שימוש בעור מן המת לריפוי כוויות

חשיבותו של העור הכרחית, בהיותו שומר על חום הגוף, ומגן מפני התפשטות זיהומים וחבלות. לפיכך, במקרים קשים של כוויות חמורות, כאשר אחוזים גבוהים במיוחד מתאי העור נהרסים, אין מנוס מהשתלת עור. וכשיש צורך בהשתלה בשטח העולה על עשרה אחוזים מכלל עור הגוף, כבר אי אפשר לבצע השתלת עור מהחולה עצמו, ויש הכרח להשתיל עור הנלקח מאחרים.

במדינות רבות בעולם, ובכללן מדינת ישראל, יש "בנק עור", שבו משמרים עור שנלקח ממתים, בטכניקות מתאימות ובמקררים מיוחדים. מטרת ה"בנק", לשמר מאגר קבוע של עור בכמות מספקת, להצלת חיי אדם בשעת חירום. 

כאשר לפנינו חולה הסובל מכוויות קשות הנמצא במצב של סכנת חיים, אין כל ספק, כי מותר להשתמש בעור שנלקח מן המת, להציל את חייו – שהרי פיקוח נפש דוחה את איסורי התורה. 

השאלה שיש לדון בה היא, האם בנטילת עור מן המת, לצורך המאגר של "בנק העור", גם כאשר אין לפנינו חולה מסוכן הנצרך להשתלת עור, עוברים על איסור ניוול המת, ואיסור הנאה ממנו, וכמו כן מבטלים את מצות הקבורה.

האם עור המת אסור מהתורה

א. בדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (כט, ב) מבואר כי מת אסור בהנאה, ודין זה נלמד גזירה שוה מעגלה ערופה: "כתיב הכא (במדבר כ, א) וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם, וכתיב התם (דברים כא, ד) וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. מה להלן אסור בהנאה, אף כאן [במת] אסור בהנאה. והתם [בעגלה ערופה] מנא לן [שאסורה בהנאה], אמרי דבי רב ינאי, כפרה כתיב בה כקדשים".

מדברי הגמרא בעבודה זרה, הקשו התוספות במסכת סנהדרין (מח, א ד"ה משמשין) על הגמרא בנדה (נה, א) שעור האדם מטמא "גזירה שמא יעשה אדם שטיחים מעורות אביו ואמו", ומוכח שמהתורה אין איסור לעשות שטיחים מעורות אביו ואמו – מדוע הדבר לא נאסר משום שנהנה מהמת. ותירצו התוספות בסנהדרין: "ומפרש רבנו תם, דאף על גב דאסור [בהנאה] מדאורייתא, הוצרכו לגזור טומאה, משום דחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא". 

תוספות במסכת נדה (שם ד"ה אלא) תירצו בתירוצם הראשון, כדברי התוספות בסנהדרין, אך כתבו תירוץ נוסף: "ועוד נראה, דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה, דהא עגלה ערופה נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים". כלומר, דין איסור ההנאה מעגלה ערופה, כדין איסור הנאה מקדשים. ומאחר ובקדשים, לאחר הכפרה, דהיינו לאחר זריקת הדם, אין איסור ליהנות מהם, כמו כן אין איסור ליהנות מעור העגלה לאחר שנערפה. לכן גם איסור הנאה ממת, אשר נלמד מאיסור ההנאה מעגלה ערופה, אינו כולל איסור הנאה מהעור. 

נמצא כי תירוצי התוספות נחלקו איפוא, האם עור המת נאסר בהנאה מהתורה, או לא נאסר כלל.

הנאה משיער המת והאם דין העור כדין השיער

ב. במסכת ערכין (ז, א) נאמר במשנה: "האשה שנהרגה נהנים בשערה", ובגמרא (שם ע"ב) הקשו, היאך הותרה ההנאה משערה והרי "איסורי הנאה נינהו". רב תירץ "בפאה נכרית קמיירי דמותר בהנאה", ולדעתו שערה ממש אכן אסור בהנאה. אולם לדעת רב נחמן בר יצחק, רק הגוף נאסר בהנאה, בגלל שהוא משתנה לאחר המיתה, אולם שערות שהמיתה לא גורמת להן שינוי, לא נאסרו בהנאה. 

להלכה פסק הרמב"ם (הלכות אבל פי"ד הכ"א) "המת אסור בהנאה כולו, חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו". משמע מדבריו, כי רק שיער המת מותר בהנאה, ואילו על השאר, ובכלל זה גם העור, נאסר בהנאה, וכפי שכתב בערוך השלחן (יו"ד סי' שמט סע' ב) "מדברי הרמב"ם והטור והשלחן ערוך, שלא כתבו דעורו מותר בהנאה, מבואר דס"ל דגם עור האדם אסור בהנאה". בהמשך דבריו, הביא ערוך השלחן את המחלוקת בין תירוצי התוספות האם עור המת נאסר בהנאה, וסיים: "וקיימא לן עור המת אסור בהנאה, כיון דהרמב"ם והטור פסקו לאיסור, ובתוספות שני דעות, קיימא לן לאיסור".

אמנם המשנה למלך (הלכות אבל פי"א הלכה כד) נקט בדעת הרמב"ם, כי איסור הנאה מן המת אינו אלא מדרבנן: "אמת דרבינו כשהביא דין זה דמת אסור בהנאה, לא ביאר שהוא דבר תורה, והיה לו לבאר דנפקא טובא בין אם איסורו מדברי סופרים או מדין תורה. ואפשר דסבירא ליה דגזירה שוה זו דשם שם אסמכתא בעלמא הוא ואין איסור במת כ"א מדרבנן". ולפי זה, ברור כי גם איסור הנאה מעור המת אינו אלא מדרבנן.

הרב שלום משאש, רבה של ירושלים (תחומין, ח"ז עמ' 193) הוסיף כי שיטת הרמב"ם שעור המת אסור בהנאה, מפורשת גם בדבריו בהלכות טומאת מת (פ"ג הי"א) "עור האדם כבשרו, ואם עבדו כל צרכו הרי זה טהור מהתורה, אבל מדבריהם מטמא בכזית כבשר המת". ולדבריו בהלכות מאכלות אסורות (פ"ד הכ"א) "ואלו שעורותיהן כבשרן, עור האדם וכו' כשהן רכות הרי הן כבשר לכל דבר, בין לאיסור אכילה בין לטומאה". 

מאידך גיסא, הרב שאול ישראלי, ראש ישיבת מרכז הרב בירושלים ודיין בבית הדין הגדול (תחומין, כרך א עמ' 237), הביא את דברי רבי שלמה אייגר (גליון מהרש"א, עבודה זרה כט, ב ד"ה ועורות לבובים) שכתב כי מדברי הרמב"ם (הל' עבודה זרה פ"ז ה"ג), נראה כי עורות תקרובת עבודה זרה אינם נאסרים אלא אם כן הקריבו את העור לעכו"ם. משמע שבעור עצמו אין איסור מדין הנאה מהמת [ואיסורו הוא רק משום תקרובת עבודה זרה].

בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן שסה) הביא את מחלוקת תירוצי התוספות, האם עור המת נאסר בהנאה, וכתב על התירוץ שהעור נאסר בהנאה: "וזה נראה לי יותר, משום דלא גרע עור המת משערו, ושיער המת נראה לי שהוא אסור בהנאה, בשמעתתא בתרא דפרק קמא דערכין. ואף על גב דהרמב"ם כתב שהוא [שיער המת] מותר, לא נתכוונו לי דבריו". ומפורש בדבריו כי גם שיער המת וגם עורו, אסורים בהנאה.

נמצא איפוא, כי לדעת התוספות בסנהדרין, והתוספות בנדה בתירוצם הראשון עור המת אסור בהנאה, וכן דעת הרשב"א. ומפשטות הדברים, האיסור הוא מהתורה. 

אולם לדעת התוספות בנדה בתירוצם השני, עור המת מותר בהנאה.

ולפי הרמב"ם – לדעת ערוך השלחן והרב משאש, עור המת אסור בהנאה. ולשיטת המשנה למלך, האיסור הוא מדרבנן. ואילו בגליון המהרש"א נקט בדעת הרמב"ם, שאין איסור הנאה מעור המת. 

איסור הנאה מעור המת – מדין תשמישי המת

ג. בדברי תוספות במסכת סנהדרין (מח, א ד"ה משמשין) מבואר הטעם לאיסור הנאה מעור המת: "ועורו של מת מי גרע מתשמישין". משמשי המת, דהיינו התכריכים שבהם הוא נקבר, אסורים בהנאה [דין זה נלמד מאיסור תשמישי עבודה זרה, האסורים בהנאה]. וממילא לכאורה יש לאסור את עור המת, כפי שתשמישי המת נאסרו. 

אמנם איסור זה מדרבנן ולא מהתורה, וכפי שביאר בשו"ת יחל ישראל (ח"ב סימן עו) "יש לדעת כי נפקא מינה גדולה היא, אם איסור עור המת הוא משום שלא גרע מתכריכים, או שהוא איסור משום שהוא עצמו של מת, שהרי כתב המהרי"ט בקרית ספר (הלכות אבל פרק יד) וזה לשונו, וכן ארונו ותכריכיו אסורים בהנאה, ואפשר דלא אסירי אלא מדרבנן. ואם כן ישנו חילוק גדול לענין עור, שאם איסורו הוא רק בגדר תשמישים אינו אסור אלא מדרבנן, או שהוא חלק מהמת עצמו ואסור מן התורה. וכמובן שלענין הלכה יש נפקא מינה, אם האיסור הוא מהתורה או מדרבנן, כי בוודאי יש איסורים מדרבנן שלא גזרו במקום חולי אע"פ שאין בו סכנה. משא"כ אם הוא איסור דאורייתא, אי אפשר להתיר הנאה מהעור אלא בחולה שיש בו סכנה".

איסור הנאה מעור המת משום כבודו – מחילה מחיים על השימוש בו 

ד. לשיטת הסוברים שאיסור הנאה מעור המת הוא מדין "תשמישי המת", כתב הרב שאול ישראלי, דיין בבית הדין הגדול (תחומין, שם), להתיר שימוש בעור המת, אם המת הרשה זאת בחייו: "איסור משמשי המת בהנאה נראה שהוא מצד כבודו של המת, כיוון שייחדום למשמשיו. ובזה כל שהוא לכבודו, רשאי המת [בעודו בחיים] למחול על כבודו. ובדומה למה שאמרו בגמרא לענין הספד, שאם הוא מצד כבודו, אם אמר שמוחל על כבודו, אין בו דין הספד. ולפי זה, אם המת הסכים בעודו בחיים שישתמשו בעורו לצורך ריפוי כוויות, הרי זה מותר מן התורה, לא רק לשיטת התוספות בנדה הנ"ל [שאין כלל איסור הנאה מהמת], כי אם גם לשיטת רבנו תם [שאסר הנאה מעור המת], דלא אסר אלא בגוונא שלא מחל על כבודו. אבל במחל, לכולי עלמא אין בזה איסור הנאה מהעור".

אולם הרב משאש (תחומין שם) הביא את דברי המהר"ם שיק (יו"ד סימן שמד) שהצטרף לדעת רבו החתם סופר (יו"ד סימן שלו) "שאין הוא רשאי לבזות את עצמו ואין כבודו מחול, שאין הכבוד שלו אלא כבוד יקר תפארת נשמתו חלק אלוה ממעל. ואף שציוה קודם מיתה להתיר לבזותו אין שומעין לו. ועיין בספר בנין אב להרה"ג אליהו בקשי דורון (ח"ג סימן נג אות ו) שדן בזה אם אדם הוא בעלים על גופו או לא, והביא דעת הגר"ש זוין שהביא הפסוק ה' נתן וה' לקח, שאדם מקבל גופו כפקדון, ולא הוא הבעלים של גופו. ולכן אף אם נתן רשות, אינו רשאי לחבל בעצמו, ואין להתחייבותו כל ערך. ואם אמרו כן בחייו, כל שכן אחר מיתה, שהשי"ת אסר אותו בהנאה, דודאי אין לו שליטה לעבור על דברי השי"ת".

אכן נדון בעלות האדם על גופו כבר נתבאר בהרחבה בספרנו רץ כצבי – פוריות ח"א (סימן ח פרק א), והובאו שם דברי הרב ישראלי בספרו עמוד הימיני (סימן טז פרק ה אות טז) שהקשה על דברי הרב זוין, ונקט כי האדם הוא אכן בעלים על גופו, ורשאי למחול על החבלה בגופו, אלא שהאדם אינו הבעלים היחידי, אלא אף הקב"ה שותף עמו בבעלות על הגוף: "בנפש האדם יש שני שותפים. הקב"ה, שעל זה נאמר בפסוק בספר יחזקאל כי הנפשות לי הנה. והאדם, אשר לו ניתנה. וחברו שהרגו חטא, גם כנגד האדם שבו נופחה נשמה זו, וחיוב מיתה שבידי בית דין הוא מחמת התביעה שבין אדם לחברו. אכן גם כלפי שמים מחויב, וזהו חיוב בידי שמים". 

עוד הבאנו שם, את מה שכתב בשו"ת חבל נחלתו (ח"ז סימן ס) "הרב זוין יצא להחיל כלל שאין לאדם בעלות על גופו ועל נפשו. והנה הוא עובר מנפש לגוף, וחוזר חלילה, בלי להבחין ביניהם, ובלי להבחין אם מדובר בהמתה או בחבלה, והכל בכלל אחד כייל, ולא הגדיר לענ"ד את הדברים במדוייק. והנראה לענ"ד שמכל דבריו אין ראיה לגבי פגיעה באבריו שלו, וניתן לומר שיש לאדם בעלות על אבריו ולא רק קנין פירות לפרנסה כגון עושה בידיו ורגליו וכדומה, אלא בעלות גמורה. אלא שלא הותר לו "להוציאם" מרשותו אלא כשאין בכך דרך השחתה, שהרי גם הוא חייב ב"בל תשחית" כלפי גופו. ולגבי נטילת חיותו לגמרי, מודה אני לרב זוין ולמקורות שהביא". ומבוארת בדבריו דרך נוספת בהגדרת בעלות האדם על גופו. כידוע, האדם מורכב מגוף ונפש. ועל כן, יש להפריד ביניהם גם לענין הבעלות. ובעוד שהקב"ה הבעלים על נפש האדם [ואסור לאדם לשלוח יד בנפשו], הרי שהאדם הוא הבעלים על הגוף, היות והקב"ה מסר לו את הבעלות על הגוף. יחד עם זאת, למרות שהאדם בעלים על גופו, עדיין אסור לו לחבול ולהשחית את גופו מחמת איסור בל תשחית".

לפי דרכם, ברור כי האדם בעלים על גופו למחול בחייו על כבודו, ולהרשות להשתמש בעורו לאחר מיתה.

לסיכום: לפנינו שלוש שיטות עיקריות – האם עור המת נאסר בהנאה, ומדוע.

• לדעת תוספות בנדה בתירוצם הראשון, הרשב"א, וכן נקטו ערוך השלחן והרב משאש בדעת הרמב"ם – עור המת אסור בהנאה מהתורה כמו המת עצמו.

אמנם בדברי המשנה למלך מבואר, כי לדעת הרמב"ם איסור הנאה מהמת, ובכלל זה הנאה מעורו, אינו אלא מדרבנן.

• בדברי תוספות בסנהדרין מבואר שעור המת אסור רק כמשמשי המת, ואיסור זה הוא מדרבנן. ומאחר וטעם האיסור משום כבודו של המת, לדעת הרב ישראלי, רשאי המת למחול על כבודו [בעודו בחיים] ולהתיר את השימוש בעורו לאחר מותו. אולם לדעת הרב משאש, אין המת רשאי למחול על כבודו בעודו בחיים.
• לדעת תוספות בנדה בתירוצם השני, וכן נקט בגליון המהרש"א בדעת הרמב"ם, אין איסור הנאה מהמת כלל, ולא גזרו בו אלא טומאה.

• •  •

שימוש בעור המת לריפוי כוויות "שלא כדרך הנאתו"

ה. במסכת פסחים (כד, ב) מובא: "כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן. למעוטי מאי, אמר רב שימי בר אשי, למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שהוא פטור, וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור". בהמשך הסוגיא מבואר, כי דין זה נאמר רק כאשר נכתב איסור ההנאה בתורה בלשון אכילה [כגון חמץ], כי אז הוקשה הנאה לאכילה, ולפיכך דינה כאכילה, שאין לוקים עליה אלא כדרכה. וכתבו תוספות (קידושין נו, ב ד"ה המקדש), כי באופן זה גם אין איסור דרבנן. אכן התוספות במסכת עבודה זרה (יב, ב ד"ה אלא) כתבו בתוך דבריהם "כל איסורים שבתורה לוקים עליהם אלא כדרך הנאתן, מכל מקום איסורא מיהא איכא".

לאור זאת, כתב הרב ישראלי (תחומין שם) "התוספות (פסחים כו, א ד"ה שאני) מוכיחים דבהקדש אין איסור אלא כדרך הנאתם, דעיקר איסור מעילה ילפינן מתרומה, והתם נאמר דרך אכילה. ועל פי זה נראה שגם איסור הנאה דעגלה ערופה שנלמד מ"כפרה נאמר בה כקדשים", אינה אסורה אלא כדרך הנאתה".

והוסיף: "וכל זה במת עצמו, אכן בעור דכתב רבנו תם [לעיל אות א] לאסור מצד דילפינן ממשמשי עבודה זרה, ובעבודה זרה עצמה אסור גם שלא כדרך הנאתם, דלא כתוב שם אכילה אלא לא ידבק בידך מאומה מן החרם, וזה מבואר ברמב"ם (הל' יסודי התורה ה"ז וה"ח). אך כבר נתבאר לעיל, שזה מדין כבוד המת כשאינו מוחל על כבודו, שבזה לרבנו תם גופו של מת נלמד מכל שכן ממשמשיו, ואסור גם שלא כדרך הנאתם. אך במוחל על כבודו, בזה אזל לאיסור זה. מסקנת הדברים על פי כל האמור לעיל, דשלא בהסכמת המת בעודו בחיים חיותו, יש בו איסור הנאה מן התורה בשימוש בעור, לדעת רבנו תם, ואיסור זה גם שלא כדרך הנאתו, כגון שימוש בעור לצורך שתילתו בגוף החי מן התורה. ואין לדון בו להיתר אלא כשהחולה לפנינו והוא זקוק לזה בגדר של פיקוח נפש. אולם כשהנפטר עצמו נתן רשות לזה, בזה גם לדעת רבנו תם איסור ההנאה נלמד מעגלה ערופה, ושלא כדרך הנאתם אין בו איסור תורה, ותלוי במחלוקת בתוספות, אם יש בו איסור דרבנן. אולם גם לדעה האוסרת מדרבנן, בחולה שאין בו סכנה מותר איסור זה לדברי הכל, כמבואר בגמרא בפסחים (כה, ב). ומאחר שריפוי ע"י השתלת העור בגוף החולה אין בזה כדרך הנאה מהעור, על כן מותר ריפוי זה דעור המת, לא רק בחולה שיש בו סכנה, אלא בכל חולה, אף שאין בו סכנה. ומותר יהיה גם להכין לצורך זה גם כשאין חולה לפנינו".

על כך כתב הרב משאש (תחומין שם) "זה קשה לאומרו, שיהיה עור המת חמור מבשר המת גופיה. בשרו אינו אסור אלא כדרך הנאתו, והעור יהא אסור אף שלא כדרך הנאתו?! ועוד, כבר הוכחתי דאין מחילתו על כבודו מחילה, שאינו בעלים על גופו, וכמו שכתבו בש"ס והפוסקים כנזכר לעיל [אות ג]. ועוד זאת: לפי מה שנתבאר למעלה גם עור המת לא נלמד אלא מ"וערפו שם" – שם תהא קבורתה, ולא מקדשים. אם כן הרי לא כתוב אכילה, וממילא אסור גם שלא כדרך הנאתו".

מצות קבורה בעור המת

ו. עוד יש לברר, האם בנטילת עור מן המת לצורך הכנת מאגר "בנק העור", עוברים על איסור הלנת המת וביטול מצות קבורתו.

והנה המשנה למלך (הלכות אבל פי"ד הכ"א) הוכיח כי מצות קבורה היא רק בראשו ורובו של מת, ולשיטתו ודאי שאין חיוב לקבור את עור המת. 

אמנם בהמשך דבריו הביא המשנה למלך את דברי התוספות יום טוב (שבת פ"י מ"ה) שחיוב הוצאה של מת "בכזית", הוא משום שמצניעים אותו לקוברו, ונראה מדבריו שיש חיוב קבורה על כל "כזית" מן המת. וכן, הרב ישראלי (תחומין שם) כתב "שגם לדעת התוספות יום טוב חיוב הקבורה הוא רק כדי שלא יהא מוטל בביזיון, ובזה "יש מצוה גם בכזית מן המת להצניעו, אבל לא מצד מצות קבורה". והסיק מכך: "מכל הנ"ל נראה ברור שאין בעור משום מצות קבורה ואיסור הלנת המת, וגדר בזיון ודאי לא שייך בכל כהאי גוונא שמשתמש בו לצורך ריפוי והצלת אדם ממות או מיסורים".

•   •   •

שימור עור לשעת חירום – גדרי פיקוח נפש "לפנינו"

ז. ונראה כי גם לשיטות האוסרים הנאה מעור המת, ואפילו אם נחשוש להבנה בדעת הרמב"ן שאסור להלין את עור המת וחובה לקוברה – נטילת עור מן המת לצורך הכנת מאגר "בנק העור", גם כשאין עתה חולה לפנינו, מותרת משום פיקוח נפש, על פי דברי החזון איש (הלכות אבלות סימן רח ס"ק ז; הובא להלן סימן ח אות ה] ונדון בהרחבה) כי הגדרת "פיקוח נפש לפנינו", אין פירושה לפיקוח נפש הנמצא בפנינו במציאות באופן פיזי, אלא הגדרתה "סכנה מצויה". דהיינו מצב סיכון העלול לנבוע מהשתלשלות צפויה של נסיבות סיכון, הקיימות כבר עכשיו, כדבריו: "אם מצוי הדבר דבזמן שמתריעין עלה [אף שאין בשעה זו חולה לפנינו] משום חולי מהלכת, הו"ל כאויבים שצרו בעיר הסמוך לספר, וכדאמר (עירובין מה, א; תענית כא, ב). ומיהו בשעת שלום לא חשבינן ליה פיקוח נפש אע"ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה, כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלום, דאם כן בטלת כל המצות, אלא לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידיים שבהוה אין להם כל זכר, ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות, ופעמים שמה שחשבנום להצלה מתהפך לרועץ, והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות, וגם משום צורך רבים אפשר דלא הותר אלא כשמזיק את הרבים".

החזון איש הביא מקור ליסוד זה מסוגיית הגמרא במסכת עירובין (מה, א) המבארת כי דוד המלך יצא למלחמה בשבת נגד אויב שבא על העיר קעילה הסמוכה לספר על עסקי ממון ולא על מנת להרוג, ואף שהפיקוח נפש "אינו בפנינו", כי העריך שמצב נסיבות אלה יגרור אחריו פיקוח נפש. ומקור נוסף מהגמרא בתענית (כא, ב) שגזר שמואל תענית בנהרדעא בגלל מגיפה שהיתה במחוזא, כי החולי יכול היה להגיע ממרחק על ידי השיירות המצויות בין המקומות. החזון איש מסכם כי "לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידים שבהווה אין להם זכר כלל". ונראה מדבריו, שאכן מדובר ב"פיקוח נפש עתידי", אולם במחלות מצויות שהסיכון קיים כבר "בהווה", הרי זה כ"פיקוח נפש" לפנינו.

וכן נראה ממה שכתב בספר נשמת אברהם (יו"ד סי' שמט סעיף א אות ה3) בשם הגרש"ז אויערבך שאמר "דכוונת החזון איש הוא שאפילו אין החולה לפניך ממש, אך אם המחלה נפוצה כך שהחולה ודאי נמצא במקום אחר ואפשר לעזור לו מיד ע"י הניתוח של המת, מותר". 

ידידי רבי יששכר פראנד, מראשי ישיבת נר ישראל בבלטימור, סיפר בשיעור שמסר בפרשת חוקת, כי ד"ר פרד רוזנר, אמר שבידו מכתב מרבי משה פיינשטיין, שהתיר לרופא שטיפל בחולה במחלה ממארת בטיפולים כימותראפיים, והחולה נפטר, לקחת דגימות מגופו על מנת ללמוד על המינון הראוי לטיפול בחולי מסוג זה. ואף שבאותה שעה לא היה חולה במחלה זו "לפנינו" – בנימוק שהמחלה אשר לצערינו נפוצה, היא בגדר "חולה לפנינו", וכהגדרת החזון איש המבוארת לעיל. הרב פראנד ציין, כי חיפש בפסקי רבי משה, ולא מצא הוראה זו. ולענ"ד נראה כי הדברים מפורשים בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קנא) שכתב בתוך דבריו: "שטעם הנודע ביהודה דלא דחינן איסורים משום חששא קלה זו שמא יזדמן חולה הוא טעם דחוק, דהא מצוי חולים בעלמא ובפרט בזמן הזה שאפשר לידע מכל בתי החולים שבעולם שיש שם חולים כאלו, וגם אשר נקל במהירות לשלח לשם את הרפואה שימצאו על ידי זה".

על פי דברי החזון איש, כתב הרב משאש (תחומין שם) "ומינה לנדון דידן, כאשר עלינו לדאוג לכל החולים שבמדינה והם שכיחים וזקוקים תמיד, זה נקרא שהחולה לפנינו. ומינה יש ללמוד בקל וחומר לעת מלחמה שאנו נמצאים בה תמיד, כיון דבזמנינו זה הוא זמן המלחמות בעולם, ובפרט בארץ ישראל המחבלים סבונו גם סבבונו, כמעט אין יום אשר אין שם מת, וכל שכן בעת מלחמה ממש, דוודאי יש להתיר" – נטילת עור מן המת לצורך הכנת מאגר "בנק העור".

הנאה מאיבר המת החוזר לחיותו

ח. בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כא סימן לא) דן בשאלה האם מותר לחבר בחזרה אצבע שנקטעה מגופו של כהן, או שיש לחשוש בזה לטומאת הכהן מהאבר הקטוע [לפני חיבורו לגוף], וכתב: "לענין טומאה לכהן מצד אבר מן החי, היות והאצבע היתה בתלוש שעה אחת. תשובתי היא, דכיון דחוזר לחיותו, איננו טמא יותר. וגמרא מפורשת היא בנדה (ע, ב) "בן השונמית [שהחיה הנביא אלישע] מהו שיטמא [לאחר שהחיוהו, האם נחשב כמת המטמא]. אמר להם, מת מטמא ואין חי מטמא, יעו"ש ברש"י. אבל בשעה שחוזר לחיותו לית מאן דפליג דתו אינו מטמא".

סברא זו כבר מוזכרת בדברי הרב הראשי לישראל רבי איסר יהודה אונטרמן, בספרו שו"ת שבט מיהודה (שער ראשון סי' כא אות ג) בתשובה לשאלה "אם מותר מצד הדין לעשות נתוח בבשר אדם מת ולהעביר ממנו בשר או עור או קרום העין לגוף חי, שיתקשר אחר כך באופן אורגני כחלק מן החי. הספק שבדבר הוא קודם כל מפני הדין שמת אסור בהנאה וכשיבצעו ניתוח כזה נמצא שהחי שנתחבר אליו הבשר או העור נהנה מן המת". 

הרב אונטרמן כתב כי "בשר המת אסור רק כל זמן שהוא מת, וכשהקיץ לתחיה נפקע האיסור ממילא. וכשם שאין מקום לחשוב כי במאורעות של תחיית המתים הנזכרים בתנ"ך, כמו בן הצרפתית ובן השונמית או תחיית העצמות היבשות שבימי יחזקאל וכדומה, היו האנשים הללו אסורים בהנאה, כך גם בחלק מן המת ששב וחי על ידי חיבור עם גוף חי אין איסור הנאה. והטעם הוא, מפני שסיבת האיסור של בשר המת היא לא במה שיצאה נשמתו קודם, אלא בזה שהוא עכשיו מת, וכשהוא שב לתחיה פקע האיסור, כי התורה אסרה בשר מת ולא בשר חי. ואף על פי שהגוף שממנו נלקח הבשר עדיין מת הוא, מכל מקום לא משגחינן בזה, דאין האיסור על הבשר מפני שבא מגוף מת אלא מפני שהוא עצמו בשר מת וכשנתחבר עם גוף חי והחיות מתפשטות עליו במירוץ הדם ובהרגשה, נעלם האיסור מפני שחלפה סיבת האיסור".

כיוצא בזה נשאל רבי אשר וייס, גאב"ד דרכי תורה, בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סימן עא), האם מותר להשתמש לשם השתלת עצם הלסת בחומר המופק מעצמות מתים. לשאלה זו שלושה חלקים: "[א] כיון שמת אסור בהנאה כמבואר בעבודה זרה (כט, ב), לכאורה אסור ליהנות מעצמות המת. [ב] האם חלקי עצם אלה חייבים בקבורה, ואם כן אסור למנוע קבורתם ולהשתיל אותם בפיו. [ג] האם יש איסור לכהן ליהנות משתלים אלו מחשש טומאת כהנים". הרב וייס השיב: "בענין השתלת איברים ממתים לכאורה יש מקום לומר דכיון שאיבר המת הופך לחלק של המושתל החי, אין כאן הנאה ממת, דהלא איבר זה כאילו קם לתחיה. ובסגנון אחר יש לומר, דכיון דאיבר זה הופך להיות חלק מגוף האדם – בטל הוא לגופו ופנים חדשות באו לכאן ופקע ממנו איסור הנאה, וצ"ע בזה".

בדבריהם מבואר איפוא, כי איבר המושתל אינו רק מחובר לגוף שבו הושתל, אלא מתבטל לגוף שבו הוא נמצא עתה, כי ההשתלה גורמת לכך שהאיבר המושתל מקבל מחדש חיות מהגוף שבו הוא נמצא. ולכן הוא נדון כאיבר של הגוף החי שבו הוא נמצא, ולא כאיבר של האדם שממנו הוא נלקח.

על פי סברא זו, שאיבר מן המת המושתל בגוף אדם חוזר לחיותו, ואינו נחשב כחלק ממת, התירו הרב ישראלי והרב משאש, נטילת עור מן המת לצורך הקמת מאגר "בנק עור" להשתלה בחולים הסובלים מכוויות בעורם.

אולם בשו"ת שרידי אש (יו"ד ח"ב סימן קכ) העיר על סברא זו: "בשר המת אסור משום שנהנה מן המת, ומה בכך שהבשר הנפרד נעשה חי, מכל מקום ההוא נהנה מן המת עצמו שנשאר מת".

סוף דבר

כאשר לפנינו חולה הסובל מכוויות קשות הנמצא במצב של סכנת חיים, ברור כי מותר להשתמש בעור שנלקח מן המת, להציל את חייו – שהרי פיקוח נפש דוחה את איסורי התורה. 

אך נראה כי גם כשנוטלים עור מן המת לצורך מאגר של "בנק העור", ואין לפנינו חולה מסוכן הנצרך להשתלת עור, אין בכך איסור, אף לדעת הסוברים שיש איסור הנאה מעור המת:

ראשית, על פי סברת החזון איש, משום שפיקוח נפש עתידי נחשב כ"לפנינו" – כאשר הסיכון קיים כבר בהווה. שנית, על פי סברת הרב אונטרמן, שאיבר המושתל בגוף אדם וחוזר לחיותו, אינו נחשב כלל כחלק ממת, ועל כן אין כל איסור להשתמש וליהנות ממנו.