציאה לסחורה נחשבת "דבר רשות" ביחס ליציאה מהסוכה לצורך קיום מצוות שהן חובה גמורה בתרי"ג המצוות, שהרי "אף דלסחורה גם כן מצוה, מכל מקום אינה ככל תרי"ג מצוות". ודיני הפטור של "הולכי דרכים" שנאמרו בסוגיא במסכת סוכה, מתייחסים לאלו היוצאים למסחר, ואילו היציאה לטיול בעלמא "אסורה" או לכל הפחות "אין ראויה".

• • •

פטור הולכי דרכים – בגדר "הותרה" או "דחויה"

י. אולם נראה מטעם נוסף להתיר יציאה מהסוכה "לטיול בעלמא".

בעיקר הפטור של "הולכי דרכים" ממצות סוכה יש לחקור, האם זהו פטור בעצם מצות סוכה, כי כאשר האדם נמצא בדרכים, אינו חייב כלל במצות סוכה. או שאכן גם בדרכים מחוייבים במצות ישיבה סוכה, אלא שמפאת חוסר היכולת לקיים את המצוה כראוי, נדחה חיוב זה, ואינו חייב לשבת בסוכה.

ומו"ר הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי, ראש ישיבת עטרת ישראל, כתב בספרו ברכת מרדכי (סימן פז) ש"הולכי דרכים" פטורים מעצם קיום מצות הסוכה: "יש לומר דחלוקים ה'מצטער' מ'עוברי דרכים' זה מזה ביסוד דינם. ד'מצטער' אינו 'פְטור' אלא אך חוסר האפשרות של קיום הדין. לא כן אינך כמו 'הולכי דרכים' ו'עוסק במצוה' אלו הינם דיני פטור, שבשעה שהוא 'הולך דרכים' הריהו לא רק בגדר חוסר יכולת אלא 'פטור' מעצם המצוה'.

והדברים מתבארים על פי האמור לעיל, שגדר ישיבת הסוכה הוא "תשבו כעין תדורו", ובימי חג הסוכות, משמשת הסוכה כ"תחליף" לבית, והאדם מצווה לדור בסוכה, במקום ה"דיור" שלו בביתו במשך כל ימות השנה. ומאחר וגם במשך כל ימות השנה, האדם אינו נמצא כל הזמן בביתו אלא יוצא מביתו לצרכיו, לכן גם כשיוצא מן הסוכה בימי חג הסוכות לדרכו, הרי הוא פטור מעצם מצות סוכה, שהרי אינו מבטל את חיובו "לדור" בסוכה, וכפי שכתב רבי זאב דויטש [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ה] "מותר לטייל ולנסוע [בחול המועד סוכות], דהא אדם עוזב את ביתו והולך לטייל. ואפילו תאמר שלא ימצא סוכה לא איכפת לן, דכן דרכו בשאר ימות השנה לאכול בטיול בגנות ופרדסים. רק אם מוצא סוכה בלא טורח כלל, אז חייב בסוכה. והוא לכאורה דוגמת הולכי דרכים דפטור, ואינו חייב אפילו להשתדל. ואפילו נאמר דהוי כבשעת חנייתם חייבים, הרי במשנ"ב וביאור הלכה מצדד כהלבוש, דרק להשתדל חייב, אבל בכל אופן אינו חייב לבנות סוכה. ומה שכתב הפסקי תשובות דכל ההיתר דהולכי דרכים הוא רק כשיוצא למסחר ולצורך פרנסה, אבל לא להנאת טיול בעלמא, ולקוח הוא מאגרות משה הנ"ל [לעיל אות ה]. אינו מוכרח לפי הטעם שכתב המשנ"ב (ס"ק לט) דהעיקר 'תשבו כעין תדורו', ואם באיזה ענין יצא לו לצאת מן הסוכה שפיר דמי"

ולאור זאת, גם בנדון טיול או טיסה בסוכות, אם מדובר בטיול או טיסה שרגילים בהם בכל ימות השנה, אין חיוב להימנע מהם בסוכות, שהרי גם במשך כל ימות השנה טס לצורך עסקים או למטרת ביקורים משפחתיים, ואם כן בסוכות נחשב כ"הולכי דרכים" הפטורים מעצם מצות סוכה, כי אינם מבטלים את חיובו "לדור" בסוכה. וכפי שהביא בשו"ת מנחת דוד (סימן מו) "הנוסע באוירון למשך תשע או עשר שעות, אם מותר לאכול באווירון ופטור מהסוכה. העלתי להלכה, בבירור דעת הראשונים דהתוה"ק לא חייבה אלא תשבו כעין תדורו, ומה שרגיל לעשות כל ימי השנה בביתו חייבה התורה בסוכה, ולמשל במי שהולך כל השנה לבית המדרש על כל היום כתב באשל אברהם (בוטשאטש) שפטור מן הסוכה מטעם שאצלו כל השנה בזה הוי כעין תדורו שאין שוהה בביתו. וכן כתב החתם סופר בפירוש בסימן תרל"ט, שאין מחויב להשתדל יותר בקיום מ"ע דסוכה בכל ימי החג יותר ממה שהיה רגיל בזה כל השנה". ולכן נראה לענ"ד שאין כל מניעה מלצאת לטיולים או לטוס בימי חול המועד.

יא. סוף דבר

היוצא לטיול לדבר הרשות נכלל בדין "הולכי דרכים", שמותר להם לצאת מהסוכה לטיול. ובדיניהם בשעת הליכתם וחנייתם נחלקו הלבוש והמג"א, כמבואר לעיל:

[א] בשעת הליכתם – לדעת הלבוש פטור אפילו מלחפש סוכה. ולדעת המג"א חייב לחפש אחר סוכה, אך פטור מלבנותה במידה ולא מצא סוכה קיימת.

[ב] בשעת חנייתם – כאשר הגיע למקום שאין בו סוכה, ויכול לבנותה בעצמו. לדעת הלבוש, פטור מבניית הסוכה [וחייב רק לחפש אם היא בנמצא], אך לדעת המג"א חייב לבנותה.

ומכיון שמחלוקתם לא הוכרעה יש להחמיר מחמת הספק כדעת המג"א.

אולם בנדון יציאה ל"טיול בעלמא לתענוג", נחלקו הפוסקים, האם נאמרו בו דיני "הולכי דרכים".

לדעת האגרות משה, הגרש"ז אויערבך והגר"ע יוסף, אין לצאת לטיולים שאינם לצורך פרנסה.

אולם בשו"ת אז נדברו השווה את דיני היוצא לטיול בעלמא לדין היוצא למסחר, אשר דינם כ"הולכי דרכים". ואילו רבי ברוך רוזנברג, ורבי יעקב אריאל, צידדו שיתכן ויציאה לטיול בעלמא נחשבת כיציאה "לדבר מצוה" משום קיום "שמחת המועד למי שדרכו בכך", או משום "המצוה לטייל ד' אמות בארץ ישראל".

ונתבאר לעיל סברות נוספות להתיר יציאה לטיול בעלמא בסוכות:

[א] לפי רבנו תם והרמ"א, היוצאים מהסוכה לסחורה פטורים לגמרי מישיבה בסוכה [גם בזמן חנייתם], כדין הולכי דרכים לדבר מצוה. וכל פרטי וחילוקי הדינים של פטור הולכי דרכים לדבר הרשות נאמרו על היוצאים לטיול בעלמא [שהרי היוצאים לסחורה נכללו בגדר היוצאים לדבר מצוה ואין כל איסור [ב] גדר ישיבת הסוכה הוא "תשבו כעין תדורו", ובימי חג הסוכות, משמשת הסוכה כ"תחליף" לבית, והאדם מצווה לדור בסוכה, במקום ה"דיור" שלו בביתו במשך כל ימות השנה. ומאחר וגם במשך כל ימות השנה, האדם אינו נמצא כל הזמן בביתו אלא יוצא מביתו ל"טיול בעלמא לתענוג" מעת לעת, לכן גם כשיוצא מן הסוכה בימי חג הסוכות לדרכו, אינו מבטל את חיובו "לדור" בסוכה, ורשאי איפוא, לצאת גם לטיול בעלמא.

נמצא כי דינם של היוצאים מהסוכה לנסיעות או טסים בחול המועד סוכות לצורכי פרנסה [המותרת משום דבר האבד], כדין "הולכי דרכים".

ואילו דין המטיילים והטסים למטרת ביקורים משפחתיים או "טיול בעלמא", תלוי ועומד במחלוקת הפוסקים הנ"ל, ככל המבואר לעיל.

• • •

בזמן מסירת השיעור בביתי בלוס אנג'לס, זכיתי לשוחח בלימוד עם מו"ר הגרב"מ אזרחי, בנושאים שנתלבנו לעיל, ונתכבדתי בחודש מרחשון תשס"ח במכתב שבו הוסברו הדברים בעמקנותו הידועה:

כבוד נכבדי ידידי ורב חביבי

הרה"ג והלמדן רבי צבי רייזמן שליט"א

א. כפי שנדברנו, אעלה על הכתוב בקצרה את מה שנוגע לשאלת הפטור של "מטיילים" מסוכה. כדשנינו בסוכה כ"ו ע"ב 'הולכי דרכים פטורים מן הסוכה'.

השאלה היא אם כל 'עוברי דרכים' פטורים מן הסוכה ודינא דלכתחילה הוא, או שלא נאמר הפטור אלא ב'הולכי דרכים' לצורך, כמו למסחר וכדו', אבל לטיול ללא צורך, לא נאמר דפטורים לכתחילה.

וכבר הזכרת שדעת הגר"מ פינשטין זצוק"ללה באגרותיו חלק חמישי או"ח סי' צג לפטור רק באופן של 'צורך' [אך כנראה לא כו"ע הכי ס"ל יעויין במיוחד במשיב דבר להנצי"ב זצוק"ללה חלק שני סי' ע"ב, 'ומה ששאל וכו' דמשמעות לשונו שהפטור כללי הוא על כל עוברי דרכים גם ללא צורך].

ב. ולענ"ד יש לדייק כן מלשון רש"י ותוס' דז"ל רש"י שם: "הולכי דרכים וכו' דכתיב בסוכות תשבו כעין ישיבת ביתו כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע". ולשון התוס': הולכי וכו'. כל זה נפקא מתשבו כעין תדורו שכשם שאדם בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך וכו'. ולכאורה יפלא הלא הפטור נוגע לקיום ה'תשבו' היינו האכילה או השינה, ומה זה שהדגישו רש"י ותוס' את אי ההימנעות מללכת בדרכים. הלא אם לא יחול הפטור על ה'תשבו' היינו האכילה והשינה, מה תועיל אי ההמנעות…

ועל כרחך שנימוקם של רש"י והתוספות הוא סיבת הפטור של ההולכי דרכים מן ה'תשבו' עצמו. וצ"ב.

ג. והמוכרח הוא, דאמנם זהו עיקר החיוב במצוות 'תשבו' בסוכה שהוא חל רק על ה'תשבו' שבביתו. אבל האכילה או השינה שאין נמנעים מלעשותם מחוץ לבית אינם בכלל מצוות סוכה [זה לומדות מחודש אך בעה"י אמיתי]. וכל זה נכלל בדינא ד'תשבו כעין תדורו', היינו שרק בהנהו הנכללים מצד עצם מציאותם ב'תדורו' של כל השנה, נאמרה בהו מצוות תשבו, כמש"נ.

ד. אלא דאכתי דברי רש"י ותוס' צ"ע, אמאי הדגישו את ההיתר שלא להימנע מלצאת לדרכים, מדוע לא הסבירו רק את עצם ההיתר [מבלי לנקוט את ההיתר שלא להמנע].

אולי יתכן לדקדק מזאת, דאדרבא, שרש"י ותוס' הדגישו את ה"שלא להמנע", בכל מה שאין נמנעים כל השנה מ'לצאת' להלך בדרכים. והחידוש הוא, שאם יצא לדרכים בסוכות לא יחשב כמפקיע עצמו מן מצוות סוכה. וזה לכאורה איפכא ממש"כ האגרות משה והאוזלים בשיטתו, וצע"ר.

אך בכל אופן קשה למה כתבו רש"י ותוס' דין זה בלשון לא ימנע, ולא בלשון פטור. ולכן יש מקום לומר שרש"י ותוס' באו להדגיש שבכל מצב שאדם היה יוצא מביתו במשך השנה יכול לצאת ולא צריך כלל להימנע. וא"כ דברים אלו חולקים על דברי ר' משה שמגביל את היציאות רק למטרות מסוימות.

ה. והנה הנראה מדברי האוסרים לכתחילה לצאת לטיולים, דהיינו טעמא משום שאין להפקיע עצמו מן החיוב. והשוו לזאת את הגמרא במנחות מ"א ע"א דבעידנא דריתחא ענשינן גם על מצוות עשה. ובתוס' שם כתבו שהכוונה היא גם למצוות ציצית, שאעפ"י שאם אינו לבוש בגד ד' כנפות לא שייכא עיקר המצווה דציצית, אעפ"כ ענשינן עלה דלא הכניס עצמו למצווה זאת, ומהאי טעמא כתבו הפסוקים דכ"ש הוא שלא יפקיע עצמו ממצוות סוכה [כשאין לו צורך כמו מסחר].

ו. ונראה דיתכן לומר בזה, דחלוקים המה זה מזה פטורא לבוש בד' כנפות, מפטורא דאכילת הולכי דרכים מחוץ לסוכה. שכן דין 'אינו לבוש' הוא פטור בחיוב של ציצית [לא בחפצא], ואילו פטורא דהולכי דרכים לפי מש"נ היינו שהחפצא של אכילה זאת, לא התחייבה בסוכה [כיון שאינה 'כעין תדורו']. ומובן היטב שרק כאשר האדם פוטר עצמו מן החיוב בזה הוא דענשינן ליה, אמאי לא הביא עצמו לידי חיוב וקיום מ"ע. משא"כ כשהמדובר הוא בדבר שמצד החפצא אין בו חיוב הלא אינו נחשב כמפקיע עצמו מן המצווה מכיון שאותה אכילה שיאכל בהיותו הולכי דרכים אינו בכלל החיוב מעיקרא מצד החפצא שלה.

ז. ויתכן עוד שאת השאלה הזאת באו רש"י ותוס' ליישב ולומר, דהא דבכל זאת אין אומרים שעל אף פטורו מן ה'תשבו' בהיותו הולך דרכים, בכל זאת ימנע עצמו מהליכה זאת כדי לקיים 'מצוות תשבו' בסוכה. היינו טעמא משום שאכילתו חוץ לסוכה בשעת הליכתו בדרכים אינה סותרת את מצוות האכילה בסוכה, משום שאוכלין אלו אינן בכלל המצוה של 'תשבו' בסוכה. והילפותא הוא מ'התשבו כעין תדורו', היינו כשם שה'תדורו' שלו מתבצע גם תוך כדי הליכתו בדרכים מחוץ לביתו. הוא הדין שה'תשבו' בסוכה יתקיים רק על ידי האכילות שאוכלין בביתו, לא בדרכים.

ח. זהו מש"כ רש"י ותוס' והדגישו את ה'אל ימנע עצמו' מללכת בדרכים. אעפ"י שבהיותו בדרכים לא יקיים את המצוות 'תשבו בסוכות' משום שישיבה המתקיימת על ידי האכילה ושינה בהיותו בדרכים, אינה בכלל מצות 'תשבו'.

[דאכילת דרכים הוו"ל לכל היותר כמו אכילת ארעי, שתיית מים ואכילת פירות, שגם אם 'המחמיר תבוא עליו ברכה' אבל אינו נחשב כמפקיע עצמו ממצוה ואין זה בכלל 'מענשינן אעשה']

ט. נמצא דמהערת דיוק זה מוכרח שדינא ד'הולכי דרכים פטורים מן הסוכה', כולל את כל ה'הולכים', וכל מידי דהולכים מחמתן לדרכים כל השנה, אף הטיולים בכלל.

ומש"כ ראשונים ומפרשים והדגישו 'מסחר', הוא רק דוגמא לרגילות לצאת לדרכים, ולאו בדווקא ל'מסחר' הותרה ההליכה. כמש"כ. וצ"ע להלכה כמובן.

והנני בזה דו"ש וטובתו, כל הימים בחביבות נפש

בידידות וביקרא דאוריתא

ברוך מרדכי אזרחי

לאחר סיום המכתב הוסיף הגרב"מ אזרחי את השורות הבאות:

י. שו"ר באגרות משה שם, שדייק להוכיח מהא דמענשין על עשה, גם בבגדים הפטורים מן הציצית. ודומה שבכוונה דייק להוכיח כן דווקא מבגדים הפטורים מן הציצית כי היכי שלא נבדיל בין פטור חפצא לבין פטור בחובת הגברא [כמש"כ]. דהיינו לעיל חילק בין סוכה לציצית שהולכי דרכים פטורים בעצם ואינם יכולים להכניס עצמם לחיוב, כי אין חפצא של מצוה בזמן ההליכה כלל, אך בציצית בכל מצב יכול הגברא להכניס עצמו לחיוב ציצית על ידי שילבש בגד ד' כנפות.

אך לכאורה קשה על חילוק זה שר' משה הביא דוגמא לא רק אדם שלא לובש בגד ד' כנפות אלא גם אם לובש בדוקא בגדים הפטורים דהיינו שלא מכניס את עצמו למצב של חיוב על ידי שדואג שלבגד לא יהיה ד' כנפות ובכל אופן נענש אף ששם החפצא של הבגד הוא פטור מציצית וא"כ רואים שגם שיש חפצא של פטור נענשים ומ"ש ציצית מסוכה.

אך נראה דאך בגדים הפטורים מן הציצית מצד החפצא שלהם, אכתי שייך הוא הגברא בחיוב דבאותו שעה ילבש בגדים החייבים בציצית. משא"כ בנידון המטיילים הלא אם פטורם מן הסוכה נובע מכך ש'התשבו' שלהם יכול להעשות חוץ לסוכה [כיון שאינו כעין 'תדורו'], שוב אינו נחשב כמפקיע עצמו ממצות סוכה. אלא אדרבא כנמצא ב'מצב' דלא שייכא ביה סוכה ומצוותה מיסודה.

ומדוייק לפי זה מה שדקדקו רש"י ותוס' להדגיש שהולכי דרכים לא ימנעו עצמם מלצאת, משום שזהו עיקר הנדון, אם ה'יציאה' לדרכים היא הפקעה ממצות סוכה, או שהו"ל כאוכל אכילת ארעי, שכש"נ תרוויהו כהדדי נינהו. שגם אם ה'מחמיר' תבוא עליו ברכה כמפורש בשו"ע אבל אינו בכלל מפקיע עצמו מן החיוב [וממילא ודאי שאינו בכלל אלו דמענשינן ליה אעשה] כמש"נ, וצ"ע.

שלך, בכבוד רב

הנ"ל

• • •ֱ

שיעור זה התפרסם בקובץ מוריה (תשרי תשע"ב), ובעקבות הפרסום קיבלתי את המכתבים הבאים:

בס"ד, שלהי ירח האיתנים תשע"ד

רוב ברכה ושלום

קדם ידידי עוז, רב פעלים לתורה ולתעודה, מחבר ספרים ואוהב תורה

הר' צבי רייזמן

שלום רב לאוהבי תורת ד'

בסוף דבריך דנת האם מצות סוכה להולכי דרכים היא בגדר דחויה או הותרה, ועכשיו ראיתי מביאים בשם הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל [שבימים אלו היארצייט הראשון שלו] שאדם חייב לצאת מהסוכה כדי לתת צדקה לעני שבפתח הבית, מפני הדין של "תשבו כעין תדורו" וכמו שבבית הוא קם ויוצא מחדרו כך הדין בסוכה. א"כ מתברר שזה דין הסוכה – שיתנהגו בה כמו בבית, וא"כ ביוצא לטיול אי נימא שזה מדין תשבו כעין תדורו וכמו שכתב רש"י א"כ זה גופא קיום המצווה, שמכיון ובביתו האדם רגיל לצאת לטיסות וכדו' כך הדין כלפי מצות סוכה [רבי אברהם דימה זאת לאוכל פחות מכשיעור שאין בזה מצוות סוכה כי גם בכל השנה הוא לא מקפיד לאכול זאת בבית! (עצם הדימוי מעניין ונקודה חשובה להתבוננות האם זה טעם ההיתר של אכילת פחות מכשיעור מחוץ לסוכה)].ולפי דבריו והגדרתו הרי שאין זה לא בגדר דחויה ולא בגדר הותרה, אלא שזה קיומה של מצות סוכה שיהיו בה באופן שנמצא בביתו. ולא חייבה התורה את האדם להיות "כלוא" בסוכה.

ועצם ההגדרה של מצות סוכה ובדין כלים ריקים וכלי בישול חוץ לסוכה, אמרתי לפני חברים מקשיבים בשיעור, שהסוכה היא כמו ה"סלון" של הבית, לא המטבח ובודאי לא חדרי שירות, ולכן אין לתלות כביסה בתוך הסוכה, ואין להכניס לתוכה סירים ומחבתות שאין הדרך להכניסם לחדר האוכל המכובד בו מכניסים את האורחים [בזה מובנים הרבה חילוקי דינים ונפק"מ, כגון מי שבכל השנה מכניס את הסיר שמבשלים בו לשולחן, וממנו מחלקים לכל הסועדים].

דברי מוקירך

ישראל ארי' רייס

ראש כולל 'בית ישראל' ירושלים

• • •

בס"ד

כב' ידידנו

הרה"ג ר' צבי רייזמן

בתודה ובברכה קיבלתי את מאמרו בענין אכילה בסוכה ביוצאים לטיול בימי חוה"מ, ונהניתי עד למאד.

אציין רק למ"ש בזה בעניותי בספרי משיב משפט ח"א סימן ח, ושם הוספתי לבאר דיש גם בטיול מצות שמחה [וכמ"ש לכת"ר בתוך דבריו], דעי' להרמב"ם (פ"ו מהל' יו"ט הי"ז) שכתב דמכלל מצות שמחה בחג, לשמוח הוא ובניו ובני ביתו, כל אחד ואחד כראוי לו, כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטים. ע"כ. הרי מבואר דצריך לשמחם בכל מידי דמשמח. וכמ"ש היראים (סי' תכז, ובדפו"י קכו) וז"ל: ומה היא מצות שמחה כדתניא (פסחים קט.) חייב אדם לשמח את בניו ואת בני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת אתה ובנך ובתך ועבדך. ובמה משמחן, ביין. ר"י אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, מאי, בבבל בבגדי צבעונים בא"י בבגדי פשתן המגוהצין. וכו'. למדנו מכאן שכל שמחה הראויה לאדם לכל דבר המשמחו חייב לעשות ברגל וכל דבר שבלבו מוצא בו שמחה וקורת רוח באכילה ובשתיה ובכל דבר ששמחה היא לו, חייב לעשות ברגל. וכשם שחייב לשמח עצמו כך חייב לשמח את בניו ובני ביתו דכתיב ושמחת בחגיך אתה ובנך וגו'. ע"כ. ובשבולי הלקט (הל' יו"ט סי' רסב), אחר שהביא כל הנז"ל בדברי היראים, הוסיף עוד בזה"ל: כתב בעל היראים ז"ל למדנו שכל שמחה הראויה לאדם וכל דבר המשמחו חייב אדם לעשות ברגל בכל דבר שלבבו מוצא שמחה וקורת רוח באכילה ושתיה וטיול וכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות. ע"כ. הרי שהבין ששמחת החג היא כל אחד לפי מה שמשמחו, ואף טיול בכלל שמחה הוא.

וכן כתב גם בשו"ת שאגת אריה (סי' סה) וז"ל: דמצות שמחה שנצטווינו ברגל, אינה שמחה פרטית אלא שמחה כללית שמחויב לשמוח ביו"ט בכל מיני שמחה שיכולת בידו לשמוח, ולא דמי לשאר מצוות ששוין בכל אדם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, אבל שמחה זו כל אדם ואדם מחויב לשמוח כפי יכולתו ולפי רוב עושרו, וכן אנשים בראוי להן ונשים בראוי להן, והכי נמי קטנים כדאמרינן התם בפרק ערבי פסחים וכו', והרי כתב הר"ן והמרדכי ושאר פוסקים בפ"ק דביצה (יב.) דהא דשרו בית הלל להוציא קטן ביו"ט לרשות הרבים היינו כדי לטייל התינוק שיש בזה משום שמחת יו"ט, שמע מינה דכל אדם מצות שמחה מוטלת עליו בראוי לו ובמה שנהנה ממנו. והיינו דאמרינן בגמרא הרבה פעמים דלמא אתי לאמנועי משמחת יו"ט. הרי נתברר דמצות שמחה נוהג מן התורה בזמן הזה בכל מיני שמחות. עכ"ל.

וכהאי גוונא פסק לדינא הגר"ש הלוי וואזנר בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' קכד) דאחר שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל, כתב וז"ל: והנה הצד השוה מהנ"ל דכל תוספת שמחה שבאה מחמת חדות היום היא בגדר שמחת יו"ט וחלק מהמצוה, א"כ פרחים לכב' יו"ט יתכן שהם בגדר זה, וכן בגדים וכה"ג או רקידה או טיול לכב' השמחה של היום שגורם הרחבת הדעת, אבל נתינת ספר שגורם אמנם חדוה ושמחה אבל אינו קשור עם שמחת היום דוקא, וכן מכשיר אלקטרי של שיחת נשים בעלמא שאינו פוטר מיסודי שמחה של היום כגון בגדים ומיני מתיקה וכהאי גונא. עכ"ל. הרי שנקט דגם טיול בכלל שמחת החג הוא.

ואף שאמרו חז"ל (סוכה כז:) משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב "ושמחת אתה וביתך". היינו דוקא כשיוצא לבדו ומשאיר את ב"ב בביתם. אך אם יוצא עם ב"ב לשמחם, הרי מקיים בזה מצות 'ושמחת', ואדרבה הכי עדיפא. וכן ראיתי לרבינו מנוח (פ"ו מסוכה ה"ד) שכתב דאין ראוי לאדם הגון לצאת מביתו ברגל כי אם לצורך מצוה או להקביל פני רבו, והוא דאזיל ואתי ביומיה כדאמרי' בגמרא ר' אליעזר אומר משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל ואפי' להקביל פני רבו. מיהו מבואר שם דמיירי ביוצא בלי ב"ב, וכתיב ושמחת אתה וביתך. עכ"ד. הרי שגם הא דאמרו חז"ל לשבח מי שנשאר בביתו, ולגנות את היוצא, היינו כשיוצא לבדו, אך אם יוצא עם ב"ב, אדרבה זוהי שמחתם ביציאה עמו לטיול ושפיר מקיים מצות שמחת החג.

ואסיים בברכת והיית אך שמח, אין שמחה אלא תורה, יפוצו מעיינותיכם חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה

ידידכם, עובדיה יוסף טולידאנו

מחבר שו"ת משיב משפט וחבר בית הדין דרכי תורה, ירושלים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

קריאת המגילה מבעוד יום

קריאת המגילה מבעוד יום בשנות השואה, היו מקומות שנאסר על היהודים לצאת מפתח ביתם לאחר השעה שמונה בערב. בפרוס ימי הפורים בשנת תש"ב, נשאל רבי

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.