מצות "וקדשתו" בכהן קטן ובכוהנת

א. נצטוינו בתורה (ויקרא כא, ח) לקדש ולכבד את הכהנים: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ", ואמרו חז"ל  (גיטין נב, ב) "וקדשתו – לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון". ופירש רש"י: "בכל דבר כבוד, בתורה [לקבל עליה לתורה ראשון], בישיבה [לשאת דברים ראשון], בסעודה [לברך ראשון], אם בא לחלוק" [עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה]. כלומר, בכל דבר שיש בו ענין של כבוד, יש להקדים את הכהן מדין 'וקדשתו'. ובגדר המצוה כתב ערוך השלחן (או"ח סימן קכ"ח סע' סח) "פירושו הוא שאתה תכבדנו כדבר של קודש, כלומר שיהא מכובד עליך".

בספרנו רץ כצבי (חלק ב סימן יא) הרחבנו את היריעה בביאור פרטי מצות 'וקדשתו' בכהן, עתה נבוא לבירור השאלה, האם מצות 'וקדשתו' לפרטיה נאמרה גם בכהן קטן, באשת כהן ובת כהן, או לא.

• מצות 'וקדשתו' "בתורה" – לקבל עליה ראשון, מתייחסת גם לאשה, כמבואר בשו"ע (או"ח סימן רפב סע' ג) "הכל עולים למנין שבעה אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכים". ולכאורה אין מניעה מלהעלות כוהנת לתורה לעליה הראשונה: [א] לדעת המגן אברהם (ס"ק ה) שאשה לא עולה לתורה בימי שני וחמישי, אך אם "אין שם כהן אלא קטן קוראים אותו" (מג"א שם ס"ק ה; הובא במשנ"ב ס"ק יב). ומסתבר שכשם שקטן עולה לתורה כאשר אין כהן גדול, כן ניתן להעלות כוהנת. [ב] רעק"א דייק מלשון הרמ"א "ואלו דוקא מצטרפים למנין הקרואים, אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים", שזו ההגבלה היחידה לעליית נשים וקטנים ואין כל הגבלה להעלות אשה או קטן לעליות הראשונות גם בשבת. [ג] בשו"ת פנים מאירות (סימן נד) חלק על המג"א ונקט שאשה וקטן רשאים לעלות לתורה גם בשני וחמישי [גם כשיש כהן], ודייק זאת מלשון השו"ע "הכל עולים למנין שבעה" ושינה מנוסח הגמרא "הכל משלימים", ומסיק מכך הפנים מאירות: "משמע מכך אפילו קראוהו לשלישי". נמצאנו למדים כי לדעת הפוסקים הנ"ל, יש מציאות לכוהנת לקבל עליה לתורה – ועל כן נשאלת השאלה, האם מצות 'וקדשתו' מחייב להקדים כוהנת.
• גם מצות 'וקדשתו' "בסעודה" – שייכת באשה, שהרי "נשים מזמנות לעצמן רשות" (שו"ע סי' קצט סע' ז), ולדעת הגר"א (שם ס"ק ז) נשים חייבות לזמן יחדיו. והשאלה היא, האם כאשר נשים מזמנות, צריך לכבד את הכוהנת בזימון. 
• גם שאר ה"כיבודים" שהוזכרו בגמרא בגיטין, נשאלת השאלה היא יש לכבד כוהנת: כגון "לשאת דברים ראשון", במסיבה שבה נושאות נשים נאום [כמבואר בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן לו) בענין חגיגת בת מצוה בבית הכנסת: "ורשאה גם לומר איזה מילים לכבוד שמחתה, אבל לא תאמר על הבימה אלא אצל השולחן שעושין הקידוש שם"] – האם צריך לכבד כוהנת לנאום ראשונה. וכן כאשר "בא לחלוק עם ישראל בכל דבר, לאחר שיחלקו בשווה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה", האם דין זה נאמר גם בכוהנת. 

וראה בספרנו רץ כצבי [שם] פרטים נוספים במצות 'וקדשתו', כגון: קדימת כהן בכניסה בפתח וביציאה, קדימתו בתור לנטילת ידים, קדימת כהן בצדקה, במתן הלוואה או בהשאלת חפצים – ויש לדון האם גם לכוהנת יש קדימות מדין 'וקדשתו', או שמצות 'וקדשתו' נאמרה רק לכהנים גברים.

  •   •   •

ב. נראה כי התשובה לשאלתנו נמצאת בלשון הכתוב: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב", ומשמע כי מצות 'וְקִדַּשְׁתּוֹ' קשורה להמשך הכתוב "כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב". ומעתה יש לחקור האם "מַקְרִיב" פירושו עבודת הקרבת הקרבנות, ולכן קדימות הכהן מדין 'וקדשתו'  נאמרה רק במי שראוי לעבודת הקרבת הקרבנות בבית המקדש. או שלשון הכתוב "מַקְרִיב" פירושו ראוי לאכילת הקרבנות, ולפי זה מצות 'וקדשתו נאמרה גם בכהן שאינו עובד בהקרבת הקרבנות בבית המקדש אבל רשאי לאכול מהקרבנות – ונפקא מינא בכהן בעל מום וכהן קטן וכן בכוהנת – שאינם עובדים בבית המקדש אך אוכלים מן הקרבנות.

והנה חז"ל דרשו בספרא (פרשת אמור, פרק א הלכה ו) את לשון הכתוב (ויקרא כא, ו) "קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹקֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ" – "והיו קדש לרבות בעלי מומים". ומכאן למד הרמב"ם (ספר המצוות, מצוה לב) כי מצות 'וקדשתו' נאמרה גם על כהנים בעלי מומים: "ובא הפירוש וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. וכן אמרו [בספרא] קדושים יהיו לאלקיהם, על כרחם, והיו קדש, לרבות בעלי מומים. שלא תאמר אחר שזה אינו ראוי להקריב לחם אלקיו לאיזה דבר נקדמהו ונכבדהו, ולכן אמר והיו קדש, הזרע הנכבד כולו, תמים ובעל מום". ומוכח איפוא, כי מצות 'וקדשתו' לא נאמרה רק על במי ש"מקריב את לחם אלקיך" בבית המקדש, אלא גם על בעלי מומים שאינם יכולים לעבוד בבית המקדש, ואם כן "מַקְרִיב" פירושו ראוי לאכילת הקרבנות. ומכאן לכאורה נוכל להסיק כי מצות 'וקדשתו' נאמרה גם על כהן קטן ועל כוהנת שאינם עובדים בהקרבת הקרבנות בבית המקדש אך אוכלים מהקרבנות.

ואכן המג"א (או"ח סימן רפב ס"ק ו) הביא את דברי המהרי"ט (ח"א סימן קמה) והרדב"ז (ח"ב סימן רנט) שכתבו להלכה: "אם אין שם כהן אלא קטן, קוראים אותו". ובטעם הדבר כתב המהרי"ט: "דכבוד הוא לזרעו של אהרן. וכי תימא דאין זה כבוד הציבור שיפתח [קטן] ראשון, ונראה שאין בדבר קפידא, כיון דמשום שבח בית אביו הוא עולה, אין זלזול לעולים אחריו. שהדבר ידוע שלזרעו של אהרן חולקים כבוד, שהרי אפילו כהן שהוא הדיוט קודם לחכם גדול". כלומר, אף על פי שדין וקדשתו יסודו בכבוד שמכבדים את הכהן לפתוח ראשון, וזה לכאורה לא שייך בקטן שאינו בר הבנה שחולקים לו כבוד. ולכן צריך לומר שאין זה כבוד שחולקים לכהן הקטן, אלא לכבוד מעלת שבט הכהונה שנבחרו לעבודת המלך – וזה כמובן שייך גם כשהכהן הקטן עולה לתורה ראשון.

ובשו"ת כתב סופר (ח"א או"ח סימן טו) ביאר את סברתם באופן נוסף: "דס"ל דקטן אית ביה משום וקדשתו כיון שיהיה ראוי להקריב לחם אלוקיו, יאמר לו בקטנותו גם כן". קטן יהיה בעתיד ראוי להקריב קרבנות, ולכן כבר בקטנותו הוא "מקודש ועומד" אע"פ שעדיין אינו רשאי לעבוד בבית המקדש.

בערוך השלחן (סע' ט) סיכם את שני הטעמים מדוע יש דין וקדשתו גם בכהן קטן: "ויש מי שמפקפק שלא לקרא כהן קטן דעליו לא שייך וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב, שהרי פסול להקרבה. ואין זה ראיה, שהרי יבוא לכלל הקרבה, והרי אוכל גם בקדשי קדשים, וגם כהן בעל מום עולה ראשון אף שפסול להקרבה".

ג. ברם המג"א עצמו כתב: "מצוות עשה דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן, דהא כתיב כי את לחם אלקיך הוא מקריב, וקטן לא בר עבודה הוא". ומבואר בדבריו שלשון הכתוב "מַקְרִיב" פירושו עבודת הקרבת הקרבנות בפועל, ולכן אין לכהן קטן קדימות מדין 'וקדשתו' היות ואינו ראוי לעבודת הקרבת הקרבנות בבית המקדש. ובשו"ת כתב סופר (או"ח סימן טו) כתב: "עשיתי סימוכין למג"א מדברי רש"י בגיטין (נט, ב) ד"ה וקדשתו) שכתב וזה לשונו, וקדשתו כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב, וצריך הבין מה רצה רש"י במה שכתב כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב, מה יתן ומה יוסף על מה שתנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה. ונראה לי דרצה רש"י [לומר] דטעמא דוקדשתו כדקתני טעמא, כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב, ונפקא מינא דכהן קטן שאינו מקריב ליכא משום וקדשתו".

ואכן המנחת חינוך (מצוה רסט) הקשה על המג"א: "ובאמת כאן [בספר החינוך שהביא את דברי הספרא הנ"ל] מבואר להיפוך, דאף דאינו ראוי לעבודה מצוה לכבדו, וגם קטן אוכל קדשים כמו בעלי מומים, אך שאינו בחלוקה כמבואר בזבחים (צט, א) וברמב"ם (פ"י ממעשה הקרבנות ה"ז). על כן נראה לי לפי דעת המחבר [החינוך] דגם [כהן] קטן וחרש מצוה לכבדם". וכן הקשה רבי עקיבא אייגר (בגליון השו"ע) על המג"א: "לענ"ד הא איתא בספרא, הובא בספר החינוך, קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹקֵיהֶם (ויקרא כא, ו) אתי לריבויי דמחייבים לקדש כהן בעל מום, אע"ג דאינו בכלל אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב". 

והפרי מגדים (או"ח סימן קלה, משבצות זהב ס"ק ח) הסתפק האם כהן בעל מום נשאר בקדושתו ועולה לתורה ראשון, והביא את דברי המג"א ש"קטן לא בר עבודה הוא", וכתב: "ולפי זה בעל מום נמי לאו בר עבודה הוא. וכי תימא לחם אלקיך הוא מקריב, אכילה בכלל, קטן נמי אוכל, ואם כן צ"ע מאי שנא קטן מבעל מום. וצ"ע שאין מדקדקין בזה כלל". 

המנחת חינוך, רעק"א והפמ"ג הבינו כי לדעת המג"א אין הבדל בין כהן קטן לכהן בעל מום, שהרי בשניהם אין דין וקדשתו, כי הם לא ראויים לעבודה, ולכן הקשו מהכתוב בדברי הספרא שיש מצות 'וקדשתו' גם בכהן בעל מום. והפמ"ג הוסיף להעיר על המג"א שלפי דבריו היה צריך להקפיד לא להעלות לתורה כהן בעל מום שאינו "בר עבודה", ופוק חזי מאי עמא דבר "שאין מדקדקין בזה כלל".

[ויש להקשות סתירה בדברי המנחת חינוך, שכתב בהמשך דבריו (שם אות ו) "טומטום ואנדרוגינוס, כיון שהם ספק [זכר ספק נקבה], נראה דמצוה לקדשם, אע"פ שאינם ראוים לעבוד (רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ז ה"ח) וגם אין חולקים בקדשים כמבואר בפ"י ממעשה הקרבנות הי"ז, מ"מ כיון שהם ספק זכרים מצוה לקדשם מספק". ולכאורה מדוע יש מצות 'וקדשתו' בטומטום ובאנדרוגינוס רק מחמת הספק, והרי לפי המנחת חינוך מצות 'וקדשתו' נאמרה בכהנים שאינם עובדים בבית המקדש [כהן בעל מום וכהן קטן], ובכלל זה גם בכוהנת. ואם כן ודאי יש מצות 'וקדשתו' גם בטומטום ואנדרוגינוס, ממה נפשך, הן לפי הצד שטומטום ואנדרוגינוס נחשבים כזכרים והן לפי הצד שטומטום ואנדרוגינוס נחשבות כנקבות, וצ"ע].

ד. בתירוץ הקושיא מהספרא על המג"א, כתב הגרצ"פ פרנק בהערותיו על גליון המנחת חינוך, שיש לחלק בין כהן קטן הרשאי לאכול מהקרבנות, לכהן בעל מום החייב לאכול. 

כהן בעל מום חייב לאכול מבשר הקרבנות, ולכן מתקיים בו "אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב", ובשל כך הוא נשאר בקדושתו ונאמר בו דין "וקדשתו", כדברי הספרא שהביא הרמב"ם. ואין זה סותר את דברי המג"א שאין מצות 'וקדשתו' בכהן קטן, היות וכהן קטן אינו חייב באכילת קדשים, ולכן  אינו בכלל "אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב", ולא נאמרה בו מצות 'וקדשתו'. 

ומכאן נראה שבקטן ואשה שאינם חייבים באכילת הקרבנות, אין דין וקדשתו. 

חילוק דומה בין כהן בעל מום לכהן קטן ואשה, כתב ידידי רבי אפרים גרינבלט, מחבר שו"ת רבבות אפרים, במכתבו אלי בחודש סיון תשס"ו: "הנה אפשר לדייק כי בפסוק כתוב "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב, משמע שזה דין בהקרבה, ואשה לאו בת הקרבה היא. ובעל מום הוא בר הקרבה אלא יש לו עיכוב צדדי מטעם המום, שלא יכול להקריב, אבל לא שאין בו קדושה. וחלוק מאשה שאין לה קדושת כהונה כי היא לא מקריבה, וממילא לא שייך אצלה דין וקדשתו". 

מדבריו נשמע שאין מצות 'וקדשתו' בכהן קטן ובכוהנת, כי אינם נחשבים "ברי הקרבה".

ה. נמצא לסיכום, כי לדעת המג"א, כשם שמצות 'וקדשתו' לא נאמרה על כהן קטן מכיון שאינו "מַקְרִיב" ואינו עובד בבית המקדש, כך גם בנשים אין מצות 'וקדשתו', כי אינן עובדות בבית המקדש. 

אולם לפי המנחת חינוך, הפמ"ג ורעק"א, מצות 'וקדשתו' נאמרה גם בכהנים שאינם עובדים בבית המקדש – ככהן בעל מום וככהן קטן, כי לשון הכתוב "מַקְרִיב" פירושו ראוי לאכילת הקרבנות. וגם בכוהנת יש מצות 'וקדשתו' אף על פי שאינה עובדת בבית המקדש כי הרי היא אוכלת מן הקרבנות.

המשנה ברורה (סי' רפב ס"ק יב) כתב: "ואף אם אין שם כהן אלא קטן קורין אותו [מהרי"ט ורדב"ז]. ודעת המג"א שאין אנו מחוייבים לקרותו, דמצות עשה דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן, דהא כתיב כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב, וקטן לאו בר עבודה הוא, וכן נוהגים בימינו שכשאין בבית הכנסת כהן שהוא בן י"ג שנה, קורין ישראל במקום כהן ואפילו יש שם כהן קטן". ובשער הציון (ס"ק טו) כתב על דברי המג"א: "ובחדושי הגרע"א דחה זה, דהא בעל מום מצוה לקדשו כדאיתא בספרי אע"ג שאינו ראוי גם כן לעבודה". ונראה מדברי המשנה ברורה שהכריע להלכה כדעת המג"א, שאין דין וקדשתו בכהן קטן, שהרי קבע להלכה את המנהג שאם אין כהן גדול לא מעלים לתורה כהן קטן [ולכן את קושיית רעק"א כתב רק בשער הציון, ומזה נראה שלא פסק למעשה כדעת רעק"א]. ולפי זה אין גם דין וקדשתו בכוהנת, שלא עובדת בבית המקדש.

  •   •   •  

ההבדל בין דין 'וקדשתו' בכהן קטן – לדין וקדשתו בכוהנת

ו. ידידי רבי גמליאל הכהן רבינוביץ, כתב לי מדוע אין מצות 'וקדשתו' בכוהנת: "שאני התם שלקטן יש קדושת כהן עליו מטעם חינוך שאסור לו ליטמאות למתים, וכן לבעל מום אסור ליטמאות למתים, ולכן אכתי יש לו קדושת כהן ושייך לומר עליו וקדשתו, מה שאין כן בת אין לה קדושת כהן". 

לדעת הרב רבינוביץ', קדושת הכהן המחייבת לכבדו מדין 'וקדשתו' תלויה בקדושה האוסרת עליו להיטמא למתים. ולפיכך כהן בעל מום וכהן קטן שאסורים להיטמא למתים, נכללו במצות 'וקדשתו'. לא כן נשים שאינן מוזהרות להיטמא למתים, ולפיכך אין בהן מצות 'וקדשתו'.

אולם לענ"ד הדברים תמוהים. אם קדושת הכהן המחייבת לכבדו מדין 'וקדשתו' תלויה בקדושה האוסרת עליו להיטמא למתים, מדוע הפסוק המצָוֶה על מצות 'וקדשתו' אינו מופיע בתחילת פרשת "אמור אל הכהנים" בסמוך לאיסור על כהן להיטמא למתים, להורות על הקשר בין מצות 'וקדשתו' לאיסור להיטמא למתים. ואילו בפרשה שלפנינו מצות 'וקדשתו' כתובה שבעה פסוקים לאחר האיסור "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו", משמע שאין לקשור בין הדברים, ודבריו צ"ע.

'וקדשתו' – מדין קדושת שבט הכהונה – בכהן קטן, בבת כהן ולא באשת כהן

ז. הרמב"ם הביא בספר המצוות [לעיל אות ב] את דברי הספרא שיש מצות 'וקדשתו' גם על כהנים בעלי מומים כפי שנלמד מהפסוק "והיו קודש", והוסיף את המשפט הבא: "ולכן אמר והיו קדש – הזרע הנכבד כולו, תמים ובעל מום".

ונראה כי בדברים קצרים אלו הגדיר הרמב"ם את מצות 'וקדשתו' – שהחיוב לקדש ולכבד את הכהנים אינו תלוי בקדושה הפרטית של הכהן, אלא בקדושה הכללית של "שבט הכהונה" שהוא "הזרע הנכבד" והנבחר. וכהסברו של האגרות משה [לעיל אות ז] בגדר החיוב בכבוד הכהנים "דהכהונה יש לה כבוד זה, שלכן צריך ליתן כבוד לכל בני אהרון שזכה לכהונה כשלא נתחללו לנצח נצחים והוי הכבוד לא לאדם, אלא לכהונה שבו".

ומאחר וקדושת הכהונה היא קדושה כללית על "הזרע הנכבד כולו", ללא יוצא מן הכלל [לרבות כהן בעל מום], ודאי נכללו ב"זרע הנכבד כולו" גם כהן קטן ובת כהן, ועל כן יש לכבדם ולהקדימם מדין 'וקדשתו'.

ולפי זה יש הבדל בין כהן קטן וכן בת כהן הנכללים ב"זרע הנכבד" של שבט הכהונה ויש בהם מצות 'וקדשתו',  לבין אשת כהן שאינה מ"הזרע הנכבד", ואשר על כן לא נאמרה בה מצות 'וקדשתו'. 

ונראה להביא ראיה להבדל בין בת כהן לאשת כהן, ממטבע הברכה על אכילת תרומה. הרמב"ם (הלכות תרומות פרק טו הלכה כב) כתב: "האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואחר כך מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה", ובספר דרך אמונה (ס"ק קמה) כתב הגר"ח קנייבסקי: "אבל דווקא כהן האוכל מברך. אבל בת ישראל אשת כהן ועבד כהן שאוכלים אין מברכים כלל, שאין עליהן מצוה אלא על האדון המאכילם כמו כשמאכיל בהמתו, וגם האדון אין מברך שאין עושה מעשה". והגר"מ פיינשטיין חידש בספרו דברות משה (קידושין סימן יז ענף ג) שאשת כהן תברך "אשר קידש את בעלי בקדושתו של אהרן וצוונו על אכילת תרומה". ובשער הציון (ס"ק ריז) הוסיף הגר"ח: "ופשוט דכל זה בבת ישראל אבל בת כהן שאוכלת מצד עצמה פשיטא דמברכת". 

והדברים מוטעמים לפי המבואר לעיל, כי אשת כהן אינה מברכת כלל על אכילת תרומה [לדעת הגר"ח], או שאינה מברכת "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן", אלא "אשר קידש את בעלי בקדושתו של אהרון" – היות ואינה מ"הזרע הנכבד" ולא נתקדשה בקדושתו של אהרן שנצטווה על אכילת התרומה. ואילו בת כהן מברכת על אכילת תרומה "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן", כי מחמת ייחוסה לשבט הכהונה נצטוותה באכילת תרומה.

ענף ב

השתמשות בכהן קטן

ח. הרמ"א (או"ח סי' קכח סע' מה) פסק: "אסור להשתמש בכהן, אפילו בזמן הזה, דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך". וביאר המשנה ברורה (ס"ק קעד) את טעמו של הרמ"א: "שהרי נאמר וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ, ואף עכשיו שאין לנו קרבנות, בקדושתו הוא עומד, ומשום זה אסור בגרושה ולטמא למתים". ומפורש איפוא, כי איסור ההשתמשות בכהן תלוי בדין "וקדשתו", ומעתה יש לדון האם יש איסור להשתמש בכהן בעל מום או בכהן קטן.

ואכן בערוך השלחן (סע' עב) "וגם יש להסתפק אם מותר להשתמש בכהן בעל מום, כיון דלא חזי לעבודה, ולא קרינן ביה כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב, וכן נראה עיקר". ומבואר בדבריו שהכריע למעשה, שאין איסור להשתמש בכהן בעל מום, כי אין בו דין וקדשתו כי אינו ראוי לעבודה. ולפי זה הוא הדין שאין איסור להשתמש בכהן קטן, שאינו ראוי לעבודה ולכן אין בו דין וקדשתו.

אולם לאמיתו של דבר, נראה כי דין זה תלוי במחלוקת הפוסקים שנתבאר בענף א – האם יש מצות 'וקדשתו' בכהן בעל מום ובכהן קטן. ואמנם כן הוא לדעת המג"א, ש"מַקְרִיב" פירושו עבודת הקרבת הקרבנות בפועל, ולכן אין מצות 'וקדשתו' בכהן בעל מום ובכהן קטן, אשר אינם עובדת בבית המקדש, וממילא גם אין איסור להשתמש בהם. 

ברם לדעת המנחת חינוך, הפמ"ג ורעק"א, ש"מַקְרִיב" פירושו ראוי לאכילת הקרבנות, ולכן יש מצות 'וקדשתו' גם בכהן בעל מום וכהן קטן, שאינם עובדים בבית המקדש אך אוכלים מן הקרבנות, יהיה לכאורה אסור להשתמש בהם. 

שימוש בכהן קטן כ"תורן" אוסף ספרים בבית הספר

ט. בשו"ת מעדני יום טוב (ח"א סימן טו) דן במעשה שהיה "בכתה ז' בתלמוד תורה, שיש להם הסכם בין התלמידים שיש תורנות בחלוקת ואסיפת הספרים לפני ואחרי השיעור, כאשר כל יום ילד אחר מחלק ואוסף הספרים. ויהי היום, והילד התורן לא הכין הגמרות. וכאשר נשאל על ידי הרבי, מה פשר הדבר. הוא תמה עליו, האם אינך יודע שאני כהן, ואסור להשתמש בכהן, ולכן אני מנוע מלקיים התורנות שהקצבת לי".

ולאחר שהביא את מחלוקת הפוסקים שהביא המג"א (סי' רפב ס"ק ו) האם יש דין וקדשתו בכהן קטן, כתב: "ולפי זה כיון שהמשנה ברורה נקט בפשטות כמו המג"א דאין מצות וקדשתו בקטן. ועוד דבוודאי יש מצות חנוך המוטל על המלמד, ואם כן חייב לחנכו אפילו אם היה מצות וקדשתו. לכן נראה דבוודאי אין טענה לקטן לומר שיש חיוב וקדשתו".

אמנם על הסברא המחודשת שכתב, שמצות חינוך קודמת לחיוב "וקדשתו", תמה בספר קדושת הכנהים כהלכתה (פרק י הערה לז אות ב) "מה שכתב דמצד מצות חינוך צריך המלמד לחנכו אפילו אם הוא נגד מצות וקדשתו, לענ"ד הוי בכלל דברים שאסור לאומרם ולכותבם. דוודאי החינוך חייב להיות על פי דרכי התורה ומצוותיה, ואין צריך לפנים דאם יש איסור עשה דוקדשתו להשתמש בכהן קטן, אם כן הוי החינוך על פי התורה ונתיבותיה, שאין הילד הכהן משתתף בתורנות זו, וכל הילדים יראו ויתחנכו לקיים מצות עשה דוקדשתו, חלילה לנו לומר דאין זה בכלל דרך ארץ וכיוצא בזה. דתורתינו הקדושה תורת חיים היא, והיא הקובעת מהו דרך ארץ, ומהו ההנהגה הראויה".

אמנם לגופא של השאלה, כתב שם: "אבל לקושטא דמילתא נראה דאין זה בגדר דין של השתמשות בכהן, דלכאורה אין הילדים האחרים משתמשים בכהן, אלא דבמקום שכל אחד יוציא ויסדר את ספריו בכל יום עשו ביניהם חלוקה אחרת, דיום אחד יעשה פלוני לכולם ויום אחר יעשה אלמוני לכולם, דהוי סדר יותר נוח וקל, וזה נעשה כדי להקל את עצם הסידור, אבל אין זה נחשב שאחר משתמש בחברו".

סוף דבר 

השאלה האם יש מצות 'וקדשתו' בכהן קטן ובכוהנת, תלויה במחלוקת הפוסקים בביאור התנאי האמור במצוה זו "כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב". 

לדעת המג"א, "מַקְרִיב" פירושו עבודת הקרבת הקרבנות, ולכן אין מצות 'וקדשתו' בכהן קטן, כי הוא לא עובד בבית המקדש. וכן נקט הגרצ"פ פרנק, וכן נראה שהכריע המשנה ברורה. ולשיטתם, אין איסור להשתמש בכהן קטן, היות ולא נאמר בן דין 'וקדשתו'.

אולם לדעת המנחת חינוך, הפמ"ג ורעק"א, "מַקְרִיב" פירושו ראוי לאכילת הקרבנות, ולכן יש מצות 'וקדשתו' גם בכהן קטן, שלא עובד בבית המקדש אך אוכל מן הקרבנות. ולשיטתם, אסור להשתמש בכהן קטן היות ונאמר בו דין 'וקדשתו'. 

ומדברי הספרא והרמב"ם שמצות 'וקדשתו' נאמרה גם על כהנים בעלי מומים, כי "הזרע הנכבד כולו" נתקדש בקדושתו של אהרן, למדנו שיש מצות וקדשתו גם בבת כהן הנכללת ב"זרע הנכבד" של שבט, אך לא באשת כהן שאינה מ"הזרע הנכבד", ואשר על כן לא נאמרה בה מצות 'וקדשתו'.