בחג שבועות התפללתי בקהילת חב"ד בלגונה, עיר קייט הסמוכה ללוס אנג'לס, במנין מצומצם של עשרה יהודים. הכהן שהיה שם חי בקביעות עם נכריה, ויש לו גם ילד ממנה [שהתגייר בגיור ריפורמי]. בתפילות החג הוא עלה לדוכן. בכל פעם שהוא בא לבית הכנסת הוא גם דורש לקבל את העליה השמורה לכהן, ואם לא ייענו לדרישתו, הוא לא יבוא יותר להתפלל.
לאחר התפילה, שמתי אל לבי, כי מקרה זה משקף את המציאות של הדור האחרון בארצות הברית, שבו למרבה הצער, לא מעט יהודים נשואים לנכריות, אך יחד עם זאת, חלקם עדיין שומרים קשר עם מסורת ישראל סבא, ובשבתות ובחגים באים לבית הכנסת. בשל כך, לא אחת, הרבנים וגבאי בתי הכנסת, מתלבטים בשאלה האם כהן הנשוי או חי חיי אישות עם נכריה [לעיתים הנכריה 'התגיירה' גיור קונסרבטיבי או ריפורמי, אשר אינו תקף על פי ההלכה], רשאי לעלות לדוכן לברך ברכת כהנים, והאם מותר לכבדו בעליה לתורה.
כהן הנשוי לגרושה בעבודת בית המקדש
א. במשנה (בכורות פ"ז מ"ז) נאמר: "הנושא נשים בעבירה, פסול, עד שידירנה הנאה". ופירש הרע"ב: "כהן שנשא גרושה וחללה זונה, נודר ועובד. אף על פי שעדיין לא גירש, מותר לעבוד, אחר שנדר שלא יהנה הוא ממנה והיא ממנו עד שיגרש". וכן פסק הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פ"ו ה"ט) "כהן שהיה נושא נשים בעבירה, אינו עובד עד שידירוהו בית דין על דעת רבים, כדי שלא יהיה לו הפרה, שלא יוסיף לחטוא, ועובד ויורד ומגרש. וכן אם היה מטמא למתים, פסול עד שיקבל עליו בבית דין שלא יטמא. ואם עבר ועבד קודם שידיר, אף על פי שהוא נשוי בעבירה, לא חילל עבודה".
כהן הנשוי בעבירה עם גרושה, חללה או זונה, אינו רשאי לעבוד בבית המקדש כל זמן שהוא חי עמה. אך לאחר שהדיר הנאה ממנה [בנדר על דעת רבים שאינו ניתן להפרה], רשאי לשוב ולעבוד, ואפילו לא התגרש ממנה.
עם כל זאת, בכל מקרה, אם עבר ועבד בבית המקדש, לא חילל את העבודה.
כהן הנשוי בעבירה בנשיאת כפיים ועליה לתורה
ב. ברכת כהנים היא חלק מעבודת הכהנים במקדש, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק טו הלכה ג) "וברכה כעבודה היא, שנאמר (דברים י, ח) לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ". מהשוואה זו ניתן להסיק איפוא, כי דין נשיאת כפיים כדין עבודה בבית המקדש, וכל זמן שחי עם אשה האסורה לו, פסול לנשיאת כפיים.
וכן נראה מדברי הרשב"א בתשובה (ח"ז סי' כא) שנשאל ב"כהן שנשא גרושה ועודה תחתיו ויש לו בנים ממנה, מהו לעלות לספר תורה במקום כהן", והשיב: "כהן שנושא אשה בעבירה, זרעו מחולל אבל הוא אינו מחולל, אבל כופים אותו, ואפילו בשוטים עד שיגרש, וכדאמרינן ביבמות (פח, ב) דאם לא רצה כופים אותו, שנאמר וקדשתו, אפילו בעל כרחו. וכל שלא גירש, אין נוהגים בו קדושה, דתנן בבכורות בפרק אלו מומין (מה, א) הנושא אשה בעבירה פסול עד שידיר הנאה. ונראה, דאפילו גרשה ואפילו מתה, פסול, עד שידיר הנאה מהנשים שאסור כהן, ושידור על דעת רבים כדי שלא יוכל להתירו חכם, וכדאיתא התם בגמרא". בדבריו מבוארת ההשוואה בין דין עבודה בבית המקדש, לדין עליה לתורה, ולכאורה הוא הדין עליה לדוכן – ועל פי המשנה בבכורות, אסור לכהן הנשוי עם גרושה לעלות לדוכן ולקרוא בתורה, כל זמן לא נדר מהן הנאה.
וכן הביא הבית יוסף (או"ח סי' קכח סע' מ) בשם מהר"י אבוהב: "לדעת הכל, כהן שהוא נשוי עם גרושה אין לו לישא את כפיו ואין לו לעלות בתורה, שהרי בכל שעה עומד במרדו. עוד כתוב משמיה דמר שמואל, כהן שנטמא למתים שאינם משבעה מתי מצוה במזיד, יפסל מן הדוכן ומכל מעלות הכהונה, עד שישוב, דתנן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה והמטמא למתים עד שיקבל עליו".
אולם הרמב"ם כתב בהלכות תפילה (שם) "כהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה, אף על פי שעשה תשובה, אינו נושא את כפיו לעולם, שנאמר (מלכים ב כג, ט) אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת, וברכה כעבודה היא, שנאמר (דברים י, ח) לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ, וכן כהן שהמיר לעכו"ם אף על פי שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם, ושאר העבירות, אין מונעין". מדבריו למד הבית יוסף, כי דווקא כהן שעבד עבודה זרה אינו נושא כפיו, אבל אם עבר "שאר עבירות", ובכלל זה נישואין לנשים האסורות לו, אין מונעין אותו מלישא כפיו.
עוד כתב הבית יוסף: "הנושא נשים בעבירה, פסול עד שידיר הנאה, ולא הזכירו פסולים הללו הפוסקים לענין נשיאת כפיים. ואפשר שהטעם, דכיון שאם עבד קודם שידיר או שיקבל עליו לא חילל, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש פ"ו ה"ט). אם כן נושא הוא כפיו לכתחילה".
עם זאת, הלכה ולמעשה, כתב הבית יוסף: "כיון דהפוסקים לא התירו בפירוש, נקטינן כדברי מר שמואל והרשב"א שאסרו בפירוש".
ההבדל בין כהן שנשא אשה פסולה לכהן שעבר שאר עבירות
ג. בשו"ע (או"ח סי' קכח סע' לט) נפסק: "לא היו בו מהדברים המונעים נשיאת כפיים, אף על פי שאינו מדקדק במצוות וכל העם מרננים אחריו, נושא את כפיו". וביאר הרמ"א: "שאין שאר עבירות מונעים נשיאת כפיים". ובסעיף מ' נפסק: "כהן שנשא גרושה, לא ישא כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון. ואפילו גירשה או מתה, פסול עד שידור הנאה על דעת רבים, מהנשים שהוא אסור בהם".
וכתב המשנה ברורה (ס"ק קמז) "והוא הדין חללה וזונה או חלוצה". ולפי מה שנפסק בשו"ע (אבן העזר סי' ו' סע' ח) "איזהו זונה, כל שאינה בת ישראל", נמצא כי אף הנשוי לנכריה בכלל ההלכה שאינו עולה לדוכן ואינו עולה לתורה ראשון.
עוד ביאר המשנה ברורה (ס"ק קמו) כי דברי הרמ"א "שאין שאר עבירות מונעים נשיאת כפיים", היינו "אפילו לא עשה תשובה על חטאיו. והטעם כתב הרמב"ם, לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפיים, ואין אומרים לאדם רשע, הוסף רשע והימנע מן המצוות. ואל תתמה ותאמר, ומה תועיל ברכת הדיוט זה. שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה, שנאמר (במדבר ו, כז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם. הכהנים עושים מצוותם שנצטוו בה, והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו".
ואת פסק השו"ע שכהן שנשא גרושה לא ישא כפיו, ביאר המשנה ברורה (ס"ק קמז) "ומה שנתבאר בסמוך שאין שאר עבירות מונעים נשיאות כפיים, היינו דווקא בעבירות שאין שאר הכהנים מוזהרים יותר מישראל, אבל במה שהכהנים מוזהרים יותר מישראל – שקדושת כהנים גרם לו והוא חיללו, לפיכך פסול מדרבנן לכל דבר כהונה עד שידור [נדר] על דעת רבים".
נמצא כי נשיאת כפיים ועליה לתורה של כהן עובר עבירה, תלויה בסוג העבירה שעבר: עבירה שכל ישראל מצווים עליה, לא מונעת מכהן לעלות לדוכן ולתורה. מה שאין כן עבירה שרק כהן מצווה עליה מחמת קדושתו, כגון נישואין עם גרושה או חללה וכדומה, היות וחילל את קדושתו, נפסל לכל דבר כהונה.
האיסור לישא כפיים ולעלות לדוכן – קנס שקנסו חכמים
ד. המשנה ברורה הזכיר כי בעבירות שכהנים מוזהרים בהם "פסול מדרבנן לכל דבר כהונה עד שידור על דעת רבים".
מקור הדברים במה שכתב המג"א (סי' קכח ס"ק נד) "אף להרמב"ם וסיעתו דפוסלין מומר, היינו משום דטעמא דמומר פסול לעבודה משום דקנסינהו, כדאיתא בע"ז פ"ד, ואם כן הוא הדין דקנסינהו דפסול לנשיאות כפיים, והוא הדין נושא נשים בעבירה. אבל היכא דליכא קנסא, מודה דכשרים לנשיאת כפיים, דתלמוד ערוך הוא".
וכן מבואר בשו"ת חתם סופר (ח"ו ליקוטים סימן יב) "דפשיטא יותר מביעא בכותחא, דכל עצמו דנושא נשים בעבירה דפסול לעבודה איננו אלא קנס מדרבנן, דהיכי רמיזא בתורה למיפסליה". ולמד כן מדברי המג"א "דלא ילפינן ברכה משירות [עבודה בבית המקדש], אף על גב דכהן שהמיר ילפי פוסקים פסול לדוכן מפסול עבודה, התם לאו משום דילפינן ברכה משירות, אלא פסול דשירות גופיה איננו מגזירת הכתוב אלא מקנסא דכהנים בני דיעה נינהו".
על פי דבריו כתב החתם סופר, שכהן שנשא אשה הפסולה לו בשוגג, לא נפסל מלישא כפיים ולעלות לתורה, שכן באופן זה לא קנסוהו חכמים, ודייק מלשון המשנה [לעיל אות א] "הנושא נשים", ולא נאמר "כהן שנשא נשים פסולות", משמע "דווקא שנושא לכתחילה במזיד ולא שנשא בדיעבד, וכדמוכיח ש"ס פ"ק דביצה (ז, ב) מדאמרינן השוחט, משמע לכתחילה, הכי נמי הנושא לכתחילה. ועוד, מדתנן "נשים בעבירה" ולא נקיט סתם נשים פסולות, על כרחך במזיד קאמר, דסתם משנה רבי מאיר, משמע לרבי מאיר דשוגג לא מיקרי עבירה, כדפירש רש"י בחולין (טו, א) גבי מבשל בשבת. ואם כן משמע דוקא במזיד קנסינן ולא בשוגג".
על פי יסוד זה ביאר בשו"ת בנין ציון (ח"א סי' ו) מדוע הרמב"ם לא הזכיר את דין הכהן שנשא אשה בעבירה בהלכות נשיאות כפים, אלא בהלכות ביאת מקדש, לענין עבודה: "גם לא ראיתי להרמב"ם שהביא בהלכות נשיאות כפים דין דהנושא נשים בעבירה והמטמא למתים פסול לדוכן, רק בהלכות ביאת מקדש הביא כן לענין עבודה. ואין לומר דהשמיט כן מפני שבגמרא לא הוזכר רק לענין עבודה, ואין דרכו להביא רק מה שהוזכר בגמרא. שהרי הך דעבד עבודה זרה פסול לדוכן, הביא בהלכות נשיאות כפים, אף שגם זה לא הוזכר רק לענין עבודה בגמרא בסוף מנחות. ומזה היה נלענ"ד דדעתו כיון דהנך לבד תקנות חכמים הן, לא תקנו כן רק לענין עבודה דליכא ביטול עשה אם לא יעבוד. אבל כהן שאינו עולה לדוכן שעובר בעשה, לא רצו חכמים לתקן שיעבור על עשה אפילו בשב ואל תעשה". ולכן לדעת הרמב"ם, כהן שעבר "שאר עבירות", ובכלל זה נישואין לנשים האסורות לו, אין מונעין אותו מלישא כפיו – כפי שדייק מדבריו הבית יוסף [לעיל אות ב].
כהן שנשא אשה פסולה – בעליה לתורה שישראל עולה בה
ה. אף שנתבאר שכהן שנשא פסולה אינו עולה לתורה ראשון – בעליה השמורה לכהנים, יש לעיין האם נאסר עליו לעלות גם בעליות אחרות שהישראל עולה בהן.
בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ב סימן לג) למד מדברי הפרי מגדים (סי' קלה משבצות זהב ס"ק ד) כי רק בעלייה הראשונה לתורה שהכהן עולה לה מדין 'וקדשתו', אין להעלות כהן שנשא גרושה מאחר וחילל את קדושת הכהונה, אבל בשאר עליות, אין איסור: "הנה ודאי צדק כתר"ה שכהן שנשא גרושה אין מחוייבין להקדישו, ואין צריכין לקרותו ראשון, אבל לשאר הקריאות עולה ככל ישראל. ואותו הרב שדייק מלשון הבית יוסף (סי' קכח סע' מ) בשם מהר"י אבוהב שסתם "ואין לו לעלות בתורה", שהוא גם שלא לעלות כלל לתורה, טעה, כדמוכח מדברי הבית יוסף סמוך תיכף לזה שנפסל רק ממעלות הכהונה, וכמפורש בלשון המחבר בשו"ע (שם סעיף מ) שהוא הבית יוסף, דהוא רק שאין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון, שהוא כמפורש שלשאר קריאות עולה, כדאיתא בפתיחה דפמ"ג לסימן קל"ה, שבסעיף זה נאמר בשו"ע דאין קורא ראשון, ולישראל עולה".
וכן פסק הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן טז) "בבית יוסף כתב בשם רבינו הגדול רבי יצחק אבוהב [הובא לעיל אות ב] שלדברי הכל כהן הנשוי עם גרושה אין לו לישא כפיו ואין לו לעלות לתורה, שהרי בכל שעה הוא עומד במרדו, ע"כ. נראה שכוונתו שלא לעלות לתורה בתורת כהן, אבל לשאר עליות אפשר להעלותו, וכמו שכתב בבית יוסף בשמו לאחר מכן, שבסימן קל"ה כתב, שנפסל מן הדוכן ומכל מעלות הכהונה. והביא גם כן דברי הרשב"א בתשובה, שכהן שנשא גרושה אין נוהגים בו קדושה לקרותו לתורה ראשון. וכן מתבאר בשו"ת רבינו אליהו מזרחי (סימן נט). ואדרבה יש לדייק מדבריהם שלא נפסל מלעלות לתורה בשאר עליות. וכן פסק הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ב סימן קעה), שמותר לקרות לספר תורה אפילו רשע בעל עבירות, ועולה למנין שבעה".
אולם האגרות משה (או"ח ח"ב סימן נא) אסר להעלות לתורה כהן הנשוי לנכריה בכל עליה שהיא: "בדבר רופא יהודי מהמפורסמים שבמדינה שרבים צריכים לו להיות בהתקרבות איתו, והוא איש בעל מידות רחמים וצדקה באופן גדול וגם עושה הרבה טובות לענייני הקהלה, אבל הוא נשוי נכרית, ומטעם זה אין מכבדים אותו בבית הכנסת בשום כבוד. והרופא רואה בזה התרחקות מהקהל ומדוכא מאד מזה, ולכן רוצים כתר"ה וראשי העיר לכבדו לפעמים בפתיחת וסגירת הארון וכדומה".
וכתב האגרות משה: "והנה עיקר הנידון בזה הוא משום איסור חניפה שיש במה שיכבדו אותו בדברים שאין מן הראוי לכבד לבעל עבירה כזו, דמצד עצם ענין פתיחת וסגירת הארון להניח לבעל עבירה ליכא שום איסור. ואף לקרוא לתורה, אם הוא רק בעל עבירה לתיאבון ליכא איסור בעצם אם איננו כופר, דכופר ומומר להכעיס יש לאסור בעצם משום דאין כוונתם ללמוד תורת ה' בקריאתם, והוו דבריהם בקריאתם רק כקריאת דברים בעלמא, לא כקריאת דברי התורה – תורת ה'. ואם כן יש למילף שגם בקריאה לא נחשב מה שקורא לחשיבות קריאת תורת ה', כיון שאינו מאמין בזה ומעלה בדעתו שהם דברים בעלמא. אבל לפתיחת וסגירת הארון וכדומה אין שייך בזה שום איסור בעצם. אבל כיון שהוא דבר שמכבדין בזה ואין מן הראוי לכבד לבעלי עבירות בזה, נמצא כשמכבדין אותן בפתיחת וסגירת הארון וכדומה, הוא חניפה שאסור, כמפורש בסוטה דף מ"א. אבל כיון שאין איסורו ברור, ויותר נוטה שאין בזה איסור אלא מעלה טובה הוא להתרחק אף מחנופה כזו, יש להקל אם רואה כתר"ה וראשי העיר אשר יש צורך גדול להקהל ולאנשי העיר שיכבדו אותו באיזה דבר בבית הכנסת, כהא דפתיחת וסגירת הארון וכדומה. אבל לקריאה בתורה אין להתיר מטעם שכתבתי לעיל".
מדבריו משמע איפוא, שיש חילוק בין כהן נשוי לנכריה – שאינו רשאי לעלות לתורה גם לא בעליות של הישראל, ובין כהן שנשוי לגרושה, שאינו עולה ראשון לתורה אך מותר להעלותו לתורה בשאר העליות. אך לא נתבאר בדבריו טעם החילוק, וצ"ע.
- • •
האם החרם על כהן שנשא גרושה מונע ממנו לעלות לדוכן
ו. בשו"ת אדני פז (ח"ד או"ח סי' ט) הקשה על האגרות משה שהתיר להעלות כהן שנשא גרושה בשאר העליות: "ותמיהני, דהיאך אפשר לתת לכהן זה עלייה לתורה, והרי פסק השו"ע באבן העזר (סי' ו סעיף ו) שצריך להחרים אותם, וכדברי הרמב"ם שאסור להשתתף עם כהן זה בשום דבר. וכן פסק הלבוש (שם) כהן שנשא אחת מן הפסולות לו, מחרימין אותו ומרדפין אותו בכל מיני הרדיפות שאפשר, ומחרימין כל הנושא ונותן עמהם. והערוך השלחן (אה"ע שם סי' ו סעיף יח) כתב, שאוסרים לכל אדם לישא וליתן עמו, וכיוצא בחומרות אלו עד שיגרשנה. ומה שלא הזכיר החרם, הוא מחמת דינא דמלכותא דינא, שאסרו בארצות אירופה לנדות ולהחרים, וכפי שכתב הערוך השלחן גופיה (יו"ד ריש סי' שלד). השתא יש לומר דאף לשאר עליות אינו עולה [מחמת החרם]. ומרן השו"ע דיבר בסתמא ובהווה שאין מעלין אותו לראשון, אבל ודאי דאף לשאר עליות אינו עולה".
והנה תמיהה זו לכאורה קשה גם על הרמב"ם שהתיר לכהן עובר "שאר עבירות" לעלות לדוכן, ובכלל זה כהן שנשא נשים פסולות לו [לעיל אות ב] – מדוע לא נמנע ממנו לברך ברכת כהנים מחמת החובה להחרימו.
אך האמת היא, שהרמב"ם עצמו ביאר את הסיבה לכך בדבריו המובאים לעיל [אות ג] שהתיר לרשע שלא עשה תשובה לברך ברכת כהנים, ואף שיש לתמוה "ומה תועיל ברכת הדיוט זה", וזאת משום "שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה, שנאמר (במדבר ו, כז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם. הכהנים עושים מצוותם שנצטוו בה, והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו". ומדבריו עולה חילוק בין ברכת כהנים ובין קריאת התורה. בברכת כהנים הכהן בעצם לא המברך אלא הקב"ה, והכהן אינו אלא 'צינור' להעברת הברכה. ולכן העובדה שהוא מוחרם, לכאורה לא מונע ממנו להיות 'צינור' להעברת הברכה. אולם בעליה לתורה, שנדרש משא ומתן ושיחה בין הגבאי והכהן העולה לתורה – היות ויש צורך להחרימו, החרם צריך למנוע ממנו להעלות לתורה כלל, ושבה למקומה התמיהה על האגרות משה, כיצד התיר להעלות את הכהן הנשוי לפסולות בשאר עליות, וצ"ע.
- • •
האם יש הבדל בין נישואין לנכריה לחיים משותפים עמה
ז. בשו"ת בנין ציון (ח"א סימן ו) נשאל: "כהן אחד כמה שנים ייחד לו בביתו נכרית, והיא יושבת עמו והוא עמה ביחוד כאיש ואשתו לכל דבר, גם הוליד ממנה בנים חללים, ובשאט נפש רוצה לשמש בכהונה לכל דבר שבקדושה ובפרט בנשיאות כפים ולקרוא ראשון בתורה, אם צריך למחות בידו".
בתשובתו חילק בין נישואין לפסולות לכהונה ובין חיי אישות עמהן: "בייחד לו איסורי כהונה לפילגשים, דבזה לא נפסל לעבודה, כיון דבמתניתין לא קתני רק הנושא נשים בעבירה פסול, ולא קתני הבא על נשים בעבירה, משמע דווקא בנושא – שיש לו אישות בהן. דאע"ג דלפי המבואר באו"ח (סי' קכח סע' לט) אפילו גירשה או מתה מכל מקום פסול עד שידור הנאה מנשים פסולות, יש לומר כיון שהתפקר כל כך לישא אותה לאשה ממש, בזה פסול עד שידור. אבל בא עליה בלא נישואין, הוי כשאר עובר עבירה שאינו נפסל על ידן לעבודה, כמבואר שם".
הבנין ציון הוסיף שלשיטת הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק יז הלכה ב) "ואם בא עליה דרך זנות, אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה, שנאמר (ויקרא כא, ז) לֹא יִקָּחוּ, עד שיקח ויבעול". וכן לדעתו "דליכא משום פסולי כהונה רק בבעל אחר קידושין, לא מקרי זה נושא נשים בעבירה, כיון דליכא משום זונה וחללה, דפנויה לא מקרי זונה, כמבואר ברמב"ם ושו"ע".
בהמשך כתב הבנין ציון, שעל פי המבואר לעיל [אות ד] "שהך הנושא נשים בעבירה פסול, אינו מן התורה רק קנס ותקנת חכמים, אם כן הבו דלא לוסיף עלה ולבטל מצוה. וכיון דכן, הך כהן שייחד לו נכרית כיון שאין לו בה קידושין, אפשר שאינו בכלל התקנה דהנושא נשים בעבירה, פסול לדוכן". ומסקנתו: "בנדון זה שלא נשא זונה אפשר שזה יהא גם כן סניף להתיר לו נשיאות כפים במה שנוגע לנושא נשים בעבירה". עם זאת, הבנין ציון חותם את תשובתו במשפט: "כנלענ"ד להלכה ולא למעשה, עד יסכימו בעלי הוראה עם זה".
הדיוק מלשון המשנה "הנושא" שהאיסור לעבודה ולעליה לדוכן הוא רק בנישואין הובא גם בספר הדרת מלך (ח"א על הרמב"ם, אות לז דף כד ע"א) "דדווקא נושא נשים בעבירה מה דחשב במתני' כהן הנושא גרושה וחלוצה, דקידושין תופסין זאת, נכלל בכלל הנושא נשים בעבירה, ופסול לעבודה. וכן לשיטת הסוברים דגם לדוכן לא יעלה, אבל כשייחד לו נכריות דאין קידושין תופסין כלל, ורק עובר על ביאת איסור, איננו בכלל הנושא נשים בעבירה, ואין לפוסלו אפילו לעבודה". ומסיים: "וע"כ גם למאי דמבואר ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פי"ב ה"ג) דכהן הבא על עכו"ם לוקה מהתורה משום זונה, אבל נישואין לא הוי לפוסלו לעבודה, וכל שכן מנשיאות כפים אין לפסלו, וכן מלתת לו עליית התורה. ואולי טוב להחזיקו לכהן כדי שעל ידי זה יחדל מדרכו הנשחתה, ויש מקום להוכיחו איך כהן מחלל כהונתו. על כן נלע"ד דיכול להיות נושא את כפיו ולתת לו עליית התורה".
בחיי אישות קבועים עם נכריה יש גם איסור זונה לכהן
ח. בספר האשכול (הלכות ברכת כהנים סימן טו) כתב: "תנן פרק מומין, אלו הנושא נשים בעבירה, פסול עד שידירנה הנאה. וההוא בעבירה דתנן דחילל קדושת כהונה, שנשא גרושה או חלוצה או זונה או חללה. ולא מיירי שנשא ממזרת, ואין צריך לומר ערווה ממש, דקתני עלה בברייתא נודר ועובד יורד ומגרש". וכתב בפירוש נחל אשכול (אות ז) "וערווה לא בעיא גט, וכוונתו דמתניתין איירי דווקא אם עבר על מצוות יתירות שבכהונה. והטעם, כיון דמצות עשה על הכהן לברך, אין למונעו משום שעבר עבירות אחרות אפילו בעל ערווה, שמהתורה עבודתו במקדש כשרה, כמו שכתב הרמב"ם (סופ"ט דביאת מקדש ופט"ו דתפילה). אבל אם מחלל קדושת כהן שנשא נשים פסולות לכהונה או מטמא למתים, זה גנאי פרטי לכהונה, לכן קנסוהו רבנן שאינו עובר עד שידור ויקבל, ולא אמרו כן בעריות וכדומה". משמע שהקנס שקנסו חכמים את הכהן שנשא פסולות לכהונה שלא יעלה לדוכן ולקריאת התורה, היה רק באיסורים שהם מיוחדים לכהנים, שבעבירה עליהם הכהן "מחלל את קדושת הכהונה, שנשא נשים פסולות לכהונה". ולכן אפילו אם הכהן בא על ערווה, למרות חומרת העבירה, אין זה איסור המיוחד לכהנים אלא איסור שכלל ישראל מוזהרים עליו – ולכן אין בזה חילול קדושת הכהונה, וחכמים לא קנסוהו לפוסלו מברכת כהנים וקריאת התורה.
מכאן הביא היסודי ישורון (ח"ב מערכת נשיאת כפיים, עמ' סג) סיוע לפסק ההלכה של הבנין ציון, שחילק בין נישואין לנשים פסולות, שהאיסור הוא משום קדושת הכהונה, ובזה קנסוהו חז"ל לפוסלו, ובין חיי אישות עם נכריה, האסורים גם לישראל, ובשל כך לא קנסוהו חז"ל לפוסלו לברכת כהנים וקריאת התורה.
אולם בשו"ת במראה הבזק (ח"ג סימן ט) דחו את הראיה מספר האשכול, כי "ספר זה לא דן כלל על מקרה שהכהן ממשיך לחיות עם הנוכרית, אשר אחר ביאתו הראשונה היא נעשית זונה, ואיסור זה שהוא איסור כהונה, כולל ומקיף את כל שבט הכהונה". משום כך "פשוט וברור שכהן החי בקביעות עם גויה, שנוסף על האיסור הכללי שיש עליו, אם לקחה בדרך של חיתון – אסור מן התורה מהפסוק "לא תתחתן בם" (רמב"ם שם הל' א) – עובר ולוקה גם משום זונה, והוא גם פסול מלעלות לדוכן ולשאת כפיו".
ט. ואמנם הפרי מגדים (או"ח אשל אברהם סי' קכח ס"ק נח) אינו מסכים לדברי הבנין ציון, ולדעתו אין חילוק בין נושא אשה אסורה לבא עליה בדרך זנות: "השכל מחייב ומודה דאיסורא דכהונה מיהא איכא בכהן הדיוט בגרושה זונה וחללה, ואפשר אפילו מן התורה, וכאמור. ואם כן הנושא נשים לאו דווקא, הוא הדין בא עליה בזנות פסול לכתחילה לעבודה, והוא הדין לנשיאות כפיים אם היה מועד לכך, עד שידיר שלא לשוב עוד לכסלה, וכדכתיבנא. ונושא אפילו פעם אחת נמי פסול".
וכדבריו הכריע בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ד סימן יב אות ו) "לפי מה שקבע מרן בשו"ע (סי' קכח סע' מ) דפסולים לנשיאת כפיים כל הני דפסולים לעבודה, אם כן כל מי שאסור מהתורה בעבודה, ומכל שכן לשיטות דלוקה על זה, פשיטא דפסול לנשיאת כפיים הדר עם גרושה בלא קידושין גם כן. ובשו"ת בנין ציון (ח"א סי' ו) צידד קולא בכל זה, ולא הביא מכל הנ"ל. ואפילו דברי הפמ"ג לא הביא, ולמעשה [הבנין ציון] לא התיר עד שיסכימו בעלי הוראה לזה".
וכן נקט לדינא רבי שאול ישראלי, ראש ישיבת מרכז הרב, ודיין בבית הדין הגדול (הובא במראה הבזק שם) "להלכה נראה דנקטינן כדיעה הפשוטה ברש"י ותוספות גם בשם רבנו תם שחל גם על כהן זה איסור זונה כאיסור מוסיף, ועל כן נקטנו כדעה זו להלכה למעשה". וכוונתו לדברי תוספות (יבמות לב, ב ד"ה ותו) ורש"י (שם) ש"איסור זונה שהוא איסור מוסיף, חל גם על איסור חמור". כלומר, להלכה "אין איסור חל על איסור" (יבמות לב, ב) אבל כאשר האיסור האחרון "מוסיף" על הראשון, חל גם האיסור השני. כהן הבא על הערוה, מלבד עצם האיסור של עריות, עובר גם על איסור זונה האסורה לכהן, שהוא "איסור מוסיף". וזו איפוא הסיבה, שכהן החי בקביעות עם נכריה, עובר על איסור זונה, שהוא איסור משום קדושת הכהונה, ובזה קנסוהו חז"ל שלא יעלה לדוכן ולקריאת התורה.
וכן כתב בשו"ת אדני פז (ח"ד סי' ט) כתב: "ונלע"ד להביא ראיה שאף בלא קידושין הוא איסור גמור, מדברי הרמב"ם בנוסח החרם ששלח לנוא-אמון על דבר כהן שנשא גרושה, כפי שכתוב בתשובותיו (הוצאת מקיצי נרדמים סי' שמט), בזה הלשון, והנפש אשר תעשה ביד רמה וכו' וחילל קודש ה' אשר אהב ונשא גרושה "בדיני גויים" והוא כהן, ע"כ. ומבואר, שלא נשאה כדת משה וישראל אלא בדיני גויים, ואפילו הכי החרימו הרמב"ם. והוסיף עוד: "וכן החרמנו באותו מעמד משם כל בר ישראל או בת ישראל שישא ויתן עמהם או שיאכל או שישתה עמהם או שישב עמהם בתוך ארבע אמות. ואם כן בוודאי הגמור הוא שמונעים מכהן זה לישא את כפיו. וכן העלה השו"ע (אבן העזר סי' ו סע' ו) שמחרימין כהן שנשא גרושה". ומסקנתו: "כהן שחי עם גרושה כאיש ואשתו, יש למנוע ממנו לישא את כפיו ואין לקרותו לעלות לתורה ראשון, ויש להודיעו ולהזהירו שעליו לגרש אשה זו מביתו, והבנים הנולדים לו ממנה הרי הם חללים ופסולים לכהונה. ועל רב בית הכנסת וראשי הקהל לעמוד בתוקף ולהודיעו שאין לו לישא את כפיו ולא יקראוהו לתורה כלל, ואפילו אם עלה לדוכן לישא את כפיו ירד".
סוף דבר
בשו"ע נפסק "כהן שנשא גרושה, לא ישא כפיו, ואין נוהגים בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון", וזהו קנס שקנסוהו חכמים, מאחר וחילל את קדושת כהונתו. והוא הדין כהן הנשוי לנכריה. אבל בעליות אחרות לתורה, פסקו האגרות משה ויחוה דעת שמותר להעלות את הנשוי לגרושה לתורה.
אולם באגרות משה כתב, שהנשוי לנכריה אינו רשאי לעלות לתורה גם בשאר העליות, ולא נתבאר בדבריו טעם החילוק.
ואם נשא גרושה בשוגג פסק החתם סופר, שלא קנסוהו חכמים לפוסלו מברכת כהנים ועליה לתורה. לכאורה הוא הדין והטעם בנשוי לנכרי בשוגג.
ובדינו של כהן החי חיי אישות עם נכריה, לדעת הבנין ציון, אין לפוסלו מנשיאת כפיים ועליה לתורה ["להלכה ולא למעשה"]. ובהדרת קודש כתב שרשאי לעלות לדוכן ולקריאת התורה "ואולי טוב להחזיקו לכהן כדי שעל ידי זה יחדל מדרכו הנשחתה, ויש מקום להוכיחו איך כהן מחלל כהונתו".
אולם בפרי מגדים כתב שכהן הבא על אשה בדרך זנות אינו רשאי לעלות לדוכן, והוא הדין לקריאה בתורה, ועל פי דבריו ייאסר על כהן החי נכריה ובא עליה בקביעות לעלות לדוכן ולקרוא בתורה [לדעת האגרות משה בכל העליות]. וכן פסקו בקנין תורה ובאדני פז, והגר"ש ישראלי, שנפסל מחמת שעובר על איסור זונה לכהן, שהוא איסור הבא מחמת קדושת הכהונה, ובזה קנסוהו חכמים לפוסלו מברכת כהנים ועליה לתורה.