תלמוד תורה לנשים בזמן הזה

מתוך ספר רץ כצבי

תלמוד תורה לנשים בזמן הזה

 ידועים דברי המשנה במסכת סוטה (פ"ג מ"ד) "כל המלמד בתו תורה, כאילו לומדה תִּפְלוּת". ופירש רש"י (סוטה כא, ב ד"ה כאילו) "שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע".

במאה השנים האחרונות, הוקמו בכל קהילות ישראל בעולם, מסגרות לימוד לבנות ולנשים מגיל צעיר ועד שנות הבגרות, בבתי ספר יסודיים ותיכוניים, סמינרים ומכללות, בהם מלמדים שיעורי עיון בפירושי התנ"ך, בהלכה ובמחשבת ישראל. מציאות זו מעוררת כמובן, את התמיהה העצומה, מדוע אין בכך חשש "לימוד תִּפְלוּת".

יישוב תמיהה זו מצריך בירור מקיף מנין שאבו הפוסקים את המקור להיתר לימוד תורה לנשים בזמן הזה, ומה נכלל בהיתר זה: לימוד תורה שבכתב או גם תורה שבעל פה, הלכות שנשים חייבות או גם פרשנות תנ"ך וספרי מחשבה.

 

פרק א: חיוב נשים בתלמוד תורה

א. בסוגיית הגמרא במסכת קידושין (כט, ב) מבואר כי נשים אינן מחוייבות ללמוד תורה, כפי שנדרש שם: "וְלִמַּדְתֶּם, ולמדתם, כל שאחרים מצווים ללמדו, מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו, אין מצווה ללמד את עצמו". והיות והאב אינו מצווה ללמד את בתו תורה, שנאמר "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים יא, יט), ודרשו חז"ל – "ולא את בנותיכם", נשים שאין אחרים מצווים ללמדן תורה, אינן מחוייבות בתלמוד תורה.

ומפשטות הסוגיא היה נראה כי נשים אינן מחוייבות בתלמוד תורה, אך אם רוצות ללמוד, אין בכך כל מניעה, ויתכן שגם יקבלו על לימודן שכר כדין "אינו מצווה ועושה". וכמו כן, היה נראה שאמנם אין חיוב ללמד תורה לנשים, אך גם אין איסור בכך. 

אולם במסכת סוטה (פ"ג מ"ד) נחלקו במשנה האם מותר ללמד בתו תורה: "אם יש לה [לסוטה] זכות, היתה תולה לה [שהמים המרים שהשקוה, הצילוה מעונש], מכאן אומר בן עזאי, חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. רבי אליעזר אומר, כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תִּפְלוּת". ובגמרא (סוטה כא, ב) ביארו: "מאי טעמא דרבי אליעזר, דכתיב (משלי ח, יב) אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה, כיון שנכנסה חכמה באדם, נכנסה עמו ערמומית". ופירש רש"י: "שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע". לדעת רבי אליעזר, לימוד התורה מפתח באדם חכמה ו"ערמומיות". ולכן אין ללמד את בתו תורה, כדי שלא תהיה "ערמומית", ותבוא לעשות מעשים שאינן ראויים בצנעה [בעל הטורים כתב על הפסוק "לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב, ה) "כלי גבר על אשה – בגימטריה כלי תורה, רמז שלא ילמד אדם לבתו תורה"]. 

המאירי (סוטה שם) כתב בביאור דברי רבי אליעזר "כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תִּפְלוּת", וז"ל: "רצונו לומר דברים תפלים. שמתוך הבנתה ביתר מגדרה היא קונה ערמימות מעט, ואין שכלה מספיק להבנה הראויה, והיא סבורה שהשיגה, ומקשקשת כפעמון להראות את חכמתה לכל". וכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קנ) "הנה הגדיר המאירי איסור הלימוד בהסבר נפלא, שע"י שמלעיטים לה בדברים שהם בדרך הטבע למעלה מהשגתה, אבל אין שכלה מספיק להשיג הדברים על בוריים, אבל האשה סוברת שכן השיגה, ומתפארת בחכמתה הקטועה הזאת, ויוצא מזה משפט מעוקל. ומסיים עוד המאירי, ובתלמוד המערב (ירושלמי פ"ג דסוטה) אמרו ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים, ע"כ. פירוש, שיש בזה עלבון בתורה שיהיו דברי תורה נתונים לשקול דעת נשים"

 

ב. להלכה פסק הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א הי"ג) כשיטת רבי אליעזר: 

"אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה, אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תִּפְלוּת". 

והוסיף הרמב"ם: "במה דברים אמורים בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, ואם למדה אינו כמלמדה תִּפְלוּת". ומבואר בדבריו כי נשים אינן מצוות בלימוד תורה, אך אם למדו תורה, מקבלות שכר כ"אינו מצווה ועושה". וכמו כן יש הבדל בין לימוד תורה שבעל פה שנחשב "כאילו למדה תִּפְלוּת", ללימוד תורה שבכתב, שאינו נחשב "כאילו למדה תִּפְלוּת".

דברי הרמב"ם הובאו ככתבם וכלשונם בטור ושו"ע (יו"ד סי' רמו סעי' ו).

אמנם כתב  הרש"ר הירש (דברים יא, יט) כי "האב פטור רק מן החובה להקנות לבתו למדנות של תורה, כי התפקיד לקנות ולמסור את מדע התורה מוטל על האיש היהודי. אולם אותה הבנה של ספרות היהדות, ואותה ידיעה של המצוות הדרושה כדי לקיים את ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת (דברים לא, יב) – אותה יש להקנות לבנותינו לא פחות מאשר לבנינו. וכן נהגו בישראל מאז  ומתמיד. ועדות לכך היא ספרות שלמה באידיש שנכתבה בעיקר לצורך הנשים, כדי לאפשר להן את הבנת המקרא והתפילות, ולהקנות להן ידיעה עממית של ההלכה ושל תורת המוסר של החכמים".

 

לימוד תורה בעצמה

ג. הטור (יו"ד סי' רמו) העתיק להלכה את דברי הרמב"ם. והפרישה (שם ס"ק טו) דייק מלשון הרמב"ם "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב נשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי", כי כאשר אשה "למדה לעצמה, אנו רואים שיצאה מהרוב, ולכך כתב לעיל שיש לה שכר, ורצונו לומר אם למדה התורה על מכונה, שאינה מוציאה לדברי הבאי. אבל האב אינו רשאי ללמדה, דדילמא תוציא דבריה לדברי הבאי, כי הוא אינו יודע מה שבלבה". 

ומבואר בדברי הפרישה, שאם נשים רוצות ללמוד תורה בעצמן, אין בכך כל איסור, כי המלמד את הנשים תורה הרי אינו יודע האם "דעתן מכוונת להתלמד", ולכן יש לחשוש שהיות ורוב הנשים "אין דעתם מכוונת להתלמד", הן עלולות "להוציא דברי תורה לדברי הבאי". מאידך, אם אשה מעוניינת ללמוד תורה מרצונה החופשי, היא "מוציאה עצמה" מרוב הנשים, שהרי רצונה ללמוד בעצמה מוכיח ש"דעתה מכוונת להתלמד", ולפיכך רשאית ללמוד בעצמה גם תורה שבעל פה, ומקבלת שכר על לימודה.

גם הגרא"מ שך דייק בספרו אבי עזרי (הלכות תלמוד תורה שם) מדברי הרמב"ם הנ"ל "שכל מה שאמרו כאילו מלמדה תִּפְלוּת, הוא דין רק על האב שלא ללמד את בתו תורה שבעל פה. אבל האשה עצמה היא מקיימת מצות תלמוד תורה, ומותרת ללמוד, שהיא יודעת בעצמה שלומדת להתלמד ולא תוציא את דברי תורה לדברי הבאי. שהרי מפורש כתב [הרמב"ם] שמקבלת אפילו שכר, אלא שהיא כאינה מצווה ועושה".

אולם בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קנ) כתב שדברי הפרישה לא נאמרו כהוראה לכתחילה אלא למצב של דיעבד: "ודע דדבר פשוט הוא דלאו דוקא האב לבתו, או בבית הספר אסור ללמוד לנשים תורה שבע"פ. אלא גם האשה לעצמה באופן פרטי אסורה שתבטח בעצמה שהיא מהמיעוט שאינם בגדר מלמדים תִּפְלוּת. אלא שאם למדה דיעבד, ועלתה לה שהיא בעלת שכל טוב ואינה מרוב הנשים שמוציאות דברי תורה להבליהם, ואז היא מקבלת שכר כאינה מצווה ועושה". דהיינו איסור יש גם על האשה בעצמה, אך אם עברה ולמדה והתברר בדיעבד שאינה מסלפת את דברי התורה מקבלת שכר. 

[בחומש תורה תמימה (דברים פרק יא אות מח) הביא בשם ספר מעין גנים, שפירש כי דברי רבי אליעזר "כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תִּפְלוּת" נאמרו רק ביחס לנשים קטנות שאסור ללמדן תורה, ולא נשים גדולות שלומדות תורה בעצמן בגדלותן, כדבריו: "כשהאב מלמדה בקטנותה, שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה, דוודאי כי האי גוונא איכא למיחש, שרוב הנשים דעתן קלות מבלות זמן בדברי הבאי, וכרובן כן חטאו מקוצר רוח. אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה' מצד בחירתם בטוב, במה שהוא טוב. הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קדשו כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן להדרן לחזק ידיהן לאמץ זרועותיהן". אולם בעל התורה תמימה, תמה בספרו מקור ברוך (חלק ד פרק מו) על דברי המעיין גנים, שדבריו נסתרים מהטעם שנתנו לאיסור זה "מפני שמוציאות דברי תורה לדברי הבאי", ומשמע "שדנו חכמים כי בטבע האשה כן, ואם כן איזו נפקא מינה והבדל יש באיזו תקופה משנות חייה היא לומדת"].

 

לימוד הלכות שנשים מחוייבות בקיומן

ד. על דברי רבי אליעזר "כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תִּפְלוּת", המהרי"ל (סימן קצג אות ז) נשאל "הלא כל מצות עשה שלא הזמן גרמא [אשה] חייבת בו, וכל מצות לא תעשה כמעט, ואיך ידעו אם לא ילמדו". כלומר, נשים מצוות שלא להיכשל באיסורי לא תעשה ולקיים מצוות עשה שלא הזמן גרמא, ואם כן נשאלה השאלה, מדוע אסר רבי אליעזר ללמד תורה לנשים, והרי אם לא ילמדו תורה, כיצד יֵדעו מה אסור ומה מותר להן לעשות. 

השואל את המהרי"ל חיזק את הקושיא מדברי הגמרא בסנהדרין (צד, ב) "אמר רבי יצחק נפחא, וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן (ישעיה י, כז), חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו, שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה, נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר, כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה". ומשמע כי בזמנו של חזקיהו, גם נשים ותינוקות למדו תורה בבית המדרש. 

השואל הביא ראיה נוספת מברוריה, בתו של רבי חנינא בן תרדיון ואשתו של רבי מאיר, עליה מסופר במסכת פסחים (סב, ב) "דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא, ואפילו הכי לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין". ברוריה למדה שלוש מאות "שמועות" שונות משלוש מאות רבנים שונים בכל יום, ובכל זאת לא סיימה ללמוד במשך שלוש שנים את "ספר היוחסין" [ברייתות העוסקות בביאור דברי הימים לפי סדר הדורות].

המהרי"ל השיב, כי אכן אין ללמד נשים גם את ההלכות שצריכות לדעת לקיום המצוות ולהיזהר מאיסורים "דהוי כמלמדה תִּפְלוּת", ולשאלה כיצד ידעו לשמור ולקיים את המצוות, השיב כי "אפשר שילמדו על פי הקבלה השורשים והכללות, וכשיסתפקו ישאלו למורה. כאשר אנו רואים בדורינו שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור והלכות נדה וכיוצא בזה, והכל על פי הקבלה מבחוץ". הנשים ידעו מה מוטל עליהן לעשות, וממה צריכות להיזהר מעצמן – בקבלה של שורשי וכללי ההלכה מהוריהן, אך לא בצורת לימוד מסודר. וכאשר יתעורר להן ספק בהלכה ויהיה להן צורך בבירורו, ישאלו את "המורה" מה לעשות. 

ועל פי זה ביאר המהרי"ל, שאין כוונת הגמרא בסנהדרין שבימי חזקיהו היו הנשים והתינוקות בקיאות בדיני טומאה וטהרה, כי למדו הלכות אלו בבית המדרש "אלא היו על פי קבלת אביהם שהיו בקיאים וגדולים בתורה". 

המהרי"ל כתב בהמשך דבריו: "אמנם יותר נראה לי שמעצמם עשו", והיינו שהנשים והתינוקות בדורו של חזקיהו למדו תורה מעצמן. והביא לכך ראיה מברוריה, שגם היא למדה תורה מעצמה, ללא נטילת רשות מהחכמים: "שהרי ברוריה הוכיחה סופה על תחילתה שלא סמכה על דברי חכמים שאמרו נשים דעתן קלות, וראש לחכמים [שלמה המלך] אמר אני ארבה ולא אסור ולא אטה וכו', והכא נמי סמכה על צדקתה שלא תעבור על ידי הלימוד". 

על כל פנים, מדברי המהרי"ל עולה, כי בכלל האיסור ללמד תורה לנשים, יש גם איסור ללמדן הלכות.

 

ה. ברם בספר חסידים (סימן שיג) כתב: "חייב אדם ללמוד לבנותיו המצות, כגון פסקי הלכות. ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאילו מלמדה תִּפְלוּת, זהו עומק תלמוד וטעמי המצות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן. אבל הלכות מצוות ילמד לה, שאם לא תדע הלכות שבת איך תשמור שבת, וכן כל מצוות כדי לעשות להיזהר במצוות". והביא ראיה לדבריו "שהרי בימי חזקיהו מלך יהודה אנשים ונשים גדולים וקטנים ידעו אפילו טהרות וקדשים, וזהו הקהל את העם האנשים והנשים והטף (דברים לא, יב). וזהו אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך (שם כט, י-יא), כדי שידעו עבדים ושפחות פסקי המצות מה לעשות ומה שלא לעשות. והשונמית הולכת ושומעת הדרשה מפי אלישע, שהרי אמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב ד, כג), מכלל דבחודש ושבת הולכות".

וכן פסק הרמ"א (יו"ד סי' רמו סעי' ו) למעשה: "ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה" [ובביאור הגר"א (ס"ק כו) הביא מקור לדבריו מהתוספות במסכת סוטה (כא, ב ד"ה בן עזאי) שכתבו: "דמצוה לשמוע הנשים, כדי שידעו לקיים מצוה"].

ואף מרן השו"ע, שפסק (או"ח סי' מז סע' יד) "נשים מברכות ברכת התורה", הביא בספרו בית יוסף (או"ח סי' מז) את תמיהת הראשונים היאך נשים מברכות ברכות התורה, והרי אינן מחוייבות בלימוד תורה [וכידוע, השו"ע הכריע בכמה מקומות שנשים אינן מברכות על קיום מ"ע שהזמן גרמן, מכיון שאינן מצוות בזה]. ותירץ על פי דברי הסמ"ג "שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכין להן", וממילא מברכות ברכות התורה על לימוד הדינים השייכים להן. ודבריו הובאו במג"א ובביאור הלכה שם.

 

שני דינים בחיוב תלמוד תורה – [א] כתכלית מצד עצם הלימוד [ב] כדי לדעת כיצד לקיים את המצוות

ו. ממוצא דברי הבית יוסף, שנשים מברכות ברכת התורה על ההלכות שחייבות בהן, חידש רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בהקדמה לשו"ת בית הלוי, שיש הבדל מהותי בין חיוב האנשים במצות תלמוד תורה לחיוב הנשים במצוה זו:

"והנה ידוע דלימוד התורה הוי משני פנים. האחד, כדי לידע היאך ומה לעשות, ואם לא ילמוד היאך יקיים, ולא עם הארץ חסיד. וגם הנשים שאינם מחויבות בלימוד התורה, מ"מ מחויבות ללמוד במצות הנוהגות בהן. וכמו דאיתא בבית יוסף סימן מ"ז דמשום הכי מברכות ברכת התורה. אמנם באנשים יש עוד מעלה אחת על הנשים, דנשים בלימודם אינם מקיימות שום מצות עשה, רק הוי מבוא לקיום המצות. ונמצא דהלימוד אצלם הוי מבוא להתכלית שהוא קיום המצות, ולא הוי תכלית בעצמו. אבל באנשים הוי הלימוד גם מצות עשה מעצמו, וכמו הנחת תפילין וכדומה. ונמצא הוי ב' בחינות [א] מבוא להמצות [ב] וגם תכלית בפני עצמו". 

ומבואר בדבריו, שיש שני דינים בחיוב תלמוד תורה: [א] חיוב כתכלית מצד עצם הלימוד. [ב] חיוב ללמוד כדי לדעת כיצד לקיים את המצוות. ומכאן ההבדל בין חיוב האנשים במצות תלמוד תורה לחיוב הנשים במצוה זו. האנשים חייבים בשני הדינים, כי מוטלת עליהם הן חובת לימוד התורה על מנת לדעת כדי לקיים את המצוות ["מבוא לקיום המצוות", כדברי הבית הלוי], והן חובת לימוד כתכלית מצד עצם הלימוד – ללמוד גם מה שכבר יודעים, וגם מה שלא מצווים לעשות. ואילו נשים פטורות מחיוב תלמוד תורה כתכלית מצד עצם הלימוד, כמפורש בגמרא בקידושין [לעיל אות א] אך חייבות בלימוד התורה על מנת לדעת כדי לקיים את המצוות, ועל חיוב זה מברכות את ברכות התורה.

 

לסיכום: 

  • ללמד נשים תורה – מדינא דגמרא, נשים פטורות מלימוד התורה, אך אסור ללמדן  תורה כי "המלמד בתו תורה כאילו לומדה תִּפְלוּת".
  • לימוד תורה על ידי נשים מעצמן – לדעת הפרישה, מותר לנשים ללמוד תורה מעצמן לכתחילה, ושכרן "כמי שאינו מצווה ועושה". אך בשבט הלוי פסק שלכתחילה אין לנשים ללמוד תורה, ורק בדיעבד, אם למדו תורה יקבלו שכר על לימודן "כמי שאינו מצווה ועושה".
  • לימוד הלכות שנשים מחוייבות בקיומן – לדעת המהרי"ל, נכלל באיסור ללמד תורה לנשים.

אך הספר חסידים, הסמ"ג, מרן השו"ע המג"א והביאור הלכה פסקו, שאין איסור ללמד נשים את ההלכות שעליהן לדעת כדי לשמור ולקיים את המצוות.

 

פרק ב: שיטתו של החפץ חיים בנדון תלמוד תורה לנשים בזמן הזה

עד ראשית המאה העשרים היה מקובל בבתי היהודים באירופה, שהבנים לומדים בתלמוד תורה ואילו הבנות נשארו בבית כדי לעזור לאם המשפחה בעבודות הבית. התגברותה של תנועת ההשכלה, השפיעה על צעירות יהודיות רבות לדרוש לזכות בחינוך מסודר בבתי ספר. וכתוצאה מהיעדרם המוחלט של מוסדות חינוך יהודיים לבנות, פנו צעירות רבות לחינוך הכללי, ולמרבה הצער, חלק גדול מהן נטש את המסורת וחדל מלשמור תורה ומצוות. 

בעקבות זאת הקימה שרה שנירר בשנת תרפ"ח (1918) את בית הספר החרדי הראשון לבנות [שנקרא "בית יעקב"] בעיר קראקוב בפולין. ומאז הוקמו בכל קהילות ישראל בעולם, מסגרות לימוד תורה לבנות ולנשים מגיל צעיר ועד שנות הבגרות. 

מטבע הדברים, כבר בראשית דרכה של תנועת "בית יעקב", לאור פסיקתם המפורשת של הרמב"ם והשו"ע [לעיל אות א] שאסור ללמד תורה לנשים, נדרשו הפוסקים להשיב לשאלה, אלו "מקצועות" תורניים מותר ללמד את הבנות. 

 

ז. "פוסק הדור" באותם הימים, מרן החפץ חיים, הניח בספרו ליקוטי הלכות (מסכת סוטה, פרק שלישי) את יסודות ההיתר ללמד תורה לנשים בזמן הזה, בדבריו הברורים:

"ונראה דכל זה [דברי הרמב"ם והשו"ע נאמרו] דוקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו וקבלת האבות היה חזק מאד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב שאל אביך ויגדך. בזה היינו יכולים לומר שלא תלמד תורה, ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת, בעונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאד מאד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילים עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בודאי מצוה רבה ללמדן חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדו', כדי שיתאמת אצלם ענין אמונתינו הקדושה. דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו". 

החפץ חיים קבע, כי דברי חז"ל ופסיקת השו"ע שאין ללמד תורה לנשים, התאימו למציאות הדורות הקודמים, שהנשים  דרו סמוך ונראה לבית הוריהן. ולכן חז"ל לא ראו צורך ללמדן תורה, כי אמונתם היהודית וכן הנהגתם בשמירת התורה ובקיום המצוות התבססה על חינוכם מאבות המשפחה, ואדרבה אסרו ללמדם תורה מחמת החשש שמא לימוד התורה יוסיף בהן "ערמומיות". אולם במציאות של הדורות האחרונים, שהנשים מושפעות מאד מהחברה הסובבת אותן ואף רוכשות השכלה במימדים נרחבים ביותר, חובת השעה ללמדן את כל "מקצועות הקודש", לרבות תורה שבכתב, נביאים וכתובים ולימוד מוסרי חז"ל, פן "יסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו". 

החפץ חיים חזר על דבריו במכתב מתאריך כ"ג בשבת תרצ"ג "אל כבוד האלופים הנכבדים חובבי ומוקירי תורה החרדים לדבר ה' אשר בעיר פריסטיק (נדפס בספר החפץ חיים ופעלו, ח"ג עמ' תתשיג). 

"כאשר שמעתי שהתנדבו אנשים יראים וחרדים לדבר ה' ליסד בעירם בית ספר בית יעקב ללמוד בו תורה ויראת שמים, מידות ודרך ארץ זו תורה לילדות אחב"י [אחינו בית ישראל], אמרתי לפעלם הטוב יישר ד' חילם ומעשה ידיהם יכונן. כי ענין גדול ונחוץ הוא בימינו אלה, אשר זרם הכפירה ר"ל שורר בכל תוקפו והחפשים מכל המינים אורבים וצודים לנפשות אחב"י, וכל מי שנגעה יראת ה' בלבבו המצוה ליתן את בתו ללמוד בבי"ס זה. וכל החששות והפקפוקים מאיסור ללמד את בתו תורה אין שום בית מיחוש לזה בימינו אלה. ואין כאן המקום לבאר באריכות, כי לא כדורות הראשונים דורותינו, אשר בדורות הקודמים היה לכל בית ישראל מסורת אבות ואמהות לילך בדרך התורה והדת, ולקרות בספר צאינה וראינה בכל שבת קודש, מה שאין כן בעוונותינו הרבים בדורותינו אלה. וע"כ בכל עוז רוחנו ונפשנו עלינו להשתדל להרבות בתי ספר כאלו, ולהציל כל מה שבידינו ואפשרותינו להציל". 

 

ח. דברים בסגנון דומה כתב רבי זלמן סורוצקין, אב"ד לוצק, בשו"ת מאזנים למשפט (סימן מב) במענה לשאלתו של רבי מאיר שצ'רנסקי, מנהל הסמינר הראשון של "בית יעקב" בתל אביב, היאך הותר ללמד תורה לנשים, בנימוק "שהשעה צריכה לכך", כדבריו: "מצינו שגם בדורו של חזקיה למדו את הנשים תורה, והמהרש"א כתב בשם רש"י ישעיה, שהיו הנשים בקיאות אף באיסור והיתר. וקשה איך למדו את הנשים תורה. ולפי דברינו ניחא, שהיתה השעה צריכה לכך. כי המלך אחז אביו של חזקיהו, ביטל את העבודה וחתם את התורה (סנהדרין קג, ב) ולפיכך נקרא שמו אחז, שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות [סגר אותם] ואמר אם אין גדיים אין תיישים. ואחריו בה חזקיהו, שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים (סנהדרין צד, א) על ידי לימוד התורה. ומפני שאחז עקר את האמונה מלבות בני ישראל, וכמעט שנשתכחה התורה מהם, הוכרח חזקיהו ללמוד דעת ה' ותורה ומצות לכל ישראל ואפילו לנשים". 

ומדורו של חזקיהו הקיש רבי זלמן סורוצקין, לדורנו: "וחכינו לה' המסתיר פניו מבית יעקב גם בדור תהפוכות זה, שאחזו [עושי מעשי אחז] לנו שועלים [בנים סוררים ומורים בבתי ספר ללא אמונה], שועלים קטנים [חכמים להרע וקטני אמנה] מחבלים כרמים [כרם ה' צבאות] וכרמנו סמדר [ונוח לנטוע בלבם הרך שרש פרה ראש ולענה]. וקוינו לו ולהבטחתו כי לא תשכח מפי זרעו. ובשעה שהחופשים עושים מעשי אחז, עלינו ללכת בעקבות חזקיהו לחזק את ישראל לאביהם שבשמים על ידי לימוד התורה, בין לאנשים ובין לנשים, בין לתינוק ובין לתינוקת, ואז יחובל עול הקשה של הגלות מפני שמנה של תורה". ומסקנתו למעשה: "אחרי כל אלה אני אומר, שלא רק מותר ללמוד תורה ויראת שמים לבנות בדורנו זה, אלא חיוב גמור יש בזה וכאשר ביארנו. ומצוה רבה לייסד בתי ספר לבנות, להשריש אמונה טהורה בלבן וידיעת התורה והמצוה". 

בהקשר זה, יש לציין לדברי רבי אהרן וואלקין, אב"ד פינסק, אשר נשאל (שו"ת זקן אהרן ח"ב סימן סו) האם מותר לשלם "מעות צדקה שהתנדבו מפורש לצורך תלמוד תורה, אם רשאים לשנותם לצורך בית הספר לנערות הנקרא "בית יעקב", אי הוי זה הורדה מקדושה, דקיימא לן אין מורידין". ובתשובתו כתב: "אלפי נפשות בנות ישראל נושעו ע"י בתי ספר הללו, וחובה עלינו להצדיק את הצדיקים שכתורה עשו. דהנה בבתי ספר הללו תרתי למעליותא: א) עצם לימוד התורה. ב) והוא העיקר, רוח היהדות המנשב בתוכם כל סדרי החינוך ופרוגרמות הלימודים נעשו על טהרת הקודש לחנך הבנות ברוח התורה והמסורה, ולהרגילן במצוות מעשיות בפועל ולשמרן מעבירות. והנה אם באנו לדון על עצם הלימוד, הלא זה ודאי דרוב הלימודים המה מהדינים הללו אשר נצרכים להן לידע מה שמחויבות לקיימם, ושזה ודאי דלא רק רשות ומצוה אלא חובה על הבנות שילמדו, וכמ"ש הרמ"א ביו"ד דנשים חייבות ללמוד דינים הנצרכים להן". ובהמשך דבריו, הצדיק גם את הלימודים בשאר המקצועות מכיון "שאם יחסר בבתי הספר הפרוגרמא [תכנית] הנחוצה, לא ירצו ללכת שם וילכו לרעות בשדות אחרות אשר משחיתים יקננו שם. ובעתות כאלו שהרחוב מלא הוללות וסכלות בורות וקלות וגם רוח הכפירה נזרק בצעירים, ואנן סהדי אותן הבתולות הזוכות להסתופף בבתי ה' ובחצרות אלקינו יפריחו, ואין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של בית יעקב, אשר שם רוח הקדושה שורר, וכל באיה לא ישובון עוד לתרבות רעה חלילה". וממילא "בנוגע לשאלה האם יש [בתרומה לבית יעקב] הורדה מקדושה, נפתרת כמו מאליה, וחלילה לחשוב שיש בזה הורדה מקדושה, ולוואי שיהיה בבתי התלמודי תורה של הבנים קדושה ורוח הטהרה כמו בבתי הספר לבנות".

גם בכתבי הריי"צ מליובאוויטש נדפסה אגרת (א' רנט) בענין "לימוד דא"ח [דברי אלקים חיים] לנשים", וז"ל: "הנה כללות הענין שלא ללמד נשים תורה הוא מפני שהתורה מפתחת החושים והכשרונות, ואולי תתפתח גם הערמומיות ויזיק לכמה עניינים בהנהגה בכשרות ובטהרה שתלויים בנאמנות. אבל כל זה הוא כשהחינוך מסודר ומוגבל ע"פ הוראת התורה, אבל בדורנו – ומה גם בזמן האחרון – אשר כל ענייני החינוך פרועים לשמצה, והצעירים והנוער קוראים ספרי מינות, ורעל הכפירה באמת מתפשט והולך, מצוה וחובה להעמיד עמוד האש להאיר את החושך".

השינוי הקיצוני באורחות החיים בדורות האחרונים לעומת הדורות הקודמים, הן בקשר של הבנות עם הוריהן [שהיה הדוק יותר בדורות הקודמים, כאשר הבנות כמעט ולא יצאו מתחומי מקומות ישובן], והן בעיסוקי הנשים בתחומי התעניינות נוספים מלבד כלכלת ומשק הבית, הוביל את החפץ חיים, רבי זלמן סורוצקין, רבי אהרן וואלקין והריי"צ מליובאויטש, אל המסקנא הבלתי נמנעת, שחובת השעה לייסד מסגרות לימוד לבנות, מתוך החשש הכבד והמיידי להשפעתן ההרסנית של תנועת ההשכלה ורוחות החולין. וכפי שכתב הראשון לציון, רבי מרדכי אליהו, בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א יו"ד סימן יא) "כבר כתבו האחרונים שבימינו מותר לאשה ללמוד תורה, הן תורה שבכתב והן תורה שבעל פה, וכן מותר לה ללמוד ספרי מוסר, ואף המורה רשאי ללמדה, ובפרט אם צריכה להבחן על לימוד זה. והטעם הוא, שבימינו אין הנשים ספונות בביתן כפי שהיה בעבר, ומוטב שתלמד דברי קודש מאשר תקרא דברים אסורים ודברי הבאי".

יש לצייין כי החפץ חיים התייחס למצב הכללי, שבו הבנות כבר הורגלו בלאו הכי בלימודי השכלה, כסיבה להתיר ללמדן תורה,  כדבריו: "ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים". ואם כך, ברור איפוא, שאין טעם שילמדו רק "לימודי חול", אלא גם מקצועות תורניים. נימוק זה הודגש בהרחבה בדברי רבי חיים דוד הלוי, רבה של תל אביב, בספרו שו"ת עשה לך רב (ח"ב סימן נב) "נראה שבזמנים הראשונים כאשר היתה האשה עקרת בית גרידא, והבנות לא למדו כל עיקר, היה קיים חשש שלימוד התורה, שכולה חכמה ועליה נאמר 'אני חכמה שכנתי ערמה', תגרום אולי נזק לאותן נשים שהיו מרוחקות מכל חכמה אחרת, ולא התירו ללמדן אלא דינים הנחוצים להן בלבד. אבל בזמנינו שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה למה יגרעו דברי תורה".

 

ט. טעמים נוספים להיתר ללמד תורה לנשים בדורנו, הובאו בספר מפניני הרב (ליקוטי הנהגות, עמ' קסז) בשם הגרי"ד סולובייצ'יק:

"פעם אחת נסעתי יחד עם הרב [הגרי"ד] מבוסטון לישיבה בניו יורק, אז סיפר לי הרב דאפילו אם היה אסור מן התורה ללמד תורה שבעל פה לנשים, היום בתקופה שנשים שוות לאנשים הן באקדמיה והן במדיניות, והנשים לא יסכימו להתנהג לפי התורה אם הענין לא יהיה מובן להן ממקורו במקרא ובגמרא, מוכרחים אנו להתיר להן ללמוד תורה שבעל פה. סוף הדבר כמו שהרמב"ם בעיתו מזכיר בהקדמתו למשנה תורה שלו, שרבנו הקדוש תיקן כתיבת המשנה והתורה שבעל פה בכתב כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל, כן תיקן רבנו יוסף דוב הלוי זצ"ל, שאנו מחוייבים ללמד תורה שבעל פה לנשים. הרב המשיך לבאר לי, שבימים הקדמונים נערה רק הצטרכה להסתכל בהנהגת האם במטבח ובבית בכל יום, ובשבת, ובפסח, לדעת להתנהג לפי התורה הלכה למעשה. היום הסביר הרב יש בעיות מסובכות המופיעות בכל יום בעולם הטכני שלנו, ואם בנות לא ילמדו יסודות התורה מן החומש ומן הגמרא עם פירושי הראשונים, אז ח"ו תפסיק היהדות האמיתית שלנו". 

הגרי"ד נימק את ההיתר ללמד תורה בדורנו משתי סיבות: 

  • השפעת ההשכלה על הנשים בעולם המודרני, הביאה למצב שללא לימודי תורה והלכה בטעמיה, ללא הבנה ויישוב הלימוד בלב, יקשה על הנשים להמשיך ולקיים תורה ומצוות.
  • לאור התפתחות המדע והטכנולוגיה בדורות האחרונים, ההתמודדות של הנשים עם השאלות ההלכתיות וההשקפתיות שהתחדשו דורשת לימודים תורניים מקדימים, להנחיל להן את יסודות התורה וההלכה.

דרך אגב, בתו של הגרי"ד, הרבנית טובה ליכטנשטיין סיפרה כי בשנת תשמ"ג ייסד אביה ישיבה בעיר בוסטון, שבה למדו גמרא גם בנות. כמו כן הגרי"ד מסר שיעור קבוע בתלמוד ב"'שטרן קולג'" [המכללה לבנות שעל ידי ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק], ושיעור תורני מידי ליל שבת בקהילת 'מוריה' בניו יורק, שבו השתתפו בקביעות גם נשים.  

 

ההתנגדות להיתרו של החפץ חיים ללמד תורה לבנות

י. לעומת המתירים לימוד תורה לנשים, האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, כתב בשו"ת דברי יציב (יו"ד סימן קלט אות ז) שהאיסור ללמד תורה לנשים נותר על כנו גם בזמנינו, למעט לימוד ההלכות הנחוצות לנשים:

"אין לזוז מפסק הברור בשו"ע שלא ללמדם, ורק כדי שידעו את המעשה אשר יעשון ההכרח ללמדם דינים במצוות דידהו, וכמ"ש הרמ"א ביור"ד שם בסי' רמ"ו סעיף ו'. וידוע שכמה גדולי ישראל מדורות שלפנינו חיברו ספרים מיוחדים לנשים [כמו ספר מנורת המאור וספר צאינה וראינה], ולא עלה על דעתם לעשות בתי ספר לבנות לתורה שבכתב ותורה שבעל פה וללמדם ספרי חז"ל כנתינתם, כי אם ספרים מיוחדים כנ"ל, להכניס בהם אמונה פשוטה בהשי"ת ותורתו, ושידעו הדרך ילכו בם והמעשה אשר יעשון. וזו היתה דרך אבותינו ורבותינו הקדושים". 

ובהמשך דבריו כתב, שאין ללמד בבתי הספר לימודי "ספרי חקירה", דהיינו ספרים העוסקים בבירור עיוני של שאלות מחשבה והשקפה: "ומה מאד רע עלי המעשה שנפרץ הדבר כעת עד כדי כך שמלמדים ספרי חקירה לנשים שדעתן קלות, שכידוע היו גדולי ישראל מתנגדים בכל תוקף ללימוד זה גם לת"ח ולומדים. ועיין בספר אור החיים למהר"י יעב"ץ מגולי ספרד מה שהרעיש בזה, והעיד (בפ"ב וסוף פ"ה) שבגלות ספרד אלו שלמדו מחקר לא יכלו לעמוד בנסיון ונשתמדו רחמנא ליצלן, ופשוטי העם באמונתם הטהורה והנשים באמונתם הפשוטה עמדו ומסרו נפשם על קדושת השי"ת. ומכל שכן לנשים שבזמנים עברו לא היה עולה על הדעת בכזאת. ומעיד אני עלי שמים וארץ שבאו לפני כמה בתולות הלומדות בבתי ספר חרדים למאד, ובכו לפני במר נפשם ליתן להם עצות יען נתעוררו להם רחמנא ליצלן ספקות ודעות זרות באמונת השי"ת ותורתו רחמנא ליצלן, ע"י שלמדו עמהם מדעות אריסטו וכדומה לזה, ואינן יכולות להתגבר על דברי הכפירה שניטעו בלבותם. ובאמת היו צריכים לצווח ככרוכיא ע"ז עד שיתבטל הדבר. ואין להביא ראיה מנשים קדושות שלמדו לעצמם שידעו ואמדו בעצמם, משא"כ לעשות כלל לרבים בדור שפל זה, וח"ו לפרוץ ולסטות מפסק הברור בש"ס ובשו"ע שאסור ללמדם תורה".

בתשובה הסמוכה (סימן קמ), התייחס הדברי יציב להיתרו של החפץ חיים: "ומ"ש מהגאון הצדיק הכהן הגדול מאחיו, בעל החפץ חיים זי"ע. אנכי הכרתיו וידעתי גודל ערכו ומעלתו, ואין החפץ חיים זקוק לאפוטרופוס על גדלותו וקדושתו, ומי לא יחרד לגאונותו ופסקיו. אך תורה הוא, ואמת כתיב בה, והאמת ניתן לכל לומר דעתו באמת ודעת רבותינו ואבותינו הק', שלא רצו לזוז סטיה קלה ממה שמוסכם להלכה בשו"ע בהנ"ל לאיסור. ואם נאמר נשתנו הדורות, יבואו ח"ו תלמידים שלא שמשו כל צרכן בעוונותינו הרבים, ויאמרו גם על דין אחר בשו"ע שנשתנו הזמנים. ולא דברתי ממגרעות בתי לימוד אלו או אלו, ורק באתי לברר הלכה של תורה, ובהלכה הש"ס והראשונים והשו"ע, יהיו לנגד עינינו".

גם מדברי הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קנ) נראה, שלא נחה דעתו מלימוד התורה לנשים בזמן הזה:  "כבר אמרתי פעם למחנך הדגול הרבני צדיק במעשיו ר' אברהם יוסף וולף, כי התורה היא נצחית, ואם אמרו כמלמדם תִּפְלוּת, כן הוא בכל הדורות. וגם אם מתירים זה משום 'עת לעשות ה' הפרו תורתיך', כי לולא זה היו הבנות עוסקות בגרוע ממנו, מכל מקום מאן מפיס, וגם מי עמד במנין על זה. ודבר פשוט שהריעותא של כאילו מלמדם תִּפְלוּת תצמח בין מוקדם בין מאוחר, וד"ת וגזירתם לא ישתנה לעולם. וקשה להעמיד דת על תלו בענין זה". 

  •     •     •

הוראת המתירים לימוד תורה לנשים  – מטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך"

יא. והנה ההבנה הפשוטה בדעת המתירים לימוד תורה לנשים בזמן הזה, שהורו כן בבחינת "הוראת שעה" מחמת מצב הדור, בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – הסיבה שבגינה התיר רבינו הקדוש לכתוב את התורה שבעל פה, כדברי המשנה בסוף מסכת ברכות, וכמשמעות דברי החפץ חיים, שמאמר הגמרא ופסק השו"ע שאין ללמד תורה לנשים נאמרו "דוקא בזמנים שלפנינו".

אך הבנה זו מעוררת תהיות. ראשית, כפי שכתב הדברי יציב "אם נאמר נשתנו הדורות, יבואו ח"ו תלמידים שלא שמשו כל צרכן בעוונותינו הרבים, ויאמרו גם על דין אחר בשו"ע שנשתנו הזמנים". 

ושנית, כפי שהקשה השבט הלוי, אף אם החפץ חיים מצא להתיר את לימוד התורה לנשים כ"הוראת שעה" מחמת מצב הדור "מי עמד במנין על זה", וכוונתו מבוארת בדברי הרב אברהם פעווזנער (קובץ תורת מלך עמ' תרסא) "איך היה יכול החפץ חיים זצ"ל לעקור גזירת חז"ל, הרי דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. היינו שאפילו אם נתבטל הטעם, אין האיסור בטל מאליו, אלא צריך שבית דין אחר יתיר את האיסור. ואם כן אפילו אם עלול שיסורו לגמרי מדרך ה', מ"מ איסור לימוד התורה לנשים בתקפו עומד. ויש להוסיף שלדעת הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ב ה"ב) ועוד ראשונים, צריך שיהיה הבית דין המתיר גדול בחכמה ובמנין מבית דין האוסר. והרי בנדון דידן, בענין לימוד התורה לנשים ולבנות לא עמד שום בית דין למנין, אלא החפץ חיים כתב כן בעצמו". 

 

החפץ חיים התיר לשוב וללמד רק את מה שמותר ללמד מעיקר הדין ונהגו בו לאיסור

יב. מפאת תמיהות אלו, נאמרו כמה הסברים בביאור דברי החפץ חיים.

האדמו"ר רבי יואל מסאטמר, כתב בספרו ויואל משה (מאמר לשון הקודש אות מח) "יש טפשים התולים בדברי החפץ חיים בוקי סרוקי והוצאת שם רע על אותו צדיק, כאילו ח"ו אמר על הלכה פסוקה שהוא מן הש"ס והראשונים והשו"ע שאינו נוהג בזמנינו, וח"ו לעקור הלכה פסוקה. אבל עינים להם ולא יראו מה שכתב [החפץ חיים] "ללמדם חומש ונושאי כלים ומוסרי חז"ל". וכל אלה שחשב אין בהם איסור מצד הדין, אלא שבכמה דורות נהגו סלסול שלא ללמד לנשים כלל, והיה בזה טעמים, או חששו שלא יומשך על ידי זה ללמדם את האסור להם, ולכן סמכו בכל מה שצריכות לידע על קבלת האבות, כמו שנתבאר מדברי המהרי"ל. ועל זה כתב [החפץ חיים] שלפי מצב הדור שנתרופף הקבלה ואי אפשר לסמוך על  קבלת האבות, מצוה ללמדם את המותר ללמוד עמהם מצד הדין. אלא שהיו נמנעים לכתחילה בדורות שלפנינו, אבל לא להתיר ח"ו את האסור מדינא, ובמה שאמרו חז"ל דהוי כמלמדה תִּפְלוּת, ק"ו בן בנו של ק"ו בדורנו החלש, שמזיק יותר, יען שנתרופף דרך האבות".

לדעת האדמו"ר מסאטמר, גם החפץ חיים לא התיר מעולם את האיסור ללמד נשים את התורה שבעל פה ואת עומק התורה שבכתב, ולא עלה על לבו לומר על הלכה פסוקה מהגמרא ובשו"ע, שאינה נוהגת בזמנינו. אלא כוונתו היתה להתיר ללמד את הנשים את מה שמותר ללמדן מעיקר הדין, כדוגמת "חומש ונושאי כלים ומוסרי חז"ל", אשר ברבות השנים "נהגו סלסול שלא ללמד לנשים כלל". ומחמת צורך הדורות האחרונים, התיר החפץ חיים לשוב וללמד רק את מה שמותר ללמד מעיקר הדין, ונהגו בו לאיסור.

 

חז"ל מעולם לא אסרו לימוד תורה לנשים במציאות של הדורות האחרונים

יג. בקובץ אור ישראל (חלק ח עמ' נה) ביאר רבי שמואל ניימאן, מחבר שו"ת אבני חושן: "ולכאורה אין כוונת החפץ חיים דמטעם זה הותר האיסור, אלא הכוונה דמה דאמרו חז"ל מתחילה שלא ילמוד אדם תורה לבתו, לא היתה כוונתם הקדושה על דור כמו שלנו, דכוונת חז"ל לא היתה מתחילה אלא על דורות כמו שלהם. ורוב רובם של חכמי הדור שעבר וגם בזמננו אזלו בשיטה זו, ולכן אמרו דיש צורך גדול לייסד בתי חינוך לבנות וללמוד שם מדרשי ומוסרי חז"ל בקביעות. ובלאו הפסק של החפץ חיים הנ"ל לכאורה איכא איסורא בזה לייסד בתי חינוך לבנות, אף אם ילמדו רק צאינה וראינה, דהא אפילו כשנניח דהספר צאינה וראינה הוי כמו תורה שבכתב, מכל מקום אפילו בתורה שבכתב היה אסור ללמדן בקביעות. וע"כ דבזה כולי עלמא מודים דהאיסור של תורה שבכתב באופן קבוע, לא דיברו על דור כמו שלנו. וישנם כמה גדולים שאמרו עוד יותר מהנ"ל, דכהיום מותר ללמד להבנות גם משניות, הגם שעל זה אמרו חז"ל דכאילו למדו תִּפְלוּת, מכל מקום לא נתכוונו חז"ל על דור כמו שלנו". 

ומבואר בדבריו, כי החפץ חיים מעולם לא התכוין לומר שמחמת שינוי המצב בדורנו, נעקרה ממקומה תקנת חז"ל לאסור לימוד תורה לנשים, אלא התכוין לומר שחז"ל אסרו את לימוד התורה לנשים מחשש שמא הלימוד יוסיף בהן "ערמומיות", רק בדורות הראשונים שהנשים ישבו בבית הוריהן והיו מוגנות מהשפעות החברה וההשכלה, ולא היה בדעתם לאסור את לימוד התורה לנשים בדורות שבהם לימודי תורה ומוסר הכרחיים לביצור חומות האמונה וההשקפה של בנות ישראל.

נמצא איפוא, שחז"ל מעולם לא אסרו לימוד תורה לנשים במציאות של הדורות האחרונים, ואין כאן עקירה ח"ו של אות אחת מדברי הגמרא והשו"ע.

וכעין זה כתב רבי שלמה גראס (קובץ אור ישראל, ח"ח עמ' לו) בביאור דברי החפץ חיים, שחז"ל לא אסרו ללמד תורה לנשים בכל תנאי "אלא חילקו בדבר, דרק במקום שיש חשש תִּפְלוּת גזרו, הא במקום דליכא חשש תִּפְלוּת לא גזרו כדמבואר בפוסקים, עי' במהרי"ל החדשות סי' מ"ה שחשב כמה אופנים שלא גזרו, כגון כשאינן מבינות מה שלומדות, ואז לא שייך תִּפְלוּת. וכמו כן כשמלמדין אותן דינים בלי טעמים, דלא שייך בהו תִּפְלוּת, מותרות ללמוד. וכן לא אסרו ללמוד תורה שבכתב, משום שאין בלימודה תִּפְלוּת, כדאיתא ברמב"ם ושו"ע". 

והיות וחז"ל אסרו ללמד את בתו תורה רק כשיש חשש שמלמדה תִּפְלוּת, וללא חשש זה מתחילה לא אסרו זאת כלל, מבוארת הוראת החפץ חיים: "כשנשתנו הזמנים והמצב הביא שלא רק שאין חשש קלקול ותִּפְלוּת ע"י הלימודים, אלא אדרבה אך ורק ע"י מה שמלמדים אותן הרבה לימודים, רק על ידי זה אנו מצילין אותן מתִּפְלוּת ומהתדרדרות ח"ו, ושלא יסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו כלשון החפץ חיים. ושלא ילעיטו עצמם בדברי כפירה וכדומה שהרחוב מלא מהם, כלשון הסטייפלער. הרי ברור דבזמנינו בטל טעם האיסור, וממילא בטל האיסור ואין צריך מנין אחר להתירו, ומותר לכתחילה וגם מצוה רבה ללמוד איתם כפי הצורך. ושפיר מסתברא שזה היה טעמם ונימוקם של החפץ חיים והסטייפלר זצ"ל, ושאר כל גדולי ומנהיגי הדור שהתירו בזמנינו ללמדם תורה".

 

חז"ל לא אסרו ללמד תורה לנשים אלא קבעו זאת כעצה טובה 

יד. דרך נוספת בביאור דברי החפץ חיים, כתב ידידי רבי חיים רפפורט, רב ומו"ץ חסידי חב"ד בלונדון (קובץ הערות וביאורים, פרשת בשלח תשע"ב, ובמכתבו אלי) בהקדם ביאור לשון הרמב"ם "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה", ויש להבין מדוע השתמש הרמב"ם בלשון זה, ולא כתב "אסרו חכמים ללמד את בתו תורה". והתשובה: "שבכל המקומות שנקט הרמב"ם בספרו משנה תורה בלשון "צוו" או "מצות"' ביחס לחכמים וכיו"ב, פירושו "הזהירו חכמים" או "עצת חכמים", ואין הכוונה שגזרו איסור או תיקנו חיוב על מעשה מסוים, אלא שהזהירו אותנו בדרך כלל להישמר מהנהגה או ממידה מסוימת, והדריכו ועוררו אותנו באופן כללי לאחוז בהנהגה או בדעה זו".

ולפי זה יש לומר שחז"ל לא אסרו ללמד תורה לנשים אלא קבעו זאת כעצה טובה:  "דעד כאן לא אמרו [על גזרות חז"ל] שצריך מנין אחר להתירו, כי אם בדבר שנאסר במנין. אבל דבר שמעולם לא נאסר, אע"פ שאמרוהו חכמים בדרך הדרכה ובגדר עצה טובה קמ"ל, שפיר יתכן שאם ברבות הזמן יסכימו גדולי ישראל שנשתנו העיתים או הטבעים וכיו"ב, תשתנה ההוראה בהתאם לזה. ונראה שכן הוא בנדון דידן שמעולם לא אסרו חז"ל ללמד את בתו תורה, אלא שייעצו והדריכו ודברו לפי ההווה בזמניהם ובדורות כיוצא בהם". 

 

לסיכום: מרן החפץ התיר להקים את מסגרות הלימוד לבנות, למרות פסיקת השו"ע שאין ללמד תורה לנשים, ואין בכך "עקירה ח"ו של דברי הגמרא והשו"ע", היות: 

  • והחפץ חיים התיר לשוב וללמד רק את מה שמותר ללמד מעיקר הדין ונהגו בו לאיסור.
  • חז"ל מעולם לא אסרו לימוד תורה לנשים במציאות של הדורות האחרונים.
  • חז"ל לא אסרו ללמד תורה לנשים אלא קבעו זאת כעצה טובה. 

 

      •    •     •

 

סדרי לימוד התורה לנשים בזמנינו

טו. ממוצא דברי המתירים לימוד תורה לנשים בזמנינו, נבוא לבירור פרטי ההלכה – מה מותר ומה אסור ללמדן.

  • תורה שבכתב ומוסרי חז"ל – החפץ חיים כתב שבזמן הזה "מצוה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור". ובשו"ת דברי יציב (יו"ד סימן קלט) כתב: "ובמוסרי חז"ל ממסכת אבות שהזכיר החפץ חיים גם כן לא ביאר באיזה אופן, דאפשר שבדרך העתקה וליקוט עניינים במיוחד בשבילם, וכאשר רמזתי במכתבי בדרך הלימוד בשבילם בדינים במצוות דידהו, ועניני אמונה מה שההכרח ללמדם". ומשמע מדבריו שלא כל מוסרי חז"ל מתאימים ללימוד עם נשים, אלא רק ליקוט העניינים הנוגעים לקיום המצוות של נשים.
  • לימוד פירוש רש"י ושאר מפרשי התורה שבכתב – האדמו"ר מסאטמר [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות י] הוסיף:  "והנה החפץ חיים כתב ללמדם חומש, אבל לא כתב עם פירוש רש"י, שזה ודאי איסור גמור ללמדם. כי דברי רש"י הן הן גופי תורה ועומק דרשת חז"ל, דהוי ודאי בכלל מה שאמרו חז"ל שהוא כמלמדה תִּפְלוּת. אמנם מה שנתפשט ללמוד עם הבנות גם מה שאסרו חז"ל ללמוד עמהם ואמרו דהוי כמלמדה תִּפְלוּת, זה מכשול גדול לישראל וכל מי שבכוחו לתקן מחויב לעשות כל טצדקי". 

וכן נקט לדינא בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קנ) "עדיין אין לנו היתר ללמוד עם הבנות תנ"ך עם המפרשים העמוקים כמו הרמב"ן ואבן עזרא וכדומה. וגם פרש"י על התורה הלא מלא וגדוש דרשות חז"ל תורה שבע"פ, שחז"ל רחקו אותם מזה. אלא פשוטן של העניינים עם מוסרי חז"ל ודרשתם, ומדרשים שהם נוגעים ליראת שמים, מוסר, צניעות, או הלכות פסוקות להם. וידעתי שרוב בתי ספר לבנות בדורנו אין עומדים בזה, ומפריזים על המידה ונגד ההלכה".

אולם רבי שמואל ניימאן [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ט] כתב בביאור המנהג הרווח כיום ברוב בתי הספר לבנות, ללמדן חומש עם פירוש רש"י ורמב"ן ושאר מפרשי החומש: "דאולי זה נכנס בגדר תורה שבכתב, או י"ל דנכנס בגדר תורה שבעל פה דאסור ללמדם. ובענין זה נחלקו הפוסקים דכמה מחכמי הדור שעברו ומחכמי דורינו [דהיינו כל הגדולים שעומדים בראש תנועת בית יעקב ודוגמתה] סוברים דכל המפרשים על התנ"ך נכנס בגדר תורה שבכתב. דגדר תורה שבעל פה היינו כמו שנתבאר לעיל מספר חסידים והחיד"א, דהיינו לימוד עומק הסוגיות של הגמרא ובירורי הלכות. דכשלומדים כן נכנס באדם ערמומיות וחכמה, ולא רצו חז"ל שילמדו לבתו תורה כגון זו. משא"כ לימוד מפרשי התנ"ך, הרי זה דומה לכל מדרשי ומוסרי חז"ל, דהוי בגדר תורה שבכתב, כיון שלימוד כזה אינו אותו הלימוד של עומק הסוגיות. אכן כמה מחכמי דורינו ומדור שעברו, ובפרט כמה מגדולי אונגארן, סוברים דהגם שאנו מתירים ללמוד להם באופן קביעות מדרשי ומוסרי חז"ל, מ"מ מפרשי תנ"ך נכנס שפיר בגדר תורה שבעל פה. ועל כן הגם שאנו מתירים לכתחילה תורה שבכתב, היינו דוקא מה שלא נכנס בגדר המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תִּפְלוּת, אבל מה שנכנס בגדר זה לא התירו גם בזמנינו".

 

פרק ג: לימודי תורה שבעל פה לנשים 

בירור שיטת האדמו"ר מליובאויטש בנדון

טז. בשו"ת דברי יציב (יו"ד סימן קמ) נקט כדבר פשוט, שגם החפץ חיים לא התיר מעולם לימוד תורה שבעל פה לנשים: "אבל סתם על תורה שבעל פה לא דיבר החפץ חיים כלל. ומה שכתב כבוד תורתו במכתבו שזה כתב לרווחא דמילתא, ולמעשה שפיר יש להתיר הדבר בכלל, ולא רק מפני שינוי הדורות כפי שבירר באר היטב בדבריו הקודמים. הנה עיינתי עוד הפעם בדבריו ולא ראיתי כלל מה שבירר להתיר מעיקרא דדינא לימוד תורה שבעל פה".

וכמפורש בדברי שבט הלוי (ח"ו סי' קנ), בהמשך דבריו הנ"ל: "תורה שבעל פה כמשניות וגמרא וכל הדומה לזה, איסור גמור וכמלמדן תִּפְלוּת".

וכן נקט לדינא בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן פז) "משניות שהוא תורה שבע"פ, צוו חכמים שלא ילמדום והוא כאילו למדום תפלות, ולכן צריך למונעם מזה. ורק פרקי אבות משום שהוא ענייני מוסר והנהגות טובות יש ללמדם בהסבר, לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות, אבל לא שאר המסכתות, ומתוך הפשיטות אקצר".

 

יז. לעומת זאת, נתבאר לעיל [אות ח] כי הגרי"ד סולובייצ'יק ייסד ישיבה לבנות שבה התקיים סדר קבוע של לימודי תלמוד, ואף מסר שיעורי גמרא גם לנשים.

ובספר ארחות רבנו הקהילות יעקב (ח"א עמ' קצג) כתב: שאלתי למו"ר [הסטייפלער] האם מותר לבעל ללמד את אשתו המורה משניות לצורך בחינות ממשלתיות, והשיב  לי כתוב רק המלמד את בתו כאילו מלמדה תפלות, אבל לאשתו לא הוי תפלות, ובמיוחד לצורך פרנסה מותר לכתחילה. וכן לענין בתו אמר מו"ר, אם לא ילמדוה תורה בזמנינו הוי תפלות טפי כי תקרא ספרים חיצוניים, שבזמנינו לדאבוננו הדבר פרוץ. לכן מוטב להעסיקה בקריאת ספרי קודש וללמדה הדבר. ובשנים שאחר כך שוב אמר לי מו"ר, שבנוגע ללמד בנות משניות וכדומה [אבל לא גמרא] שאין איסור היום בזמננו, ואדרבה מצוה ללמדם כדי שלא ילעיטו עצמן בדברי כפירה וכדומה, שהרחוב מלא מהם" [ועוד מובא שם: "פעם שאל רבי חיים קנייבסקי את מרן החזון איש, היות ואחותו בקשה ממנו שילמד עמה איזו סוגיא בגמרא, אם מותר. וענה מרן, רק באקראי מותר"].

ובשו"ת עשה לך רב [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ז] כתב בהמשך לדבריו בטעם ההיתר ללמד תורה לנשים "בזמנינו שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה, כי למה יגרעו דברי תורה", שלפי טעם זה "בנות הרוצות ללמוד תורה שבעל פה בבתי ספר תיכוניים, שעצם לימודן שם מוכיח על בגרות שכלית ורצון ללימוד וידע מותר ללמדן תורה, שהיא סם חיים לעוסקים בה וקיום מצוותיו שנועדו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה".   

וגם רבי שלמה גראס שביאר [לעיל אות יא] את טעמו של החפץ חיים שהתיר ללמד תורה לנשים, כי חז"ל מעולם לא אסרו לימוד תורה לנשים במציאות של הדורות האחרונים, נקט שאין כל מניעה ללמד נשים גם תורה שבעל פה: "נמצא דגם אם נתעקש לומר דיש למצוא הרבה לימודים המותרים על פי דין ללמדן, ואשר יספיקו למלאות זמנם ואין צורך בלימודים אסורים, מכל מקום אם כנים אנו בזה דבזמנינו רק ריבוי הלימודים יציל אותן מהתִּפְלוּת כדביארנו, וממילא בטל טעם האיסור וליכא איסורא. אם כן שוב אין חיוב כלל לחפש דווקא לימודים המותרים אלא יכולים ללמוד כל הלימודים".

יש לציין כי רבי יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן בבני ברק, דן בספרו חשוקי חמד על מסכת מגילה (עמ' רא) בשאלה "האם מותר למורה ללמד בנות משניות, ואם מבקשים ממנה להשמיע פירושים מהגמרא, האם מותר לה". ולאחר שהביא את דברי החפץ חיים, כתב: "לאור זאת אולי יש מקום להקל לימוד המשניות אם יש צורך בדבר. וגיסי הגר"ח קנייבסקי אמר לי דיתכן דרק לנו אסור, אבל עליהן אין איסור שילמדו לבד".

וכן הביא בשו"ת מאמר מרדכי [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ח] מדברי הבן איש חי בספרו סוד ישרים (סימן ט) "נראה שאין ראוי לנשים לומר תיקון חצות, הן תיקון רחל הן תיקון לאה. מיהו בתורה שבעל פה אין קפידא. וכן מנהג הנשים בבתינו שעומדים באשמורת קודם עלות השחר, ואין אומרות תיקון חצות, אלא לומדות פתיחת אליהו זכור לטוב וקצת לימוד כיוצא בזה, וזקנתי תנצב"ה היתה לומדת י"ח פרקי משנה".

 

לימוד משנה וגמרא וחסידות לנשים

יח. בספר שיח שרפי קודש' (עמ' 407) מתוארת שיחה שהתקיימה בין האדמו"ר מליובאויטש, ולהבדיל בין חיים לחיים, האדמו"ר מבעלז. 

– הרבי מליובאויטש אמר שיש ללמד נשים חסידות "כשם שבשאר הלכות הם צריכות ללמוד היטב לדעת כיצד לקיים את ההלכות, כך גם  בנוגע לקיום מצוות אהבת ה' ויראת ה' צריכות הן ללמוד היטב אותן עניינים שיסייעו להן לקיים מצוות אלו". 

– שאל אותו האדמו"ר מבעלז: "הגמרא אומרת הרי שבקשר לבנות שייך רק פשטות המצוה אך לא הלימוד, כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תִּפְלוּת". 

– השיב לו הרבי: "עד כמה שאני מכיר את תכנית הלימודים בבתי ספר דתיים לבנות, חייבים להסביר להם ענייני תורה וחסידות בהבנה והשגה. כי מצד מנהג הזמן הרי בן או בת לא מסתפקים כיום במה שאומרים להם שצריך להיות נעשה קודם לנשמע, הם רוצים שיהיה להם את ההבנה וההשגה שבדבר. שהרי בלימודי חול, כשהיא לומדת חכמת החשבון וכיו"ב, היא מבינה זאת בשכלה. ולכן גם במצוות היא תקיים את המצוות, אך היא רוצה גם את ה'נשמע'. ולכן הנהיגו בבתי ספר של 'בית יעקב' ובבתי ספר אחרים שלומדים שם 'השקפת חיים'. וענין לימוד ההשקפה הרי לא לומדים זאת באופן של 'חוקה היא, ואין לך רשות להרהר אחריה', אלא מסבירים את השקפת העולם באופן שיהיה מונח אצלה ענין זה בשכלה".

– המשיך האדמו"ר מבעלז ושאל: "האם לדעת הרבי יש ללמד בנות משניות או גמרא".

– והשיב לו הרבי: "משניות הרי הן הלכות, אם כן ודאי שהבנות צריכות ללמוד זאת. בנוגע לגמרא, כששואלות אותי עניתי שילמדו עמן את הגמרות הקשורות להלכות הנצרכות בחייהן, גמרות הקשורות בשבת בברכות וכיו"ב. אמרתי יתרה מזאת: היום אם לא ילמדו עם הבנות גמרא, אין פירוש הדבר שהן לא תלמדנה זאת, להיפך בין כה הן תלמדנה גמרא, אלא שלא נדע ממי ומאילו ספרים. תקופתינו אינה כדורות הקודמים שהבת היתה בבית, ועל כל דבר היתה שואלת את אמה או את אביה. אנו חיים בדור פתוח והבת שואלת אצל חברתה כיצד היא מתנהגת, וכך נוהגת גם היא. ובבית הכנסת היא נפגשת עם בנות אחרות, והיא מתעניינת במה שהן לומדות. כשהבת תשמע שקיימת גמרא המסבירה את מה שהיא למדה, ללא הסבר זה איני מאמין שקיימת אפילו בת אחת שתתאפק ולא תפתח גמרא או פירוש על משניות ותלמד את השקלא והטריא שבדבר. אך לא נדע כנ"ל איזה ספרים יהיו אלה".  

– על דברים אלו הקשה האדמו"ר מבעלז: "אם כן מה נכנס בגדר "מלמד תִּפְלוּת" שהוזכר בדברי הגמרא והפוסקים. 

– והשיב הרבי: "אם נביט בשלחן ערוך נראה שזה אמור על כל התורה שבעל פה. השו"ע מחלק בין התורה שבכתב שמותר ללמד, לבין התורה שבעל פה שזה "מלמדה תִּפְלוּת"'. הדיוק שלי בדבר הוא, שכיום את לימוד התִּפְלוּת יש כבר לבנות ממילא, אלא שבידנו להעמידן על דרך הישר".  

דו שיח מרתק זה, חושף בפנינו את דעתו הברורה של האדמו"ר מליובאויטש, כי המציאות של דורנו שבה נשים לומדות מקצועות "חול" במגמה להבין את הדברים, מחייב להתיר ללמד נשים ובנות גם משנה וסוגיות מהגמרא הנוגעות להלכות הנצרכות לנשים ולעיצוב השקפת עולמם התורנית – כדי להעניק להן את הטעם וההבנה הדרושים להמשך שמירת תורה ומצוות. ולא עוד, אלא שלדעת הרבי היה מן הראוי לשלב בתכנית הלימודים בבתי ספר הדתיים לבנות "הסבר ענייני תורה וחסידות בהבנה והשגה".

 

יט. דברי הרבי אודות מעלת לימוד התורה שבעל פה והגמרא לנשים גם בזמן הזה, הובאו גם בספר השיחות (שבת פרשת אמור, ערב ל"ג בעומר, אות ד), לפנינו דבריו: "גם בנוגע ללימוד תורה שבעל פה (נוסף על לימוד ההלכות הצריכות להן) – שכיון שבלאו הכי לומדות הנשים והבנות לימודים שונים שעל ידם 'נכנס בהן ערמומיות', הרי לא זו בלבד שמותר ללמוד תורה שבעל פה אלא יתירה מזה, ע"פ טעם הלכה זו עצמה, צריך ללמדן תורה שבעל פה. לא רק לימוד הלכות פסוקות בלי טעמיהן, אלא גם לימוד טעמי ההלכות, ועד לשקלא וטריא שבתורה, שמטבע האדם (איש או אשה) שחפץ ומתענג יתר בלימוד זה, שעל ידי זה תהיה אצלן התפתחות החושים והכשרונות ('ערמומיות') ברוח תורתנו הקדושה. ומעלה נוספת, שעל ידי זה יש באפשרותן לסייע ולהוסיף בתלמודם של בניהם, וגם בתלמודם של בעליהם, שנוסף על חלקן וזכותן באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן, יכולות לעזור ולסייע ע"י התעניינות והשתתפות בלימוד עצמו". 

ובאגרות הקודש (ט' תתקז) מובא מכתב מאת מזכירו של הרבי, בשם האדמו"ר:

"במענה למכתבה מכ"א אייר תש"ל, בו שואלת בנוגע לימוד גמרא לנערות, מועתק בזה לשון אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה (סוף פ"א) "גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן, כמו דיני נדה וטבילה ומליחה ואיסור יחוד וכיוצא בהם, וכל מצוות עשה שאין הזמן גרמא וכל מצוות לא תעשה של תורה ושל דברי סופרים שהן מוזהרות בהן כאנשים". בהתאם לפסק ההלכה הנ"ל הרי יש לנערות לימוד גדול שאפשר בגמרא ובעיקר בשו"ע וקיצור שו"ע, לימוד המביא לידי מעשה, כמאמר חז"ל, מעשה הוא העיקר.

על פי סגנון מכתבה תקוותי שלומדת באופן האמור, על פי סגנון הגמרא גדול לימוד המביא לידי מעשה, קיום המצוות, מתאים לבת ישראל, שכל אחת נקראת בת שרה רבקה רחל ולאה, אשר בנו את בית ישראל. ונכלל בהאמור להיות דוגמא חיה להשפיע על כל חברותיה, שהרי מצות ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה".

מקור נוסף לדעתו של הרבי בענין תלמוד תורה לנשים, הוא דבריו בשיחתו השבועית בכ"ח אייר תשמ"ח [להלן תמליל השיחה]:

"בזמן הזה לומדות נשים וגם בנות, עד לבנות הקטנות מאד, חלקים בתורה שפעם היו נוהגים לסמוך על מה שהבעל יודע זאת או האח המבוגר, ובשעה שתצטרך לשאול משהוא היא תשאל את אחיה המבוגר או את בעלה. [אולם] בשעה שזכינו ככל שמתווסף בתורה הרי גם הונהג 'מנהג ישראל תורה היא' שנשים בדורות אלו לומדות הרבה יותר תורה בנוגע [וכדי] לקיים את הכתוב בתורה.

 רואים אנו שנקבע 'מנהג ישראל תורה הוא' שמדור לדור, ובכל דור משנה לשנה, ובשנה גופא מזמן לזמן, נוסף עוד בנשים ובבנות אפילו קודם החתונה עד אפילו בנות קטנות ביותר שתוסיף בעצמה נוסף בידיעת הכתוב בתורה, עד [שיכולות] גם להבין בכוחות עצמן את הכתוב בתורה. עד שכמעט יכול להיות מקרה שכזה שהבעל או שהאח המבוגר עליו לשאול את זוגתו או את האחות מה אומרת התורה, בהקשר לדבר מסוים זה שהתרחש בתור מאורע חדש, אצל הבעל או האח המבוגר.

וכפי שנשיא דורינו הרבי חותני [האדמו"ר הריי"צ] מספר בזכרונותיו שהתרחש אכן מאורע, שהלכו רבנים וראשי משפחות עם אנשים, ובשעה שלפתע נתרחש מאורע לא צפוי, היה זה בשבת והעירוב נפסל וממילא נתעוררה שאלה מה יעשו עם החפצים שהיו בכיס שהוציאום באופן כשר, היות והעירוב היה כשר מקודם, ולאחר מכן 'התערב' ענין צדדי והעירוב – החוט נקרע, וממילא העירוב התבטל, והם חייבים לעצור ולשאול את השאלה מה עושים בשעה שהעירוב התבטל ובכיס נמצאים חפצים מסוימים. מספר חותני בזיכרונותיו שהוא ציוה להדפיסם ולפרסמם, למי הם פנו והם [ידעו] לפתור את השאלה. היות שבין הצועדים בטיול השבתי היו גם נשים שהן למדו תורה, הרי דווקא הן ידעו את התשובה על אותו שאלה".

 

      •    •    •

כ. בעת מסירת השיעור, נשאלתי על ידי בני החבורה, לאור דברי הרבי, מדוע במוסדות הלימוד של חסידי חב"ד לבנות ברחבי העולם ["בית רבקה"], לא נמסרים שיעורים בלימוד סוגיות הש"ס בהתאם לדעת הרבי.

הפניתי את השאלה לכמה מידידי, רבני ושלוחי חב"ד בעולם, שכתבו לי כמה הסברים בנדון:

ידידי רבי משה באגאמילסקי, כתב לי ביום שני כ"ב אב תשע"ג:

ר' צבי שיחי',

הרבי סיפר את הסיפור מספר הזכרונות. אפשר למצוא אותו בחלק ב', עמ' קס"ח.

בעמוד הקודם (קס"ז) מסופר שבעלה לא היה בעד לימוד תורה לנשים, ושהיא כיבדה את רצון בעלה ולא לימדה את בנותיה תורה. המעניין ביותר הוא ההערות שוליים, ובעמוד קס"ז יש הסבר של הרבנית רחל לבתה בעניין זה: למה נשים לא תלמדנה תורה? [אגב, ספר הזכרונות נכתב באידיש, ותורגם מאוחר יותר לעברית. יש גם מהדורה באנגלית, Memoirs].

בדרך אגב, אם אתה מחפש מקורות אודות לימוד תורה לנשים, תעיין בעמ' 5 בכרך ח' של שו"ת אגרות משה, שהמשפחה מספרת כי ברשותו של האדמו"ר הראשון, סבתו של ר' משה בליוזנה למדה בחיידר עם התלמידים המצטיינים, כשאחד מהם היה ה'צמח צדק'. הם כותבים שר' משה ידע על כך מתוך משלחת שנשלחה לו על ידי הרבי  הקודם להזמינו לכנס רבנים. לא מצויינים הגילאים והנושאים, אבל כתוב שזה היה מפני "כשרונותיה ואהבתה לתלמוד תורה".

 כמובן שאין בכך סתירה למה שהרבי היה מעודד תלמוד תורה לנשים, ואסביר עוד בהזדמנות אחרת.

 

כעשרה ימים אחר כך, ביום שישי ג' אלול תשע"ג, כתב רבי משה באגאמילסקי, מכתב נוסף:

דיברתי עם הרב ירוסלבסקי מנחלת הר חב"ד ועם רב משה הבלין, רבה של מגדל עמק, ולמיטב ידיעתם אין כיום סמינר דתי לבנות שלומדים בו גמרא. הם הזכירו שיש אולי מוסדות מודרניים מאד (מזרחי) שבהם בנות לומדות גמרא, אבל הם לא בטוחים בכך.

באופן כללי הרבי לא התייחס ללימוד גמרא כפי שנלמד בעולם הישיבות. 

גישת הרבי היתה שבנות כיום גדלות באווירה של פתיחות, לומדות הרבה ממקורות שונים, ולכן חשוב לאתגר אותן במערכת החינוך של בתי הספר בדרך תורנית. כשהרבי מבעלז הגיב בעניין "תיפלות", הרבי אמר שכיום בנות כבר יודעות את ה'תיפלות', ולכן צריכים להיות מוכנים להדריך אותן בהשקפת התורה וכו'.

בימי קדם האמא הייתה נשארת בבית עם הסבתא וכדו', ולא היו הנשים מתערבות ברחוב ובחוץ. הבנות היו לומדות מן הבית, רואות מה זה להיות "אאידיש'ע מאמע", ומתלמדות בניהול בית יהודי. כיום, מדובר על בנות עם ראש פתוח ונשות קריירה, והדברים אינם יכולים להישאר כפי שהיו. הרבי סבר שלא ניתן לחנך דור רק על העיקרון של "קבלת עול", אלא צריך להנחיל לחניכים מודעות על אודות עמקי התורה. אחת הדרכים להשיג תוצאה זו היא דרך לימוד גמרא הנוגעת לחלק מן המצוות.

אינני יודע למה דבר זה אינו נעשה בשום סמינר חב"ד, אבל תכנית הלימודים של כל הסמינרים היום, ולא רק חב"ד, כוללת הרבה לימוד תורה לעומק, בדרך שפותחת את ראשן ודעתן של הבנות לתורה, ומאפשרת להן בסיס רוחב ועומק בלימודה. עומק זה מנחיל לבנות את החסינות להתמודד עם העולם, ולהיות 'בת ישראל' במובן המלא של הביטוי. 

ייתכן שלא מלמדים גמרא לבנות כדי לשמור על גבולות מסוימים, שכן כיום, כשנשים מחפשות שוויון ואכן נהיות עורכות דין, שופטות ורופאות, הן תרצנה להיות אף רבנים וראשי ישיבה. דוגמה לכך היא תביעת קבוצת נשים שתובעות את הרבנות בארץ ישראל לזכות להיות משגיחי כשרות, וכך בניו יורק יש רב אורתודוקסי, חבר ב-RCA, שמאפשר לימודי רבנות עבור נשים ומעניק להם סוג של סמיכה. 

בברכת כתיבה וחתימה טובה, ושבת שלום

משה באגאמילסקי

      •    •     •

ידידי רבי עזרא שוחט, ראש ישיבת חב"ד אור אלחנן, בלוס אנג'לס, השיב לי בשיחה שקיימתי עמו, שאכן דעת הרבי ברורה שחשוב ונכון ללמוד גמרא עם בנות, אך מכיון שהרבי לא רצה לפרוץ גדר, לא תקנו שיעורי גמרא במוסדות "בית רבקה".

      •    •     •

ואילו ידידי, רבי חיים רפופורט, רב ומו"ץ חסידי חב"ד בלונדון, כתב:

 

ב"ה. טו"ב מנ"א ע"ג 

לכ' ידידי עוז הרה"ג והרה"ח, עוסק באמונה בצרכי רבים, איש רב פעלים, מלאכתו מלאכת שמים, מפיץ תורה ויראה לעדרים, מחבר ספרים חשובים, הר"ר צבי שליט"א 

במה ששאל כת"ר, מפני מה לא הנהיג רבינו נבג"מ זי"ע את לימוד הגמרא ומפרשיה בבתי ספר וסמינרים (המכונים בית רבקה וכיו"ב) שהיו תחת נשיאותו, ואפילו כאשר דרש בפומבי בדבר נחיצות לימוד תושבע"פ לנשי ובנות ישראל, לא מצינו שדרש או הזכיר להדיא שילמדו גפ"ת וכיו"ב, וגם במקרים ש'התיר' את הדבר כמבואר בכמה אגרות (המלוקטים במאמר שמכבר שלחתי לכת"ר), נראה לפעמים (מבין השורות עכ"פ) קצת הסתייגות מזה ועכ"פ מלימוד סגיות שאינן נוגעות להלכה ולמעשה. 

הנה טרם אביע דעתי בזה, הנני בזה להודיעו שכיום אכן קיימים כמה סמינרים ובתי ספר חבדיי"ם שבהם מלמדים לבנות משכילות סוגיות מסויימות מתלמוד בבלי, באופן רשמי. וכלפי שאלתו, הנה אין בידי תשובה ברורה ומוחלטת, (והרי בכמה דברים פתח רבינו את הצינור מבלי להכנס לפרטי פרטים, והניח הדבר למנהלי המוסדות ליישמם לפי דעתם, ומפני מה לא נקלטו הדברים כי אם לאחרי כמה שנים), ומ"מ אציע את הנראה לפענ"ד

א) הנה, לית דין צריך בושש שרבינו התכוון לפתוח דלתות תושבע"פ לנשי ובנות ישראל, על יסוד נימוקי גדולי ישראל של הדור הקודם, אבל, בהתחשב עם נסיבות ותנאי הזמן הי' סבור, שהשתא והאידנא יש צורך להרחיב את המסגרת האפשרית – בכמות ובאיכות – יותר ממה שהציעו החפץ חיים ודעימי' בשעתם. ומ"מ כמי שהי' 'חדשן' ו'שמרן' גם יחד, דהיינו שמצד אחד תיקן חדשות לחיזוק הדת, ומצד שני הסתייג מדברים שיכולים לתת 'יניקה לחיצונים', הכיר שלימוד גמרא עם בנות הוא ענין הצריך זהירות, כדי שלא לתת פ"פ (לבע"ד לומר שהוא מסייע ח"ו) לפורצי גדר (האורטודוקסי' המודרנית הקיצונית וכיו"ב) שמגמותיהן רחוקות הן משלנו, וגם יש להזהר שלא להבעית את שלומי אמוני ישראל שמכבר סלדו (ובמדה מסויימת – בצדק), מכל דבר חדש ומחודש (וכידוע פתגם החת"ס זצ"ל), ולכן אין לדרוש במפגיע ע"ד לימוד גמרא לבנות הראויות לה, כי מפני איזו סיבה שתהי' לא התפשט נוהג זה בחוגים חרדיים, אפילו בתוך אותן קבוצות שלומדות תנ"ך, עם פירושי הראשונים והאחרונים, בעיון ובעומק, כולל פי' הרמב"ן עה"ת שהוא ספר עמוק עד מאד (ולפעמים הוויות דאבייא ורבא קא חזינן בי'), פי' האברבנאל על תנ"ך, ספרי המהר"ל, הגר"א והרמח"ל וכו', כידוע ומפורסם. 

 

ובכלל דרש רבינו בדבר לימוד תושבע"פ עם נשים באופן ד'מוסיף והולך' בהדרגה, עד סוף ימיו עלי אדמות. ואולי חשב שלתלמידות כאלו הראויות ללימוד הגמרא כדאי שההתחלה תהי' ב'דרך ממילא' (באופן אורגני) לפי דרגת התלמידות ובמדה הראוי' לפי ראות עיני המורה, בבחי' תפסת מרובה לא תפשת, וכפי שרואים בכמה בתי ספר שעדיין אין הבנות לומדות גמרא אפילו בכתות הגבוהות, אבל כבר עושים להן צילומים ותדפיסים (מעין תדפיסי מכון 'עולמות' בחסות כת"ר) והבנות לומדות סוגיות קטנות מהם, וכנראה יגיע הדבר, במשך הזמן, ללימוד מתוך הספר תמידין כסדרן, בכה"ג שישערו מנהלי המוסדות ויראו המורים שיש תועלת בלימוד זה.

[ולהעיר, שבתחלה לא רצה רבינו לתמוך בטקסי בת מצוה לבנות, מאחר שעשאוה הכופרים חוק לרפורמים, וכדי לגדור גדר בפני המתפרצים, וברבות הזמן, כאשר כבר התפשטה החגיגה, עכ"פ במדה מסויימת, אצל היראים וכמה פוסקים תמכו והחזיקו בה, נטה קו להרשות ולעודד מסיבות בת-מצוה ואפילו 'טקסים' כהנ"ל בצורה המתאימה ובמדה צנועה. ויש להאריך בכ"ז. ואכ"מ].            

ב) ואולי הוא העיקר: הרי הטעמים העיקריים שמחמתם יש לצדד שבנות ונשי דידן תלמדנה גמרא הוא, מפני התועלת שבלימוד זה, והיינו: (א) כדי שעי"ז יבואו לכבד ולהעריץ את התורה הקדושה ביתר שאת, כאשר יראו ויבינו כמה עמוק הוא ים התלמוד וכמה גדולים הם דברי חז"ל, בבחי' ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ובפרט הבנות הממלאות את כריסן בלימודי חול, שלא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה קלה לעומת יפיפיתו של יפת שלומדות הנה באופן משוכלל; (ב) כדי שיתענגו בלימודן, שבזמנינו אין לימוד התורה נקנית אלא בעונג [!] ו'געשמאק' מהשקו"ט והסברא, ההברקה, ההרחבה וההעמקה; (ג) כדי שיראו הבנות ויבינו את דרכי השתלשלות תושבע"פ ויסודות ההלכה הקבועה לדורות, שכ"ז עוזר מאד לתלמידות בעלי השכלה רחבה, בהבנת גדרי ההלכה ובמילא פועל ג"כ על המעשה אשר תעשינה וכו'; (ד) כדי שיוכלו לעזור לבעליהן בלימוד עם ילדיהן וחינוכם כפי הצורך בתקופתינו, שלכן כדאי שבשביל זה לא תהא הגמרא כספר סתום בפניהן. 

 

אכן גם בהתחשב עם כל הנ"ל פשוט שיש לתת דין קדימה ללימודים החיוניים והנחוצים ביותר לנשים, ולכן הדגיש רבינו תמיד את נחיצות לימוד ההלכה וספרי יראה, מוסר וחסידות, משא"כ גפ"ת וכיו"ב שמצד עיקר הדין אינו נחוץ לנשים, משא"כ לאנשים שצריכים ללמוד ולידע כה"ת כולה.

 

ג) כמו באנשים, גם הרבה נשים אינן קולטות היטב את תהליכי ים התלמוד, וגם אינן מסוגלות ומעוניינות בלימוד הגמרא כי לאו כל מוחא סביל דא, אלא שבגברים המחוייבים בת"ת משתדלים בכל עוז ותעצומות שיוכלו ללמוד ש"ס למיגרס עכ"פ, משא"כ בנשים הרי אותן שמצד כשרונותיהן אינן ראויות ואינן מעוניינות בלימוד זה, פשוט הוא שאין טעם להכריחן לזה ע"י מסגרת המוסדות, והניח הדבר למשכילות שיבקשוה ככסף וכמטמונים, שבטח ילמדו אתן לפי חכמתן ורצונן. 

 

ד) כדי שהגמרא תועיל ותוסיף בהבנה, בהערצה ובמעשה צריכים להקדיש זמן חשוב בכמות ובאיכות לזה ואי אפשר ללמדו בזמן שאינו לא יום ולא לילה, ולפעמים מי שאינו קובע זמן מוכשר ללימוד רציני – יצא שכרו בהפסדו, וכפי שרואים באנשים שטבלו בהונות רגליהם בלימוד הגמרא ומקעקעים כתרנגולים ומתלוצצים ר"ל מדרכי התלמוד, ולכן, כיון שאין חובה על הנשים ללמוד גמרא, הניח הדבר למחנכים ומשפיעים להחליט בזה, לפי תנאי מקומותיהם ולפי תכונות תלמידיהן, ולא רצה להשוות את המדות בזה.

 

בטח יסלח לי כת"ר על שאין משנתי סדורה בפי כדבעי, כי טרדות הזמן רבו עלי, ומ"מ לא נמנעתי מלכתוב ר"פ מהלפענ"ד, ותן לחכם ויחכם עוד.           

הכותב והחותם בכבוד ובהוקרה עמוקה לכת"ר

חיים רפופורט

 

מדברי כולם נראה, כי הרבי לא היה מעוניין לקבוע במוסדות הלימוד של חסידי חב"ד לבנות ["בית רבקה"], שיעורים בלימוד סוגיות הש"ס, מתוך מגמתו להיות "שמרן" ולחשוש ל"פריצת גדר" שתתן גושפנקא למבקשי הריפורמות במסורת אבותינו, או מחשש שהדבר יתפרש כתמיכה בתהליך "שוויון בין המינים" העלול לגרום לשינויים מסוכנים בקיום שמירת התורה והמצוות.

לסיכום: נחלקו הפוסקים האם מותר ללמד נשים תורה שבעל פה.

לדעת האגרות משה, הדברי יציב והשבט הלוי, אין ללמד נשים משנה וגמרא. ורק מסכת אבות מותר ללמד, משום שיש בה "ענייני מוסר והנהגות טובות".

אולם הקהילות יעקב אמר שאין בזמן הזה איסור ללמד נשים משניות, והחזון איש אמר שמותר ללמדן סוגיא בגמרא אך רק באקראי. 

ואילו הגרי"ד סולובייצ'יק ייסד ישיבה לבנות שלמדו בה לימודי גמרא.

ולדעת האדמו"ר מליובאויטש, מותר ללמד נשים ובנות גם משנה וסוגיות מהגמרא הנוגעות להלכות הנצרכות לנשים ולעיצוב השקפת עולמם התורנית, ואף היה מן הראוי לשלב בתכנית הלימודים בבתי ספר הדתיים לבנות "הסבר ענייני תורה וחסידות בהבנה והשגה". אלא שבאופן מעשי לא נקבעו שיעורים בלימוד סוגיות הש"ס, במוסדות הלימוד לבנות של חב"ד, מחשש "פריצת גדר".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

ניגון בתפילה ובברכת כהנים

ניגון בתפילה ובברכת כהנים   נהגו במקומות רבים, וכאן במקומינו נהוג כן ביום טוב כאשר נושאים כפים, שהכהנים מנגנים ניגון לפני שאומרים "שלום" ותוך כדי

קרא עוד

תוספת שבת ויום טוב

בירור בגדרי תוספת שבת ויום טוב תפילת ערבית וקידוש בליל שבועות א. כתב הט"ז (או"ח סי' רצא ס"ק ו) וז"ל: "כתב בספר חסידים (סימן רסט)

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.